כ1. השאלה הקלאסית "מי אמר"
320. אחרי שקבעתי מי הוא לא רומן זדורוב, לא פדופיל ולא מתוחכם, לא "סוללה נטענת" ולא "פקעת עצבים מהלכת", אנסה עתה לענות על השאלה הקלאסית של "מי אמר" וכפי שניסח אותה כב' השופט הנדל בעניין וולקוב. הפסיקה כאמור קובעת שחשיבות מרובה יש לשאלת "מי אמר". בנדון שלפנינו יש לבדוק האם הנאשם משתייך לאחת מאותן קבוצות שיש חשש שמא הודאותיהן, הודאות שווא הן.
321. אקדים ואומר, כי לא התרשמתי שהנאשם שלפנינו הוא רפה שכל, או בעל אישיות דלה. עם זאת, התרשמתי כי הנאשם נוטה לרצות את חוקריו ולעניין זה גם את המדובב במשמע ונוטה "ללכת" איתם בכל מקום, שבו הם מציעים לו הסבר כלשהו, או שואלים אותה שאלה מספר פעמים ועל ידי כך נותנים לו להבין שתשובותיו הקודמות אינן "נכונות" ועליו לספק תשובה אחרת.
עוד אני רואה להקדים ולהעיר, כי לא מצאתי תימוכין לטענת המאשימה בסיכומיה (עמ' 28- 29) לפיה הנאשם הסתיר במכוון בהודאתו מיום 19.12.06 ובשחזור, פרטים מהאירוע, במטרה לשכנע את החוקרים באמיתות טענת "אפקט". ההיפך הוא הנכון! צפייה בחקירה ובשחזור מלמדת, כי רק מקום בו הנאשם לא ידע להשיב על שאלות שנשאל בנוגע להתנהלותו במהלך האירוע, נאלץ הוא "לסגת" לטענת "איבוד הזיכרון".
322. דוגמה בולטת לכך היא כמובן החקירה מיום 19.12.06 שאליה עוד אדרש להלן כאמור בנפרד. דוגמא נוספת בולטת לכך היא בסוף השחזור, שעה שאנטולי והנאשם כבר חוזרים לתחנת המשטרה ואז שב אנטולי לחקור את הנאשם אודות מספר הדקירות, צורת הדקירות ועוד.
כאן המקום לציין (שוב) במאמר מוסגר, כי אנטולי בקי לחלוטין בפרטי החקירה, וזאת בניגוד לעדותו שלו, עדות יורם ועדות אבי שי. כך, שואל אותו אנטולי ישירות, כיצד זה שיחזר נעילה מבפנים וקפיצה מהתא החוצה, בעוד שבחקירה אמר שנעל את הדלת מבחוץ? זהו פרט חקירה מובהק שנמסר לאנטולי, כיצד? על ידי מי? אין לי תשובות לשאלות אלו, ואולם ברור כי עדויות יורם, אנטולי ואבי שי, בנקודה זו, לא היו מדויקות וזאת בלשון זהירה.
323. אשוב עתה להמשך החקירה שבסוף השחזור. בשלב מסויים מטיח אנטולי בנאשם שהיו שערות של המנוחה בזירה וכיצד לדעתו (של הנאשם) הגיעו השערות לזירה? (ושוב, פרט מתוך החקירה שנמסר לאנטולי!).
במסגרת דו-שיח ארוך שבין הנאשם לאנטולי, ניכר בעליל שהנאשם אינו יודע במה מדובר, והוא נשאל פעם אחר פעם, האם תפס את המנוחה? היכן תפס את המנוחה? ועוד ועוד. הנאשם, בשלב ראשון, משיב בשלילה לשאלה האם תפס את המנוחה, ורק לאחר שאלות חוזרות ונשנות, ושעה שאנטולי שב ושואל "אז איך הגיעו שערות לזירה?", מבין הנאשם שאכן היו שערות של המנוחה בזירה ומשכך משיב הוא, כמעט בעל כורחו, שנזכר שתפס את המנוחה:
"א: איך יכלו חתיכות שיער שלה להופיע בזירת הרצח?
ר: ייתכן ואני תפסתי. אני לא יכול להגיד במדויק.
א: מה זה אומר 'ייתכן'? בוא נזכור, זה עניין חשוב.
ר: אני, לדעתי, תפסתי. לדעתי תפסתי אותה כאשר היא קפצה לתוך הדלת, אני, כנראה...
ת... לדעתי תפסתי אותה.
ר: אצלה ככה היה לא קלוע [השיער] אלא עטוף כזה. אני תפסתי" (מונה מסך 21:29-21:30).
יוער, כי למדובב סיפר הנאשם שכלל לא היה צורך לתפוס את המנוחה.
והינה לפנינו, דוגמה מובהקת לכך שהנאשם מבקש לרצות את חוקריו, רק לאחר שאלות
חוזרות ונשנות "מבין" הנאשם שעליו לספק הסבר הגיוני לשערות שבזירה, שהוא קודם לכן
לא ידע עליהן, ומשכך "נכנע" הוא ללחציו של אנטולי ומאשר שתפס את המנוחה בשערה.