"א: תקשיב לכאן... רומה, מאיפה הם יודעים, שקורים לך התמוטטויות עצבים עד אובדן זכרון? הרי הם לא יודעים את זה. 'האם יכולה להגיד' שלך?.. והיא יודעת?"
ר: ...בוודאי, האם, האב, האח, יודעים שאני הרבצתי לאח, שהוא כל שלוש דקות, כל חמש דקות רץ להשתין.
א: זה עד אבדן הזכרון. כן? מה שהיה אז?.
ר: הרי אז לא היה אצלי עד אבדן זכרון...
א: אבל היה יכול לקרות יותר גרוע?... אם להדליק אותך? ויכול לתלוש... האם יש משמעות בן עשר או בן כמה היה האח? אתה אמרת בן ארבע עשרה?... פה אפילו עם [צ"ל אם] בחור בן שתיים עשרה היה מעצבן אותך והיית מאבד ככה את הרף (את הגג), זהו, פיזדץ (חבל"ז), היה בולם אותך, היית מסתכל על בן כמה הוא?... אתה מבין על מה אני, למה אני מתכוון?... למשל, אם בך... הנה שכחת" (מ"ט 165/06(25) חלק 3 מיום 18.12.06 עמ' 36/59 ש' 1001 ואילך- 38/59).
448. המאשימה מצביעה על סתירה מהותית בין הסבריו של הנאשם במשפט הקודם לבין הסבריו כאן. בעוד שבהליך הקודם טען הנאשם שהוא האמין בביצוע הרצח עד לחקירתו ביום 21.12.06, הרי שבהליך שלפנינו העריך הנאשם זמן זה לכחצי שעה - שעה שהסתיימה עם יציאתו לבית החולים (ראה עמד 73 לסיכומי המאשימה):
בכל הכבוד הראוי ולטעמי, המאשימה אינה מדייקת ואינה מצטטת את אמרות הנאשם במלואן, שכן הנאשם טען שהמצב בו האמין, שאכן רצח, הסתיים רק בעקבות שיחתו עם הפסיכיאטר ועם השוטר גולדשטיין "הסברתי לכבודכם שמתי שאני חזרתי מפסיכיאטר אני הייתי בטוח שלא הרגתי את הילדה ואמרתי שאני הולך עם האמת שלי עד הסוף". לשאלה מה גרם לו לחזור בו מהאמונה שהוא רצח את המנוחה, השיב הנאשם "בדיוק אני לא זוכר, יכול להיות גם פסיכיאטר עזר וגם שוטר אמר שאם אתה לא רצחת תלך עם האמת שלך עד הסוף וזה נתן לי כוח פנימי שהלכתי" (עמ' 2955 שורות 19-13). בהמשך שב והסביר הנאשם "זה לא מקובל בשבילי, אותו רגע האמנתי אבל לא אמרתי שאני כן עשיתי את זה, לא, מצב פסיכי הזה שהתפוצץ כן אבל מה חזרתי מרופא אני ידעתי שלא עשיתי כי הוא הרגיע אתי דיבר אתי חזרתי כמו שבן אדם חזק" (עמ' 2864 שורות 11-9 ושורה 27 שם).
הנה כי כן, "אמונתו" שאכן רצח את המנוחה לא הסתיימה "עם יציאתו לבית החולים", אלא רק לאחר חזרתו מבית החולים.
לעומת זאת, לעניין מועד חקירתו אצל סשה, אכן יש סתירה בין עדותו הקודמת (בהליך הקודם) לבין זו הנוכחית. בהליך הקודם אכן "מותח" הנאשם את עובדת אמונתו, שאכן רצח, עד ל21.12 ואילו בעדותו לפנינו, ברור הוא שלאחר צאתו מהפסיכיאטר הוא כבר התחזק, וחיזוק נוסף קיבל מהשוטר גולדשטיין וכבר אז ידע שהוא לא ביצע את הרצח.
ברור שהנאשם ענה תשובות סותרות ומשכך ודאי שאחת מהן אינה נכונה.
לעניין זה כבר התייחסתי לעיל ודומני, כי בסופו של דבר דווקא בהליך הקודם, מדובר היה בתשובה לא אמיתית ואילו בהליך הנוכחי, תשובתו של הנאשם תשובה כנה הייתה, שכן וגם זאת וכמפורט לעיל, מה מנע מהנאשם לטעון גם עתה שלפחות עד לאחר חקירתו ב-19.12 עדיין סבר שהוא – הוא הרוצח?
שאלה נוספת היא מדוע שיקר הנאשם לסשה, מדוע לסשה אמר, שייתכן ורצח את המנוחה? אקדים ואומר, כי בנקודה זו יכול היה הנאשם בפנינו להשיב לשאלת חברי כב' השופט ד. צרפתי, "אבל נדמה לי בחקירה אצל סשה הקטן שאתה בא אחרי הרופא אתה עדיין מאמין שיכול להיות, זאת אומרת זה לא נגמר לך" (עמ' 2864 שורות 17-16), שאכן עדיין היה באמונה שאכן רצח. חרף זאת, הנאשם לא כך משיב אלא מדגיש דווקא את הפן של "הודאה בלב נקי" וזאת שעה שהבין "שתופרים אותו מאה אחוז" (שם, שורה 18).
לעניות דעתי, ומכל מקום הדבר מסתבר לא פחות, וכפי שכבר נכתב לעיל, הנאשם החליט להודות משעה שהבין שכל הראיות נגדו, ואולם הוא לא ידע את הפרטים והדבר ניכר במיוחד בחקירה מיום 19.12 ומשכך המפלט הראשוני שלו הוא "אפקט", ואולם העיקר מבחינתו הוא שיתוף הפעולה וההודאה בלב נקי, כך גם עלה בחקירתו זו אצל סשה, וכך הסביר זאת לנו הנאשם, כך בעמ' 2864 שורות 22-18 : "לא כבודו, אני כבר שם הבנתי שאני אקבל את התיק תופרים אותו מאה אחוז ואני אין לברוח ואני שם כבר אתחיל להשתמש כאילו עשיתי רצח, אני ידעתי מאה אחוז שלא עשיתי רצח אבל להתחיל להשתמש כאילו אני עשיתי ולא זוכר כי אני ידעתי שזהו אין יציאה וניסיתי לעשות שיתוף פעולה עם החוקר בשביל לקבל לב נקי ועונש קל".
הנה כי כן, הנאשם אכן פוסח על שתי הסעיפים, הוא מבין שכל הראיות נגדו, הוא רוצה לעשות "שיתוף פעולה" עם החוקר, אלא שהוא אינו יודע פרטים ולכן מנסה להיבנות על "אפקט". קו זה "מנופץ" לחלוטין ע"י ארתור, מיד בשובו לתא הכלא (וכמפורט לעיל) ומשכך ומעתה, מנסה הנאשם בכל כוחו, לספק לחוקריו פרטים ולרצות אותם כמיטב יכולתו.
449. ל"הודאה" ו"התוודות" בפני ארתור כבר נדרשתי ובאריכות לעיל, ובכל הכבוד, אין בה דבר וחצי דבר ממה שטוענת לו המאשימה. מדובר בהודאה "רזה" שבינה לבין המציאות אין כמעט ולא כלום.
אכן יכול שהנאשם מתוחכם עד כדי כך, שהוא המציא גירסה שאין לה היתכנות במציאות, אלא שראשית, לא כך טענה המאשימה, שנית, לאור "עניין סימחוב" שהוזכר לעיל בפרשת עדואן פרחאן, לא ניתן להרשיע אדם על סמך הודאה שאינה תואמת למציאות.
450. עוד טוענת המאשימה, כי הנאשם התכונן הן ב"מישור הראיות" והן ב"מישור הגירסה".
למישור הגירסה כבר התייחסתי לעיל, אוסיף רק כי הטענה ולפיה הנאשם בחר איזה פרטי מידע יסתיר מהמשטרה, "כמו כן, הוא ברר אילו פריטי מידע הוא יסתיר מפני המשטרה כדוגמת הדם בשירותי בנים, ההצקות בבית הספר כחלק מהמניע" (עמ' 27 לסיכומי המאשימה) אינה מדויקת, שכן את עניין הדם בשירותי הבנים הנאשם מסר מיוזמתו, ולמה היה לו למסור זאת כלל? ואת ענין ההצקות גם מסר הנאשם מיוזמתו הוא, שכן כבר בחקירתו אצל יוסי זמואלסון, אישר הנאשם שהיו בנות שהציקו לו באותו יום, וכן סיפר על כך שביקשו ממנו סיגריות (ראה שם במסמכי התרגום מחקירה זו בעמ' 59 משורה 1375).
לעניין מישור הראיות והטענה כי הנאשם טיפל בראיות, נדרשתי לעיל. אוסיף ואומר, כי הטענה ולפיה, הלך לעבוד אצל ראובן ביום 10.12.16, כדי להעלים ראיות הינה טענה חסרת שחר, כשם שגם הטענה למה לא הלך לעבודה אצל ראובן גם ביום 11.12, אף היא לא ברורה, שכן הנאשם לכאורה, כבר סיים את העבודה ערב קודם ולמה לו להגיע שוב? מה גם שהתיק ובו כלי העבודה כבר נתפס ואיך ישוב לעבודה ללא כלי עבודה ? על כך אוסיף שביום 11.12 נלקח הנאשם וכידוע לחקירת פוליגרף ומתי אם כן ישוב לעבודה?
עוד אוסיף לעניין זה, כי טענת המאשימה ולפיה ראובן חשב בזמן אמת שמדובר בהתנהגות מוזרה (עמ' 33 לסיכומי המאשימה) היא טענה שאין לה כל תימוכין בהודעות ראובן ובעדותו ובצדק מחה ב"כ הנאשם כנגד קביעה זו (עמ' 184 סעיף 448).
451. המאשימה ערה כמובן לחוסרים בשחזור ומסבירה זאת בכך שהנאשם בכוונה לא מסר פרטים בשחזור (או בחקירות) כדי לשכנע בטענת האפקט או משום שבאמת לא זכר פרטים מסוימים.
אלא שתיאוריה יפה זו, לא עומדת במבחן ההיגיון; מדוע פרטים מסוימים ודווקא ניטרליים כגון מספר התא, חשף הנאשם? הלא בנקל יכול היה להגיד תא מס' 3 ולא תא מספר 2? ומדוע דווקא את הפרט של היציאה מהתא לא זכר הנאשם? ומדוע בשחזור דבק בגרסה שנעל מבפנים ולא מבחוץ? ומדוע וכאמור נידב את הפרטים של זריקת המכנסיים? ראיית כתמי הדם? ומדוע בכלל נזקק הנאשם, לטענת המאשימה כמובן, להניח את המנוחה על מכסה מושב האסלה, ונאלץ לשם כך להוריד את מושב האסלה? ומה פשוט היה יותר, להניחה כפי שהיא ולהימלט? ועוד על זו הדרך וכפי שכבר פורט באריכות לעיל.
זאת ועוד, המאשימה מנסה אומנם להסביר את הפרטים החסרים בשחזור ואולם מתעלמת מכל הפרטים הסותרים והכל כפי שפורט לעיל.
452. המאשימה כך בעמ' 32-30 לסיכומיה עורכת סיכום סכמטי, כלשונה, של ציר הזמן של גרסאות הנאשם.
בכל הכבוד, גם כאן לא דקא המאשימה פורתא, ואדרש בעיקר לפרק ב' בסיכום הסכמטי בו שבה המאשימה וטוענת כי הנאשם הודה בפני מספר גורמים שונים (ההדגשה במקור – א"ק) כי יתכן ורצח את המנוחה. אמירה זו אינה מדוייקת, הנאשם מסר זאת לארתור, באופן חלקי בלבד. וכך גם לפסיכיאטר אלא שמהאמור לעיל עולה , כי האמין שבשלב מסויים, שאכן רצח את המנוחה ועניין זה ברור ומובן, שהרי בדיוק בגלל זה הופנה לפסיכיאטר ורק לאחר שאמר בפני הפסיכיאטר מה שאמר, הבין דווקא מהחיזוק שחיזק אותו הפסיכיאטר שהוא לא רצח את המנוחה.
453. עוד אדרש לפרק ה' לסיכום הסכמטי שעניינו "כפירה ובהמשך התבטאות מפלילה..." למרבה הצער כל זה לא תועד בודיאו או באודיו והמזכרים לגבי שיחה זו נכתבו במועד מאוחר ללא שהתקבל הסבר סביר לכך, ומחלוקת נותרה בעינה מה בדיוק אמר הנאשם וככל שאמר, לסשה בשיחה זו.
454. אשוב לרגע קל לשיחה שבין יבגני לנאשם שיחה שבה, כך לטענת המאשימה, רמז עבה "לגרסה החלופית של הנאשם" (עמ' 37 לסיכומים). בכל הכבוד, מדובר בהנחה מרחיקת לכת, אכן הנאשם דיבר עם יבגני על "אפקט", אלא שכזכור עניין זה הועלה מיד בסמוך לאחר חקירתו אצל יוסי וכמפורט לעיל.
איני סבור ש"במשפט הסתמי" אותו אמר הנאשם "...אתה יודע מצב נפשי אצלי בסדר גמור, ושסתם ככה התקצר לי והרגתי ילדה..."יש בו משום "רמז עבה לגרסה חלופית..." וכי למה לו לנאשם למסור ליבגני ראשיתה של גרסה חלופית?
455. תמיהות המאשימה לעניין זה ולפיהן בין השאר, "מדוע קישר הנאשם רצח במצב אפקט לרציחת המנוחה"? ניתנות ליישוב בנקל. עיון מעמיק בתמלול השיחה הנ"ל, אינו מראה כלל ועיקר, שדווקא הנאשם הוא זה שקישר את הרצח ל"מצב אפקט". תחילה דיברו הנאשם ויבגני באופן כללי על המושג "הריגה במצב אפקט" (לטעמי וכאמור לעיל, בעקבות חקירת הנאשם על ידי יוסי בכיוון זה) לאחר מכן יבגני מאשר "כן אני יודע נעשה קצר" ואז ורק אז הנאשם מבהיר שמצבו הנפשי בסדר גמור. על כך עונה יבגני "אני לא מדבר עליך ...אני אומר בכללי קורה ..." וממשיך ואומר יבגני "... מי שהרג אותה גם כנראה לו התקצר...." על כך עונה הנאשם "אני לא יודע לגבי "התקצר" אבל הוא לא עשה את זה ספונטנית, הוא חישב הכל..." (מ"ט 161/06 חלק 1 מיום 12.12.06 עמ' 50/62 ש' 1290- 1308).
משכך דומני, שמשיחה זו אפשר להבין דווקא שהנאשם סבר שהרצח בוצע בכוונה תחילה ולאחר תכנון ולא במצב "אפקט".
אשר לשאלה מדוע דיבר הנאשם בגוף ראשון כרוצח, הרי שיכול שהדבר בא בעקבות החקירה אצל יוסי, שהרי בדיוק זו השאלה/אמירה של יוסי "יכול להיות מצבים קשים שאנשים עושים ולא חושבים..." על כך עונה הנאשם, כך בחקירה אצל יוסי "...אבל זה נקרא מצב אפקט אבל להכניס אותי למצב הזה זה לא קל..." (מ"ט 160/06 חלק 1 מיום 12.12.06 עמ' 41/101- 42/101 ש' 1083- 1099). משכך אך ברור הוא, שאמירתו ליבגני "מתכתבת" לחלוטין עם אמירתו הקודמת ליוסי שעה קלה קודם לכן.
456. עוד מאריכה המאשימה לטעון, כי הנאשם בא מוכן לחקירה, בקור רוח ולאחר היערכות מקדימה, תוך שדרך משל מבקש הוא שיופק פלט שיחות של הטלפון הסלולרי שלו ועוד.
בכל הכבוד הראוי, ונניח שמדובר באדם "מתוחכם" ולעיל כבר הראיתי שלא כך הוא, ומה בכך? האם אדם מתוחכם הוא רוצח? האם בזה שהנאשם מאשר שלו היה מעורב ברצח היה מספר אמת, יש משום רמז לכך שהוא הרוצח? ובכלל, המאשימה הלא טענה לשני קווי הגנה – "כפירה" ו"אפקט", ואיך זה מתיישב עם הקו אותו בחר הנאשם, סופו של דבר, של הודאה בלב נקי. יוער כי גם לכך טוענת המאשימה וכדלהלן: "...של הצגת מצג של שיתוף פעולה מלא והודאה בלב נקי" (ראה דרך משל עמ' 14 ועמ' 26 לסיכומי המאשימה, עמ' 39-38 ובעיקר בעמ' 122 בפיסקה הראשונה שם)
(אעיר עוד לעניין זה במאמר מוסגר שהמאשימה עצמה מפרטת בסעיפים דלעיל בסיכומיה גם קו הגנה משולב של "אפקט" ו"הודאה בלב נקי" וטענתה זו סותרת בהכרח את טענתה כי טענת ההודאה בגלל הרצון לזכות בהקלה של הודאה בלב נקי, הינה טענה כבושה).
457. המאשימה מאריכה לטעון, שהנאשם בשתי הזדמנויות שונות תיאר כי הרוצח "דפק" את המנוחה פעמיים וזאת בהתייחסותו לאופן ביצוע הרצח. אולם כמפורט לעיל, באף לא אחת מההדגמות הרבות, הדגים הנאשם שני חתכים בצוואר. יתר על כן, בשלב זה ובמפורש (לפחות האמירה לארתור במ"ט 165(9) מדובר בנאשם שמבין שהראיות נגדו והוא ינסה לקחת על עצמו את הרצח, והסברו הוא התפרצות זעם שבעקבותיה "דפקתי אותה כפעמיים", בכל הכבוד ללמוד מזה שהנאשם יודע שהיו שני חתכים בצוואר, זוהי מסקנה מרחיקה לכת.
כז. עוללות