עילת התביעה בנוגע לפגיעה בפרטיות
171. לטענת שטארך, פרסום שמו האמתי ותמונתו פוגעים בזכותו לפרסם מאמריו תחת שם בדוי, ומהווים פגיעה בפרטיותו. הנתבעים 1 ו- 2 טוענים שהפרסום האמור אינו פוגע בפרטיותו של שטארך, משום שהוא אינו אלא חזרה על מידע ששטארך עצמו פרסם. גם כאן, נפתח הדיון בבחינת המסגרת המשפטית, ונמשיכו ביישום הכללים על נסיבות המקרה.
המסגרת המשפטית
172. אפתח ואומר שהזכות לאנונימיות בפרסומים באינטרנט אינה מובנת מאליה, וקל וחומר כך כאשר מדובר על זכות להסתתר מאחורי שם בדוי. בבר"ע (מחוזי חיפה) 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (22.4.07) סקר כבוד השופט עמית את השיקולים בעד ונגד הכרה בזכות לפרסם פרסומים וירטואלים באנונימיות, וזאת במסגרת תביעה לאכוף על ספקית אינטרנט גילוי פרטי גולש אנונימי:
"חשיבותה העיקרית של האנונימיות היא בזיקתה לחופש הביטוי. האנונימיות היא "המחסה מפני עריצות הרוב", במיוחד בהקשר של חופש הביטוי הפוליטי, אך לא רק בהקשר זה. יש החוששים או נבוכים להתבטא בגלוי... אין נפקא מינה אם יש בסיס אובייקטיבי לחשש או למבוכה בגינם מעדיף הגולש להישאר אנונימי, או שמדובר בחשש סובייקטיבי, אפילו חשש מופרך, הקשור לאישיותו ולהלך רוחו של הגולש האלמוני. החשוב הוא, שיש פלח רחב מאוד באוכלוסיה, שהיה נמנע מלהביע את דעתו אילו היה מחוייב להזדהות... האנונימיות מאפשרת לנו לשפוט דברים לגופם, ולא לגופו של דובר... כל גולש מקבל את הבימה שלו, כל הגולשים ניצבים באותה נקודת זינוק, ללא יתרון של השכלה, מעמד, תפקיד, מצב כלכלי וכיו"ב. האנונימיות מאפשרת דווקא לחלשים ולמוחלשים בחברה להשמיע את דעתם ללא מורא וללא פחד, ומבלי שדבריהם ייחסמו על הסף בשל דעות קדומות. האנונימיות מאפשרת לגולש להשתחרר ממסגרות כובלות מבלי לחשוש לתגובתה של הסביבה הקרובה או של הקהילה בה הוא מנהל את חייו...
כנגד היתרונות דלעיל, אנו מוצאים שהאנונימיות מאפשרת לכותב להשתחרר מעכבותיו, ולא במובן החיובי, אלא בשחרור בלוטות ארס, חרצובות לשון והשחזת מקלדת... האנונימיות שבשבחה הפלגנו, מאפשרת לכותב עלום השם להשתלח, לפגוע ולהשמיץ מתוך ידיעה שבחסות האנונימיות הוא לא יידרש ליתן את הדין או לשאת באחריות לתוכן הדברים. אם אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אזי העלטה האנונימית מעודדת הפקרות ואנרכיה. אנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של האחרים. מתנגדי האנונימיות יאמרו כי גם אם יש לכותבים האנונימיים אינטרס שלא להיחשף, אינטרס זה אינו מגיע כדי זכות משפטית שיש להגן עליה..."
בסופו של יום, הכריע כבוד השופט עמית שהזכות לאנונימיות אינה מתקיימת במקום בו הפרסום האנונימי הוא עוולתי:
"משקלה של הזכות, או החופש, להתבטא באנונימיות, שונה ממשקלה של הזכות להישאר אנונימי נוכח התנהגות עוולתית. האינטרנט הוא במה המאפשרת חופש גישה לכל דובר, והאנונימיות ברשת היא צורה של שיח המשרתת את חופש הביטוי, כל עוד היא נעשית במסגרת הלגיטימית של חופש הביטוי. ביטוי גזעני אינו הופך את עורו אך משום שהמפרסם הוא אנונימי, וביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם, אינו משנה את טיבו אך ורק מאחר שהמפרסם לא הזדהה בשמו... אין בכוחה של האנונימיות להעניק "חסינות" מפני עוולה של פרסום לשון הרע או מפני כל פרסום המהווה עוולה על פי חוק, כמו פגיעה בפרטיות או עוולה מסחרית. בדרך זו, מחד, איננו פוגעים ביתרונותיה של האנונימיות ובתרומתה לחופש הביטוי באינטרנט, ומאידך, האנונימיות נתחמת עד לגבולות המוכרים של חופש הביטוי."
במאמר מוסגר אציין כי אף שבנוגע לסעד האופרטיבי שניתן בפסק דינו של כב' השופט עמית התגלעו חילוקי דעות בבית המשפט העליון במסגרת הערעור (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, סג(3) 664 (2010)) בכל הנוגע לרציונלים הנוגעים להיקף הזכות לאנונימיות, ככל שהיא קיימת, לא הייתה מחלוקת.
173. בנוסף אציין, כי מאז ניתנו פסקי הדין האמורים חלפו שנים, השימוש ברשתות החברתיות הפך נפוץ, וכללי השימוש ברשתות חברתיות אלו השתנו. היום קיימת מודעות הולכת וגדלה לעובדה שהתחזות ופרסומים בשמות בדויים (גם, אבל לא רק, באמצעות תוכנות (המכונות "בוטים")) עלולה לגרום להפצת ידיעות כזב, וישנה הבנה בדבר נזקי התופעה והצורך לצמצמה (ר' לעניין זה למשל י. אונגר, חדשות כזב ברשת האינטרנט והליך הבחירות (knesset.gov.il) (14.10.18), וכן ר' דברי ההסבר בהצעת חוק התמודדות עם ידיעות כוזבות מטעם מכון זולת).
174. אולם נזקי ידיעות הכזב אינם מצטמצמים להליכי הבחירות, והם נוגעים גם לניצול מסחרי של תוכנות המייצרות ומפרסמות תגובות משמיצות (ר' לעניין זה דברי ההסבר לתזכיר החוק באתר החקיקה הממשלתי - תזכיר חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס'...)(סימון מסר המוני המופץ באמצעות יישום אוטומטי), התשפב–2022 (tazkirim.gov.il).
175. כחלק מהתופעה של המלחמה בפרסומים אנונימיים מזיקים ברשתות החברתיות, החלו מפעילות הרשתות החברתיות עצמן להילחם בתופעת ההתחזות השלילית וההסתתרות מאחורי שמות בדויים. פייסבוק העולמית החלה לבטל חשבונות המנוהלים בשמות בדויים, ככל שהדבר הובא לידיעתה. כפי שהעיד שטארך, בתקופה הרלוונטית לתביעה, פייסבוק "ביטל לאלתר את החשבון שלי תחת הכינוי ..." (ס' 95 לתצהירו). במצב דברים זה, אין למשתמשי הרשתות החברתיות ציפייה סבירה להגנה על זכותם לשמור על אנונימיות, ככל שזו הייתה קיימת.
176. פסקי דין רבים עוסקים בזכותו של מי שנפגע מהפרסום לחייב מפעילי אתרים לחשוף את שמות הגולשים, ובשאלת סמכותו של בית המשפט להעניק סעד כאמור. אולם לא בכך עסקינן. בכל הנוגע לפרסום שמו האמיתי של אדם המפרסם פרסומים באינטרנט תחת שם בדוי נקבע, כי אין בפרסום כאמור משום עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות, משום ששמו (האמיתי) של אדם אינו "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים" (ת"א (שלום כפר סבא) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (14.7.02), להלן: "עניין בורוכוב"). בעניין דומה נקבע כי "פרסום פרטיה האישיים של המבקשת כמכלול [כתובת, טלפון ביתי, טלפון סלולרי אישי, ופרטי WhatsApp ] מהווה פגיעה קשה בפרטיותו של אדם ובפרטיות משפחתו..., ועלול לפגוע בשלוות החיים של המבקשת, ובני משפחתה. " וזאת כאשר הפרסום נעשה על מנת להציף את המבקשת, המשמשת כמנכ"לית פייסבוק ישראל, בפניות ובתרעומות כנגד פייסבוק העולמית (ר' ת"א (מחוזי ת"א) 29564-05-15 עדי סופר תאני נ' עו"ד גיא אופיר (4.6.15)).
מן הכלל אל הפרט
177. בדומה לפסק הדין בעניין בורוכוב, איני סבורה שפרסום שמו האמיתי של התובע מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מבלי לגרוע בזכות לאנונימיות ולחשיבותה, איני סבורה שחוק הגנת הפרטיות נועד להקנות לאדם עילת תביעה מקום בו הפרט היחידי שפורסם לגביו הוא שמו.
178. ודוק – יש להניח שהייתי מגיעה למסקנה אחרת, אילו היה מדובר על פרסום שמו האמיתי של אדם אשר פרסם תחת שם בדוי פרטים אינטימיים, כגון "ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד", כלשון ס' 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. במקרה זה, מעטה האנונימיות שמעניק שם העט נועד לאפשר לאדם להתבטא בעניינים הנוגעים לצנעת חייו ואשר לגביהם ביקש המחוקק להעניק הגנה מיוחדת. לא כך כאשר שם העט נועד אך לאפשר לאדם להסתתר מאחורי מסך אלמוניות על מנת לאפשר לו לפרסם דברים הנוגעים לצנעת חייהם של אחרים.
179. מכל מקום, אף אילו הייתי סבורה שיש בפרסום שמו האמיתי ותמונתו של שטארך משום פגיעה בפרטיותו, אני סבורה שעומדות לנתבעים בתביעה הראשונה ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, כפי שיפורט להלן.
180. ראשית, אני מאמינה לסיוולד שהפרסום נעשה לאחר שהוא חיפש באמצעות מנועי חיפוש רגילים את השם האמיתי, וכך הגיע אל שטארך. סיוולד הציג את דפי האינטרנט אשר באמצעותם הגיע אל המידע, ויש להניח שעליהם הסתמך.
181. שנית, כשם שפרסום האמירות של סיוולד חוסה תחת ההגנה הקבועה בס' 15(6) לחוק איסור לשון הרע, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כך גם פרסום פרטי הזיהוי של שטארך חוסה תחת הגנות החוק להגנת הפרטיות, שהרי ס' 18 (2) לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנות דומות, ואף מחיל על פרסומים הפוגעים בפרטיות את ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע:
"(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה...
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965."
182. בנוסף, אני סבורה שבנסיבות העניין חלה ההגנה הקבועה בס' 18(3) לחוק ההגנה על הפרטיות:
"בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב."
כפי שפורט בהרחבה לעיל, אני סבורה שקיים עניין ציבורי בהגנה על מתלוננים בעבירות מין, בין אם תלונתם אמת ובין אם לאו, נוכח קיומו של אפקט מצנן להגשת תלונות.
183. אם לא די בכל האמור לעיל, למסקנה דומה הייתי מגיעה אילו הייתי מחילה על סיוולד את הסטנדרטים להם טוען שטארך בכתב ההגנה שלו ובסיכומים שהגיש במסגרת התביעה השנייה. מטענותיו במסגרת התביעה השנייה עולה הרושם שהוא אביר חופש הביטוי, שמוכן להילחם עבור הזכות להביע דעה בלתי מצונזרת. רושם זה עולה גם בסופו של המאמר הראשון שפרסם, שם כתב שטארך:
"Call me a pompous hothead, radical, rabble rouser, lunatic, nutcase, crankshaft, meshugenah, am haaretz, Chossid shoteh, misnaged shoteh, or anything you want (you won't be the first, just no death threats, please). But… ignore my words at you own peril, Shmerel. Because anybody who conspires to send this woman Down Under is going down under faster and further than she is."
ובתרגום חופשי ומקוצר:
"אתם רשאים לכנות אותי בשמות גנאי כאוות נפשכם, כנו אותי קיצוני, משוגע, פובוקטור, עם הארץ, שוטה או כל כינוי אחר. רק אל תתעלמו מדברי. כי כל מי שקושר להפיל את לייפר, יפול בעצמו, באופן מהיר יותר ולבור עמוק יותר."
184. אולם, כאשר סיוולד ביקש להביע דעתו אודות המאבק שמנהל שטארך נגד הסגרתה של לייפר, טוען שטארך שאת חופש הביטוי יש להסיג מפני הזכות לפרטיות ולשם טוב.
185. מכל מקום, סיוולד הראה שבפרסומים המיוחסים לו הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, ודין התביעה נגדו ונגד הנתבעת 1 להידחות גם בעילה זו.
הסעדים
186. המתלוננות, סיוולד ו- JCW תבעו במסגרת התביעה השנייה 4 סעדים מצטברים: צו המורה על הסרת הפרסומים המעוולים, פיצוי כספי בסך של 550,000 ₪, צו המורה לשטארך לפרסם התנצלות ולפרסם את פסק הדין, וצו מניעה המורה לו להימנע מהמשך הפרסום אודותם, וכן להימנע מלפנות אל המתלוננות, לרבות באמצעות הדוא"ל האישי שלהן.
187. הנתבע לא התייחס בכתב ההגנה או בסיכומיו לסוגיית הסעדים הנתבעים, אלא הכחיש באופן גורף את הטענה שהפרסומים מהווים לשון הרע, וטען שהתביעה אינה אלא תביעת השתקה שנועדה לפגוע בחופש הביטוי שלו. מטענה זו אני למדה ששטארך מתנגד לצו להסרת הפרסומים ולצו המניעה.
מסגרת משפטית
188. ס' 9 ו- 10 לחוק איסור לשון הרע קובעים את סמכותו של בית המשפט להורות על איסור המשך הפרסום של דברי לשון הרע, וכן על פרסום תיקון או הכחשה של דברים אלה:
"9.(א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע...;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט..."
במאמר מוסגר אציין כי עד לתיקון החוק, והוספת ס' 7א' לו, הסמכות לפסוק פיצויים נזכרה בחוק רק בעקיפין, בדרך של הפנייה לס' 60 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, הנזכרת בס' 7 לחוק, ואשר אף היא מזכירה את סמכותו של בית המשפט ליתן צווים, אם מצא שבוצעה עוולה אזרחית.
189. יתרונותיו של צו המורה לנתבע להפסיק את הפרסום הפוגע (מקום שהדבר אפשרי) ברורים. יש בכך כדי להקטין את הנזק שממשיך ונגרם ככל שעוד ועוד אנשים נחשפים לפרסום, וגם את עגמת הנפש הנגרמת לנפגע מהידיעה שהמרחב הוירטואלי עודו מכיל פרסומים משפילים ומבזים אודותיו. (מנגד, להשקפה לפיה התרופה ה"טבעית" לפגיעה אסורה בשם הטוב ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה(5) 510 (2001))
190. אולם בניגוד לצו המורה על הפסקת פרסום שכבר נמצא לגביו שהוא מהווה עבירה פלילית ועוולה אזרחית, לא בנקל יורה בית המשפט על פרסום תיקון או הכחשה של דברים המהווים לשון הרע, בשל הפגיעה בחופש הביטוי, ובשל האפקטיביות המועטה בכך:
"אכן, תכופות יכול הסעד של התיקון והכחשה לספק תרופה יעילה לפגיעה שנגרמה לאדם כתוצאה מפרסום לשון הרע כנגדו. בכוחו של סעד התיקון להשיב את מצבו של קרבן הפרסום לקדמותו, במידה מסוימת, שכן הוא מקנה לתובע הצהרה פומבית המנקה אותו מן הרושם השלילי שדבק בו (גנאים, קרמניצר, שנור, בעמ' 386). עם זאת, לכלי של פרסום תיקון או הכחשה כוח רב. החובה הפוזיטיבית להשמיע עובדות או דעות שאין המפרסם מסכים איתן – יש עמה פגיעה קשה וחמורה בחופש הביטוי ובחופש המצפון. חופש הביטוי במובנו ה"שלילי" – הזכות שלא להביע את מה שאינו דעתך. החיוב לפרסם עמדות שאין הדובר מסכים איתן כמוהו כאיסור להחזיק באותן עמדות. במובן זה חובת התיקון עשויה לגרום לפגיעה חמורה יותר בזכויות ובכבוד האדם של המפרסם מאשר הפגיעה הטמונה בפיצוי כספי ואף מאשר הפגיעה שנגרמת כתוצאה מצנזורה מוקדמת..." (הערעור בעניין דיין, בעמ' 468)
191. יתר על כן, לעיתים שיקולים פרקטיים בדבר התועלת שבפרסום דבר תיקון או הכחשה יטו את הכף לעבר שלילית סעד כאמור:
"בנסיבות העניין הגענו לכלל מסקנה לפיה אין מקום לחיוב המשיבים בפרסום תיקון או הכחשה. לבד מההסתייגויות שנקבעו בפסיקה לעניין תוכן פרסום תיקון או הכחשה (ראו בפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין בע"א דיין, בעמ' 470-468), ספק אם תצמח תועלת מפרסום התיקון או ההכחשה לעת הזו. מאז הפרסומים חלף זמן רב, והודעת תיקון מצומצמת וממוקדת לא תשיג את אותו "אפקט מטהר" שנודע להודעת התנצלות. לא יהא בה אלא משום הצפה מחודשת של נושא הפרסומים, תוך שבצדה הבאה של אותה הודעת תיקון עניינית. גם בחינת הרציונלים שבדין הרצוי, התומכים בפרסום התנצלות מתוך התפיסה לפיה יש בכך כדי לרפא את הנזק ועגמת הנפש שנגרמו לנפגע, אינם קמים מקום בו מפורסם תיקון או הכחשה מפי מי שמסרב להתנצל. לכל אלה יש לצרף את ההנחה כי כיום, שעה שפסקי-הדין פתוחים לעיון הציבור ומפורסמים ברבים, יש לעתים בעצם פרסומם כדי להוות "תיקון או הכחשה"." (ע"א (מחוזי י-ם) 3386-10-19 שרת התרבות והספורט - ח"כ מירי רגב נ' ערוץ 10 החדש בע"מ (2.8.2020), להלן: "עניין רגב")
192. בכל הנוגע לחיוב הנתבע בפרסום התנצלות, קיימת מחלוקת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בשאלה האם בתי המשפט מוסמכים כלל לחייב נתבע בפרסום התנצלות, שכן סעד זה לא נזכר בהוראות ס' 9 לחוק. בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 20070-09-15 יוסף וינשטיין נ' יצחק (בן ציון) ג'רבי (21.6.18), נקבע כי " בית המשפט אינו מוסמך כלל לצוות על פרסום התנצלות", (ור' גם אסמכתאות רבות שם) וגם אין בכך טעם שכן "חיוב צד בהתנצלות כפויה מאיין את תכליתה של ההתנצלות" (שם). ערעור על פסק הדין נדחה בע"א 6723/18 יצחק (בן ציון) ג'רבי נ' יוסף וינשטיין (9.9.19). לדעה אחרת ר' פסק הדין בעניין רגב ואסמכתאות רבות שם.
193. מכל הטעמים דלעיל, ובפרט בשל הקושי לאיין נזק שכבר נגרם עקב דברי לשון הרע שכבר פורסמו, במרבית המקרים בהם נקבע שבוצעה עוולה של פרסום דבר לשון הרע, הסעד שניתן לנפגע הוא סעד הפיצויים. מטרתם העיקרית של פיצויים היא בהטבת הנזק, דהיינו העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא בוצע הפרסום, אולם הפסיקה הכירה גם במטרות נוספות, כגון ענישת הפוגע והרתעה מפני פרסומים דומים:
"מטרת הפיצוי הנזיקי הינה, בראש ובראשונה, להביא את הנפגע למצבו כפי שקדם לביצוע העוולה (דיני נזיקין, 571). פיצוי בגין פרסום לשון הרע אינו חריג לכלל זה (ענין נוף, 493; ענין אמר, 522-523)... בעוולת לשון הרע, מכירה שיטת המשפט בכוחו של בית המשפט להטיל על המזיק חובת תשלום פיצוי לניזוק שמטרתה חורגת מהשבת המצב לקדמותו, אלא תכליתה "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (21.11.06), מפי הנשיא ברק; ענין פרידמן, 237; ענין מזרחי, 205; ענין חביבי, 535; שנהר, 372). וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ענין ספירו, 57; עניין נוף, 494). בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב... לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08), בעמ' 33-4)
194. ממטרות אלו של פסיקת הפיצוי נגזרים גם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי:
"מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835)." (שם)
מעבר לצריך אציין כי בית המשפט שם קובע כי לעיתים שיקולי צדק והרתעה יעילה מחייבים להביא בחשבון גם את מצבו הכלכלי של המפרסם בקביעת שיעור הפיצוי העונשי.
195. כאשר מדובר במספר רב של פרסומים הנוגעים לאותה מסכת עובדתית, נקבע אך לאחרונה כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק בהתאם למספר הפרסומים. את הדעות השונות שהובעו על ידי חברי ההרכב סיכמה בתמציתיות כבוד השופטת וילנר, כשהיא מצרפת דעתה לדעתו של כבוד השופט סולברג:
"חבריי, השופט נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז, מסכימים שניהם כי בנסיבות מסוימות, פרסומים שונים של לשון הרע, העוסקים באותה מסכת עובדתית, לא ייחשבו כ"אותה לשון הרע" כאמור. לגישת שניהם, הכרעה בשאלה דנן במקרה קונקרטי צריכה להתבסס על נסיבותיו הפרטניות, תוך הסתייעות במבחני עזר שונים. חבריי מסכימים כי בתוך כך יש לבחון את תוכן הפרסומים ואת פרק הזמן שחלף ביניהם. המחלוקת בין חבריי נוגעת למבחן העזר השלישי שמציע השופט סולברג, שעניינו זהות הנמענים בראי במת הפרסום. לגישת השופטת ברק-ארז, אין לעשות שימוש במבחן עזר זה, אלא במקרים חריגים." (רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (6.10.22))
מן הכלל אל הפרט
196. אפתח ואומר כי מעת שנקבע כי בפרסומיו של שטארך אודות המתלוננות יש לשון הרע, לא מצאתי עילה שלא להורות על הסרתם. שטארך עצמו לא טען שאם יימצא שהפרסומים אסורים, יש לדחות התביעה לצו להסרתם, ועל כן, מבחינה פורמאלית, ונוכח הקביעות לעיל, יש ליתן הצו. גם מבחינה מהותית, כיוון שחוק איסור לשון הרע קבע שהפרסומים אסורים, על בית המשפט למנוע המשך ביצוע העוולה והעבירה, כשם שהוא מצווה על הפסקת ביצוע עבירות ועוולות אחרות.
197. יחד עם זאת, ומהטעמים שפורטו בערעור בעניין דיין, שהוזכר לעיל, איני סבורה שיש טעם בחיוב שטארך לפרסם תיקון או הכחשה. ממילא, כפי שנקבע בעניין רגב, למתלוננות ישנה גישה רחבה לפרסומים באמצעות הרשתות החברתיות, והן יהיו רשאיות לפרסם פסק דין זה על כל הקביעות בו, כחלק מהתיקון לפרסומי שטארך.
198. בכל הנוגע למתן צו מניעה לפרסומים עתידיים, אני סבורה שנוכח הפגיעה החמורה בחופש הביטוי מחד, והעובדה שהפרשה כולה ירדה מסדר היום הציבורי עם הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, מאידך, אין הצדקה ליתן צו כאמור. אין לי אלא לקוות שמכאן ולהבא ייזהר שטארך בכבודם של הנתבעים כשם שהיה רוצה שייזהרו בכבודו שלו, ויקבל עליו את הכלל "דעלך סני לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך (שבת דף ל"א עמ' א').
199. לפיכך, לא נותר לנו אלא לקבוע מה סכום הפיצוי לו זכאים התובעים בגין הפרסומים האמורים. בקביעת הפיצוי עלי להביא בחשבון את העובדה שמדובר בעשרה פרסומים שנעשו במשך כמעט שלוש שנים (בין ה- 21.6.16 ועד ליום 9.4.19), כאשר בין פרסום לפרסום לעיתים חולפים חודשים ארוכים. כמו כן יש להביא בחשבון שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו שנגרם להם נזק, מעבר לעוגמת נפש, וביקשו שייפסק להם פיצוי גם ללא הוכחת נזק, על פי ס' 7א' לחוק.
200. בנוסף, בבחינת התנהגותו של שטארך יש להביא בחשבון את העובדה שהוא סירב להסיר חלק גדול מהפרסומים, ותיקן רק את חלקם הקטן, וכי סירב להכיר בכך שאין כל הצדקה לפגוע במתלוננות, ושפגיעה זו מסבה נזק להן ולחברה כולה.
201. מנגד, הבאתי בחשבון את העובדה שהפרסומים אינם עובדתיים, ונוגעים לדעתו האישית של שטארך, אשר בשל העובדה שהיא אינה מבוססת על היכרות עם עובדות המקרה, משקלה מועט.
202. כפי שפורט בהרחבה לעיל, יש להבחין בין הנזקים ועוגמת הנפש שהסבו הפרסומים לארליך, אשר עיקר חיציו של שטארך כוונו אליה, לבין הפרסומים ליתר המתלוננות, וכן לפרסום כנגד סיוולד, שהיה מינורי בלבד (מבלי לזלזל גם בהם).
203. לאחר ששקללתי את כל האמור לעיל, אני פוסקת כי על שטארך לפצות את ארליך בסכום של 250,000 ₪, את כל אחת משתי המתלוננות הנוספות בסכום נוסף של 20,000 ₪, ואת סיוולד בסכום של 3,000 ש"ח. את תביעתה של JCW יש לדחות.
לסיכום
204. אין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל, או על זכותו לפרסם "פוסטים" בעמוד הפייסבוק שלו. במסגרת זו, רשאי שטארך להביע דעתו בגנות הסגרת אזרחי ישראל ותושביה למדינות זרות, או בדבר קיומם או העדרם של איסורים הלכתיים במעשים מיניים בין מורה ותלמיד או תלמידה. אלא שזכות זו אינה בלתי מוגבלת.
205. במסגרת פרסומיו, פרסם שטארך ביטויים משפילים ומבזים המייחסים למתלוננות תכונות שליליות. פרסומים אלו אינם נהנים מהגנת חוק איסור לשון הרע, שכן שטארך לא הרים את הנטל להראות שהם נעשו בתום לב. הפרסומים אינם עומדים בכל מבחן של סבירות, נוכח חד הצדדיות שבהם, וחלקם גם נוכח סגנונם הבוטה והמשתלח, במיוחד בשים לב לכך שהמתלוננות לא פגעו בשטארך, לא הגיבו לפרסומיו בפרסום לשון הרע אודותיו, וכל חטאן הוא העדר הסכמה עם עמדותיו והשקפותיו.
206. פרסומיו של שטארך נעשו תחת שם בדוי. הנתבעים 1 ו- 2, אשר נחשפו לפרסומים וסברו שהם עלולים להרתיע נפגעי עבירה מלהגיש תלונות, בחרו לפרסם את שמו האמיתי ותמונתו. איני סבורה שבכך עברו הנתבעים 1 ו- 2 על הוראות חוק הגנת הפרטיות, וממילא, כיוון שהדבר נעשה בתום לב, ומתוך מניע כשר, אינו מקים לשטארך עילת תביעה נגדם.
207. הנתבעים 1 ו- 2 גם פרסמו לשון הרע אודות שטארך, אולם אני סבורה שפרסומים אלו מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע.
208. לפיכך אני דוחה את התביעה בת.א.14819-02-19, ומקבלת את התביעה השנייה (ת.א.14817-10-19) ברובה. שטארך ישלם לתובעת 1 בתביעה זו פיצוי בסך 250,000 ₪, לתובעות 2 ו- 3 סך של 20,000 ₪ כל אחת, ולתובע 4 סך של 3,000 ₪.
209. בנוסף, יישא שטארך בשכ"ט ב"כ הנתבעים בתביעה הראשונה והתובעים בתביעה השנייה בסך של 50,000 ₪, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולקיומן של שתי תביעות, אשר הצריכו הגשת כתבי טענות וסיכומים כפולים.