32. כאן המקום לסיים את דבריי. אולם, מפאת חשיבותו הציבורית של הדיון בעתירות שלפנינו, ראיתי לנכון להתייחס, בקצירת האומר, לחלק מדברי חבריי, לעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, וכן לטענת המשיבים אשר שואלת אותנו "כיצד ייתכן שתחסמו את דרכו לממשלה של נבחר ציבור שבחירתו למשרה הרמה באה מכוח הצבעתם של כ-400,000 אזרחים ואזרחיות אשר נתנו את קולותיהם למפלגת ש"ס בראשותו של אותו נבחר ציבור – מר אריה מכלוף דרעי?".
33. בכל אלה אדון כעת, ואשתדל שלא להלאות את קוראי פסק הדין.
הערות סיום
34. אני מצרף את דעתי לתוצאה אליה הגיעה חברתי, הנשיאה חיות, בחוות דעתה. באשר לנימוקיה – אלו מקובלים עלי ככל שעניינם הצהרה שנתן דרעי בפני בית משפט השלום. הנשיאה סבורה כי הצהרה זו והמצג שהיא הציגה בפני בית משפט השלום גורעים באופן משמעותי מסבירות החלטתו של ראש הממשלה למנות את דרעי לשר. לטעמי, משקלה העצמי של הצהרה כאמור הוא משקל מכריע. כפי שהוסבר על ידי, הצהרה זאת יוצרת השתק שיפוטי ומניעות – מצב משפטי אינדיווידואלי שמונע את מינויו של דרעי לכהונה בממשלה. פעולה בניגוד למצב משפטי כאמור בלי ספק עולה כדי חוסר סבירות קיצוני – מבלי לקחת בחשבון את צֶבֶר ההרשעות של דרעי – אך לטעמי סיווג זה של עילת ההתערבות בהחלטתו של ראש הממשלה איננו דרוש. לדידי, העילה להתערבותנו היא עצם הצורך למנוע פעולה שנוגדת את הדין.
35. את דעתי בעניינה של "דוקטרינת הסבירות" כבסיס לביקורת שיפוטית על החלטות שלטוניות הבעתי במספר הזדמנויות; ולא כאן המקום להאריך. אחזור על הדברים בקיצור נמרץ. הנני מתנגד להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת שכיניתיה "המשפט זה אני", במסגרתה בית המשפט מעמיד את איכות השיקולים אשר נשקלו על ידי הרשות עובר לקבלת החלטתה לבחינה מוסרית-ערכית משל עצמו. התערבות זו בשיקול הדעת המינהלי אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. לטעמי, דוקטרינת הסבירות מעמידה לרשותנו כלל שיורי שפועלו זהה מבחינה פונקציונלית לפועלו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בגדרם של דיני הנזיקין, אשר מאפשר לתובע לבסס את טענתו בדבר התרשלות הנתבע מבלי להוכיח את פרטי ההתרשלות בנסיבות מהן עולה – במאזן ההסתברויות – כי הנתבע התרשל בדרך כלשהי, שאינה ידועה, ועל ידי כך גרם נזק לתובע (ראו: עע"מ 1798/20 עמותת פורום המזרח התיכון ישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 2 לפסק דיני (7.1.2021) (להלן: עניין פורום המזרח התיכון); וכן דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-1 לפסק דיני (15.12.2021)). בדומה לכך, דוקטרינת הסבירות קובעת כי החלטה מינהלית אשר נראית, על פניה, בלתי סבירה במידה קיצונית "היא החלטה שלבטח לוקה באחד הפגמים היסודיים כדוגמת שרירות, שיקולים זרים והפליה, וזאת על אף שקיומו של פגם כגון דא איננו גלוי לעין" (ראו: עניין פורום המזרח התיכון, בפסקה 2 לפסק דיני; וכן בג"ץ 8173/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקאות 45-44 לפסק דיני (22.5.2022) (להלן: עניין פרץ)). בפועלה במתכונת שיורית זו, דוקטרינת הסבירות מביאה תועלת חברתית מרובה: היא מספקת לבתי המשפט כלי יעיל והכרחי לביקורת שיפוטית תחת חוסר ודאות ואינה מאפשרת לרשויות השלטון להסתיר את קלקלתן על ידי ניצול של עמימות המסד העובדתי. טוב אפוא נעשה אם נשמרה במתכונת זו. במקרה שלפנינו, סבורני כי היזקקות לדוקטרינת הסבירות אינה נדרשת.