"לא הרי מי שעבר עבירה בילדותו כהרי מי שעבר עבירה לאחר שבגר; לא הרי מי שעבר עבירה אחת כהרי מי שעבר עבירות הרבה; לא הרי מי שעבר עבירה קלה כהרי מי שעבר עבירה חמורה; לא הרי מי שעבר עבירה בנסיבות מקילות כמי שעבר אותה עבירה עצמה בנסיבות מחמירות; לא הרי מי שעבר עבירה והביע חרטה עליה כהרי מי שעבר עבירה ולא הביע כל חרטה עליה; לא הרי מי שעבר עבירה 'טכנית' כהרי מי שעבר עבירה שיש עמה קלון; לא הרי מי שעבר עבירה לפני שנים הרבה כהרי מי שעבר עבירה אך לאחרונה; לא הרי מי שעבר עבירה כדי לקדם את ענייניו שלו כהרי מי שעבר עבירה תוך שירות המדינה" (עניין אייזנברג, עמ' 262).
דומה כי בעניינו של דרעי התמלאו כל הסממנים, וגם אם חיסר אחת מכל סממניה – הצטברות הסממנים הנותרים שוללת את סבירות המינוי. על רקע האמור לעיל, חזרתו של דרעי לכנסת זמן קצר לאחר התפטרותו מהכנסת והרשעתו, אינה מניחה את הדעת גם מן הפן הערכי (השוו לעניין ראשי הערים, פסקה 50 לפסק דינה של השופטת מ' נאור).
17. ולבסוף, קשה להתעלם מכך שדרעי, ככל הנראה מתוך רצון לחזק ולבצר את מעמדו של הסדר הטיעון, יצר מצג בפני בית משפט השלום, הן בדבריו והן בשתיקתו, לנוכח טיעוני התובע שהפליג בדבריו על כך ש"אמירתו הציבורית של הנאשם ופרישתו מחייו הפוליטיים משקפים כי פיו וליבו שווים". דרעי שמע את הדברים ולא מיחה ולא ביקש לתקן, ורק כעת הוא מבקש להבהיר את אותה "אי הבנה" שנפלה לשיטתו בעת הצגת הדברים בפני בית המשפט. שנינו ולמדנו כי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשוֹן" (משלי יח, כא), והיה על דרעי להיזהר בדבריו. הכרזתו של דרעי לתקשורת ולציבור יום לאחר מתן גזר הדין, אך תורמת לנופך הכללי של חוסר תום הלב שנלווה למהלך בבית משפט השלום.
סוף דבר, מצטרף אני לתוצאה שהוצעה על ידי הנשיאה.
ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
1. במסגרת העתירות שלפנינו מתעוררת השאלה, אם יש מקום להתערבות שיפוטית בהחלטת ראש הממשלה למנות לתפקיד שר את חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי (להלן: דרעי), בעיקר לנוכח עברו הפלילי והתנהלותו סביב ההליך בבית משפט השלום, שגזר את דינו לפני כשנה.
שאלה זו קשורה בטבורה לסוגיית טוהר המידות של עובדי הציבור ונבחריו, ולכן אקדיש מילים מספר לסוגיה זו בטרם אציג את עמדתי בשאלה שעל הפרק.
2. חשיבות רבה נודעת לשמירה על טוהר המידות של אישי ציבור, והדבר נלמד, בין היתר, מהביטוי הנרחב של עיקרון זה בחוקי היסוד (ראו: סעיף 2(ב) לחוק-יסוד: מבקר המדינה; סעיף 6(א) לחוק-יסוד: הכנסת; וסעיף 20(א) לחוק-יסוד: נשיא המדינה) ובחקיקה ראשית (ראו: חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב-1992; סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963; סעיף 46 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959; סימנים ד'-ה' לפרק ט' בחוק העונשין, התשל"ז-1977; חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979). גם בפסיקה הודגשה, חזור והדגש, חיוניות השמירה על יושרו של השירות הציבורי, כחלק מאיכותו הערכית-מוסרית, המקצועית והתפקודית; וכן כבסיס לאמון הציבור בעובדיו ובנבחריו, שהוא תנאי הכרחי לפעילותן התקינה של מוסדות השלטון (ראו: בג"ץ 5853/07 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פס' 14 לחוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (6.12.2007) (להלן: עניין אמונה)). כמו כן, כך נקבע באחת הפרשות: