2. כך, מקובלת עלי המסקנה כי המערער הפר את ההסכם שלו עם פייסבוק כאשר פרסם את הפרסומים נושא התביעה שחברי הפנה בפסק דינו לחלקם. זאת, משום שמדובר בפרסומים פוגעניים, הכוללים דברים משפילים, מבזים, בוטים ואלימים המהווים דברי שטנה (בלשון הסכם תנאי השימוש של פייסבוק), שהם "התקפה ישירה" כנגד ציבור מסוים על בסיס מאפיינים מוגנים, וזאת בהתחשב באופן בו מוגדרת "התקפה ישירה" על ידי כללי הקהילה של פייסבוק ("דיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכללה או בידוד").
כן אינני סבורה כי היה מקום לקבל את עמדת המערער לפיה הפרסומים היוו "סאטירה" וכי לכן לא היה מקום לקבוע כי הוא הפר את תנאי השימוש בהסכם שלו עם פייסבוק. מובן כי לא ניתן "לכבס" כל פרסום מבזה, משפיל, מאיים או מסית באמצעות הכתרתו כ"סאטירה". אילו אלה היו פני הדברים, יכול היה כל מי שמפרסם פרסומים אסורים, בין אם משום שהם מבזים או משום שהם מסיתים, לטעון בדיעבד כי מדובר בסאטירה מתוחכמת שלא הובנה על ידי חלק מהקוראים, או בהלצה שמי שנפגע ממנה הוא נעדר חוש הומור ולא השכיל להבינה. כאשר מדובר בפרסומים כל כך בוטים וחד משמעיים כמו הפרסומים שפרסם המערער – הטענה המיתממת לפיה מדובר בהתבטאות הומוריסטית שחלק מהקוראים "לא הבינו כי חלק מהתכנים הם סאטיריים במהותם", צריכה להידחות.
3. יחד עם זאת, וחרף העובדה שאני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של חברי, ברצוני להוסיף מספר הערות.
כפי שציין גם חברי, אין חולק על חשיבותו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. חירות הביטוי, כפי שציין הנשיא מ' שמגר, היא "תנאי מוקדם לקיומה של דמוקרטיה ולפעילותה התקינה" (ראו בג"ץ 372/84 קלופפר נווה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לח(3) 233, 238 (1984)). חופש הביטוי מאפשר לפרט להביע את עמדותיו באופן המהווה חלק מהגשמתו העצמית (וככזה הוא נחשב לחלק מכבוד האדם); ובה בעת הוא מאפשר העברת מידע בין הפרטים בחברה לבין עצמם, וכן דיאלוג בין אנשים שונים בחברה שדעותיהם ועמדותיהם עשויות להיות שונות ואף מנוגדות זו לזו. הדיאלוג הזה, תוך העברת מידע וניסיונות של שכנוע על ידי העלאת טענות והבהרת נושאים כאלה ואחרים, הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה והוא נועד כדי לצקת תוכן ממשי בהליך הדמוקרטי (ראו למשל בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 273 (1987) (להלן: עניין כהנא); ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו(3) 691, 722 (2014); בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878 (1953)).