עילת התביעה בנוגע לפגיעה בפרטיות
171. לטענת שטארך, פרסום שמו האמתי ותמונתו פוגעים בזכותו לפרסם מאמריו תחת שם בדוי, ומהווים פגיעה בפרטיותו. הנתבעים 1 ו- 2 טוענים שהפרסום האמור אינו פוגע בפרטיותו של שטארך, משום שהוא אינו אלא חזרה על מידע ששטארך עצמו פרסם. גם כאן, נפתח הדיון בבחינת המסגרת המשפטית, ונמשיכו ביישום הכללים על נסיבות המקרה.
המסגרת המשפטית
172. אפתח ואומר שהזכות לאנונימיות בפרסומים באינטרנט אינה מובנת מאליה, וקל וחומר כך כאשר מדובר על זכות להסתתר מאחורי שם בדוי. בבר"ע (מחוזי חיפה) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (22.4.07) סקר כבוד השופט עמית את השיקולים בעד ונגד הכרה בזכות לפרסם פרסומים וירטואלים באנונימיות, וזאת במסגרת תביעה לאכוף על ספקית אינטרנט גילוי פרטי גולש אנונימי:
"חשיבותה העיקרית של האנונימיות היא בזיקתה לחופש הביטוי. האנונימיות היא "המחסה מפני עריצות הרוב", במיוחד בהקשר של חופש הביטוי הפוליטי, אך לא רק בהקשר זה. יש החוששים או נבוכים להתבטא בגלוי... אין נפקא מינה אם יש בסיס אובייקטיבי לחשש או למבוכה בגינם מעדיף הגולש להישאר אנונימי, או שמדובר בחשש סובייקטיבי, אפילו חשש מופרך, הקשור לאישיותו ולהלך רוחו של הגולש האלמוני. החשוב הוא, שיש פלח רחב מאוד באוכלוסיה, שהיה נמנע מלהביע את דעתו אילו היה מחוייב להזדהות... האנונימיות מאפשרת לנו לשפוט דברים לגופם, ולא לגופו של דובר... כל גולש מקבל את הבימה שלו, כל הגולשים ניצבים באותה נקודת זינוק, ללא יתרון של השכלה, מעמד, תפקיד, מצב כלכלי וכיו"ב. האנונימיות מאפשרת דווקא לחלשים ולמוחלשים בחברה להשמיע את דעתם ללא מורא וללא פחד, ומבלי שדבריהם ייחסמו על הסף בשל דעות קדומות. האנונימיות מאפשרת לגולש להשתחרר ממסגרות כובלות מבלי לחשוש לתגובתה של הסביבה הקרובה או של הקהילה בה הוא מנהל את חייו...
כנגד היתרונות דלעיל, אנו מוצאים שהאנונימיות מאפשרת לכותב להשתחרר מעכבותיו, ולא במובן החיובי, אלא בשחרור בלוטות ארס, חרצובות לשון והשחזת מקלדת... האנונימיות שבשבחה הפלגנו, מאפשרת לכותב עלום השם להשתלח, לפגוע ולהשמיץ מתוך ידיעה שבחסות האנונימיות הוא לא יידרש ליתן את הדין או לשאת באחריות לתוכן הדברים. אם אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אזי העלטה האנונימית מעודדת הפקרות ואנרכיה. אנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של האחרים. מתנגדי האנונימיות יאמרו כי גם אם יש לכותבים האנונימיים אינטרס שלא להיחשף, אינטרס זה אינו מגיע כדי זכות משפטית שיש להגן עליה..."
בסופו של יום, הכריע כבוד השופט עמית שהזכות לאנונימיות אינה מתקיימת במקום בו הפרסום האנונימי הוא עוולתי:
"משקלה של הזכות, או החופש, להתבטא באנונימיות, שונה ממשקלה של הזכות להישאר אנונימי נוכח התנהגות עוולתית. האינטרנט הוא במה המאפשרת חופש גישה לכל דובר, והאנונימיות ברשת היא צורה של שיח המשרתת את חופש הביטוי, כל עוד היא נעשית במסגרת הלגיטימית של חופש הביטוי. ביטוי גזעני אינו הופך את עורו אך משום שהמפרסם הוא אנונימי, וביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם, אינו משנה את טיבו אך ורק מאחר שהמפרסם לא הזדהה בשמו... אין בכוחה של האנונימיות להעניק "חסינות" מפני עוולה של פרסום לשון הרע או מפני כל פרסום המהווה עוולה על פי חוק, כמו פגיעה בפרטיות או עוולה מסחרית. בדרך זו, מחד, איננו פוגעים ביתרונותיה של האנונימיות ובתרומתה לחופש הביטוי באינטרנט, ומאידך, האנונימיות נתחמת עד לגבולות המוכרים של חופש הביטוי."
במאמר מוסגר אציין כי אף שבנוגע לסעד האופרטיבי שניתן בפסק דינו של כב' השופט עמית התגלעו חילוקי דעות בבית המשפט העליון במסגרת הערעור (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, סג(3) 664 (2010)) בכל הנוגע לרציונלים הנוגעים להיקף הזכות לאנונימיות, ככל שהיא קיימת, לא הייתה מחלוקת.
173. בנוסף אציין, כי מאז ניתנו פסקי הדין האמורים חלפו שנים, השימוש ברשתות החברתיות הפך נפוץ, וכללי השימוש ברשתות חברתיות אלו השתנו. היום קיימת מודעות הולכת וגדלה לעובדה שהתחזות ופרסומים בשמות בדויים (גם, אבל לא רק, באמצעות תוכנות (המכונות "בוטים")) עלולה לגרום להפצת ידיעות כזב, וישנה הבנה בדבר נזקי התופעה והצורך לצמצמה (ר' לעניין זה למשל י. אונגר, חדשות כזב ברשת האינטרנט והליך הבחירות (knesset.gov.il) (14.10.18), וכן ר' דברי ההסבר בהצעת חוק התמודדות עם ידיעות כוזבות מטעם מכון זולת).
174. אולם נזקי ידיעות הכזב אינם מצטמצמים להליכי הבחירות, והם נוגעים גם לניצול מסחרי של תוכנות המייצרות ומפרסמות תגובות משמיצות (ר' לעניין זה דברי ההסבר לתזכיר החוק באתר החקיקה הממשלתי - תזכיר חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס'...)(סימון מסר המוני המופץ באמצעות יישום אוטומטי), התשפב–2022 (tazkirim.gov.il).
175. כחלק מהתופעה של המלחמה בפרסומים אנונימיים מזיקים ברשתות החברתיות, החלו מפעילות הרשתות החברתיות עצמן להילחם בתופעת ההתחזות השלילית וההסתתרות מאחורי שמות בדויים. פייסבוק העולמית החלה לבטל חשבונות המנוהלים בשמות בדויים, ככל שהדבר הובא לידיעתה. כפי שהעיד שטארך, בתקופה הרלוונטית לתביעה, פייסבוק "ביטל לאלתר את החשבון שלי תחת הכינוי ..." (ס' 95 לתצהירו). במצב דברים זה, אין למשתמשי הרשתות החברתיות ציפייה סבירה להגנה על זכותם לשמור על אנונימיות, ככל שזו הייתה קיימת.
176. פסקי דין רבים עוסקים בזכותו של מי שנפגע מהפרסום לחייב מפעילי אתרים לחשוף את שמות הגולשים, ובשאלת סמכותו של בית המשפט להעניק סעד כאמור. אולם לא בכך עסקינן. בכל הנוגע לפרסום שמו האמיתי של אדם המפרסם פרסומים באינטרנט תחת שם בדוי נקבע, כי אין בפרסום כאמור משום עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, משום ששמו (האמיתי) של אדם אינו "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים" (ת"א (שלום כפר סבא) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (14.7.02), להלן: "עניין בורוכוב"). בעניין דומה נקבע כי "פרסום פרטיה האישיים של המבקשת כמכלול [כתובת, טלפון ביתי, טלפון סלולרי אישי, ופרטי WhatsApp ] מהווה פגיעה קשה בפרטיותו של אדם ובפרטיות משפחתו..., ועלול לפגוע בשלוות החיים של המבקשת, ובני משפחתה. " וזאת כאשר הפרסום נעשה על מנת להציף את המבקשת, המשמשת כמנכ"לית פייסבוק ישראל, בפניות ובתרעומות כנגד פייסבוק העולמית (ר' ת"א (מחוזי ת"א) 29564-05-15 עדי סופר תאני נ' עו"ד גיא אופיר (4.6.15)).
מן הכלל אל הפרט
177. בדומה לפסק הדין בעניין בורוכוב, איני סבורה שפרסום שמו האמיתי של התובע מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מבלי לגרוע בזכות לאנונימיות ולחשיבותה, איני סבורה שחוק הגנת הפרטיות נועד להקנות לאדם עילת תביעה מקום בו הפרט היחידי שפורסם לגביו הוא שמו.
178. ודוק – יש להניח שהייתי מגיעה למסקנה אחרת, אילו היה מדובר על פרסום שמו האמיתי של אדם אשר פרסם תחת שם בדוי פרטים אינטימיים, כגון "ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד", כלשון ס' 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. במקרה זה, מעטה האנונימיות שמעניק שם העט נועד לאפשר לאדם להתבטא בעניינים הנוגעים לצנעת חייו ואשר לגביהם ביקש המחוקק להעניק הגנה מיוחדת. לא כך כאשר שם העט נועד אך לאפשר לאדם להסתתר מאחורי מסך אלמוניות על מנת לאפשר לו לפרסם דברים הנוגעים לצנעת חייהם של אחרים.
179. מכל מקום, אף אילו הייתי סבורה שיש בפרסום שמו האמיתי ותמונתו של שטארך משום פגיעה בפרטיותו, אני סבורה שעומדות לנתבעים בתביעה הראשונה ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, כפי שיפורט להלן.
180. ראשית, אני מאמינה לסיוולד שהפרסום נעשה לאחר שהוא חיפש באמצעות מנועי חיפוש רגילים את השם האמיתי, וכך הגיע אל שטארך. סיוולד הציג את דפי האינטרנט אשר באמצעותם הגיע אל המידע, ויש להניח שעליהם הסתמך.
181. שנית, כשם שפרסום האמירות של סיוולד חוסה תחת ההגנה הקבועה בס' 15(6) לחוק איסור לשון הרע, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כך גם פרסום פרטי הזיהוי של שטארך חוסה תחת הגנות החוק להגנת הפרטיות, שהרי ס' 18 (2) לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנות דומות, ואף מחיל על פרסומים הפוגעים בפרטיות את ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע:
"(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה...
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965."
182. בנוסף, אני סבורה שבנסיבות העניין חלה ההגנה הקבועה בס' 18(3) לחוק ההגנה על הפרטיות:
"בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב."
כפי שפורט בהרחבה לעיל, אני סבורה שקיים עניין ציבורי בהגנה על מתלוננים בעבירות מין, בין אם תלונתם אמת ובין אם לאו, נוכח קיומו של אפקט מצנן להגשת תלונות.
183. אם לא די בכל האמור לעיל, למסקנה דומה הייתי מגיעה אילו הייתי מחילה על סיוולד את הסטנדרטים להם טוען שטארך בכתב ההגנה שלו ובסיכומים שהגיש במסגרת התביעה השנייה. מטענותיו במסגרת התביעה השנייה עולה הרושם שהוא אביר חופש הביטוי, שמוכן להילחם עבור הזכות להביע דעה בלתי מצונזרת. רושם זה עולה גם בסופו של המאמר הראשון שפרסם, שם כתב שטארך:
"Call me a pompous hothead, radical, rabble rouser, lunatic, nutcase, crankshaft, meshugenah, am haaretz, Chossid shoteh, misnaged shoteh, or anything you want (you won't be the first, just no death threats, please). But… ignore my words at you own peril, Shmerel. Because anybody who conspires to send this woman Down Under is going down under faster and further than she is."
ובתרגום חופשי ומקוצר:
"אתם רשאים לכנות אותי בשמות גנאי כאוות נפשכם, כנו אותי קיצוני, משוגע, פובוקטור, עם הארץ, שוטה או כל כינוי אחר. רק אל תתעלמו מדברי. כי כל מי שקושר להפיל את לייפר, יפול בעצמו, באופן מהיר יותר ולבור עמוק יותר."
184. אולם, כאשר סיוולד ביקש להביע דעתו אודות המאבק שמנהל שטארך נגד הסגרתה של לייפר, טוען שטארך שאת חופש הביטוי יש להסיג מפני הזכות לפרטיות ולשם טוב.
185. מכל מקום, סיוולד הראה שבפרסומים המיוחסים לו הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, ודין התביעה נגדו ונגד הנתבעת 1 להידחות גם בעילה זו.