מהלכה למעשה: המבחן לפרישה והתפטרות בסמוך לה
10. יש להוסיף, כי חקיקתו של סעיף 6א לחוק היסוד, על רקע מקרים קודמים של התפצלות מפלגות ו"עריקה" של חברי כנסת מצד לצד, הייתה מלווה בהחלטות מורכבות ושיקפה איזון עדין בין האינטרסים השונים הנוגעים בעניין. כפי שהסברתי בעבר לגבי תיקוני החקיקה שהובילו, בין השאר, לאימוצו של סעיף 6א לחוק היסוד, אלה –
"מבטאים את התובנה לפיה ראוי להגביל 'מעברים' פוליטיים בין סיעות מטעמים תועלתניים-אישיים – שאינם השקפתיים – אך בה בעת את ההכרה בכך שקשה לתרגם עיקרון זה אל שפת הכללים המשפטיים. בחינת כליות ולב אינה מלאכתם של בני אנוש, וודאי שקשה להעלות על הדעת מצב שבו הכללים החלים על פרישה מסיעה וחבירה אליה יהיו מבוססים על שאלות של מניע או כוונה. על כן, הוראות החוק בתחום זה הן בעלות אופי טכני-פורמאלי, מתוך תקווה שיצליחו לשקף, במקרה הרגיל, את ההבחנה בין פעולות 'אידיאולוגיות' לפעולות שביסודן חישובי תועלת וטובות הנאה" (ראו פסק דיני בע"א 4799/19 קלנר נ' הליכוד - מפלגה לאומית ליברלית [פורסם בנבו] (28.7.2019)).
אכן, אין ספק שבחירה במבחנים פורמאליים, להבדיל ממבחנים מהותיים-אידיאולוגיים, להערכת מעשה של התפצלות מסיעה (וסיווגו כ"התפלגות" או כ"פרישה") מבוססת על "קירוב" בלבד ועל יישום של ניסיון החיים. אולם, התחליף לה הוא מסוכן מאד, ועלול היה לגרור את בית המשפט המופקד על יישומו של ההסדר היישר אל לב הזירה הפוליטית ואף להוביל לחוסר ודאות רב.
11. בדיוק מאותו טעם, אף עלי מקובלת הגישה שהחלטתה של ועדת הכנסת בעניין פרישה לפי סעיף 61(א) לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הכנסת), אינה דקלרטיבית בלבד, וכי ברגיל היא הכרחית לצורך ביסוסה של "פרישה" (מבלי שאני נוקטת עמדה באשר לסמכותה השיורית של ועדת הבחירות בהקשר זה). אכן, משמעות הדברים היא כי חבר כנסת שהתנהל באופן לעומתי לסיעתו, אף ללא הצדקה, עשוי לצאת נשכר, במובן זה שיוכל להמשיך ולפעול ללא כל סנקציה, אם טרם הוכר באופן פורמאלי על-ידי ועדת הכנסת כ"פורש". זהו המחיר שעלינו לשלם על מנת לקדם ודאות ולמנוע את גרירתה של המערכת המשפטית להכרעות שאינן הולמות אותה – באשר להערכת התגבשותו של הרגע שבו הפעילות הלעומתית עלתה כדי פרישה. מלאכה זו הופקדה בידיה של ועדת הכנסת, שהיא גוף פוליטי. בית המשפט אמנם מוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטותיה, אך זוהי כבר החלטה "מסדר שני". זהו גם הסדר הנכון של הדברים – מאחר שהפנייה לוועדת הכנסת, הנעשית ככלל על-ידי סיעתו של חבר הכנסת, היא אינדיקציה ראשונית וחזקה לקביעה כי פרש. אכן, ניסיון החיים מלמד, וניתן להתרשם שהדברים נכונים גם במקרה דנן, כי לעיתים הסיעה תתמהמה ותשקול אם לנקוט הליך מסוג זה, בין השאר בשל שיקולים פוליטיים שונים, ובכלל זה התקווה ש"שערי תשובה" עודם פתוחים. אולם, דווקא משום כך, אין מקום לקביעה שיפוטית "חיצונית" כי חבר הכנסת פרש מבלי שסיעתו עצמו נכונה להכריז עליו כמי שעשה כן.