434. לשאלה הכיצד ייתכן שהפגמים הייחודים שמצא על עקבה 1, לא הופיעו גם על העקבות האחרות, השיב שור: "גם אם ניקח עקבה בדם ונעשה 3 הטבעות רצופות כמו שעשיתי בניסויים ואני מדבר מניסיון, ייתכן שבעקבה הראשונה לא תראה דם, לא תראה פגם מכוסה בדם, בעקבה השנייה תראה אותו חלקית בעקבה השלישית תראה ברור בעקבה הרביעית לא תראה אותו, על המכנסיים יש חלקים שבהם רואים, גם אם הייתי רואה את אותה עקבה 1, 2, 3, ורק בעקבה מס' 2 רואים פגם לא היה משנה את תשובתי" (עמ' 2005 ש' 14 ואילך, עמ' 2006 ש' 1- 2). גם כשהופנה לסימן ייחודי, שכונה "הבומרנג", שבשקופית 1 למצגתו (עקבה 1+2) ונשאל מדוע סימן ייחודי זה איננו מופיע בעקבה 1, השיב שור תשובה שאינה אלא בבחינת השערה בלבד "באותו מקום שאמור היה להיות הבומרנג לא רואים אותו... כתם דם שהיה קודם כתם דם שהיה אחר כך... אני אומר שלא ראיתי אותו" (עמ' 2007 ש' 8 ואילך, עמ' 2008 ש' 1- 2).
435. מחקירתו הארוכה של שור למדנו כי מסקנותיו מסתמכות, כעיקר, על השערות והנחות לא מבוססות, "ייתכן", "אולי", "אפשרי", "בערך", "כל מה שנראה פה בעקבה הזו ולא ייראה מוזז מסובב זה נס", "עם תזוזה קלה הפגם מתיישב", "כל דבר שנמצא פה על הנעל והוא יהיה אחד לאחד זה יהיה נס גלוי" ועוד ועוד (ראה עמ' 1699 ש' 11, עמ' 1726 ש' 30- 33, עמ' 1727 עמ' 8- 9). באלה אין די כדי לקבוע ממצאים פוזיטיביים לחובת הנאשם. שור כאמור, אישר כי הוא לא סימן את כל הפגמים הייחודיים שמצא על נעל הנאשם, אלא רק את חלקם- אלה שתאמו לטענתו לסימנים על הג'ינס, כאשר גם ביחס אליהם אישר כי הייתה התאמה חלקית בלבד של אותם פגמים לסימנים על הג'ינס. שור לא סיפק הסברים מניחים את הדעת להסתמכותו על חלקי פגמים בלבד, כשבנדון אף אישר כי אין כל אינדיקציה שהפגם החלקי העליון שמצא ממשיך במקום שבו מופיע כתם דם על הג'ינס. עוד אישר כי לא ניתן לשלול כי אותם פגם חלקי הוא למעשה פגם מלא שמסתיים במקום שבו מופיע כתם הדם.
436. לא ראיתי להאריך עוד מחקירתו הנגדית של שור ביחס לפגמים הייחודיים, שכן די במפורט לעיל מתוך חקירתו כדי להביא אותי למסקנה, שלא ניתן בנסיבות ליתן משקל לממצאיו בנוגע לפגמים הייחודיים, ודאי שלא ניתן לקבוע, מעל לספק סביר, כי ממצאיו מלמדים שהעקבה על הג'ינס היא בסבירות גבוהה של נעל הנאשם.
437. עקבה 2
שקופית 9 למצגת שור L2 מכווץ
שור איתר לטענתו את עקבה 2 (וגם עקבה 5) על סמך התאמה סוגית בדגם ובגודל לנעל הסלמנדר של הנאשם.
שור הופנה בחקירתו הנגדית לשקופית 9 במצגתו (L2 מכווץ) והוטח בפניו כי הפסים הירוקים שסימן בשקף עולים על הקונטור וכי הסימון מתחת לפסים המסומן בצורת "בננה" שגוי, מאחר ש"אין שם בכלל בננה אלא צריך להיות רצף של דם". שור אישר כי הסימון הנ"ל אכן שגוי. עוד אישר כי הפסים הירוקים שסימן מעל "הבננה", אכן חוצים את ה"קונטור" וממשיכים אל מחוצה לו. כיצד, אם כן, מצא התאמה סוגית בין הסימנים על הג'ינס לנעל הנאשם?
מבלי לספק הסבר היכול להתיישב עם ההיגיון והשכל הישר, התעקש שור כי מצא התאמה סוגית בין נעל הנאשם לעקבה והסביר כי הסימון השגוי נובע מכך שהוא לא ניחן בכישורי שרטוט (עמ' 2016 ש' 17- 20).
שור סירב לאשר כי עיגול הדריכה העליון בשקף מס' 9 "מלא בדם", זאת למרות שגם בעין רגילה רואים כתם דם בתוך עיגול הדריכה. לטענת שור, גם בהנחה שהעיגול מכוסה בדם, די בחלק מינורי נקי מדם כדי שניתן יהיה להבחין בעיגול הכפול שמקורו כאמור בשתי עקבות (1+2).
שור נשאל על סימן "הבומרנג" שנראה בשקף לעיל מכוסה חלקית בדם;
"עו"ד ירום הלוי: תסתכל את הבומרנג, אתה מסכים שגם באלג'ינט איך שאתה בחרת לשים את השקף על תצלום האלג'ינט חצי מהבומרנג מלא בדם?
העד, מר ירון שור: לא, אבל אני אומר שאני לא רואה את הבומרנג בתמונה הזאת אלא בתמונה הבאה.
כב' הש' דני צרפתי: אבל רואים אותו יש בתוכו אי של דם.
עו"ד ירום הלוי: חצי ממנו, חמישים אחוז דם.
כב' הש' אשר קולה, אב"ד: רואים אותו ברור.
עו"ד ירום הלוי: אתה מסכים איתי?
העד, מר ירון שור: אני רואה אבל זה לא באותו מקום... כשאנחנו מזיזים העקבה ב- 20 מעלות אנחנו ניתקל בבומרנג במקום, תחשבו שהמכנס מקופל באותו מקום, הקווים יוצאים במקום ההסטה שלי היא לא הנכון הייתי צריך אולי לקחת את המכנס ולקפל אותו ב- 20 מעלות ואז הייתם אומרים הבומרנג יוצא במקום, כיוון שאני לא יכול לעשות את זה אני לוקח את הטבעת הניסיון ומזיז אותה ב- 20 מעלות ואז אני מקבל את הבומרנג במקום...". (עמ' 2017 ש' 25 ואילך, עמ' 2018 ש' 1- 18). (ההדגשות בקו שלי ונועדו להראות שמדובר בהשערה ובנסיונות כדי להגיע למטרה – א"ק)
סופו של יום הסכים שור באופן גורף לכל אי ההתאמות במיקום של השקפים (הטבעות הניסיון) בתצלום ובמעתק האליג'נט, והסביר כי זו שיטת ההשוואה שדרכה ניסה להציג את מצגתו.
אינני יכול להסתמך על ההתאמות הסוגיות שהציג שור ביחס לעקבה 2, זאת שעה שחלקן התבררו כשגויות וחלקן האחר תלוי בהטיית השקפים לצורך מציאת התאמה (מעין הנחת המבוקש). הווה אומר, בפועל אין לנו התאמה סוגית ברורה עליה אפשר לסמוך.
438. עקבות 3 ו-6
מיקומן של עקבות 3 ו-6 על הג'ינס שולל את האפשרות כי עסקינן בעקבות נעל.
שור אישר בעדותו, כי עקבה 3 ממוקמת על התפר הצדדי בג'ינס ומעט מתחתיו (עמ' 2033 ש' 14- 28). לדידו "זה נראה כמו נגיעה של קדמת נעל לא רואים את הקטע העליון, לא רואים את הקטע התחתון רואים נגיעה כאילו מישהו עמד בצד, אני לא יכול להדגים, נגע עם הרגל ואז" (עמ' 2034 ש' 1- 3).
אינני רואה כל היתכנות לדריכה או נגיעה של נעל מכל סוג שהוא במיקום המדובר (בחלק הצדי של ירך המנוחה), בהינתן המנח שבו נמצאה המנוחה. ה"תזה" של שור לפיה "יכול להיות שכשאתה מרים את הרגל נגעת במקרה במשהו" (עמ' 2034 ש' 15- 18) הינה בגדר ספקולציה ביחס לעקבה זו, שכן מנח ומיקום המנוחה בין האסלה לקיר, איננו מאפשר הרמת רגל על צדי ירכה של המנוחה, גם אם עסקינן באקרובט מן המעלה הראשונה.
גם מיקומה של עקבה 6 מתחת לברכה המכופפת של המנוחה כפי שהוצג בתצלום 88 לדיסק צילומים של המעבדה הניידת (ת/66), מלמד בבירור על חוסר היתכנות להיותה עקבת נעל. אף על פי כן, נותר שור בעמדתו כי בעקבת נעל עסקינן, באומרו "לא עוסק בהיתכנות, זה פונה בכיוון אל הדלת, זאת מסקנתי היא שזה פונה לדלת..." (עמ' 2047 ש' 4- 5). אין מקום להתעלמותו של שור מיסוד "ההיתכנות", שהרי אם אין היתכנות להותרת עקבת נעל, פשיטא, שאין עקבת נעל!
אשלים עוד, כי ההסבר של שור בעמ' 2039 לפרוטוקול לפיו, לא סביר שסימן אקראי ייווצר על ידי מריחה של דם על הג'ינס, כהסבר לאי חזרתו מהמסקנה שמדובר בעקבת נעל, למרות מיקומן של עקבות 3 ו- 6 כמפורט, עומד בסתירה לממצאים על גזיר הג'ינס (הימצאות של פסים מקבילים) לגביהם אישר שור כי אלה לא נגרמו על ידי עקבת נעל, ואף הסביר כי יכול והם נוצרו על ידי קיפול של הג'ינס (עמ' 1743- 1746).
אוסיף ואדגיש כי שעה ששור קבע , מספר פעמים, במהלך חוות דעתו כי הקפלים בג'ינס יכולים לייצר סימנים הרי שממילא לא ניתן להתייחס לכל "סימן" אחר ככזה שנוצר דווקא על ידי דריכת נעל ולא על ידי קיפול הג'ינס.
439. עקבה 4
אקדים כי במכתבו לפרקליטות המדינה מ- 9/21 (ת/398) התבטא שור ביחס לעקבה 4 כך: "בדיעבד יכול להיות שאפשר היה להסתפק בלא ניתן לשלול".
הסבריו של שור בחקירה הנגדית מדוע ראה לכלול בחוות דעתו עקבה זו, על אף שהיא חלקית ביותר, ואילו עקבות חלקיות נוספות שמצא, לא נכללו בחוות דעתו, לא היו משכנעים (עמ' 2042). העובדה כי הוא מצא לטענתו 3 אלמנטים מתאימים בעקבה זו, איננה בעלת משקל, בהינתן הסברו במכתב הנ"ל לפרקליטות המדינה לפיו "מה שיש מבחינת דגם הוא מאוד קלוש וחלקי. כי העיגול הוא די חלש ולא רציף".
גם בנוגע לגודל של הנעל לא קבע שור התאמה לנעל הסלמנדר של הנאשם אלא הסתפק בקביעה בחוות הדעת כי הנעל "דומה" בגודל. בחקירתו לפנינו הוטח בו כי במאמריו (נ/44 ו-ת/388) אין שימוש במונח "דומה", ולכן לא היה מקום לעשות כן גם במקרה דנן. שור השיב: "אני מסביר שיש פה תזוזה, כמה פעמים אמרתי לגבי התזוזה, במקרה הזה שרואים חלק אחד של הנעל מאד יפה ואילו החלק השני צריך לזוז בשלושה מ"מ כדי להתאים, 3 מ"מ, אמרתי אפשרי עם סטייה קלה, עוד פעם יכול להיות שיש פה דינמיקה של הליכה יכול להיות שיש פה מתיחה של סימן אמרתי דומה בגודל בגלל אותה תזוזה שהצגתי אותה במצגת של 3 מ"מ זהו, דומה בגודל, ועדיין דומה בגודל נופל בגדר התאמה בסימנים סוגיים שזה מה שהיה קרוי פעם אפשרי" (עמ' 2041 ש' 11 ואילך). שוב שור משער השערות, מניח הנחות, מבצע תזוזות של השקפים במצגתו, בניסיון להציג דמיון או התאמה כלשהי בין העקבה לנעל הנאשם.
440. אינני רואה להתעכב ולהרחיב גם על עקבה 5, ודי שאומר כי גם ביחס לעקבה זו אינני יכול לקבוע קביעות לכאן או לכאן. עקבה זו מבוססת על התאמה משוערת בדגם ובגודל, כלשון שור. היא למעשה מבוססת על סימנים סוגיים כדוגמת "חלקי עיגול", אשר אין בהם לטעמי לבסס התאמה סוגית לנעל הנאשם.
441. העקבות על הג'ינס- סיכום
ב"כ הנאשם האריך בטיעוניו הן בכתב והן בע"פ על כך שחוות דעתו של שור מוטה, וכי שור פעל בכוונת מכוון להרשיע את הנאשם.
איני סבור כך, דומני ששור הוא אכן מומחה ראוי והגון ובעל שם בתחומו, עם זאת דומני ששור כשל בחוות דעתו ובמסקנותיו.
שור כשל ממספר סיבות כפי שפורט לעיל ועיקרן יפורט שוב:
א. מדובר בבדיקה ראשונית מסוגה שנעשתה על ידי שור ומשכך צריך היה הוא לגלות זהירות יתרה ולא להיות כה נחרץ במסקנותיו.
ב. זאת ועוד, שור היה בנקל יכול לעשות בדיקת ניסיון ע"ג מכנסי ג'ינס אחרים שיונחו על משטח גלילי ולהטביע עליהם נעליים מגואלות בדם, ולבחון מה התוצאות במיוחד כאמור שזו לו הפעם הראשונה שהוא מבצע עבודה שכזו. לעניין זה הסביר שור כי זו לא הפרקטיקה הנוהגת (עמ' 1737 לפרוטוקול) ואולם, הסבר זה לא שכנע אותי.
ג. שור התעלם מהעובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לסתירה שלא נמצא דם על סוליית נעליו של הנאשם ולא תיתכן מציאות שכזו, אפילו אם הנעליים נוקו ונשטפו .
ד. שור התעלם מכך, שנמצאו עקבות אחרות הדומות באופן וודאי לזו שעל מכסה האסלה ובסבירות גבוהה גם לעקבות 6-3 בחוות דעת אביעד ולא נתן כל הסבר לכך.
ה. שור התעלם מכך שהעקבה המובהקת ביותר L1 (לשיטתו) פונה לכיוון הקיר המזרחי (בין תא 2 לתא 3) ולא לכיוון דלת היציאה כפי אשר הדגים הנאשם בשחזור.
ו. שור התעלם מכך שסימנים אשר נקבעו על ידו כנחזים להיות טביעת נעל (עקבות 3 ו- 6) אין היתכנות שיהיו עקבות נעל, שכן אחת מתחת לברך ואחת בחלק הצדי/אחורי של המכנס.
ז. שור התעלם מסימנים אקראיים אחרים שעל גבי הג'ינס, כך בפסים על גזיר המכנס שלגביהם אישר שור, כך בעמ' 1745, שורות 21-19, שאכן מדובר בפסים שלא נגרמו ע"י נעל ולא נתן דעתו לכך שגם פסים אלו נראים לכאורה חלק מטביעת נעל, כך שיכול ובגד הג'ינס עצמו כשהוא ספוג בדם ומקופל עשוי לגרום לפסים ולצורות שונות במכנסי הג'ינס (וראה תשובתו של שור עצמו בעמ' 1746 שורה 9 שקיפול של מכנסי ג'ינס יכול ליצור פסים!).
ח. שור הודה גם (כך בעמ' 1802 שורות 21-23) שאם אכן לא היו מחלצים אלמונים כלשהם ובכל אופן נקבע שיש עקבות על הרצפה ועל האסלה, אשר אינן תואמות לנעליו של הנאשם, הרי שהדבר מחזק את התזה ולפיה אכן היה בתא אדם שאינו הנאשם, וממילא מסקנתו, כי על גבי הג'ינס יש עקבה של הנאשם או אפילו עקבה בכלל, דינה להידחות.
נוכח האמור דומה, כי שור התעלם מכל ממצאי הזירה השוללים את העובדה שמדובר בטביעות נעל כלל או בנעליו של הנאשם בפרט בוודאי שלא ברמה הנדרשת להרשעה בפלילים וכך כאמור פעל שור באופן שלמרבה הצער, לא ניתן להסתמך על חוות דעתו, וזאת הגם שסבור אני, ששור פעל בתום לב מתוך מטרה להגיע לחקר האמת.
כו. אמרות הנאשם בחקירותיו הראשונות והתייחסות פרטנית ומשלימה לטענת המאשימה
442. המאשימה וכמפורט לעיל טענה כי הנאשם רצח את המנוחה מתוך התקף זעם וכך כותבת המאשימה בסיכומיה, "הגרסה החלופית (של טענת ה"אפקט" – א"ק) נבחרה על ידי הנאשם מאחר שהוא ביצע את הרצח במהלך התפרצות זעם, כך שהוא יכול היה "להתחבר" (כך במקור - א"ק) לאלמנט הזה שבגרסה" (עמ' 27 סוף פסקה שניה).
אומר כבר עתה, כי במידה רבה מדובר כאן ב"הנחת המבוקש", דהיינו המאשימה קובעת שהרצח בוצע בהתפרצות זעם, ואולם מניין לומדת זאת המאשימה? אך ורק מאמירותיו של הנאשם וללא שתהיה לה לכך הוכחה ממקור עצמאי כלשהו.
443. מכל מקום, שעה שהמאשימה מניחה שהרצח היה מתוך "התפרצות זעם" (הנחה שמבוססת כאמור גם על כך שהיה מפגש בין הנאשם לתאיר ז"ל, שתאיר ז"ל קיללה אותו ועוד, הנחות שלטעמי כלל לא הוכחו והכל כפי שפורט לעיל) הרי שהמאשימה משליכה מ"תזה" זו על כל התנהלות הנאשם לאחור, וקובעת שמלכתחילה הנאשם בא מוכן לחקירותיו כשבאמתחתו שתי גרסאות, או שתי דרכי פעולה. האחת, כפירה מוחלטת והשנייה "גירסת אפקט" אלא, שסופו של דבר וכפי שראינו כבר לעיל, הנאשם דווקא בחר באפשרות שלישית, של "הודאה בלב נקי" ועניין זה כלל וכלל לא מסתדר עם גירסת "אפקט", שבה מטבע הדברים הנאשם לא אמור לזכור דבר וחצי דבר.
444. המאשימה פותחת סיכומיה בעניין זה בכך, שהנאשם הוא זה שהעלה לראשונה את טענת "האפקט" בשיחתו עם המדובב יבגני. אולם, זוהי אמת חלקית, שכן למעשה הראשון שהעלה את מצב ה"אפקט", גם אם לא השתמש במינוח זה, היה החוקר יוסי זמואלסון בחקירתו ביום 12.12.16 בשעות אחר הצהריים (מ"ט 100/06 חלקה 1) ושם (במסמכי התרגום) בעמ' 41 בשורה 1083, אומר החוקר כך – "יכול להיות הדברים הקשים שאנשים עושים כשהם לא חושבים..." והנאשם משיב – "אני קודם חושב", יוסי ממשיך – "תמיד קורה וכל בן אדם יכול להגיד אני בהתחלה חושב, לפעמים קורה עניין כזה אתה יודע...".
יוער לעניין זה, כי המתרגם הוסיף הערה משלו שיוסי מראה עם היד "השתגע", והמאשימה חולקת על כך ואולם גם אם לא אקבע מסמרות לעניין זה, ברור שהנאשם הרגיש שיוסי רומז למצב "אפקט" שכן הוא משיב, "קורה ש... אבל זה נקרא מצב אפקט, אבל להכניס אותי למצב הזה, זה לא קל..."(שם עמ' 42).
עוד יוער, כי גם סשה בחקירה מיום 18.12.06 מטיח בנאשם שיכול שהוא היה במצב "אפקט" והנאשם מכחיש זאת מכל וכל (ראה מ"ט 171/06 חלק 2 עמ' 4/49-3/49 למסמכי התרגום).
445. משכך אפוא, טענת המאשימה, כי בשיחה עם יבגני (המדובב) הנאשם הוא זה שהעלה לראשונה ומיוזמתו את טענת ה"אפקט", אינה מדוייקת וכמפורט לעיל. יש לזכור שהשיחה עם יבגני הייתה זמן קצר לאחר סיום חקירתו של הנאשם ע"י יוסי, שבסמוך לאחר מכן נעצר ונכנס לתא אחד עם יבגני.
446. בעמ' 23 לסיכומיה ובאופן ציורי משהו קובעת המאשימה כך –
" בגרסה החלופית הנ"ל הנאשם הצטייד לעת מצוא, ככל שלא יעלה בידו לשכנע בחפותו, לאורך ימים הייתה הגרסה החלופית שרויה באפלה זמנית, כמו הלבנה, אך רמזים רבים לעצם קיומה נחשפו כבר מהיום הראשון. בהמשך ה"דרך", בימים שקדמו להודאה, התפתח תהליך שבו הגרסה החלופית החלה "לזקוף את ראשה" ולהתגבר, ואילו גרסת הכפירה נמוגה לה, אט –אט".
אלא שמדובר בתזה שאין לה אחיזה של ממש במציאות, שכן גם לטענת המאשימה, הפעם הראשונה שבה אמר הנאשם, שיתכן ורצח את המנוחה אך אינו זוכר זאת, הייתה ב-18.12.06 (אחרי 7 ימים של חקירות) וגם זאת אך ורק לאחר שארתור "שתל" בראשו לאט ובתחכום את האפשרות שהוא רצח ב"אפקט" באיבוד זיכרון וכו'. הדוגמאות לכך רבות, ורובן כבר הוזכרו לעיל, עם זאת אפנה להדרכתו של ארתור את הנאשם מיום 15.12.06:
"אתה יכול להגיד: 'אני מקבל רק דבר אחד... את הרצח. שום אונס, שום דבר זין. הריגה בלי כוונה תחילה. אני לא רציתי... להרוג אף אחד. זה קרה ככה, שהוציאו אותי מכליי. הייתי... על אפקט של עצבים... לא ראיתי שום דבר בעיניים. אני שמעתי שמקללים את אימא שלי, את משפחתי... 'רוסי מסריח'. כל מיני דברי זין. זה זין כמה נמאס עלי! ואני כבר לא ראיתי אף אחד ממטר" (מ"ט 165/06 דיסק 9 חלק 4, מונה דיסק 43:57, מונה מסך 19:30:46).
447. עוד יש לזכור, כי בסיום אותה שיחה (מה-18.12.) שבין הנאשם לארתור, הובהל הנאשם לפסיכיאטר, שכן לכל הדעות מצבו הנפשי אז היה קשה מאוד. המאשימה רואה בכך אות וסימן וכדבריה, "ניתן להתרשם ממצבו הנפשי של הנאשם במהלך השיחה מכך שהוא נראה כמי שמתחיל לקשור עצמו לרצח ולפרוק אט – אט מעל לבו משא כבד, ואולם עדיין בוחר להתנסח בזהירות. השיחה הנ"ל הסתיימה מאחר שארתור, שנבהל ממצבו הנפשי של הנאשם, הזעיק שוטר לתא, ובהמשך, הנאשם הוצא מהתא לבדיקה פסיכיאטרית. אמרת הנאשם לפיה "ייתכן שרצח" מהווה, לעמדת המאשימה, ראשית הודאה, ולמצער, אמירה מפלילה" (עמ' 23 לסיכומי המאשימה). לטעמי, אין כל הוכחה, שמדובר במי המתחיל לקשור עצמו לרצח ופורק מעצמו "משא כבד". יכול ודווקא ההיפך הוא הנכון ואיני קובע לכך מסמרות, אולם ההסתברות לכך אינה פחותה מהתרחיש אותו תיארה המאשימה - שהנאשם אכן האמין, שהוא אכן ביצע את הרצח ודווקא עובדה זו גרמה לו לזעזוע של ממש. אעיר שוב, ארתור היה שותף מלא לבניית הגרסה של "איבוד עשתונות", "תלישת הגג", איבוד זיכרון ועוד ועוד.
המאשימה ממשיכה וטוענת שהתבטאויות כגון אלו נמסרו לגורמים נוספים ובהם הפסיכיאטר, השוטר גולדשטיין והחוקר סשה.
לעניין השוטר גולדשטיין, אין להתפלא שכך היה, שכן הנאשם לתחושתו שלו, היה נתון עדיין תחת הרושם שאכן יכול ורצח את המנוחה, כך גם לגבי אמירתו לפסיכיאטר (לעניין אמירתו לסשה, אדרש להלן).
המאשימה מוסיפה וטוענת, שבפני הפסיכיאטר טען הנאשם, שאינו זוכר את הפרטים מהאירוע עם אחיו ואילו לארתור מסר הנאשם פרטים מדויקים, לטעמי, אין בטענה זו ממש, שהרי שארתור הוא זה ש"לימד" את הנאשם להשתמש בטענה זו;