137. מלבד העובדה שגם בפרסום זה לא מצאתי ציון שמה של התובעת, ניתן לקשור אותו עמה משום ציון תפקידה, עדותו של הנתבע, על רקע העובדה שבתו לא נבחרה לתכנית המצוינות ונוכח מעמדו הפוליטי. שוכנעתי כי הנתבע כתב את אשר כתב מתוך חשש כנה ותם לב, כי התנהלות המחלקה הייתה נגועה באי יושר. יש בפרסום זה יותר רמיזות מאשר אמירות קונקרטיות, מה גם שזה סויג בציון "לכאורה". מכאן ששוכנעתי גם כי תוכנו של הפרסום לא חרג מן הסביר (ראו: סעיף 16(א) לחוק).
138. פוסט נוסף שהנתבע נחקר עליו, הינו זה המופיע בעמ' 9 לכתב התביעה ותוכנו כדלקמן: צילום מסך מקבוצת ווטסאפ ששמה "תנועת מוצקין עם מסורת", המונה 87 חברים ובה נרשם: "למשל שירלי למפל (התובעת – אז) מעבירה ליחזקאל כנראה גם מידע לשימוש בפוסטים מכפישים – יש לכך מספר דוגמאות, ובכך הגברת נעשית שותפה לפשע, צד אפל שהופך אותה ממש לדמות לא ראויה לעסוק בחינוך ובתפקיד ציבורי... אבל על זה עוד נעדכן בהמשך" וכן: "...האם שוב מנהלת מחלקת הנוער משתמשת בתפקידה בעיריה ובתקציבים ציבוריים של עמותות או/ו העיריה כדי לקדם קהל מסויים המקורב לה ולמשפחתה? האם בשביל אהדה ציבורית בקרב חברותיה מותר לה לעשות הכל? לפעול שלא בתחום האחריות של מחלקת הנוער...".
139. הנתבע לא הכחיש שכתב את הדברים: "אני משער שאני כתבתי אותו. רואים שעובד עירייה מהקבוצה העביר החוצה את הפוסט" (עמ' 34 שורה 32 עד עמ' 35 בשורה 2).
140. גם בדברים אלו יש לשון הרע כמשמעות בדבר בסעיף 1 לחוק וזאת משום המבחן המקל, הקובע כי די בפרסום שעלול לפגוע בתובעת בעיני הבריות; התובעת הוצגה כמי שמשתמשת בתפקיד הציבורי לקדם מגזרים מסוימים, תוך קיפוחם של אחרים. גם ציון המילים "שותפה לפשע" הינו חריף ויש בו כדי להציג את התובעת באור שלילי בעיני הבריות. אך בכך אין סגי. שוכנעתי כי בנסיבות העניין הפרסום מוגן בהגנת תום הלב על רקע המערכת העובדתית שתוארה דלעיל. בחינת הפרסום גופו מלמד כי מעבר למילים הבוטות, כוונת הכותב הייתה כי התובעת מקדמת לכאורה ציבורים מסוימים המקורבים לה, תוך שימוש בתפקידה הציבורי ותוך חריגה מתחום האחריות של המחלקה שבניהולה.
141. אין זה מן הנמנע כי הפרסום המדובר הינו שקרי, והוא אינו עומד בדרישת התנאים המצטברים הקבועים בהגנת "אמת פרסום" הקבועה בהוראת סעיף 14 לחוק, הדורשת הן הוכחתה של "אמת עובדתית", והן קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום. אלא שהגנה זו נבדלת מהגנת תום הלב, אשר איננה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו (לעיל, עניין "הארץ", בעמ' 306 מול האות ד', וכן : דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פ''ד סז(1) 667, פסקה 43 לפסק-דינו של כבוד הנשיא כתוארו דאז, גרוניס).
142. אמירות אלו, אף שיש בהן משום לשון הרע, זוכה להגנת תום הלב של הבעת דעה בעניין ציבורי וכלפי גוף ציבורי שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. בזיקה לפסיקה לפיה אין בוחנים כל שלב באופן סטרילי ובמנותק מן השלבים האחרים, את האמירות החריפות לפיהן התובעת הינה כביכול "שותפה לפשע", יש לבחון על רקע הפרסום כמכלול, וכן על רקע מערכת הנסיבות שהוכחה לפניי. ההודעה אינה מתייחסת באופן אישי לתובעת ומבזה אותה כאדם, אלא להתנהלותה כמנהלת מחלקת נוער, באופן המחליש את עוצמת הפגיעה המגולמת בביטויים.
143. ניסוחו של הטקסט בעיקרו של דבר אינו נוקט בלשון של קביעת מסמרות ועובדות, אלא בדרך של שאילת שאלות, "האם". לא זו אף זו, הנתבע אף הבהיר מדוע כתב את שכתב, הן בגוף הפרסום והן בעדותו לפניי. גם אם דעתו של הנתבע בלתי מבוססת, עדיין עניין לנו בעמדה לגיטימית שתושב, ובכלל זה פעיל ו/או יריב פוליטי רשאי להביעה כלפי העירייה ועובדיה, גם אם דרך בחירת המילים על ידי הנתבע לא תמיד הייתה מוצלחת, ולעתים אף לא ראויה.
144. הנתבע הסביר לפניי בעדותו את הטעמים לפרסומים השונים. מעבר לעובדה שבתו לא נבחרה לפרויקט המצוינות, העיד הנתבע כי הורים שונים פנו אליו. למשל באחת מתשובותיו העיד, ביחס לפרויקט ה"חממה" כי "... התעניינתי ספציפית לגבי הילדים במצפה. למה ? כי הורים פנו אליי ואמרו לי משהו לא מסתדר להם, כי יש תלמידים עם ציונים טובים יותר בחשבון והם לא ואחרים כן. עצם זה שהפרויקט הזה נמצא דווקא במצפה ולא בבית ספר אחרים זה לא בסדר, זה שמחלקת נוער מתעסקת עם זה, זה לא בסדר. אחרי שנודע לי כל הסיפור עם האתיופים שלא כתוב בכלל בפרסומים, אני ממשיך לשאול אם זה נועד לאתיופים ובכלל זה בחרו במצפה כי יש בו הרבה אתיופים איך בחרו כיתה שיש בה מעט אתיופים, למה לתת לכיתה שהבת של התובעת נמצאת במקרה, הבת שלה הייתה בפרויקט הזה" (עמ' 32, שורות 14-20).
145. התובעת מצדה לא הבהירה בתשובותיה, ולא נתנה מענה לקושיות שהועלו על ידי הנתבע:
"ש. אם יכולה להסכים איתי שהפעילות הזאת לא פורסמה לכל האתיופים בבית ספר מצפה?
ת. מסכימה .
ש. נכון שהפעילות הזאת לא באה לטובת כל ילדי בית ספר מצפה?
ת. נכון.
ש. נכון שהפעילות הזאת לא באה לשום בית ספר אחר חוץ ממצפה?
ת. נכון. על פי הפרוטוקול וההחלטה, היה צריך להיות קבוצה מתוך בית ספר מצפה שמשלבת יוצאי אתיופיה.
ש. אם את אומרת בתצהיר שלך שרק המצטיינים בעיר, את לא חושבת שזה יוצר מרמור של ילדים שהם יודעים שהם חלשים ולא מצטיינים?
ת. לא, בכל הארץ יש תכניות מציניות והשערה, הבנות שלי נבחרו לבית ספר למחוננים. הבית שלי במחוננים והבית שלו בתגבור, למה ? ככה".
(ראו: עמ' 25, שורות 24-34) (צ"ל "בת", ולא "בית" – אז).
146. אין בידי לקבוע כי אכן התובעת התנהלה בדרך של שחיתות כטענת הנתבע והנתבע גם איננו נדרש בתביעה שלפניי להוכיח זאת. די לו להצביע על חשש לכאורה לאי סדרים, לשם הקביעה, כי המחוקק לא התכוון לחסום אותו מלהביע ביקורת ציבורית בנסיבות העניין. בזיקה לתשובות אלו של התובעת, אין לומר כי לא היה לנתבע יסוד סביר לחשש, כי התובעת לא פעלה "לקדם קהל מסוים המקורב לה ולמשפחתה", כפי שפרסם. אין גם לשלול כי הנתבע, באופן סובייקטיבי, חש מופלה, על רקע מערכת הנסיבות שתוארה לעיל, ומשכך פעל בתום לב.
147. משמצאתי תחולה להוראת סעיף 15 (4) לחוק, ממילא קמה לה החזקה שבסעיף 16 (א) לחוק כי הנתבע פרסם את הדברים בתום לב. חזקה זו לא נסתרה על ידי התובעת, וזו גם לא הוכיחה את החזקה ההפוכה שבסעיף 16 (ב) לחוק, על דרך הוכחה כי פרסומיו של הנתבע כולם היו שקריים. אילו עשתה כן, היה בדבר כדי להעביר את נטל הראיה לנתבע. כך למשל, היה בידי התובעת לתת מענה לכלל טענות הנתבע, בדרך הצגת כלל פעילויות העיריה שטופלו על ידה, כיצד מומנו, כיצד שווקו ובאילו פורומים.
148. התובעת הביאה את תצהיריהם של מספר עדים, כאשר עיון באותם תצהירים מלמד כי הם דומים עד זהים האחד לשני. תצהירים אלו דיברו בשבחה של התובעת ובגנות הנתבע, אך לא התייחסו לפרסומים שבמחלוקת אשר לשיטתה מהווים "לשון הרע" מעבר לציון כי היו "פוסטים", אשר אלה הגיבו עליהם, וללא שפורט תוכנם. עדים אלו נחקרו ארוכות על ידי הנתבע בעיקר בעניין הפעילויות שארגנה התובעת, ככל ואלה היו בסבסוד בעירייה ועד כמה פורסמו לכולי עלמא. לא מצאתי ממש בעדויות אלו ולא מצאתי בהן רלוונטיות לצורך הכרעה בשאלות המשפטיות כאן.
149. מסקנותיי דלעיל מייתרות את הצורך לדון בטענות הנתבע בעניין "תביעת השתקה" וכן לא מצאתי מקום לדון בטענתו כי התביעה הוגשה משום "הליך ייצוגי" המתנהל כנגד ראש הרשות וזאת גם לאחר בחינת עדותו בהקשר זה.
150. מעבר לאמירות שהובאו לעיל, בהעדר הפנייה קונקרטית לפרסומים וכפי שצוין בפתח הדברים, לא נחקר הנתבע בעניין פרסומים נוספים ובהתאמה אין בית-המשפט נדרש להם.
151. סיכומם של דברים, התביעה נדחית.
152. לאחר שבחנתי את התנהלות הצדדים בתיק ובהתחשב בקביעותיי לעיל, אין צו להוצאות.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לצדדים.