הסעדים
186. המתלוננות, סיוולד ו- JCW תבעו במסגרת התביעה השנייה 4 סעדים מצטברים: צו המורה על הסרת הפרסומים המעוולים, פיצוי כספי בסך של 550,000 ₪, צו המורה לשטארך לפרסם התנצלות ולפרסם את פסק הדין, וצו מניעה המורה לו להימנע מהמשך הפרסום אודותם, וכן להימנע מלפנות אל המתלוננות, לרבות באמצעות הדוא"ל האישי שלהן.
187. הנתבע לא התייחס בכתב ההגנה או בסיכומיו לסוגיית הסעדים הנתבעים, אלא הכחיש באופן גורף את הטענה שהפרסומים מהווים לשון הרע, וטען שהתביעה אינה אלא תביעת השתקה שנועדה לפגוע בחופש הביטוי שלו. מטענה זו אני למדה ששטארך מתנגד לצו להסרת הפרסומים ולצו המניעה.
מסגרת משפטית
188. ס' 9 ו- 10 לחוק איסור לשון הרע קובעים את סמכותו של בית המשפט להורות על איסור המשך הפרסום של דברי לשון הרע, וכן על פרסום תיקון או הכחשה של דברים אלה:
"9.(א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע...;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט..."
במאמר מוסגר אציין כי עד לתיקון החוק, והוספת ס' 7א' לו, הסמכות לפסוק פיצויים נזכרה בחוק רק בעקיפין, בדרך של הפנייה לס' 60 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, הנזכרת בס' 7 לחוק, ואשר אף היא מזכירה את סמכותו של בית המשפט ליתן צווים, אם מצא שבוצעה עוולה אזרחית.
189. יתרונותיו של צו המורה לנתבע להפסיק את הפרסום הפוגע (מקום שהדבר אפשרי) ברורים. יש בכך כדי להקטין את הנזק שממשיך ונגרם ככל שעוד ועוד אנשים נחשפים לפרסום, וגם את עגמת הנפש הנגרמת לנפגע מהידיעה שהמרחב הוירטואלי עודו מכיל פרסומים משפילים ומבזים אודותיו. (מנגד, להשקפה לפיה התרופה ה"טבעית" לפגיעה אסורה בשם הטוב ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה(5) 510 (2001))
190. אולם בניגוד לצו המורה על הפסקת פרסום שכבר נמצא לגביו שהוא מהווה עבירה פלילית ועוולה אזרחית, לא בנקל יורה בית המשפט על פרסום תיקון או הכחשה של דברים המהווים לשון הרע, בשל הפגיעה בחופש הביטוי, ובשל האפקטיביות המועטה בכך:
"אכן, תכופות יכול הסעד של התיקון והכחשה לספק תרופה יעילה לפגיעה שנגרמה לאדם כתוצאה מפרסום לשון הרע כנגדו. בכוחו של סעד התיקון להשיב את מצבו של קרבן הפרסום לקדמותו, במידה מסוימת, שכן הוא מקנה לתובע הצהרה פומבית המנקה אותו מן הרושם השלילי שדבק בו (גנאים, קרמניצר, שנור, בעמ' 386). עם זאת, לכלי של פרסום תיקון או הכחשה כוח רב. החובה הפוזיטיבית להשמיע עובדות או דעות שאין המפרסם מסכים איתן – יש עמה פגיעה קשה וחמורה בחופש הביטוי ובחופש המצפון. חופש הביטוי במובנו ה"שלילי" – הזכות שלא להביע את מה שאינו דעתך. החיוב לפרסם עמדות שאין הדובר מסכים איתן כמוהו כאיסור להחזיק באותן עמדות. במובן זה חובת התיקון עשויה לגרום לפגיעה חמורה יותר בזכויות ובכבוד האדם של המפרסם מאשר הפגיעה הטמונה בפיצוי כספי ואף מאשר הפגיעה שנגרמת כתוצאה מצנזורה מוקדמת..." (הערעור בעניין דיין, בעמ' 468)
191. יתר על כן, לעיתים שיקולים פרקטיים בדבר התועלת שבפרסום דבר תיקון או הכחשה יטו את הכף לעבר שלילית סעד כאמור:
"בנסיבות העניין הגענו לכלל מסקנה לפיה אין מקום לחיוב המשיבים בפרסום תיקון או הכחשה. לבד מההסתייגויות שנקבעו בפסיקה לעניין תוכן פרסום תיקון או הכחשה (ראו בפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין בע"א דיין, בעמ' 470-468), ספק אם תצמח תועלת מפרסום התיקון או ההכחשה לעת הזו. מאז הפרסומים חלף זמן רב, והודעת תיקון מצומצמת וממוקדת לא תשיג את אותו "אפקט מטהר" שנודע להודעת התנצלות. לא יהא בה אלא משום הצפה מחודשת של נושא הפרסומים, תוך שבצדה הבאה של אותה הודעת תיקון עניינית. גם בחינת הרציונלים שבדין הרצוי, התומכים בפרסום התנצלות מתוך התפיסה לפיה יש בכך כדי לרפא את הנזק ועגמת הנפש שנגרמו לנפגע, אינם קמים מקום בו מפורסם תיקון או הכחשה מפי מי שמסרב להתנצל. לכל אלה יש לצרף את ההנחה כי כיום, שעה שפסקי-הדין פתוחים לעיון הציבור ומפורסמים ברבים, יש לעתים בעצם פרסומם כדי להוות "תיקון או הכחשה"." (ע"א (מחוזי י-ם) 3386-10-19 שרת התרבות והספורט - ח"כ מירי רגב נ' ערוץ 10 החדש בע"מ (2.8.2020), להלן: "עניין רגב")
192. בכל הנוגע לחיוב הנתבע בפרסום התנצלות, קיימת מחלוקת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בשאלה האם בתי המשפט מוסמכים כלל לחייב נתבע בפרסום התנצלות, שכן סעד זה לא נזכר בהוראות ס' 9 לחוק. בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 20070-09-15 יוסף וינשטיין נ' יצחק (בן ציון) ג'רבי (21.6.18), נקבע כי " בית המשפט אינו מוסמך כלל לצוות על פרסום התנצלות", (ור' גם אסמכתאות רבות שם) וגם אין בכך טעם שכן "חיוב צד בהתנצלות כפויה מאיין את תכליתה של ההתנצלות" (שם). ערעור על פסק הדין נדחה בע"א 6723/18 יצחק (בן ציון) ג'רבי נ' יוסף וינשטיין (9.9.19). לדעה אחרת ר' פסק הדין בעניין רגב ואסמכתאות רבות שם.
193. מכל הטעמים דלעיל, ובפרט בשל הקושי לאיין נזק שכבר נגרם עקב דברי לשון הרע שכבר פורסמו, במרבית המקרים בהם נקבע שבוצעה עוולה של פרסום דבר לשון הרע, הסעד שניתן לנפגע הוא סעד הפיצויים. מטרתם העיקרית של פיצויים היא בהטבת הנזק, דהיינו העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא בוצע הפרסום, אולם הפסיקה הכירה גם במטרות נוספות, כגון ענישת הפוגע והרתעה מפני פרסומים דומים:
"מטרת הפיצוי הנזיקי הינה, בראש ובראשונה, להביא את הנפגע למצבו כפי שקדם לביצוע העוולה (דיני נזיקין, 571). פיצוי בגין פרסום לשון הרע אינו חריג לכלל זה (ענין נוף, 493; ענין אמר, 522-523)... בעוולת לשון הרע, מכירה שיטת המשפט בכוחו של בית המשפט להטיל על המזיק חובת תשלום פיצוי לניזוק שמטרתה חורגת מהשבת המצב לקדמותו, אלא תכליתה "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (21.11.06), מפי הנשיא ברק; ענין פרידמן, 237; ענין מזרחי, 205; ענין חביבי, 535; שנהר, 372). וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ענין ספירו, 57; עניין נוף, 494). בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב... לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08), בעמ' 33-4)
194. ממטרות אלו של פסיקת הפיצוי נגזרים גם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי:
"מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835)." (שם)
מעבר לצריך אציין כי בית המשפט שם קובע כי לעיתים שיקולי צדק והרתעה יעילה מחייבים להביא בחשבון גם את מצבו הכלכלי של המפרסם בקביעת שיעור הפיצוי העונשי.
195. כאשר מדובר במספר רב של פרסומים הנוגעים לאותה מסכת עובדתית, נקבע אך לאחרונה כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק בהתאם למספר הפרסומים. את הדעות השונות שהובעו על ידי חברי ההרכב סיכמה בתמציתיות כבוד השופטת וילנר, כשהיא מצרפת דעתה לדעתו של כבוד השופט סולברג:
"חבריי, השופט נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז, מסכימים שניהם כי בנסיבות מסוימות, פרסומים שונים של לשון הרע, העוסקים באותה מסכת עובדתית, לא ייחשבו כ"אותה לשון הרע" כאמור. לגישת שניהם, הכרעה בשאלה דנן במקרה קונקרטי צריכה להתבסס על נסיבותיו הפרטניות, תוך הסתייעות במבחני עזר שונים. חבריי מסכימים כי בתוך כך יש לבחון את תוכן הפרסומים ואת פרק הזמן שחלף ביניהם. המחלוקת בין חבריי נוגעת למבחן העזר השלישי שמציע השופט סולברג, שעניינו זהות הנמענים בראי במת הפרסום. לגישת השופטת ברק-ארז, אין לעשות שימוש במבחן עזר זה, אלא במקרים חריגים." (רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (6.10.22))
מן הכלל אל הפרט
196. אפתח ואומר כי מעת שנקבע כי בפרסומיו של שטארך אודות המתלוננות יש לשון הרע, לא מצאתי עילה שלא להורות על הסרתם. שטארך עצמו לא טען שאם יימצא שהפרסומים אסורים, יש לדחות התביעה לצו להסרתם, ועל כן, מבחינה פורמאלית, ונוכח הקביעות לעיל, יש ליתן הצו. גם מבחינה מהותית, כיוון שחוק איסור לשון הרע קבע שהפרסומים אסורים, על בית המשפט למנוע המשך ביצוע העוולה והעבירה, כשם שהוא מצווה על הפסקת ביצוע עבירות ועוולות אחרות.
197. יחד עם זאת, ומהטעמים שפורטו בערעור בעניין דיין, שהוזכר לעיל, איני סבורה שיש טעם בחיוב שטארך לפרסם תיקון או הכחשה. ממילא, כפי שנקבע בעניין רגב, למתלוננות ישנה גישה רחבה לפרסומים באמצעות הרשתות החברתיות, והן יהיו רשאיות לפרסם פסק דין זה על כל הקביעות בו, כחלק מהתיקון לפרסומי שטארך.
198. בכל הנוגע למתן צו מניעה לפרסומים עתידיים, אני סבורה שנוכח הפגיעה החמורה בחופש הביטוי מחד, והעובדה שהפרשה כולה ירדה מסדר היום הציבורי עם הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, מאידך, אין הצדקה ליתן צו כאמור. אין לי אלא לקוות שמכאן ולהבא ייזהר שטארך בכבודם של הנתבעים כשם שהיה רוצה שייזהרו בכבודו שלו, ויקבל עליו את הכלל "דעלך סני לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך (שבת דף ל"א עמ' א').
199. לפיכך, לא נותר לנו אלא לקבוע מה סכום הפיצוי לו זכאים התובעים בגין הפרסומים האמורים. בקביעת הפיצוי עלי להביא בחשבון את העובדה שמדובר בעשרה פרסומים שנעשו במשך כמעט שלוש שנים (בין ה- 21.6.16 ועד ליום 9.4.19), כאשר בין פרסום לפרסום לעיתים חולפים חודשים ארוכים. כמו כן יש להביא בחשבון שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו שנגרם להם נזק, מעבר לעוגמת נפש, וביקשו שייפסק להם פיצוי גם ללא הוכחת נזק, על פי ס' 7א' לחוק.
200. בנוסף, בבחינת התנהגותו של שטארך יש להביא בחשבון את העובדה שהוא סירב להסיר חלק גדול מהפרסומים, ותיקן רק את חלקם הקטן, וכי סירב להכיר בכך שאין כל הצדקה לפגוע במתלוננות, ושפגיעה זו מסבה נזק להן ולחברה כולה.
201. מנגד, הבאתי בחשבון את העובדה שהפרסומים אינם עובדתיים, ונוגעים לדעתו האישית של שטארך, אשר בשל העובדה שהיא אינה מבוססת על היכרות עם עובדות המקרה, משקלה מועט.
202. כפי שפורט בהרחבה לעיל, יש להבחין בין הנזקים ועוגמת הנפש שהסבו הפרסומים לארליך, אשר עיקר חיציו של שטארך כוונו אליה, לבין הפרסומים ליתר המתלוננות, וכן לפרסום כנגד סיוולד, שהיה מינורי בלבד (מבלי לזלזל גם בהם).
203. לאחר ששקללתי את כל האמור לעיל, אני פוסקת כי על שטארך לפצות את ארליך בסכום של 250,000 ₪, את כל אחת משתי המתלוננות הנוספות בסכום נוסף של 20,000 ₪, ואת סיוולד בסכום של 3,000 ש"ח. את תביעתה של JCW יש לדחות.
לסיכום
204. אין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל, או על זכותו לפרסם "פוסטים" בעמוד הפייסבוק שלו. במסגרת זו, רשאי שטארך להביע דעתו בגנות הסגרת אזרחי ישראל ותושביה למדינות זרות, או בדבר קיומם או העדרם של איסורים הלכתיים במעשים מיניים בין מורה ותלמיד או תלמידה. אלא שזכות זו אינה בלתי מוגבלת.
205. במסגרת פרסומיו, פרסם שטארך ביטויים משפילים ומבזים המייחסים למתלוננות תכונות שליליות. פרסומים אלו אינם נהנים מהגנת חוק איסור לשון הרע, שכן שטארך לא הרים את הנטל להראות שהם נעשו בתום לב. הפרסומים אינם עומדים בכל מבחן של סבירות, נוכח חד הצדדיות שבהם, וחלקם גם נוכח סגנונם הבוטה והמשתלח, במיוחד בשים לב לכך שהמתלוננות לא פגעו בשטארך, לא הגיבו לפרסומיו בפרסום לשון הרע אודותיו, וכל חטאן הוא העדר הסכמה עם עמדותיו והשקפותיו.
206. פרסומיו של שטארך נעשו תחת שם בדוי. הנתבעים 1 ו- 2, אשר נחשפו לפרסומים וסברו שהם עלולים להרתיע נפגעי עבירה מלהגיש תלונות, בחרו לפרסם את שמו האמיתי ותמונתו. איני סבורה שבכך עברו הנתבעים 1 ו- 2 על הוראות חוק הגנת הפרטיות, וממילא, כיוון שהדבר נעשה בתום לב, ומתוך מניע כשר, אינו מקים לשטארך עילת תביעה נגדם.
207. הנתבעים 1 ו- 2 גם פרסמו לשון הרע אודות שטארך, אולם אני סבורה שפרסומים אלו מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע.
208. לפיכך אני דוחה את התביעה בת.א.14819-02-19, ומקבלת את התביעה השנייה (ת.א.14817-10-19) ברובה. שטארך ישלם לתובעת 1 בתביעה זו פיצוי בסך 250,000 ₪, לתובעות 2 ו- 3 סך של 20,000 ₪ כל אחת, ולתובע 4 סך של 3,000 ₪.
209. בנוסף, יישא שטארך בשכ"ט ב"כ הנתבעים בתביעה הראשונה והתובעים בתביעה השנייה בסך של 50,000 ₪, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולקיומן של שתי תביעות, אשר הצריכו הגשת כתבי טענות וסיכומים כפולים.