בית משפט השלום בירושלים
ת"א 14819-02-19 שטארך נ' Jewish Community Watch ואח'
ת"א 14817-10-19 דסי ארליך ואח' נ' צבי שטארך
בפני כבוד השופטת מוריה צ'רקה
התובע בת.א. 14819-02-19
צבי שטארך
ע"י ב"כ עוה"ד נעם שרייבר
נגד
הנתבעים בת.א. 14819-02-19 1. Jewish Community Watch
2. מאיר סיוולד
ע"י ב"כ עוה"ד רועי ששון ואביחי טויג
ובעניין
התובעים בת.א. 14817-10-19 1. דסי ארליך
2. ניקול מאייר
3. אלי סאפר
4. Jewish Community Watch
5. מאיר סיוולד
ע"י ב"כ עוה"ד רועי ששון ואביחי טויג
נגד
הנתבע בת.א. 14817-10-19 צבי שטארך
ע"י ב"כ עוה"ד שלמה מצגר ואמיר בן יהודה
פסק דין
בפני שתי תביעות שעניינן לשון הרע. כיוון שהפרסומים השונים נכתבו באותה פרשה, ובתגובה זה לזה, הוריתי שהדיון בשתי התביעות ייעשה במאוחד.
הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים
1. התובע בת"א 14819-02-19 (להלן: "שטארך" ו"התביעה" או "התביעה הראשונה", בהתאמה), הינו תושב ירושלים, אשר מפרסם מעת לעת מאמרי דעה בבלוג אינטרנטי, וכן בחשבון הפייסבוק שלו. כל הפרסומים של שטארך נעשו תחת שם העט "יחזקאל הירשמן".
2. במהלך שנת 2016 החל שטארך בפרסום סדרת מאמרים במסגרתם הביע דעתו לפיה יש איסור הלכתי להסגיר יהודי למדינה זרה. שטארך לא הסתפק בדיון בסוגיית ההסגרה באופן תיאורטי בלבד, ובחלק מאותם מאמרים, התייחס באופן ספציפי לשאלת הסגרת מלכה לייפר (להלן: "לייפר"). לייפר חשודה בכך שביצעה מספר רב של פגיעות מיניות בתלמידותיה בהיותה מנהלת בי"ס באוסטרליה, ובתקופה בה פרסם שטארך את הפרסומים העומדים בבסיס התביעות, התקיים דיון בבתי המשפט ובציבור בכללותו בשאלת הסגרתה לאוסטרליה (ר' תה"ג (מחוזי י-ם) 23733-08-14 מדינת ישראל פרקליטות המדינה המחלקה לעניינים בינלאומיים נ' מלכה לייפר (23.9.19), ועה"ס 6974/20 מלכה לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.12.2020)). במסגרת ממאמריו הביע שטארך דעתו שקיים איסור הלכתי בהסגרת לייפר, או בביצוע כל פעולה התומכת בהסגרתה.
3. בפרסומיו של שטארך ישנה התייחסות לא רק להסגרת לייפר, אלא לפרשה בכללותה, ולמעשים המיוחסים לה. בנוסף, התייחס שטארך במאמריו לשלוש האחיות שהגישו תלונות כנגד לייפר למשטרת ויקטוריה באוסטרליה, ואשר בעקבות תלונותיהן התבקשה הסגרתה של לייפר. אחיות אלו יכונו להלן "המתלוננות". יצוין כי המתלוננות לא שמרו על אנונימיות, וניהלו מאבק ציבורי להסגרתה של לייפר לאוסטרליה, במסגרתו הן התראיינו בשמן המלא ותמונותיהן פורסמו ברבים.
4. בפרסומים, אשר תוכנם יפורט להלן בהרחבה, הוא "לבש את גלימת הסניגור", כלשונו הציורית, בכל פעם שהתייחס ללייפר ולמעשיה, ולימד עליה זכות בכל דבר ועניין. שטארך הביע דעתו שאין איסור הלכתי במעשים שיוחסו לה ואין בה כל מסוכנות, אף אם יוכח שהמתלוננות דוברות אמת, וכתב שהיא ראויה לאמפתיה עקב נסיבות חיים קשות שהביאו אותה לעשות כנטען. מנגד, ביחסו אל המתלוננות, דן אותן שטארך לחומרה, וייחס להן, בין השאר, תלונת שווא מתוך בצע כסף ורצון לנקמה.
5. שטארך פרסם מאמריו בבלוג ובדף הפייסבוק שלו, ובנוסף שלח אותו בדוא"ל אל המתלוננות, וגם שיתף את התובעת מס' 1 בת.א. 14817-10-19 (להלן: "ארליך" ו"התביעה השנייה" בהתאמה) בעמוד הפייסבוק שלה. ארליך מצידה שיתפה את המאמר עם כל חבריה והעוקבים אחריה, וכך הובאו מאמריו של שטארך לידיעת מספר רב של עוקבים של ארליך, תומכים וחברים.
6. אחד מאותם עוקבים, הנתבע 2 בתביעה הראשונה, שהוא גם התובע 5 בתביעה השנייה (להלן: "סיוולד"), פרסם בדף הפייסבוק האישי שלו מספר פרסומים המתייחסים אל שטארך, בהם הוא כינה אותו בשמות גנאי, ייחס לו "הנאה להגן על מי שפגעו בילדים", טען שמאמריו פשטניים ומעידים על העדר הבנה, וחשף את זהותו האמתית של שטארך. בגין פרסומים אלו הוגשה התביעה הראשונה.
7. הנתבעת 1 בתביעה הראשונה (להלן גם: "JCW") היא עמותה שייסד סיוולד, אשר משרדיה בארה"ב, ומטרותיה הם הגנה על ילדים מפני פגיעות מיניות, באמצעות העלאת מודעות לתופעה, תמיכה בקורבנות, מלחמה בסטיגמה השלילית והבושה המלווה את הקורבנות, חינוך הקהילות וסיוע להבאת הפוגעים לדין (ס' 5-7 לתצהירו של סיוולד). אחד הפרסומים של סיוולד פורסם גם באתר שמפעילה נתבעת זו.
8. הנתבעת 3 היא עמותה הפועלת בישראל, אשר מטרותיה הן סיוע לקורבנות תקיפה מינית, פיזית או הזנחה של ילדים. נוכח הדמיון במטרות ובקהל היעד, בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 היו שיתופי פעולה לאורך השנים (ס' 5 ו- 7 לתצהיר אהרונסון מטעם הנתבעת 3).
9. כתגובה לתביעה הראשונה, ובד בבד עם הגשת כתב ההגנה, סיוולד והנתבעת 1 הצטרפו אל שלוש המתלוננות בעניינה של לייפר, והגישו תביעה כנגד שטארך (להלן: "התביעה השנייה"), במסגרתה טענו שהפרסומים של שטארך כלפיהם הם בגדר לשון הרע.
10. כבר בשלב זה יצוין כי במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה המלצתי לשטארך לשקול הסרת חלק מהביטויים הכלולים במאמריו ואשר מתייחסים אל המתלוננות באופן מבזה. לאחר ישיבה זו הגיש שטארך רשימת תיקונים שהכניס במאמרים, מבלי להודות ב"אשמה" כלשונו.
11. יחד עם זאת, המתלוננות סברו שאין די בתיקונים שהכניס שטארך, ועמדו על המשך ניהול ההליך. לפיכך, ההליך נוהל עד תום, נשמעו העדים, הוגשו סיכומים, והגיעה עת ההכרעה.
טענות הצדדים
12. כאמור, התביעה הראשונה הוגשה על ידי שטארך, אשר טען שפרסומיו של סיוולד כפי שיפורטו להלן, מהווים לשון הרע. בנוסף טען, שהפרסומים פוגעים בפרטיותו בכך שחשפו את שמו ותמונתו, שהיו חסויים. התביעה הוגשה במקור גם נגד הנתבעת 1, אשר לטענת התובע, סיוולד פעל בשמה, ונוכח אחריותה ללשון הרע שפורסמה באתר אותו היא מפעילה. התובע ביקש לייחס לנתבעים אחריות גם לתגובות הגולשים שנכתבו בתגובה לפרסומים שהם פרסמו, אולם לא הוכיח מה היו התגובות לפרסומים, ולא טען שהיו בתגובות משום לשון הרע.
13. הנתבעים 1 ו-2 לא הכחישו שהם שפרסמו את המיוחס להם בכתב התביעה, אלא טענו שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדיון בתביעה, בשים לב לכך שמקום מושבם ומקום פעילותם הוא בארה"ב. לחילופין, ביקשו הנתבעים להחיל על פרסומיהם את הדין האמריקאי.
14. לגופו של עניין טענו הנתבעים שהפרסומים המיוחסים להם אינם לשון הרע, ולחילופין, שהם פרסום מוגן לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"). הנתבעים טענו שפעלו בתום לב, וכי האמור בפרסום הוא אמת ויש בו עניין ציבורי, והוא נעשה מתוך חובה מוסרית וחברתית ומתוך הגנה על עניין אישי כשר של אחר. בנוסף, טענו הנתבעים, שהפרסום היה בגדר הבעת דעת על התנהגותו של שטארך, ו/או ביקורת על יצירה שלו, ו/או שהוא נעשה כדי לגנות לשון הרע שהוא פרסם, וכי גם מטעמים אלו יש לדחות התביעה נגדם.
15. הנתבעים 1 ו- 2 הוסיפו וטענו שפרסום שמו האמיתי ותמונתו של שטארך אינם אסורים על פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), הן משום שהפרטים היו ממילא מפורסמים באינטרנט, והן משום שהיה בהם עניין ציבורי המצדיק זאת.
16. מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, ביקש שטארך לתקנה ולהוסיף את הנתבעת 3, בטענה לשיתוף פעולה בינה לבין הנתבעת 1, ובטענה שסיוולד מכהן כבעל תפקיד בשתיהן. הנתבעת 3 הכחישה כל קשר לפרסום.
17. גם במסגרת התביעה השנייה, נטען שיש בפרסומיו הרבים של שטארך כפי שיפורטו להלן משום לשון הרע על התובעים. כמו הנתבעים 1 ו- 2 בתביעה הראשונה, גם שטארך הודה שהפרסומים העומדים בבסיס התביעה השנייה נעשו על ידו. להגנתו טוען שטארך שהעובדות שהובאו בפרסומים הן אמת, שכן הן מבוססות על דברים שפורסמו בעבר בכלי התקשורת, וכי הפרסומים כולם הם בגדר הבעת דעה, אף אם נכתבו בדרך של הפרזה (היפרבולית), אשר לדעתו של הכותב היא "לשון בית המדרש" (ר' ס' 9 לכתב ההגנה מטעמו בתביעה השנייה).
18. שטארך מוסיף וטוען שהפרסומים נכתבו בתום לב, ללא כוונה להשפיל ולקנטר, תוך תגובה לפרסום לשון הרע שפרסמו המתלוננות כלפי לייפר וכלפי אחרים, וכתיבת הדברים מוגנת מכח חופש הביטוי וחופש הדת.
19. שטארך ביקש להגיש תביעה שכנגד גם נגד המתלוננות בתיק לייפר, בקשה שנדחתה בשל האיחור בהגשתה.
דיון והכרעה
20. נוכח ריבוי הפרסומים וריבוי העילות והטענות, נאלצתי להאריך גם מקום בו ביקשתי לקצר. לפיכך, לנוחות הקריאה, הדיון ייפתח בדיון בעילות כל הצדדים לפי חוק איסור לשון הרע, משם אמשיך ואדון בתביעת שטארך לפי חוק הגנת הפרטיות, ולבסוף אדון בסעדים הנדרשים. כל אחד משלושת הפרקים האמורים ייפתח בדיון במסגרת המשפטית הכללית, ויימשך ביישום ההלכה על פרטי המקרה שבפני.
21. אולם בטרם אפתח, אומר כי אני דוחה את טענת הנתבעים 1 ו- 2 בתביעה הראשונה לפיה בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן הם תושבי ארה"ב, וזאת בשים לב לתביעה שהם עצמם הגישו נגד שטארך בגין אותה פרשה.
22. בנוסף, אני סבורה שככל שהנתבעים סבורים שהדין האמריקאי שונה מהדין הישראלי בכל הנוגע לדיני לשון הרע, עליהם הנטל להוכיח דין זה (ר' דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, נ(3)573 (1996)), והם לא עשו כן. לפיכך הפרסומים השונים ייבחנו על פי הוראות חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות והפסיקה המפרשת אותם, הכל כפי שיפורט להלן.
עילות התביעה לפי חוק איסור לשון הרע
23. אף שהתביעה הראשונה הוגשה בגין הפרסומים המאוחרים, בעוד שהתביעה השנייה הוגשה בגין הפרסומים המוקדמים, בשל טענות הצדדים לפיהן חלק מהפרסומים נעשו בתגובה לפרסומים שקדמו להם, הדיון ייעשה לפי סדר הפרסומים, ולא לפי סדר הגשת התביעות. אולם בטרם נכנס לניתוח הפרסומים, תובא בקצרה המסגרת המשפטית.
המסגרת המשפטית
24. במעשה של פרסום ידיעה או יצירה מעורבים שלושה: הכותב (או היוצרת), הקוראת (או הנמען) ומושא היצירה (האדם המתואר בידיעה או ביצירה). לכל אחד מהשלושה יש זכויות ראויות להגנה. לכותבת וליוצר יש זכות לחופש ביטוי. לקורא, למאזינה ולצופה יש את הזכות לדעת את העובדות לאשורן (ר' למשל ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607 (2002)בעמ' 620, וכן ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 194), ולמושאי היצירה יש את הזכות לשמם הטוב ולפרטיותם.
25. הן חוק איסור לשון הרע והן חוק הגנת הפרטיות יוצרים מערכת של איזונים בין שלושת הגורמים האמורים, מתוך הבנה שלא ניתן להעניק הגנה מוחלטת על אחד מהם מבלי לפגוע לפחות באחד מהשניים האחרים, ומתוך ניסיון לצמצם את הפגיעה למינימום ההכרחי.
26. כך, בעצם ההגדרה של פרסום לשון הרע ושל פגיעה בפרטיות כעבירה וכעוולה אזרחית בס' 7 לחוק איסור לשון הרע בס' 4 לחוק הגנת הפרטיות, קובעים שני החיקוקים איסור פגיעה בזכותם של מושאי היצירה לשם טוב ולפרטיות.
27. יחד עם זאת, זכויות מושאי הפרסום, והאיסור לפרסם דבר שפוגע בהם, אינם מוחלטים, והאיסור מסויג ברשימה ארוכה של סייגים, הנובעים מהכרה בזכות יוצרי הפרסום לחופש הביטוי.
28. ס' 14 ו- 15 לחוק מפרטים את סוגי הפרסומים אשר מותר לפרסמם, אף שהם מהווים לשון הרע, דהיינו פוגעים בזכותו של מושא הפרסום לשמו הטוב. הסוג הראשון של הפרסומים המותרים הוא פרסום המצב העובדתי בנושא שיש בו עניין ציבורי (ס' 14 לחוק). בסוג זה של פרסום העדיף המחוקק את זכותם של נמעני הפרסום על פני זכותם של מושאי הפרסום, נוכח קיומו של עניין ציבורי בנושא הפרסום. יחד עם זאת, קובע הסעיף כי העניין הציבורי הוא רק בפרסום עובדות אמיתיות, ועל כן נדרש היוצר להוכיח שהפרסום הינו אמת. יחד עם זאת, נוכח זכותם של נמעני הפרסום, אין דרישה שהפרסום ייעשה בתום לב.
29. סוג נוסף של פרסומים מותרים קשור בהגנה על זכותו של המפרסם להביע דעתו (ס' 15(4), (5), (6) ו- (7)). בניגוד לפרסום המצב העובדתי, אשר לגביו ניתנה בכורה לזכות נמעני הפרסום, כאשר מדובר בהבעת דעה, צמצום חופש הביטוי אינו פוגע כל כך בזכותם של הנמענים, ועל כן יש מקום לתת הגנה רחבה יותר למפרסם, לבטא גם דעות שלא ניתן להוכיח את אמיתותן, ומנגד, גם לתת הגנה רחבה יותר למושא הפרסום, בהצבת הדרישה שהפרסום ייעשה בתום לב.
30. לעיתים לא ברור אם הדברים שנכתבו הם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב או שהם תיאור עובדתי (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ''ד מו(3) 48 (1992), בעמ' 55). המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, מט(2) 843 (1995), בעמ' 857). כן ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, לא(2) 281 (1977) בעמ' 300; ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ''ד לב(2) 183 (1978) וספרו של א' שנהר דיני לשון הרע, (1977) בעמ' 314-309 (ספרו של שנהר יכונה להלן "שנהר"). ה"רושם הכללי" נבחן על פי יכולתו של הקורא הסביר להבחין מתי הדברים שפורסמו הם דעתו של הכותב, ומתי הוא מתיימר להציג עובדות:
"אולם, ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה; אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן (ראו, מתוך רבים אחרים: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ (להלן: "עניין חברת החשמל"), בדברי מ"מ הנשיא (לימים הנשיא) השופט לנדוי, בעמ' 351-349, 354; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, בדברי השופט בך, בעמ' 566 וכן את חיבורו הנ"ל של שנהר, בעמ' 312 ואילך). " (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, נו(3) 245 (2002))
31. ואולם, גם הזכות להביע דעה אינה מוחלטת, ולא כל דעה מותר לפרסם. ס' 15 לחוק מפרט מהן הנסיבות בהן הבעת דעה מקנה הגנה טובה מפני תביעה. למשל, לא ניתן להביע דעה על התנהגותו של כל אדם, אלא על אנשים בהם יש לנמעני הפרסום עניין מיוחד, למשל התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי. בדומה, לא ניתן לפרסם דעה על כל יצירה, אלא על יצירה שפורסמה בפומבי.
32. מעבר להגנה על הבעת דעה, מכיר החוק בזכותו של אדם להגיב לפרסומים קודמים (ס' 15(6), (9) ו- (10)). כאן גוברת זכותו של המפרסם על זכותו של מושא הפרסום, נוכח העניין האישי של המפרסם מעבר לעצם זכותו לבטא את עצמו.
33. כשם שההגנות שנקבעו בס' 15 לחוק איסור לשון הרע מותנות בכך שהפרסום נעשה בתום לב, נקבע גם בס' 18(2) לחוק הגנת הפרטיות שפרסום שפוגע בפרטיות מותנה בכך שהוא נעשה בתום לב:
"במשפט פלילי או אזרחי ... תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו".
34. ככלל, הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הטוען לו, דהיינו על הנתבע (שנהר בעמ' 258). כיוון ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין, ו, ב), אין מנוס מהערכת תום ליבו של הנתבע על פי הדברים הנראים לעין. ס' 16 לחוק איסור לשון הרע קובע שתום הלב ייקבע, בין היתר, על פי מידת הסבירות בפרסום:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."
ומנגד,
"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:...
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
35. סבירות הפרסום תבחן הן על ידי בחינת סבירות דרך הסקת המסקנות מהעובדות, והן על פי סגנון הפרסום:
"הגנת הבעת דעה "איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין". סבירות הסקת המסקנה מהעובדות שעליהן היא מסתמכת מהווה תנאי הכרחי להחלת הגנת הבעת הדעה, ותנאי זה קיים באופן עצמאי ונפרד מעניין קיומו או העדרו של תום הלב. עם זאת, סבירות הסקת המסקנות תישקל גם במסגרת בדיקת קיומו או העדרו של תום הלב; אולם עניין זה הוא רק אחד מהעניינים המלמדים על סבירות הפרסום ועל תום הלב בכלל. ההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של תום הלב שהתלווה לפרסום הדעה תלויה, במידה רבה, בנושא שבו הובעה הדעה. כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, ירחיב בית המשפט את גבולות "תחום הסביר" שבמסגרתו רשאי המפרסם להתבטא מבלי שתאבד לו חזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק. במסגרת בדיקת סבירותה של הבעת דעה ייבדק גם סגנונה, הדרך שבה נוסחה והשימוש שנעשה במסגרתה בלשון גסה ובוטה." (שנהר עמ' 321-322)
36. ס' 17(א) לחוק איסור לשון הרע קובע שלילה של הגנת תום הלב כאשר סירב מפרסם לפרסם תיקון או הכחשה של דבר לשון הרע. מאידך, לא נקבע כי העדר דרישה לפרסום תיקון או הכחשה מצד הנפגע, מעידה על תום ליבו של המפרסם.
37. כאמור, זכות הציבור לדעת באה לידי ביטוי בהגנה על הזכות להביע דעה בנוגע לעניין ציבורי (ס' 15(4) לחוק).
"ככלל, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (עניין אפל, בעמ' 621; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994); רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 57-56 (1998)). "עניין ציבורי" לא קיים רק בפרסום המזהיר את הציבור מפני סכנה חמורה לחייו או לבריאותו. "עניין ציבורי" הוא מושג רחב יותר, המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי (ראו גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 189-188). "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום" (שנהר, בעמ' 228-227)." (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, סה(3) 369 (2012) ס' 101, להלן: "הערעור בעניין דיין")
38. כשם שבהבעת דעה בעניין ציבורי הרחיבו בתי המשפט את ההגנה על חופש הביטוי באמצעות הרחבת מבחן הסבירות, כך לעיתים האינטרס הציבורי מחייב דווקא את צמצום הפרסום. דוגמא לכך ניתן למצוא בכל הנוגע לנפגעי עבירות מין, אשר נוכח הרצון לבער התופעה של עבירות אלו באמצעות מניעת אפקט מצנן להגשת תלונות, ניתנת הגנה על המתלוננים מפני פרסום, ונקבע האיסור לפרסם פרטים מזהים אודותם (ס' 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), גם אם התברר שהתלונה היא תלונת שווא:
"החשש העיקרי הוא שמא פרסום שמן של מתלוננות – או מתלוננות-שווא – ירתיע מתלוננות-אמת מהתלונן. אותו chilling effect של פרסום השם עלול להיות הרסני בהשפעתו על מתלוננות-אמת, וחלילה לנו מפגיעה במלחמתה של חברה בעברייני מין." (ע"פ 5877/99 חיים יאנוס נ' מדינת ישראל, נט(2) 97 (2004))
בדומה, לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות על מתלוננים בגין עבירות אלו, אם תוגש נגדם תביעת לשון הרע:
"כאמור, עבירות מין הן לרוב קשות להוכחה ומחייבות רגישות שיפוטית יתרה. בסיומו של ההליך עשוי בית המשפט לקבוע כי העבירה הנטענת הוכחה או לא הוכחה, אך טרם יקבע בית המשפט כי מתלונן בעבירת מין איננו דובר אמת – עליו לנקוט משנה זהירות, כמתחייב מהבנת הסיטואציה המורכבת שבה נמצא המתלונן. בנוסף, אין לכחד, כי במצב החברתי הנתון, מתלוננים בעבירות מין עלולים לספוג הכפשות ועלבונות ובדרכם עומדים חסמים וקשיים אשר לצערנו מובילים, במקרים רבים מדי, לשתיקה המכסה על פשעים ועבירות הראויות לכל גינוי. אם דיווח-חֶסֶר מאפיין את מערכת אכיפת החוק בכלל, הוא מתבטא בפרט בדיווח על עבירות מין... בבוא בית המשפט לדון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שיקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפיצוי אלא גם מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי." (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.3.16))
39. במילים אחרות, בניגוד לאינטרס הציבורי לעודד ביקורת כנגד אנשי ציבור, המעמידים עצמם מרצונם לשיפוט הציבור, אין אינטרס דומה לעודד ביקורת כלפי נפגעי עבירות מין, אף אם מצאו עצמם שלא בטובתם בעין הסערה הציבורית במסגרת מאבקם כנגד החשודים, ואף אם בית המשפט לא קיבל את גרסתם באשר לתלונה שהגישו, וזאת על מנת שלא להרתיע נפגעים נוספים מלהתלונן בגין עבירות אלו.
40. בשנים האחרונות יותר ויותר נפגעות ונפגעי עבירות מין מבקשים לחשוף זהותם (כפי שנעשה במסגרת תנועת #MeToo), כחלק מרצונם להתמודד עם הכפשות מצד הפוגע, שזהותו לרוב מפורסמת, או אף להתמודד עם מועקת ההסתרה, כמו גם ממניעים נוספים (להרחבה בנושא זה ר' דנה פוגץ' וענת פלג, "לצאת מהפיקסלים – הוויתור על פרטיותן של נפגעות עבירות מין בראי המשפט והתקשורת, משפטים על אתר י"ד (תש"פ), 116). בהתאם גם נחקק תיקון 136 לחוק העונשין, הקובע כי מתלונן בעבירת מין או נפגע בעבירה זו יוכל להביע את הסכמתו, בכתב, לעניין פרסום פרטיו או זהותו, בלי שיידרש כי ההסכמה תינתן בפני בית המשפט.
41. התפתחות זו מחייבת איזון מחודש בין ההגנה על נפגעות תקיפה מינית שבחרו לנהל מאבק תקשורתי גלוי לבין חופש הביטוי לנהל מאבק נגדי. מחד, מעת שבחרה מי שטוענת כי נפגעה לנהל מאבק ציבורי, זכותו של מי שכנגדו מנוהל המאבק להשמיע גרסתו, וזכותו של הציבור לקבל מידע משני הצדדים. מאידך, האינטרס הציבורי מחייב למנוע את אותו "אפקט מצנן", אשר עלול להיגרם מהתקפות משוללות רסן כלפי נפגעות אלו, ואשר בתורו עלול להרתיע מתלוננים פוטנציאליים נוספים מלהתלונן. במצב זה, יצא הציבור כולו נפסד, משום שלא ניתן יהיה למנוע מקרים חדשים.
עמדת המשפט העברי
42. ראוי לציין שיסודותיו של חוק איסור לשון הרע נטועים עמוק בהלכות לשון הרע ובמשפט העברי, והאיסור ההלכתי היווה המקור וההשראה לחקיקת החוק הישראלי (להרחבה ר' בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014), להלן: "הדנ"א בעניין דיין"), בעמ' 778, והאסמכתאות שם).
43. כך, איסור לשון הרע הוא איסור דאורייתא, והוא חל גם על פרסום דברי אמת:
"בתורה האיסור הישיר המרכזי הוא "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז); רש"י מסביר שם "שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע, לספר בשוק". וכדברי הרמב"ם (דעות ז', ה') ובעקבותיו החפץ חיים (לאוין, א') "איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני עליך, כך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך. אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. ויש עוון גדול מזה עד מאד והוא לשון הרע, והוא בכלל לאו זה, והוא המספר בגנות חברו אף על-פי שאומר אמת; אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו" (הדגשה הוספה), ולהלן (לשון הרע כלל ה', ב') אומר החפץ חיים "ולא מיבעי (ואין צריך לומר – א"ר) אם הוא דבר שקר, או הוא אמת במקצתו והוא מגזם את הדבר יותר ממה שהוא, בוודאי עוון גדול הוא עד מאוד, והוא יותר חמור מסתם לשון הרע, והוא בכלל מוציא שם רע, כי הוא משפיל את חברו בשקריו. אפילו הוא אמת גמור, הלא כבר השרישונו כל הראשונים... דלשון הרע הוא אפילו אמת". (שם בעמ' 779, ההדגשה במקור)
44. יחד עם זאת, ועם כל החשיבות המיוחסת בהלכה לכבוד האדם ולזכותו לשם טוב, אין ההלכה מתעלמת מהעניין הציבורי והחובה להגן על אינטרס זה. כך, נקבע להלכה שישנן נסיבות בהן הותרה אמירת לשון הרע, והיא עשויה להיות בגדר חובה, והן כאשר בפרסום זה יש כדי להציל אדם אחר מנזק גוף, או מנזק ממון, או אפילו מנזק לא ממוני:
"החפץ חיים מזהיר (שם, ט"ו) "ועתה ראה אחי אך צריך שיקול גדול לזה באיזה אופן לספר העניין. כי בעת הסיפור הוא עומד בסכנה עצומה של איסור סיפור לשון הרע אם לא ישמור עצמו בכל הפרטים". המלומד ד"ר איתמר ורהפטיג מתמצת בחיבורו הנזכר צנעת אדם – הזכות לפרטיות לאור ההלכה (בעמ' 244) את הסייגים שהעמיד החפץ חיים להיתר אמירת לשון הרע: על האומר לבחון היטב אם עלול להיגרם נזק; לא להגזים, קרי, לא להגדיל את העוולה יותר משהיא; שמגמתו של האומר תהיה רק להועיל; על האומר לוודא שקיים סיכוי סביר שדבריו אכן יועילו; שלא קיימת דרך אחרת למניעת הנזק; שהדברים לא יסבו נזק של ממש למי שהוא מספר עליו לשון הרע; ושהדברים הנאמרים יהיו ידועים לו בידיעה ברורה ולא על פי שמועה (להרחבה ראו חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, וכן הלכות רכילות, כלל ט); ראו גם הרב ז' גרינולד ספר טהרת הלשון, מדריך להלכות לשון הרע ורכילות, 109. עוד על הסייגים ראו נ' סולברג "זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת" פרשת השבוע (תשס"א) 29)." (דנ"א בעניין דיין, עמ' 807)
45. ההלכה מכירה גם באינטרס הציבורי במניעת עבירות ככזה הראוי להגנה, ואשר מצדיק, לעיתים, אמירת לשון הרע:
"אם אחר ראה לאדם שעשה עוולה לחבירו כגון שגזלו או עשקו או הזיקו בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזילה ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות..." ((חפץ חיים הלכות איסורי לשון הרע כלל י, א, ההדגשה שלי – מ.צ'.)
46. החפץ חיים מפנה בדבריו לדברי רבנו יונה גירונדי (ספרד, המאה ה-13):
"אע"פ שאסור מן התורה לספר במעשים הראשונים שעושה חברו... אבל ודאי בדברים שבין אדם לחבירו שאין לו תקנה עד שיעשה השבון, או שירצה את חברו והוא אינו מרציהו, או בשאר עבירות שאוחז אותם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולמודו, מצוה לגנותו בפני כל אדם... וכשישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכו. ועוד, שיחדלו רבים ללכת בדרכו כשהם שומעים שהבריות מגנים פועל העול." (עליות דרבינו יונה, מסכת בבא בתרא, לט ע"א)
להרחבה ר': חפץ חיים, הלכות לשון הרע, באר מים חיים, כלל ד, ס"ק ל'-ל"ג; הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, כרך ה, סימן שצח; הרב יהודה זולדן, "ביוש פומבי (שיימינג) ברשתות חברתיות", תחומין לז (תשע"ז), 294, בפרט בה"ש 41; הרב יאיר פרנק, אזהרת ציבור מפני פוגע בענייני עריות, תחומין מב (תשפ"ב), 269, הרב י' אונגר ופרופ' י' סיני, חשיפת זהותו של חשוד לפני הגשת כתב אישום, המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) מכללת נתניה, אלול תשע"ד.
מן הכלל אל הפרט
47. במסגרת התביעה השנייה טוען שטארך בלהט שיש להגן על זכותו להביע דעותיו בנושאים הלכתיים שונים, ועל כך אין חולק. אילו היה שטארך מסייג עצמו להביע דעתו בענייני הסגרה, מבלי להזכיר את המתלוננות בשמן, ומבלי להביע עמדתו בנוגע להתנהגותן, עברן, אופיין וכיוצ"ב, יש להניח ששתי התביעות לא היו באות לעולם. השאלה אינה האם יש איסור בחוק לפרסם את דברי שטארך אודות האיסור ההלכתי בהסגרה לחו"ל בכלל, או בהסגרת לייפר לאוסטרליה בפרט.
48. התביעה השנייה גם אינה עוסקת בשאלה האם הדברים שפרסמו שטארך וסיוולד אודות לייפר הם פרסומים מותרים, אם לאו. לייפר אינה צד לתיק, ואין בפני תביעה בגין הפרסומים שפרסמו הצדדים אודותיה.
49. פסק הדין שלהלן יעסוק בדברים שפרסם שטארך אודות המתלוננות, סיוולד ו- JCW, ובדברים שפרסמו סיוולד ו- JCW אודות שטארך, ולדברים אלו בלבד אתייחס להלן.
50. בס' 122 לסיכומיו מצביע שטארך על כך שהתובעים בתביעה השנייה לא טענו שהדברים שנכתבו על ידו אינם אמת, ולא היא. כך למשל, בס' 27ח' לכתב התביעה. מכל מקום, הצדדים נמנעו מלהביא ראיות באשר לאמיתות תלונות המתלוננות כנגד לייפר, או להעדרה, והדיון כולו נסוב סביב שאלת אמיתות הפרסומים אודות אופיין של המתלוננות ומניעיהן, תום הלב, העניין הציבורי והאם התקיימו הגנות אחרות הקבועות בחוק, ואף אנו נייחד הדיון לשאלות אלה.
51. כאמור במבוא, שתי התביעות עוסקות בשורה ארוכה של פרסומים משני הצדדים. בנסיבות אלה, את תום ליבם של כל אחד מהצדדים יש לבחון נוכח המכלול שנוצר, מעבר לבחינה הפרטנית של כל אחד מהפרסומים כעומד בפני עצמו. מכל מקום, ישנה חשיבות מיוחדת לציר הזמן, במיוחד כשחלק ניכר מטענות הצדדים נוגע לזכות להגיב לפרסום קודם, ועל כן הפרסומים ייבחנו בסדר כרונולוגי.
52. כבר בשלב זה ייאמר, כי פרסומיו של שטארך הם רבים וחלקם ארוכים מאד. הפוסט הקצר ביותר נפרש על פני חצי עמוד, והמאמר הארוך מחזיק כ- 42 עמודים. בנסיבות אלה לא ניתן להביא את הפרסומים בשלמותם, ואין מנוס מתיאור תמציתי שלהם ושל הביטויים כלפיהם נטען כי הם לשון הרע. שטארך טען שוב ושוב שהתובעים בתביעה השנייה מעוותים את שנכתב על ידו, והם מוציאים את דבריו מהקשרם. לפיכך קראתי את כל המאמרים בשלמותם מספר פעמים, בניסיון להביא להלן תיאור תמציתי אך הוגן של תוכנם, הכל כפי שיפורט להלן.
הפרסום הראשון של שטארך
53. הפרסום הראשון שפרסם שטארך, ואשר נוגע למתלוננות, נעשה במאמרו מיום 21.6.16, הנושא כותרת: "Mesira 14: There is No Ex-Tradition in our Tradition" (מצורף גם כנספח 6 לתצהירי הנתבעים בתביעה הראשונה).
54. במאמר פרש שטארך באריכות את דעתו על מעשיה של לייפר (אשר על פי המאמר, אודותם שמע רק מפרסומים בעיתונות), וכתב, בין היתר, (על סמך אותם פרסומים) שלא עברה על איסורי תורה, ואינה מסוכנת, גם אם יוכח כל הנטען כלפיה. בהמשך נכתב (על סמך אותם פרסומים בעיתונים) שאין עדויות התומכות בהאשמות נגדה.
55. כאמור, שטארך לא הסתפק בהבעת דעתו על לייפר ומעשיה, וכאמור, דעתו בהקשר זה אינה רלבנטית לתביעות שבפני, שכן לייפר אינה צד לאף אחת מהן. במאמרו של שטארך ישנה התייחסות מפורשת גם אל המתלוננות בעניינה של לייפר, והוא אף מזכיר אותן בשמן (עמ' 95-102 לתצהירי הנתבעים). כך למשל, על סמך הפרסום לפיו ארליך ציינה שאמה התעללה בה פיזית, פרסם שטארך שלדעתו אימן של המתלוננות התעללה בהן מגיל צעיר גם בהתעללות רגשית (עמ' 95-96), שעקב התעללות אימן, המתלוננות סובלות מבעיות נפשיות הכוללות תסמונת בתר חבלתית ודכאון, ואף רמז שהמתלוננות מייחסות ללייפר מעשים שבוצעו על ידי אימן. שטארך המשיך וטען שהימנעותן של המתלוננות מלהתלונן כנגד לייפר במשך שנים ארוכות עולה כדי הסכמה שבשתיקה למעשיה, וייחס למתלוננות תלונות שקר לשם קבלת פיצוי כספי וכן עשיית עושר ולא במשפט ועושק של בית הספר בו למדו.
56. שטארך סיים מאמרו בקביעה הנחרצת לפיה כל התומך בהסגרת לייפר ו/או מעיד נגדה עובר על מספר איסורי תורה, אין לו חלק לעולם הבא, וייתכן שחייב מיתה.
57. במאמר מוסגר אציין כבר בשלב זה, ואף שכמובן אין בכך כדי להמעיט מזכותו של שטארך לחשוב ולכתוב אחרת, כי דעותיו ההלכתיות שנויות במחלוקת בקרב פוסקי הלכה. ר' בעניין זה "תנאי ההסגרה וסייגיה, סקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, הרב עו"ד ירון אונגר, עמ' 21, המביא דעה חולקת בענייני הסגרה:
"ר' שו"ת ציץ אליעזר חלק יח, סימן ב ("במקרה שהמדובר כשנדרש רק לשפטו לעונש מאסר בלבד, ולא למיתה... אין לזה בכלל שייכות לההיא דתנו לנו אחד מכם וכו' (דהיינו, להלכה האוסרת מסירת יהודי לנכרים לפי בקשתם, כדי שימיתוהו)... ורשאים אז למסרו לתועלת הרבים... ובפרט כשהאשמה היא אמיתית". עמדה זו אומצה על ידי כב' השופט מנחם אלון (עבריינים (מנחם אלון, "דיני הסגרה במשפט העברי" תחומין ח' (תשמ"ז) 243; הנ"ל, "ביסוס המערכת המשפטית על דיני התורה (תגובה להשגות)" שם, עמ' 309-304), והיא אף אומצה על ידי בתי המשפט בהזדמנויות שונות (ראו למשל, בג"ץ 852/86 אלוני ואח' נ' שר המשפטים פ"ד מא(2)1, 82-89; ב"ש (ירושלים) 1545/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני תק-מח 98(3) 4, עמ' 25; ב"ש (ירושלים) 4024/05 היועץ המשפטי לממשלה נגד זאב רוזנשטיין דינים מחוזי 2005 (11) 1465, סעיף 100 ואילך."
58. בדומה, לדעה חולקת בעניין ניצול יחסי מרות של מורים במוסדות חינוך כפגיעה מינית ר' הרב יעקב אריאל, "סמכות הנהגה ציבורית בענייני מוסר ('פורום תקנה')" (181), תחומין לא (תשע"א), 181 בעמ' 182; הרב יהושע שפירא, "טיפול הנהגה ציבורית בפוגעי מין ('פורום תקנה')", תחומין לז (תשע"ז), 281, בעמ' 283-285, ובפרט בהערת הרב יעקב אריאל ה"ש 8 ("ניצול סמכות נחשב למעין אונס").
59. בס' 27 ד' לכתב התביעה בתביעה השנייה מפרטים התובעים את הדברים מתוך פרסום זה, אשר לטענתם עולים כדי לשון הרע. על פי הנטען, השוואת המתלוננות לדמויות ספרותיות וקולנועיות הטופלות האשמות שווא כלפי אחרים עולה כדי לשון הרע, יחד עם האמירה לפיה הן באו מרקע בעייתי, וכי הן מייחסות ללייפר מעשים שבוצעו בתוך המשפחה, מתוך רצון להתעשר שלא כדין. בנוסף, מלינים התובעים על כך ששטארך מייחס למתלוננות הסכמה שבשתיקה למעשיה של לייפר.
60. במענה, משיב שטארך כי פרסום זה אינו בגדר לשון הרע משום שלא נועד להשפיל ולבזות את המתלוננות, ובכך מסתמך על תצהירה של הגב' רוז אהרונסון, נציגת נתבעת 3, שהעידה כי כאשר קראה את המאמר היא חשבה שהוא לא מכפיש את הקורבנות עצמם, אף שהדעות המובעות בו הן "בעייתיות ומזיקות". במאמר מוסגר אציין כי לא ברור לאיזה פרסום התייחסה אמירה זו, שכן גב' אהרונסון התייחסה לפרסום בו אין התייחסות לקורבנות עצמם, וברי כי דבר זה אינו רלבנטי למאמר שבנדון (ר' ס' 19 לתצהירה).
61. שטארך מוסיף וטוען כי המאמר הוא בגדר פרסום שנעשה בתום לב, כהבעת דעה בניסיון לשכנע כנגד החתימה על עצומות למען הסגרתה של לייפר, וכי התייחסותו אל המתלוננות (אותן הוא מכנה "מאשימות") היא שולית בלבד (ס' 205 לסיכומים). שטארך מוסיף וטוען שהביטויים המכפישים המיוחסים לו הוצאו מהקשרם.
62. לאחר שקראתי את המאמר, איני סבורה שהדברים שמצטטים התובעים הוצאו מהקשרם. תיאור המתלוננות כמי שמאשימות לשווא את לייפר בניסיון להתעשר, בהחלט עלול להשפילן ולבזותן בעיני הבריות, ועל כן הדברים שכתב שטארך אודותן במאמרו זה אכן מהווים לשון הרע.
63. כיוון שכך, יש לבחון האם במקרה דנן מתקיימות ההגנות שנקבע בחוק איסור לשון הרע. קריאת המאמר על ידי הקורא הסביר יוצרת את הרושם שהדברים המיוחסים למתלוננות אינם בגדר עובדות, אלא דעות, כפי שטוען שטארך. הוא חזר והדגיש עניין זה שוב ושוב, כשציין לא פעם שכל הידוע לו נשען על פרסומים בעיתונים, תוך פירוט אותן "עובדות" הידועות לו מפרסומים אלו, וכי אין לו מידע מעבר לאותם פרסומים.
64. ולמרות האמור, לא כל הבעת דעה מוגנת על פי החוק, אלא רק הבעת דעה בתום לב.
65. כאמור לעיל, לא אוכל לדעת מה מסתתר בנבכי ליבו של שטארך. בהעדר כלים לדעת מה המניע של שטארך, תום ליבו ייבחן על פי הנסיבות החיצוניות וסבירות הפרסום (לעניין סבירות הפרסום ר' ס' 33 לעיל).
66. הנסיבות החיצוניות הן, כאמור, העדר היכרות מוקדמת והעדר עניין אישי, נסיבות המצביעות לכאורה על העדר כוונת זדון. אולם, קריאת הפרסום במלואו מצביעה על חוסר הסבירות שבו, חוסר סבירות שעשוי להצביע על כוונת זדון והעדר תום לב. ראשית, אילו היה ממש בטענתו של שטארך שהפרסום כולו נועד לשכנע בדבר האיסור בהסגרת יהודי לידי שלטונות זרים, לא ברור מדוע נדרש להשמיץ את המתלוננות, ולא ניתן היה להסתפק שדברים שנכתבו בנוגע לחפותה של לייפר. אילו היה ממש בטענה שהפרסום נועד להשכין שלום בין הצדדים היריבים בפרשת לייפר, קשה להבין מדוע פרסם שטארך דעתו לפיה המתלוננות מייחסות לה מעשים שנעשו על ידי אחרים עבור בצע כסף, וכיצד פרסום זה יביא לידי פיוס. ואם אכן המניע הוא אהבת ישראל, כנטען על ידו, מדוע בחר לנקוט בביטויים כה קיצוניים. התובע יכול היה לספק מענה לתמיהות אלה, ולהסביר את תום ליבו, אולם הוא בחר שלא לעשות כן, והסתפק בטיעונים כלליים אודות חופש הביטוי ואהבת ישראל שבו.
67. חוסר הסבירות בדברים שכתב שטארך, המחזק את המסקנה להעדר תום לב, ניכר במיוחד כשמשווים בין דרך הסקת המסקנות של שטארך מהעובדות הידועות לו ככל שהדבר נוגע ללייפר, לעומת דרך הסקת המסקנות שלו ככל שהדבר נוגע לארליך, וזאת על פי דבריו שלו במאמר. בכל הנוגע ללייפר, הקפיד שטארך שוב ושוב "ללבוש את גלימת הסניגור", כדבריו, וללמד זכות עליה ככל שניתן. כל עובדה שמצא שטארך בפרסומים שהגיעו לידיו התפרשה על ידו לזכותה: גילה, מצבה המשפחתי, הסטטיסטיקה אודות פגיעות מיניות, וכיוצ"ב. מנגד, כל עובדה שהייתה ידועה לשטארך אודות ארליך התפרשה לרעתה: גילה, מצבה המשפחתי, וכיוצ"ב.
68. ודוק – אילו לא היה שטארך פושט את גלימת הסניגור בבואו לנתח את התנהגותה של ארליך עצמה, ניתן היה לסבור שהוא מיישם את דברי ר' יהושע בן פרחיה ודן כל אדם לכף זכות (מסכת אבות, פרק א, משנה ו). אלא ששטארך לא מצא לנכון לנקוט כלפי המתלוננות באותה מידה של "עין טובה" שנקט כלפי לייפר, והדבר מעיד שלא הרצון הכללי לסנגר הוא שהנחה אותו.
69. בדומה, אילו היה שטארך חושד בלייפר ובמניעיה כשם שחשד במתלוננות, ניתן היה להניח לזכותו שהוא מבקש להביע עמדה חשדנית כלפי כל הפרסומים בתקשורת, וכלפי האמון העיוור שניתן, לטענתו, ל"קורבנות דומעים". כך לו היה כותב שיש לבחון אם אמנם לייפר אינה כשירה לעמוד לדין כפי שהיא מנסה לצייר, כשם שיש לבחון את מניעיהן של המתלוננות, ניתן היה להניח שהוא מעודד חשיבה ביקורתית.
70. דווקא העובדה שכאשר הסיק מסקנות מפרשה שאת פרטיה הוא לא הכיר בנוגע לאופיים ומניעיהם של אנשים שלא פגש, והגיע למסקנה שצד אחד לסכסוך הוא זך כשלג בעוד הצד השני הוא שחור משחור, ללא כל צד זכות במעשיו, שוללת את סבירות הפרסום, ואת רכיב תום הלב שבו.
71. ודוק, איני קובעת שלייפר אשמה במיוחס לה או שהמתלוננות צודקות בטענותיהן, ולו משום שלא שמעתי ראיות בנושא זה. אלא שעל שטארך הנטל להוכיח את תום ליבו בהבעת דעתו, בין היתר באמצעות הוכחת הסבירות בפרסום, ובנטל זה לא עמד, בשים לב לאופן הסקת המסקנות על ידו.
72. אם לא די בהעדר תום לב בפרסום, לשטארך גם לא עומדת הגנה מפני התביעה גם כאשר בוחנים את העניין הציבורי בפרסום. כאמור, לא כל הבעת דעה מוגנת על פי החוק, אף מקום שהיא נעשית בתום לב. אל מול חופש הביטוי של שטארך, וזכותה של ארליך לשם טוב עומד גם האינטרס הציבורי להתיר או לאסור את הפרסום. לא ניתן להתעלם מכך, שדעתו של שטארך אודות ארליך, והתכונות שהוא מייחס לה, נוגעות אך ורק לעובדה שהיא מתלוננת אודות פגיעה מינית. במקרה זה, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי לאפשר שיח פתוח אודות פגיעות מיניות במוסדות חינוך מחד, אולם תוך כדי מניעת "אפקט מצנן" להגשת תלונות מאידך.
73. כאמור לעיל, בשנים האחרונות יש הבוחרות להגיש תלונות אודות פגיעות מיניות דווקא לאמצעי התקשורת, ולא לרשויות אכיפת החוק. פעמים רבות, עניינן של מתלוננות אלו לא יתברר בבתי המשפט, אלא יובא רק למשפט הציבור. במצב זה, ייתכן שיש מקום להרחיב את ההגנה על חופש הביטוי באמצעות הגדרת תלונות אלו כ"עניין ציבורי". מצב זה שונה ממצבן של מתלוננות שבחרו להגיש תלונה או תביעה למערכת אכיפת החוק, כשם שעשו המתלוננות בעניינה של לייפר. אלא שבשל התנהלותה של לייפר עצמה, והמאבק הארוך שניהלה כנגד הסגרתה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא ניתן היה לברר את התלונה בבתי המשפט.
74. יודגש כי במועד הפרסום הראשון בו עסקינן המתלוננות לא ניהלו את המאבק הציבורי למען הסגרתה (ר' ס' 9 לתצהיר ארליך), וגם שטארך עצמו מונה בפרסום אנשים אחרים כמי שעמדו בחזית המאבק. בנסיבות אלה, בחירתו לפרסם את שמן של המתלוננות ואת דעתו עליהן מוצדקת עוד פחות.
75. יחד עם זאת, אילו היה הפרסום הראשון עומד לבדו, ייתכן שהיה מקום להרחיב את ההגנה על חופש הביטוי ועל הזכות להביע דעה בפרשה שהסעירה את הציבוריות הישראלית, ולקבוע שפרסום דעותיו של שטארך אודות המתלוננות מוגן על פי החוק. אולם קריאת מאמר זה יחד עם הפרסומים המאוחרים יותר, כפי שיפורט להלן, ובשים לב להעדר עניין אישי של שטארך בפרשה (כנטען על ידו), מטה את הכף לראות במכלול הפרסומים ככזה שיוצר "אפקט מצנן" להגשת תלונות בגין פגיעות מיניות. אפקט מצנן זה הוא השולל את האינטרס הציבורי בפרסום, ועמו את ההגנה שאולי עומדת לשטארך.
הפרסום השני
76. מאמרו מיום 7.6.17, הנושא כותרת: "Judging the Judges – Part 2: Kangaroo Courts and the Boomerang Effect" (מצורף גם כנספח 5 לתצהירי הנתבעים בתביעה הראשונה), נפתח ב"הערת המחבר", בה נרשם שמאמר זו הוא חלקו השני של סדרה שנושאה "איך לחשוב כסניגור", וכי על מנת להבינו במלואו, יש לקרוא את הפרסום הראשון, אליו ניתן להגיע באמצעות לחיצה על קישורית שהיא חלק מאותה הערה.
77. המאמר עצמו נפתח בציון קיומן של שתי עצומות הקוראות להסגרתה של לייפר לאוסטרליה, עליהן חתמו אלפי אנשים, ואת הזעזוע שחש שטארך מעצם קיומן של העצומות. שטארך פרש שוב את דעתו לפיה ההסגרה אסורה על פי ההלכה, גם אם לייפר אשמה. משם, המשיך שטארך והביע דעתו, לפיה אין לייחס ללייפר כל אשמה. במסגרת זו הוא כתב שאין דבר של ממש מעבר להאשמות של המאשימות (ככל הנראה הכוונה היא לתלונת המתלוננות – מ.צ'.) ("Outside of the accusations of the accusers there is absolutely nothing of substance").
78. במאמר מוסגר אציין כי בכך התעלם שטארך מטיבן של עבירות מין, אשר פעמים רבות נעשות בלא עדים מלבד הפוגע והנפגע, וכן התעלם מההיתר ההלכתי להתלונן על עבירות מסוג זה גם על סמך עדות יחידה, כחלק מהחובה להילחם בתופעה, כפי שנקבע על ידי החפץ חיים, וצוטט לעיל ("אפילו ראה דבר זה ביחידי יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות"), וכן ר' הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, כרך ה, סימן שצח.
79. מכל מקום, שטארך הוסיף וכתב שלא נשקפת מסוכנות מלייפר, והדגיש שהוא מנחש שהיא עצמה נפגעה בעבר, ועל כן זכאית לאותה מידה של אמפתיה לה זכאית ארליך עצמה. את האמפתיה לארליך "תיבל" שטארך בכינוי "מוטרדת", או "מופרעת" ("troubled"):
"The main accuser in this story is a 29 year old woman named Dassi Erlich. She seems to be a very troubled woman… So I truly do sympathize with Dassi Erlich in that she has been through a lot and it is no surprise that she is so troubled."
80. אולם בד בבד עם אותה "אמפתיה", מסקנתו של שטארך מההנחה שארליך עברה הטרדה היא, שאין לסלוח לה על התנהגותה ה"טורפנית" כלפי לייפר:
"…there is no reason for anybody to excuse Ms. Erlich's current predatory behavior just because she was a victim of molestation".
ובהמשך:
"She is on a personal vendetta to "get" Malka Leifer."
81. בהמשך, ייחס שטארך לארליך מניע אחר מעבר לעצם הרצון בנקמה, והוא בצע כסף. שטארך טען שארליך הפכה את הנקמה בלייפר לקריירה נחשקת (במאמר מוסגר אציין שביטוי זה הוא מחק לאחר הגשת התביעה). שטארך הוסיף וכתב שארליך עשקה (fleeced"") את בית הספר בו למדה בסכום של למעלה ממיליון דולר, ו"כעת היא מוכרת את הסיפור לעיתונים ואולי גם כותבת ספר".
82. גם בפרסום זה חזר שטארך וטען (על סמך פרסומים בעיתונים) שארליך עברה התעללות בילדותה בידי הוריה. את המאמר סיים שטארך באמירה שכל האמור לעיל נכתב מאהבתו את ארליך, ומרצונו לסייע לה להפסיק להרוס את חייה.
83. קישור למאמר זה פורסם גם בעמוד הפייסבוק של שטארך, אף שהוא מחק את הפוסט מעמוד הפייסבוק לאחר ישיבת קדם המשפט (ר' ס' 42 לתצהיר המשלים). המאמר המקורי, בשינויים קלים, נשאר באתר הבלוג (ר' הודעתו מיום 15.10.2020).
84. שטארך הגדיל לעשות ושיתף את ארליך במאמרו זה בעמוד הפייסבוק שלה (ס' 62 לכתב התביעה בתביעת שטארך, ס' 16 לתצהירה של ארליך וס' 13 לתצהיר סיוולד).
85. בס' 27 ג' לכתב התביעה שלה, מפרטת ארליך את הדברים מתוך הפרסום השני של שטארך, אשר לטענתה עולים כדי לשון הרע. על פי הנטען, תיאורי ארליך כאשה בעייתית (או מוטרדת), טורפנית, נקמנית, אובססיבית אשר פועלת למען בצע כסף, הם תיאורים העולים כדי לשון הרע.
86. במענה, משיב שטארך כי פרסום זה אינו בגדר לשון הרע משום שלא נועד להשפיל ולבזות את ארליך. שטארך מוסיף וטוען כי המאמר הוא בגדר פרסום שנעשה בתום לב, כהבעת דעה בניסיון לשכנע כנגד החתימה על עצומות למען הסגרתה של לייפר. מכל מקום, לטענת שטארך, אין להטיל עליו אחריות לפרסום, מקום שהמתלוננות עצמן פרסמו את המאמר בדף הפייסבוק שלהן.
87. התובעים בתביעה השנייה טוענים שעצם העלאת ההגנות הנטענות בתצהיריו, מבלי לטעון אותן בכתב ההגנה מהווה הרחבת חזית, ששטראך לא עמד בנטל להוכיחן, וכי ממילא לא עמד בדרישה כי הפרסום ייעשה בתום לב.
88. לאחר קריאת המאמר בשלמותו, אני סבורה שהקורא הסביר היה מסיק מהמאמר שארליך היא נקמנית טורפנית, חסרת חמלה ורודפת בצע. במילים אחרות, שטארך במאמרו מייחס לארליך תכונות שליליות, אשר עלולות לבזותה בעיני הקורא הסביר, ועל כן, הפרסום מהווה לשון הרע.
89. עם זאת, אני מקבלת את טענתו של שטארך לפיה מקריאת המאמר ניתן להבין שהוא פורש את דעתו האישית, הנשענת על מעט מאד עובדות, שאף אותן הוא למד מפרסומים בעיתונים, ולא מידיעה אישית. ועל אף האמור, אני סבורה שאין בכך די כדי לקבוע שפרסום דעתו של שטארך, לפיה ארליך נקמנית ורודפת בצע, נעשה בתום לב.
90. כפי שפורט לעיל, קיומו של פרסום קודם, ובו הוא כבר פרסם אותן האשמות כלפיה מטיל צל כבד על טענותיו של שטארך לפרסום בתום לב. בנוסף, שטארך לא הסתפק בפרסום דעותיו אודות ארליך בבלוג שלו ובדף הפייסבוק האישי שלו, אלא פרסם את המאמר גם בעמוד הפייסבוק שלה, על מנת שהוא יגיע גם אליה. פרסום נוסף זה, אשר הוא שהצית את כל שרשרת הפרסומים שהגיעו בעקבותיו, עלול להצביע על חוסר תום לב ורצון לפגוע, שאם לא כן, לא ברור מדוע הוא נדרש, ומדוע לא הסתפק בהבעת דעתו בבלוג שלו ובעמוד הפייסבוק שלו. שטארך לא סיפק הסבר לעניין זה גם בעדותו.
91. לכך יש להוסיף, כפי שפורט לעיל, את העובדה שהפרסום הוא חד צדדי באופן בלתי מוסבר, וגם בלתי סביר, עובדה אשר אף היא מצביעה על העדר תום לב. עצם ההשוואה בין הפגיעה המינית בתלמידותיה, תוך ניצול יחסי המרות, המיוחסת ללייפר, לבין הפעילות של ארליך למען הסגרתה, פעילות הנעשית באמצעים חוקיים לגמרי, היא השוואה בלתי סבירה. במיוחד כך כאשר נכתב שיש לגלות סלחנות כלפי לייפר ולא לגלות אמפתיה כלפי ארליך.
92. גם כאן, אילו היה שטארך קורא לגלות הבנה כלפי שתיהן בשל העובדה שהוא מניח (ללא ביסוס עובדתי) ששתיהן נפגעו פגיעות מיניות, ניתן היה לראות את הפרסום כחלק מנסיון ללמד כף זכות על כל אדם, או להתריע בפני הסיכון בפגיעות מיניות. אילו היה טוען שאין מקום לגלות אמפתיה כלפי אף אחת מהן, ניתן היה לראות בפרסום ככזה הקורא לנקוט במידת הדין ולעשות משפט. אולם קריאתו לגלות אמפתיה למי שנחשדת בפגיעות מיניות, ולא לגלות אמפתיה כלפי מי שמנסה להביא להסגרתה אינה מוסברת ואינה סבירה.
93. אכן, לאחר ששטארך שלח לארליך את הקישור למאמר שפרסם בבלוג שלו ובדף הפייסבוק שלו, ארליך עצמה הפנתה את עוקביה, חבריה ותומכיה למאמרו. אולם אין בכך כדי להפחית מאחריותו לפרסום שהוא עצמו עשה למאמר ולאמור בו, או כדי להעיד שהיא לא נפגעה מהכתוב. אני מאמינה לעדותה שהשיתוף נעשה כדי "להראות עם מה אנחנו מתמודדים" (עמ' 19 ש' 9), עדות שעולה בקנה אחד עם מה שכתבה בד בבד עם שיתוף המאמר, כפי שיפורט להלן.
94. לסיכום, אני סבורה שגם פרסומו של שטארך מיום 9.6.17 מהווה לשון הרע, וכי לא קמה לשטארך הגנה מפני תביעת ארליך אודות פרסום זה.
תגובתה של ארליך
95. לאחר ששטארך שיתף את מאמרו בדף הפייסבוק של ארליך, היא הגיבה באותו יום (7.6.17) בזו הלשון (נספח 14 לתצהירי שטראך):
I really urge everyone to read this, apparently 'I am killing myself'. THIS IS THE TWISTED THOUGHT PROCESS AND FIXED BELIEFS I AM FIGHTING AGAINST. There is really nothing to say to someone who like this except, 'hey, you spelt my name wrong'.
במאמר מוסגר אציין כי לא בכדי פרסום זה אינו כלול בתביעת שטארך. הפרסום הוא תגובה מינורית יחסית למאמרו של שטארך עצמו, בלי להתייחס לגופו של אדם, להתנהגותו, אופיו או מניעיו של שטארך. דווקא עובדה זו מציבה באור שלילי עוד יותר את המשך פרסומיו של שטארך בגנותה של ארליך.
הפרסומים של סיוולד
96. אחד מהעוקבים אחר עמוד הפייסבוק של ארליך הוא סיוולד, שם הוא נחשף לפרסום של שטארך, ולאחר חיפוש אחר פרסומים נוספים שלו, הגיע גם למאמר הראשון שפרסם שטארך אודות המתלוננות (ס' 13 לתצהירו). בתגובה למאמרים אלו, פרסם סיוולד מספר פרסומים הן בעמוד הפייסבוק שלו והן באתר של הנתבעת 1.
הפרסום הראשון של סיוולד
97. למחרת הפרסום של שטארך בעמוד של ארליך, ביום 8.6.17, פרסם סיוולד פוסט אודות "יחזקאל הירשמן", שם כתב שיחזקאל הירשמן אדם "חולה" או "סוטה" (הפרסום שהיה בשפה האנגלית נוקט בביטוי "sick" שהוא דו משמעי), שמגן על פוגעים בילדים. סיוולד קרא לשטארך שלא לדבר על הלכה, כי אין רב בעולם שיתיר לו לכתוב דברים כאלה, אלא למחוק את הפוסט. סיוולד סיים באיום, לפיו אם לא יימחקו הדברים, הוא ידאג לכך שכל אדם בקהילה שלו ידע מה העמדה שלו, ושיש בגיהנום מקום מיוחד בשבילו.
98. פרסום זה אינו חלק מהתביעה, ככל הנראה משום ששטארך לא מוזכר בו בשמו, אולם שטארך הזכיר אותו בס' 14 לסיכומיו, על מנת להביא את התמונה בשלמותה.
הפרסום השני של סיוולד
99. למחרת, פרסם סיוולד פוסט נוסף בעמוד הפייסבוק האישי שלו, בו הוא סיפר לקוראיו שיחזקאל הירשמן הוא שם עט, ואינו שמו האמיתי של שטארך. סיוולד המשיך וכתב ש"האיש הזה נהנה להגן על מי שמציק לילדים, מאמין שהם אינם צריכים לשבת במאסר, ונהנה להעביר את הקורבנות התעללות נוספת." סיוולד הוסיף שהוא חושב שצריך לתת להירשמן לטעום "מהתרופה שרקח" ושהוא מקווה שהוא ימחק את הפרסומים שלו לפני שהוא יגלה את שמו האמיתי:
So it seems that Yechezkal Hirshman is an alias this man is hiding behind. Does anyone know his real name? ... This man enjoys defending child molesters, believes they should not be in jail and enjoys revictimizing victims. I think this dirtbag needs a taste of his own medicine. I really really pray and hope he pulls down all of his posts by the time I find out his real name.
הפרסום השלישי
100. ביום 12.6.17, פרסם סיוולד בעמוד הפייסבוק שלו את תמונתו של שטארך ושמו האמתי, עם קריאות לקוראים לצאת נגדו. כך, סיוולד כתב ששטארך חשב שיוכל להתחבא מאחורי שם עט כשהוא לועג לשורדת אמיצה ולהגן על מי שמציק לילדים, אבל הוא מתעסק עם האנשים הלא-נכונים, שהוא משתמש בהלכה כדי להצדיק לעג והתעללות בשורדת התעללות בקטינים ולהגן על המתעללת. וקרא לקוראיו "גלו לו את דעתכם עליו, על דעותיו ועל ערכיו."
Tzvi Hirsh Starck from Har Nof, thinks he can hide behind a pen name "Chezkel Hirshman" to mock a brave survivor and defend a child molester, has messed with the wrong people. Here is the name and photo of the man who claims to use Halacha to justify mocking and abuse victim of child sexual abuse and defending an abuser.
If you see him in the streets, you can let him know what you think of him, his opinions and his values.
הפרסום הרביעי
101. ביום 13.6.17, פרסם סיוולד מאמר באתר הנתבעת 1 (וגם בעמוד הפייסבוק האישי שלו), כאשר כותרת המאמר היא:
"This Man Besmirched and Harassed a Survivor of Child Sex Abbuse"
מעל לכותרת המאמר מופיעה תמונתו ושמו האמתי של שטארך, ובמסגרתו נטען כי שטארך פרסם מאמר בשם בדוי, אשר חלקו הראשון מוקדש להסבר מדוע אין להסגיר את לייפר. בפסקה השנייה למאמר נטען שאין זו הפעם הראשונה ששטארך כותב מאמרים פשטניים בהגנה על מי שניצל מינית:
"This is not the first time Starck has released a pseudo-halachic article arguing for the protection of a sex-abuser, which is revolting on its own. In general, his articles are so simple minded, lacking in nuance, full of faulty assumptions clearly demonstrating he knows nothing about the facts of the cases he discusses, (or the phenomenon of sexual abuse in general), and ridiculous conclusions, that they are not worth dignifying with a response. But Starck's defense of a child sex abuser was the least disturbing part of his blog. In the second half, he crossed all red lines when he targeted, Dassi Erlich…, one of the survivors, in one of the most shocking public displays of victim blaming, mocking, and intimidation that we have ever seen."
ובתרגום חופשי:
"זו אינה הפעם הראשונה ששטארך מפרסם מאמר פסוידו-הלכתי בהגנה על מי שמתעללת מינית בילדים, שזה מקומם בפני עצמו. באופן כללי, המאמרים שלו הם כה פשטניים, נעדרי ניואנסים, מלאים בהנחות שגויות שמצביעות על כך שהוא לא יודע דבר אודות המקרים שבהם הוא דן (או על תופעת הפגיעה המינית בכלל), והמסקנות המגוחכות שלו, אינן ראויות לתגובה. אבל ההגנה שלו על מי שניצלה מינית זה החלק הכי פחות מטריד בבלוג שלו. בחלקו השני של המאמר הוא חוצה כל גבול כשהוא מכוון חיציו אל דסי ארליך, אחת מהניצולות, באחד מהמופעים הכי מזעזעים שראינו של האשמת הקורבן, לעג והטרדה."
לבסוף פרסם סיוולד את שם ההוצאה לאור במסגרתה הוציא שטארך לאור את ספרו, וביקש מקהל קוראיו לפנות אליה על מנת שיסירו מהמדפים את הספר. בתחתית הדף באתר של הנתבעת מופיע הכותרת "עזרו לנו לשמור את הפוגעים בילדים מחוץ לרחובותינו".
יש לציין שנכון למועד הגשת התצהירים, מאמר זה היה עדיין זמין ברשת, מלבד הפסקה האחרונה, שהתובע סבור שהיא הוסרה ככל הנראה ביוני 2018. עוד יש לציין שחיפוש בגוגל של שם התובע (באנגלית) הביא למאמר זה כאחת מן התוצאות הראשונות (ס' 111 לתצהיר שטארך).
102. כל אחד ואחד מהפוסטים הללו זכה לשיתופים, חיבובים ותגובות, אשר בחלקן כינו את שטארך בשמות גנאי. יחד עם זאת, כאמור לעיל, התביעה אינה נוגעת לתגובות אלו, אשר לא נטען דבר בנוגע אליהן בכתב התביעה.
הפרסום האחרון של סיוולד
103. ביום 21.6.17 כתב סיוולד פוסט בו הוא כתב שהוא שמע ששטארך מתכוון להגיע לארה"ב והזהיר אותו שהוא מתכוון להודיע לכל חברי הקהילה אליה הוא מגיע איזה "טיפוס חולה" הוא, כדי שיכינו לו וועדת קבלה. סיוולד מסיים בקריאה לאשתו ולבנו של שטארך להתבייש בו.
דיון בפרסומים אלה
104. לטענת שטארך בתביעה הראשונה, הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע, משום שהם מציגים אותו כעבריין מין, כמי ש"מטריד קורבנות מין וכאדם המגן על עברייני מין ועל עבירות מין" (ס' 77 לכתב התביעה), ומשום שהוא מציג אותו כבעל דעות הלכתיות מדומות (ס' 118 לכתב התביעה). בכתב התביעה מכחיש שטארך את הטענה שהביע דעה שהמעשים המיוחסים ללייפר מותרים (ס' 100 ו- ס' 109), וטוען שלייפר אינה עבריינית, משום שטרם הורשעה בדין (ס' 101 ו- ס' 110).
105. בנוסף, טוען שטארך שהפרסומים הנ"ל אשר חשפו את שמו האמיתי ותמונתו פוגעים בפרטיותו.
106. הנתבעים 1 ו- 2 אינם חולקים על הטענה שפרסמו את הפרסומים המיוחסים להם. לטענתם, הפרסומים אינם בגדר לשון הרע, ולחלופין, מוגנים על פי החוק בשל היותם פרסומי אמת, ויש בהם עניין ציבורי, משום שנעשו מתוך חובה מוסרית וחברתית להגן על קורבנות עבירות מין, משום היותם בגדר הבעת דעה על פרסומי התובע ובתגובה ללשון הרע שפורסם בהם.
107. הנתבעים 1 ו- 2 מוסיפים וטוענים שהפרסומים לא פגעו בפרטיותו של התובע משום שהם חזרו על פרטים שכבר פורסמו ברשת האינטרנט, ומכל מקום שפרסומים אלו מוגנים על פי ס' 18 לחוק הגנת הפרטיות מאותם הטעמים שנזכרו לעיל.
בטענות אלו נדון להלן.
108. אפתח ואומר שאיני סבורה שסיוולד פרסם ששטארך הוא עבריין מין בעצמו, או שקריאת הפרסומים עלולה הייתה ליצור רושם כזה אצל הקורא הסביר. גם פרסום המאמר באתר אשר בתחתית כל עמוד שלו יש כותרת כאמור אינו עלול ליצור רושם כאמור, משום שזו כותרת כל הדפים באתר. בדומה, איני סבורה שסיוולד כתב ששטארך מגן על עברייני מין, כטענת שטארך, אלא על מי ש"מתעלל בילדים" ("child molesters" ו- abusers"", כפי שנכתב בשפת המקור).
109. יחד עם זאת, אני סבורה שהדין עם שטארך, וכי פרסומי סיוולד והנתבעת 1 מהווים לשון הרע, משום שהפרסום על אדם שהוא "נהנה להגן על מי שמציק לילדים ואינו סבור שעליהם לרצות עונש מאסר" מחד, ו"מטריד ולועג לשורדת עבירות אלו", מאידך, הוא פרסום שעלול " להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולבוז", כלשון ס' 1 לחוק.
110. לפיכך, יש לעבור לשלב הבא, ולבחון האם חלות על המקרה ההגנות הקבועות בחוק. בדומה לסיוולד, אף אני סבורה ששטארך בפרסומיו הגן באריכות על המעשים המיוחסים ללייפר על ידי המתלוננות, וקבע שהם מותרים הלכתית. כך בפרסום הראשון שלו כתב שטארך ארוכות שאין איסור הלכתי במעשים מיניים בין שתי נשים, שאין איסור משום שהמתלוננות היו בשנות העשרה לחייהן, דהיינו מעל גיל 12, ומשום שהן לא התלוננו על המעשים במשך תקופה ארוכה, ולפיכך הסכימו להם. (לפסיקה הלכתית בנוגע להעדר הצדקה לייחוס הסכמה לשתיקת תלמידים בנוגע לפגיעות מיניות מידי אנשי הוראה ר' הרב יהושע שפירא, "טיפול הנהגה ציבורית בפוגעי מין", שנזכר לעיל, בעמ' 283-285, ובפרט בהערת הרב יעקב אריאל ה"ש 8: "ניצול סמכות נחשב למעין אונס".)
111. אם נוסיף לכך את עמדתו המוצהרת של שטארך נגד הסגרתה של לייפר והעמדתה לדין, התיאור שלו, כמי שמגן על אנשים שהתעללו בילדים, וסבור שאינם צריכים לרצות עונש מאסר אינו חוטא לאמת.
112. בכך איני מתעלמת מהעובדה שכמיטב המסורת התלמודית, במאמר מועלות הנחות, רק על מנת לשלול אותן בהמשך, (למשל שלייפר אשמה בכל המיוחס לה), ועל כן ניתן למצוא במאמר דברים והיפוכם בנוגע להעמדתה לדין, וכי יש שם התייחסות לאפשרות העמדתה לדין ב"ארץ ישראל", כפי שהוא מכנה את מדינת ישראל. אלא, שכאמור, הרושם הכולל מקריאת המאמר הוא ששטארך מגן על לייפר, דהיינו על מי שפגעה במתלוננות בהיותן קטינות.
113. אמנם, לייפר לא הורשעה, ועל כן, עומדת לה חזקת החפות ואין מקום לכנותה "עבריינית" (ר' ע"א (מחוזי י-ם) 49994-03-17 עיתונות זהב בע"מ נ' אריה שקד (2.10.17)). אולם סיוולד לא כינה אותה בכינוי זה, ולא כינה את שטארך "מגן עבריינים".
114. לפיכך, ומבלי לקבוע עמדה בנוגע לאמיתות התלונות של המתלוננות כנגד לייפר, כיוון ששטארך כתב במאמר שאף אם כל הטענות כלפיה נכונות אין במעשיה איסור הלכתי ויש איסור להסגיר אותה, אני מקבלת את טענת הנתבעים 1 ו- 2, לפיה חלה על חלק מהפרסום הגנת "אמת דברתי".
115. בדומה, אני סבורה שיש אמת בדברי סיוולד, לפיהם שטארך הטריד את המתלוננות, בעצם ההתייחסות הפוגענית אליהן, ושליחת התייחסות זו אל כתובת הדוא"ל האישית שלהן, כמו גם פרסומה בעמוד הפייסבוק של ארליך.
116. אולם לא כל הפרסום של סיוולד מייחס לשטארך עובדות מוצקות, לגביהן ניתן לקבוע אם הן אמת אם לאו. חלק מהפרסום הוא בגדר הבעת דעה, וכך מפרשו הקורא הסביר. כך למשל, הדעה לפיה טיעוניו ההלכתיים ומסקנותיו מהעובדות הידועות לו אינם מבוססים. קורא סביר לא יכול שלא לפרש ביטויי אלה אלא כהבעת דעה. ביקורת על מאמר דעה כאילו הוא שטחי, לא מבחין בדקויות, וכיוצ"ב, היא בדיוק הביקורת עליה נועד ס' 15(6) להגן, והיא מסוג הפרסומים המצויים בליבת חופש הביטוי, הנדרש לצורך קיום שיח ציבורי פורה.
117. מיותר לציין שסיוולד, אשר לא פגש מעולם את שטארך, אינו יכול לדעת אם שטארך נהנה מלפרוש במאמריו את טיעוניו המתנגדים להסגרת לייפר. אולם, אני סבורה שהמסקנה של סיוולד, לפיה שטארך נהנה מפרסום המאמרים, המחזיקים עשרות עמודים, היא מסקנה סבירה, שאם לא כן, קשה להבין מדוע הוא השקיע בכתיבתם שעות ארוכות, בלי לקבל תמורה.
118. אני מאמינה לעדותו של סיוולד, לפיה הוא הקדיש את כל חייו הבוגרים למלחמה בפגיעות מיניות בקטינים, וזאת באמצעות הוקעת הפוגעים, חיזוק הנפגעים, ומלחמה בכל מי שמגנה את נכונות הנפגעים לפעול לחשיפת הפגיעה (ר' ס' 10 לתצהירו וכן למשל עמ' 28 ש' 26, עמ' 30 ש' 5-15). סיוולד העיד בלהט השמור למי שמאמין עד תום בנחיצות הפעילות שעשה, וגם שילם עליה מחירים לא פשוטים (עמ' 30 ש' 24-26). הוא הסביר בעדותו מדוע הזדעק להגיב למאמר ששטארך פרסם בעמוד הפייסבוק של ארליך, ומדוע הוא סבר שיש במאמר זה להזיק בטווח הארוך למלחמה כנגד פגיעות מיניות (עמ' 30 ש' 8-15). העמותה שהקים (הנתבעת 1) והאתר שהיא מפעילה מחזקים את עדותו אודות השליחות שהוא רואה בפעילות זו.
119. אני גם מאמינה לסיוולד שהוא חולק על העמדות ההלכתיות שהציג שטארך במאמריו, עמדות שהוא סבור שלא רק שהן שגויות הלכתית, הוא מאמין שהן אף מזיקות (עמ' 30 ש' 9-10).
120. בבואי לבחון את תום ליבו של סיוולד, הבאתי בחשבון את תחושת השליחות שחש, ושוכנעתי שלא התכוון לפגוע בשטארך מעבר לנדרש. ראיה נוספת לכך מצאתי בעובדה שבטרם פרסם את שמו האמיתי, הוא קרא לשטארך להסיר את המאמרים הפוגעים במתלוננות ובמאבק בפגיעות מיניות, וכי לאחר שפרסם את שמו, לא חזר לפרסם דברים בגנותו, אף שכפי שיפורט להלן, שטארך עצמו לא חדל מהשמצותיו את המתלוננות כמו גם את סיוולד עצמו. יתר על כן, את הקריאה לפנות אל המו"ל של ספרו של שטארך הסיר סיוולד מהפרסום (ר' ב' 43 לתצהירו של סיוולד), וגם התנהלות זו מעידה על תום לב.
121. בכל הנוגע לנתבעת 3, אשר הכחישה (באמצעות נציגתה) כל קשר לפרסום, נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני מוצאת שיש מקום לדון בשאלת אחריותה של נתבעת זו למעשים שעשתה גב' אהרונסון, ותרומתה למאמר שפרסם סיוולד, והאם ניתן לחייב את הנתבעת 3 בגינם.
פרסומים נוספים של שטארך
122. לאחר פרסומים אלו, המשיך שטארך לפרסם מאמרים בבלוג שלו, ומעת לעת פרסם מאמרים העוסקים בעניינה של לייפר ובעניינן של המתלוננות, ובסה"כ פרסם 8 פרסומים נוספים בנושא זה.
פרסום מס' 1
123. ביום 20.12.17 פרסם שטארך פוסט (נספח 11 לתצהירי נתבעים) אשר זו כותרתו:
Dassi's Lament – The Pitfalls of Vengeance
ובתרגום חופשי: "קינתה של דסי – מלכודות הנקמה"
124. במסגרת מאמר זה כינה שטארך את ארליך "בור ריק", והסביר שהיא "ריקה מתורה" ומלאת רגשות נקמה. שטארך חזר על טענתו לפיה לא נשקפת כל סכנה מלייפר, ועל כן על הסגרתה לאוסטרליה חל דין "מסירה", וכי כיוון שאין צידוק הלכתי להסגרה הקמפיין לקידומה הוא בגדר "חילול ה'". בהמשך, ציטט שטארך פוסט של ארליך, בו היא כתבה שרבים כותבים לה שהקמפיין שלה הוא חילול ה', וכי הדבר גורם לה לתהות כמה אנשים שולחים ללייפר מסרים דומים, ומדוע על הניצולים לשתוק, בעוד על התוקפת לא מוטלת החובה לעמוד מול תוצאות פשעיה. שטארך קבע/נימק בתגובה, שעל ארליך חלה חובה לשתוק ולהפסיק לפרסם דברים כנגד לייפר, שכן בפרסומים אלו היא עוברת מספר עבירות, בהן עבירת המלשינות, בעוד שעל לייפר אין כל חובה לשתף פעולה עם הליכי ההסגרה, ועל כן אין במעשיה משום עבירה. שטארך מוסיף ומכנה את הפוסט שכתבה ארליך "מטופש".
125. לטענת ארליך, במאמר מייחס לה שטארך מניעי נקמה, כפי שעולה מכותרת המאמר, וכן ביצוע עבירת מלשינות, "מסירה" וחילול ה', ובנוסף, העובדה ששטארך מכנה את ארליך "קרבן" תוך שימוש במירכאות, מבטאת זלזול בה ובמה שעברה. בסיכומיו טוען שטארך שאין במאמר זה דברי לשון הרע, משום שהביטויים שנכתבו בו כלפי ארליך לא נכתבו על מנת להשפיל או לבזות, ומכל מקום הם מוגנים נוכח העובדה שהם בגדר הבעת דעת בתגובה לפוסט שכתבה ארליך בדף הפייסבוק שלה ולראיון שנתנה בתקשורת.
126. כפי שכתבתי לעיל, בפרסום יש לשון הרע כלפי ארליך. האמירה שהיא מונעת מנקמה היא אמירה אשר עלולה לגרום לקורא לבוז וללעוג לה. מעבר לאמור, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, אני סבורה שיש בדברים שנכתבו כדי להחליש את נכונותם של נפגעי עבירה להגיש תלונות כנגד פוגעים, ובשל כך הפרסום לכשעצמו מזיק, וקיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה לא להרחיב את ההגנות שנקבעו בחוק ולהחילן עליו.
127. יחד עם זאת, קריאת המאמר בשלמותו מלמדת שהוא אכן נכתב בתגובה לפרסומים פומביים של ארליך עצמה, ומהדברים שנכתבו משתמע שהם דעתו האישית של שטארך. בנסיבות אלה, אילו הפרסום היה עומד לבדו, ניתן היה לקבוע שהוא לא מקים עילת תביעה כלפי שטארך. אלא שכאמור לעיל, את הפרסום יש לראות בהקשר הכולל של הפרשה, והקשר זה משליך על ראיית תום ליבו של שטארך, או ליתר דיוק, על העדרו. ובהעדר תום לב, אין לקבוע שהפרסום מוגן על פי החוק.
מאמר שני
128. ביום 22.2.18 פרסם שטארך פוסט נוסף (נספח 10 לתצהירי נתבעים) , אשר חציו הראשון הוקדש לכתיבה בגנות לשון הרע ורכילות. את חציו השני של המאמר הקדיש שטארך להמשך התנגדותו לקמפיין להסגרת לייפר. בחלק זה של המאמר הוא כתב שאין שום ביסוס או ראיה לטענות המתלוננות כנגד לייפר ("There is absolutely nothing of substance supporting the claims of these three sisters" ובהמשך "for lack of Prima Facia evidence"), ולמרות זאת יש להן אלפי תומכים. שטארך הוסיף שכל שעליהן לעשות הוא לבכות ולהעמיד פני קרבן על מנת לזכות באהדה. הוא תיאר תופעה זו של תמיכה במתלוננות כ"בעיה חמורה בהרבה" מניצול הקטינות, והמשיך וכתב שהוא תומך בתחבולות שנוקטת לייפר כדי להימנע מהסגרתה באמצעות טענה לאי-שפיות, וסיים מאמרו בהשוואה בין תומכי המתלוננות לבין עמלק.
129. המתלוננות טוענות כי בדברים אלו מייחס להן שטארך העמדת פנים, וכי בכך יש משום לשון הרע. שטארך הודיע כי תיקן חלק מהניסוחים במאמר, ובפרט את האמירה כאילו המתלוננות מעמידות פני קורבנות שנמחקה ממנו. בנוסף, במקום המשפט "כל שהן צריכות לעשות זה לבכות "אונס" ו- "פדופילית" " שינה שטארך למשפט "כל שהן צריכות לעשות זה לקרוא "אונס" ו- "פדופילית" ". שטארך עמד על דעתו שזו זכותו לטעון שאין ראיה התומכת בתלונות המתלוננות, אף שהוא טען שלא זו משמעות הדברים.
130. כאמור לעיל, אני סבורה ששטארך אכן טען במאמרו שאין ולו ראיה לכאורה, וקל וחומר לא ראיה של ממש התומכת במתלוננות. עובדה זו, יחד עם האמירה שכל שעל המתלוננות לעשות על מנת לזכות בתמיכה הציבור זה להאשים את לייפר, אכן מציגה את המתלוננות כשקרניות, ובכך מהווה לשון הרע.
131. מקריאת המאמר כולו, נראה שהאמירה לפיה אין דבר של ממש התומך בטענת המתלוננת מתיימרת להיות קביעה עובדתית, ולא הבעת דעה. הקביעה מנוסחת בלשון שאינה מסתייגת (כגון: "לדעתי", או "עד כמה שהבנתי מפרסומים בתקשורת"), ולא מצוין במאמר מאיזו עובדה הסיק שטארך שאין ראיות התומכות בטענת המתלוננות. לפיכך, קורא סביר הקורא את המאמר יניח שמדובר בעובדה, ולא בדעה.
132. אלא שקביעה זו לא הוכחה. היפוכו של דבר, מס' 11 וכן ס' 71-73 בהחלטת בית המשפט בעניין הסגרתה של לייפר משתמע שבקשת ההסגרה נשענה על ראיות נוספות (תה"ג (מחוזי י-ם) 23733-08-14 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכה לייפר (21.9.2020) , נספח א' לתצהירי התובעים בתביעה השנייה(. כיוון שכך, לא עומדת לשטארך הגנת "אמת דיברתי" מחד, ומאידך, בשל העובדה שמהפרסום נראה שלא מדובר כאן על דעה או מסקנה אישית של שטארך, גם לא ניתן לקבוע שעומדת לו הגנת "הבעת דעה", וזאת אף בלי להידרש למבחן תום הלב.
133. במאמר מוסגר אציין שסירובו של שטארך למחוק אמירה זו מהמאמר, אף שאין לו כל יומרה לנסות ולהוכיח את נכונותה, כמו גם התעקשותו להשאיר את הפרסום בו נכתב שכל שעליהן לעשות זה להאשים את לייפר, מחזקת טענת המתלוננות שהפרסום המייחס להן האשמת שווא של לייפר נעשה בחוסר תום לב.
מאמר שלישי
134. ביום 15.3.18 שוב פרסם שטארך פוסט (נספח 2 לתצהירי הנתבעים), הנוגע ללייפר ולמתלוננות. בפרסום זה פרסם שטארך מכתב ששלח באופן פרטי אל התובעת 2, בו הוא מאשים אותה ואת יתר המתלוננות ביצירת האספסוף הקורא ללינץ' בלייפר ובעידודו. במכתב מצטט שטארך מספר תגובות של עוקבים אחר ארליך, אותן קרא בדף הפייסבוק שלה, ובהן תגובה בה נכתב שלייפר אינה זכאית למשפט הוגן אלא יש לכלוא אותה ולזרוק את המפתח. כמו כן ציטט שטארך את תגובת התובעת 2 שכתבה: "תודה... המילים שלך חשובות לנו."
135. תגובה זו של התובעת 2 גררה אחריה את ההאשמות של שטארך לפיהן המתלוננות (כולן) אינן מבקשות צדק, אלא נקמה בכל מחיר, שהן לא יעצרו בפני שום דבר, ויטרידו כל אדם עלי אדמות עד שיגיעו ליעד של סיפוק אישי. ובנוסף, בתגובה לאותה אמירת תודה כתב שטארך שורה של גידופים, ובהם שהמתלוננות מכרו נשמתן לנקמה והפכו למפלצת לפחות כמו לייפר, שאיבדו צלם אנוש, והפכו מקרבן לטורף:
"The chillul Hashem is only growing… You have sold your soul for revenge. You have become a monster."
ובהמשך:
"You are no longer a human being. You are a Victim-turned-Predator of the highest caliber… HKBH will judge you by the standards that you judge others."
במאמר מוסגר נציין כי לאחר הגשת התביעה שטארך הסיר את הפוסט הזה כליל.
136. בסיכומיו טען שטארך בנוגע לפרסום זה, בין היתר, כי מדובר ב"ביקורת ונזיפה עניינית, הגונה, עובדתית (אמת בפרסום), מתוחכמת ומנומקת ואין בו משום לשון הרע" (ס' 160 לסיכומיו). לטענת שטארך, משמעות הביטוי "מפלצת" כתיאור לאדם היא שאותו אדם אכזרי, מפחיד או מרושע (ס' 45-46 לתצהיר המשלים). שטארך מוסיף וטוען כי בפרסום זה לא קיימים ביטויים משפילים או פוגעניים (ס' 170 לסיכומים), וכי הביטויים שצוטטו הוצאו מהקשרם. בהמשך, מוסיף שטארך וטוען כי הפרסום האמור הוא תגובה לפרסום של התובעת 2, שהודתה למגיבה על תמיכתה, אף שאותה מגיבה כתבה שלייפר אינה זכאית למשפט הוגן.
137. לאחר שקראתי את הפרסום במלואו, אני סבורה שהביטויים שצוטטו מתוך הפוסט אינם מעוותים את הרושם שנוצר מקריאת הפרסום בשלמותו, וכי הוא פרסום פוגעני, משפיל, מבזה, ורצוף לשון הרע, וטוב עשה שטארך כשהסיר אותו בשלמותו מעמוד הפייסבוק שלו. לא מצאתי בביטויים שצוטטו לעיל שום עובדה אמתית, וגם לא יכולה להיות עובדה בביטוי "מכרה נשמתה לנקמה" או הפכה "מפלצת", אף אם הביטוי מפלצת הוא מטאפורה לביטויים משפילים ופוגעניים אחרים.
138. ככל שצודק שטארך בטענתו שהפרסום כולל עובדות, אני דוחה מכל וכל טענתו לאמת בפרסום. שטארך לא הוכיח שהתובעת 2 אכזרית, מפחידה או מרושעת או איבדה צלם אנוש, וגם לא התיימר להוכיח זאת. מיותר לציין שאני סבורה שהתגובה אליה הגיבה המתלוננת היא פרסום סר טעם ושגוי, וכי לייפר, כמו כל אדם אחר העומד לדין, זכאית למשפט הוגן. יחד עם זאת, תגובת התובעת 2 אינה אכזרית או מרושעת, ואפילו אינה מביעה הסכמה עם התגובה לה הודתה. בנסיבות אלה, לייחס לה אישור של האמור בתגובה זו מסקנה שגויה. יתר על כן, אף אילו אישרה התובעת 2 את האמור בתגובה, הדבר לא הופך אותה למפלצת שאיבדה צלם אנוש, ועל כן אני דוחה את הטענה שיש בפרסום אמת.
139. המתלוננת עצמה לא כתבה דבר משפיל או פוגע, אלא הודתה בנימוס לאחת מהתומכות במאבקה. לפיכך, איני סבורה שבפרסום לשון הרע אודות המתלוננות הגיב שטארך ללשון הרע שפרסמה המתלוננת עצמה.
140. יתר על כן, בחירתו של שטארך לתקוף את כל המתלוננות בלשון כה חריפה, במקום לתקוף את אותה כותבת שכתבה שלייפר אינה זכאית למשפט הוגן, מצביעה על חוסר תום ליבו, ועל כוונה לפגוע בהן, ולא להגיב לפרסום סר טעם.
141. בנסיבות אלה, גם ההגנה הקבועה בס' 15(10) לחוק אינה מתקיימת כאן.
מאמר רביעי
142. ביום 29.5.18 פרסם שטארך מאמר נוסף (נספח 11 לכתב התביעה בתביעה השנייה), אשר כמו קודמיו נפתח אף הוא ברשימת קישורים למאמרים הקודמים ואשר נסקרו לעיל, ובאמירה שהוא נכתב בתגובה למאמר שפורסם בכתב עת יהודי באוסטרליה. בתחילת המאמר נכתב ארוכות בשבח נימוסים והליכות דוגמת אמירת "תודה" ו"סליחה", ומוסבר שאמירת סליחה עלולה להתפרש כנטילת אחריות, וכי דבר זה אינו רצוי, (כשם שלא רצוי שאשה צעירה תסתובב לבדה בשכונה גרועה, וכי אם יקרה לה שם משהו רע, יש להטיל עליה חלק מהאשמה). במאמר מכנה שטארך את סיוולד ואת עובדי הנתבעות 1 ו- 3 בכינוי "מלאכי צדק". הביטוי לא נרשם במירכאות, ואף שנכתב בלשון סגי נהור, תוך שהוא מציין רשימה ארוכה של איסורי תורה שהם עוברים, יחד עם המתלוננות:
"The Sapper sisters and the Malachei HaTzedek – Manny Waks, Shana Aaronson and Meyer Seewald are kvetching that their plans for Mesira and Lo Tasgir are not materializing fast enough. At least they were mekayem Gonev Nefashos l'mehadrin."
ובתרגום חופשי:
"ה(מתלוננות) ומלאכי הצדק – מני ווקס, שנה אהרונסון וסיוולד מצטערים שתכניותיהם ל"מסירה" ו"לא תסגיר" לא מתממשות בקצב מהיר דיו. לפחות הם מקיימים למהדרין "גונב נפשות". (עמ' 182 לכתב התביעה)
143. לטענת התובעים בתביעה השנייה, אמירה זו, בה מכנה אותם שטארך עוברי עבירה, ומכנה אותם בלעג "מלאכי צדק", היא משפילה ומבזה. לכך משיב שטארך ש"מדובר במאמר דעה בת 16 עמודים שמתוכם התובעים "מצאו" לא יותר ביטוי יחיד בן שתי מילים עליו להתלונן. אין גילוי דעת גדול יותר של צביעות, נואשות, ולדעת הנתבע, אי שפיות, מאשר התלונה קלת הדעת בקטע זה...." (ההדגשה במקור – מ.צ'.). שטארך מוסיף וטוען שהפרסום הוא בגדר "ביקורת על יצירה ... שהנפגע פרסם ברבים או על פעולה שעשה בפומבי..." (ס' 15(6) לחוק).
144. אני סבורה שיש לדחות טענת שטארך כאילו אין בפסקה שצוטטה לעיל משום לשון הרע. אמנם, זוהי פסקה יחידה מתוך מאמר ארוך, אולם יש באמור בה כדי לבזות את התובעים בתביעה השנייה. יתר על כן, לא מצאתי במאמר שום ביקורת על פעולה שעשו התובעים בפומבי, משום שלא נזכרת בה, או במאמר כולו שום פעולה שנעשתה על ידם, המצדיקה את האמירה שהם מצרים על כך שלייפר לא הוסגרה, או שהם עברו את העבירות המיוחסות להם. אמנם, כל חציו השני של המאמר הוא תגובה לראיון שנתנה ארליך, אולם כאמור, התובעים אינם תובעים בגין האמירות (הבלתי מחמיאות) שנאמרו כלפיה בחלק זה של המאמר.
145. לפיכך אני סבורה שאין לשטארך הגנה מפני התביעה בגין פרסום זה.
פרסומים מס' 5 ו- 6
146. ביום 29.6.18 כתב שטארך פוסט בפייסבוק בתגובה לפוסט שכתבה ארליך (נספח 8 לתצהירי נתבעים). בפוסט שכתבה ארליך היא סיפרה שנודע להן שקרובי משפחתה של לייפר פונים לחברי קהילה ומאיימים עליהם, שאם לא יכתבו מכתבים המעידים שלייפר הייתה מחנכת "מושלמת", כלשונה, ושהטענות על ניצול מיני הן פרי דמיונן של המתלוננות, "דברים רעים יקרו להם", כשההוכחה לכך היא שאדם שלא נענה לקריאה נפטר. המתלוננות פירשו אמירה זו כמתייחסת למותה של אחותן. בתגובה, כתב שטארך שהוא עצמו אינו תומך בטקטיקה המתוארת בפוסט של המתלוננות, וכי טקטיקה זו אמנם "חוצה קו מסויים של הגינות", אבל שזה לא מתקרב אפילו לקווים שנחצו על ידי המתלוננות עצמן, משום שלייפר ואלו הפועלים מטעמה פועלים להציל אדם מישראל, בעוד שמחנה המתלוננות מנסה לפגוע בה.
147. יש לציין שהפרסום נמחק במהלך ניהול ההליך.
148. ביום 5.7.18 פרסם שטארך מאמר נוסף (נספח 5 לכתב התביעה). גם מאמר זה נפתח בדברי תורה, אולם בעמ' 4 כתב שטארך שחברים וקרובים שאלו אותו מדוע הוא ממשיך לכתוב בעניינה של לייפר, והשיב שהוא עושה זאת על מנת להפסיק את חילול ה' שנעשה, ומשום שהוא מבקש להגיד דברים שלא נאמרו על ידי אחרים. שטארך חזר כאן על טענתו שהמתלוננות רודפות את לייפר, על קביעתו שההלכה אינה תומכת ברדיפה זו, ושעל הציבור לפעול להביא את הרדיפה לסיום.
149. בהמשך, חזר והביע שטארך תמיכה באיומים שהשמיעו תומכי לייפר באזני חברי קהילה באוסטרליה, על מנת לגרום להם לכתוב מכתבים המכחישים את המיוחס ללייפר, משום שאיומים אלו באים להגן עליה, ובכך מקיימים המאיימים מצוות "לא תעמוד על דם רעך". (בכל הכבוד לעמדתו ההלכתית של שטארך, לא אוכל שלא להסב את תשומת הלב לעובדה שאיומים מהווים עבירה לפי ס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואיומים על עדים פוטנציאליים הם גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט, בהתאם לס' 244 לחוק זה).
150. שטארך המשיך וציין שהוא יודע מכלי ראשון את מידת תוקפנותן של המתלוננות, שכן הן "שפכו עליו שמן חם" באינטרנט, אבל כתב שהוא לא יפרסם את הלינק לכך, משום ש"זה עד כדי כך גרוע."
151. אין ספק שאמירה כאילו המתלוננות פועלות בחוסר הגינות, שהן רודפות את לייפר ושהן תוקפניות, הן אמירות שיש בהן לשון הרע. בתצהירו הסביר שטארך שהאמירות נאמרו בתגובה לפרסום לשון הרע על ידי המתלוננות, אולם לא מצאתי איזה לשון הרע הן פרסמו, ואיזה "שמן חם" הן שפכו עליו באופן וירטואלי, אשר הצדיק פרסומים כאמור.
152. במאמר זה התייחס שטארך גם אל JCW, קבע שבניגוד לארגונים אחרים, עמותה זו אינה מתעניינת בעזרה לקורבנות, וכי מטרתה העיקרית היא לצוד ולהרשיע את מי שהם משוכנעים שהוא מטריד, בין אם אלו מטרידים אמיתיים ובין אם לאו, וכי אין קו שלא יחצו במאבק זה. שטארך ממשיך ותוקף את "קיר הבושה" שמפעילה העמותה, בו מפורסמים שמות מי שתקפו מינית, לשיטתה של העמותה.
153. בהמשך, כתב שטארך שמי שגרם לעמותה לפעול בדרך עקומה זו הם סיוולד ושנה אהרונסון (נציגת הנתבעת 3) יחד עם אחרים.
154. בנוגע לחלק זה בפרסום, אני סבורה שעומדת לשטארך ההגנה הקבועה בס' 18(10) לחוק, וכי הפרסום אינו אלא תגובה לפרסום שמו על גבי "קיר הבושה", כפי שמכנים זאת סיוולד ו- JCW, דהיינו תגובה לפרסום קודם של JCW. אמנם, שטארך המשיך והכליל וטען כי העמותה אינה פועלת לרווחת הקורבנות, אולם זו הבעת דעה לגיטימית בקונטקסט בו נכתבה.
מאמר שביעי
155. ביום 25.11.18 שוב פרסם התובע פוסט בעניין בבלוג שלו (נספח 9 לתצהירי נתבעים), בו הוא סיפר שהמתלוננות וסיוולד (אותו הוא מכנה בלגלוג "the famed lamed vavnik") הגיעו לירושלים לקראת דיון בבית המשפט בעניין הסגרתה של לייפר. בכל הנוגע למתלוננות, כתב שטארך ש"חבל שאין להן בעלים ושהן לא שומרות שבת." ולאחר מכן חזר על הפוסט קודם שלו (מיום 20.12.17) במלואו. יצויין כי לדברי שטרך, הפוסט נמחק במהלך ניהול ההליך.
156. סיוולד אינו טוען כלפי תיאורו כאחד מ"ל"ו צדיקים", אולם לטענת המתלוננות, האמירות כלפיהן, הן אמירות של לעג וזלזול. במאמר מוסגר אציין כי בסיכומיהם טענו התובעים גם טענות נוספות נגד פרסום זה, אולם טענות אלו הן בגדר הרחבת חזית. שטארך טוען שפרסום זה הינו תגובה לפרסום של המתלוננות, וכי נכתב בציניות, ואין לראות בו לעג (ר' הערת שוליים 8 לסיכומיו). אכן, כתיבה צינית, המתפרשת ככזו על ידי הקורא, יכולה להעיד שהנכתב הוא בגדר הבעת דעה, ולא כעובדה (ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3184/05 יוסף יוספי נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (1.9.08), ועל כן יש לראות את האמירה כהבעת דעה.
157. אולם, כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא כל הבעת דעה מהווה הגנה על פי החוק, ולא ברור מכח מה סבור שטארך שחופש הביטוי מתיר לו להשפיל ולבזות את המתלוננות וללעוג להן בגין מצבן המשפחתי, וטוב עשה שטארך כשמחק את הפוסט, אולם אין בכך כדי לאיין את הפגיעה שכבר נגרמה.
מאמר שמיני
158. גם הפוסט מיום 7.4.19 הוא תגובה לפוסט שפרסמה ארליך כמה ימים קודם לכן, ובמסגרתו ספרה על פגישה שנערכה בינה לבין אדם שלישי, במהלכה, לטענתה, הוא סירב להסיר תמיכתו מלייפר ולתמוך בה ובאחיותיה.
159. בפרסום ניתח שטארך באריכות כל שורה ושורה בפוסט של ארליך, ניתוח ובו לעג ניכר לדבריה. כך למשל, ארליך כתבה: "כשנשאל (אותו צד שלישי – מ.צ'.) מדוע יהדותה של לייפר זכאית לסימפטיה בניגוד ליהדותנו שלנו?? הוא לא הגיב." לכך ענה שטארך: "שאלה כזו לא זכאית לתשובה. השאלה עצמה מצביעה על יהירות מוחלטת, חוסר בשלות ונרקיסיזם".
160. בהמשך אותה פיסקה ייחס שטארך לכל שלושת המתלוננות "רוע אינהרנטי" בשל השאלה שנכתבה על ידי ארליך, טען שהיא משחקת תפקיד של ילד מפונק שתובע מהורה אוהב לבחור בינו לבין אחיו, וטוען ש"אם ההורה אינו מסייע לו להיפטר מהאח, זה סימן שהוא אוהב אותו יותר." את הפיסקה סיים שטארך בכך שהגישה הזו היא לחלוטין מתועבת.
161. אמנם הציטוט לעיל הוא מפיסקה אחת מתוך מאמר של 15 עמודים, אולם לאחר שעיינתי בפרסום כולו, איני סבורה שתיאור פיסקה אחת מוציאה את הדברים מהקשרם. גם המשכו של המאמר רצוף ביטויי פוגעניים ומשפילים, המייחסים למתלוננות חוסר בשלות, נרקסיסטיות, רדיפה אחר אינטרס אישי ונקמה.
162. מכל מקום, המתלוננות לא הלינו בתביעתן אודות כל הביטויים הפוגעניים והמשפילים המצויים במאמר, אלא רק אודות האמירה של שטארך לפיה ארליך היא בגדר "רודף", שהיא מסלפת מקצועית, יהירה ונרקסיסטית, וקרבן מקצועי, שבכל שלושת המתלוננות יש משהו מרושע באופן אינהרנטי, ושאינן מאמינות באלוהים אלא באלוהי הנקמה.
163. במענה, טען שטארך כי, המתלוננות הן המפרסמות את מאמרו, שכן הוא עצמו הכניס בו שינויים במהלך ניהול ההליך, בעוד שהמתלוננות ממשיכות ומפיצות בעמוד הפייסבוק שלהן את המאמר בגרסתו המקורית, באמצעות פרסום צילומי מסך של המאמר כפי שפורסם בעבר. אכן, אין מקום לייחס אחריות לשטארך בגין פרסומים המתבצעים על ידי ארליך, ועל כן את פרסומו של שטארך יש לדון בהנחה שהמאמר פורסם כנטען, ושונה על ידו לאחר הגשת התביעה. אלא שעיון בהודעת שטארך המפרטת את השינויים שהכניס במאמר מלמד שמרבית הביטויים המשמיצים נותרו על כנם. כך למשל, שטארך לא התייחס כלל לתביעה בגין הביטויים יהירה ונרקסיסטית, ומנגד, סבר שאין כל בעייתיות בביטוי המייחס למתלוננות רוע אינהרנטי. לטענתו של שטארך הוא תיקן את הביטויים "קרבן מקצועי" ו"מסלפת מקצועית".
164. שטארך מוסיף וטוען בסיכומיו שהפרסום הוא או אמת עובדתית או הבעת דעה, מבלי לבחור איזו הגנה מבין השתיים חלה כאן (ס' 186 לסיכומיו), וכי האמור במאמר הוא ביקורת עניינית, הגונה, אמתית מתוחכמת ומנומקת על הפוסט שפרסמה ארליך, ובנוסף, כי יש בפוסט שלה משום לשון הרע, ועל כן עומדת לו גם ההגנה הקבועה בס' 15(6) לחוק וגם ההגנה הקבועה בס' 15(10) לו.
165. דין הטענה להידחות על שני ראשיה. אמנם, המאמר כולו הוא אכן ביקורת על פוסט שפרסמה ארליך, ויש בו ניתוח של כל משפט ומשפט שנכתב בפוסט של ארליך, ותגובה לנאמר בו. יחד עם זאת, לא כל ביקורת על יצירה שפורסמה (ו"פוסט" בפייסבוק הוא בגדר יצירה) זוכה להגנת המחוקק, אלא רק ביקורת שנכתבה בתום לב. לא מצאתי בביטויים האמורים "ביקורת עניינית או הגונה" על הפוסט, אלא רצף של ביטויים משפילים המתייחסים באופן מבזה אל כותבת הפוסט, ולא מצאתי שביטויים אלה נכתבו בתום לב.
166. כאמור, בפוסט שכתבה ארליך אין ביטויים משפילים ומבזים, לא כלפי אותו צד שלישי שמוזכר בפוסט, ולבטח לא כלפי שטארך עצמו, שלא נזכר בו כלל. למעשה, אין בפוסט לשון הרע כלל. בנסיבות אלה, ייחוס לכל המתלוננות רוע אינהרנטי בגין הפוסט שכתבה ארליך אינו יכול להיחשב ביקורת העומדת במבחן כלשהו של סבירות, מבחן המעיד על תום לב.
167. יתר על כן, גם סירובו של שטארך להכיר בעובדה שהביטויים האמורים משפילים ומבזים את המתלוננות, ואת ארליך בראשן, בלי שום פרופורציה לפוסט שכתבה, וסירובו להסיר הביטויים, מעידים על חוסר תום לב.
לסיכום שאלת האחריות על פי חוק איסור לשון הרע
168. מקריאת כל הפרסומים, כפי שתואר לעיל, עולה כי שטארך פתח ופרסם לשון הרע אודות המתלוננות, אולם הן, בניגוד לסיוולד, לא הגיבו בלשון הרע משלהן. למרות האמור, שטארך המשיך במסע ההכפשות, ופרסם שוב ושוב דברים שנועדו לבזותן ולהשפילן. אם לא די בכך, גם במסגרת ההליך, הוא עמד על המשך הפרסום של חלקם הארי. התנהלות זו מעידה על חוסר תום לב, דבר השולל את קיומן של כל ההגנות האפשריות העומדות למי שפרסם לשון הרע על פי החוק, גם לגבי הפרסומים שאולי ניתן היה להצדיק.
169. בתגובה לפרסומיו המוקדמים של שטארך, פרסם סיוולד, בשמו ובשם הנתבעת 1, את שמו האמיתי ותמונתו של שטארך, בליווי מספר ביטויים משפילים ומבזים. אמנם, פרסומים אלו מהווים לשון הרע, אולם שוכנעתי שהפרסומים נעשו בתום לב בתגובה ללשון הרע שפרסם שטארך אודות המתלוננות, וכהבעת דעה על פרסומים אלו, ועל מנת למנוע רתיעה של מתלוננים ומתלוננות נוספים מפני חשיפת פגיעות מיניות. בשל כל אלו, אני סבורה שהפרסומים מוגנים על פי ס' 15(3), (6) ו- (10) לחוק איסור לשון הרע.
170. שטארך פרסם גם מספר פרסומים אודות סיוולד והנתבעת 1, אשר מהווים לשון הרע. אולם פרסומים אלו, נעשו בתגובה לפרסומי סיוולד שנזכרו לעיל, ועל כן אני סבורה שקמה לשטארך בנוגע לפרסומים אלו ההגנה הקבועה בס' 15(6) ו- (10) לחוק. חריג לכך הוא הפרסום הרביעי, הנוגע לסיוולד, אשר לא נעשה בתגובה לפרסום קודם של סיוולד, ועל כן ההגנות האמורות אינן חלות לגביו.