פרטים מוכמנים חיוביים או שמא שליליים
להלן אדרש בתמצית ובמצטבר לנתונים שונים רלוונטיים, לרבות אותם פרטים אשר חברתי והמאשימה הגדירו כמוכמנים, המצויים בהודאה והתומכים לדעתן באמיתות ההודאה.
299. בסוגיה זו אקדים, כפי שפרטתי, כי הוכח לפנינו שחלק גדול מהנתונים שמסר הנאשם בהודאתו אשר לפרטים והתרחשויות כאלה ואחרים, שאובים למעשה מדברים שאמרו לו החוקרים והמדובב. כמו כן הוכח כי חלק מאותם פרטים אשר עלו בהודאה לפני החוקרים, אינם תואמים את דברי הנאשם בהודאתו לפני המדובב, הודאה אותה רואה המאשימה כאותנטית.
על רקע שתי הערות אלו יש לבחון בזהירות את הטענות על שהנאשם ידע מידיעתו האישית פרטים מוכמנים כאלה ואחרים.
על כל פנים ואף בהתעלם מהערות האזהרה לעיל, לא נוכחתי ולאחר בחינה ובדיקה, כי הנאשם בהודאתו מסר פרטים מוכמנים כלשהם אשר יש בהם לחזק את טענת המאשימה כי הנאשם מסר הודאת אמת.
300. המאשימה טוענת כי הנאשם ידע בבחינת פרט מוכמן, את מנגנון ביצוע הרצח בדגש לאופן שיסוף גרונה של המנוחה. טענה זו אני רואה לדחות.
במסגרת הודאתו לפני ארתור בתא המעצר וכפי שפירטתי, הנאשם הדגים באופן עקבי הנפת סכין אחת שפגעה בצוואר המנוחה והביאה להתמוטטותה ומותה (כאמור ללא מאבק בתא).
אינני שותף לניתוח חברתי כמו גם לטענת המאשימה ועדות החוקר אזולאי בנדון, כי ההדגמה כוללת יותר מהנפה אחת. בנדון אין לי אלא להפנות לפירוט ולניתוח שהצגנו לעיל לרבות עת עסקנו במשקל ההתוודות לפני ארתור וכן לפירוט המלא שהציג בעניין חברי בחוות דעתו, לרבות בהתייחס למילים "אחת שתיים" במהלך ההדגמה, התנועות שבוצעו וסקירת הדינמיקה בתא בשלביה השונים.
יתרה מזאת וכפי שפרטתי בחוות דעתי, עיקר התיאור והדינמיקה הנ"ל, בליל ההתוודות בתא, אינם אלא "שחזור" ודקלום, של דינמיקה ותרחיש דומה ביותר אשר הציע והדגים לא אחר ארתור עצמו, מספר לילות קודם לכן, כפי שהוכח.
עובדה זו שומטת כשלעצמה את המסקנה לפיה הנאשם בהתוודותו הציג פרט אותנטי ועל אחת כמה וכמה מוכמן.
גם במהלך השחזור ובשלבים בהם כבר הצליח הנאשם לתאר הנפות וחתכים, התיאור מסתכם, כפי שמציג הנאשם, בחתך אחד בצוואר לצד ניסיון נוסף לפגוע בצוואר, אשר במהלכו החליקה היד לכיוון החזה/עצם הבריח של המנוחה. בהמשך לאחר שאלות ממוקדות של אנטולי - כמה פעמים דקר ואיך המנוחה נפלה, הדגים הנאשם על השוטרת (המדמה את המנוחה) כי המנוחה עמדה בגבה אליו, ראשה כפוף קדימה, כשאז דקר הנאשם פעם נוספת ושלישית, עד שהמנוחה נפלה.
אל מול האמור אין חולק כי ממצאי נתיחת הגופה מלמדים על לפחות שני חתכים בצוואר. ד"ר זייצב בחקירתו אף אישר, כפי קביעת ד"ר קוגל, כי החתכים בצוואר מסתכמים לשלושה עד ארבעה.
על פי האמור, אין מקום לקבוע כקביעת חברתי שהנאשם ידע פרט מוכמן אשר לאופן ביצוע הרצח, אלא אף היפוכם של דברים נכון.
בנדון אזכיר כי למעשה אין מחלוקת, כפי שהתברר במהלך המשפט, שדרך רציחתה של המנוחה, הכוללת את שיסוף צווארה, הייתה עובדה ידועה לרבים עוד ביום הרצח, כמו כן כי הנאשם נחשף לאופן הירצחה של המנוחה ממהלך החקירות שעבר עד ל- 18.12.06 כעולה מהשיח שבין הנאשם למדובבים, בין המדובבים לבין עצמם, ובין הנאשם לחוקרים בחקירות.
ראה למשל מתוך חקירתו של הנאשם מיום 13.12.06 שם אמר כי חמותו סיפרה שאצלה בעבודה דובר על כך שהמנוחה נרצחה ו"חתכו את הגרון" (קובץ מסמכי התרגום מ"ט 119/06 חלק 1 עמ' 50/56).
ראה גם דיון בין הנאשם למדובבים והצגת האפשרויות לדרך ביצוע רצח המנוחה (קובץ מסמכי התרגום מ"ט 165/06 (5) חלק 4 מיום 14.12.06 עמ' 6/102 ואילך).
301. פרט מוכמן נוסף שייחסה המאשימה לנאשם ואשר עלה בשיחתו של הנאשם עם ארתור נוגע לכלי הדם של המנוחה ("אאורטה" ו"ארטריה"), שנחתכו בעת ביצוע הרצח. ראשית גם המאשימה מכירה בסיכומיה בכך שהנאשם לא מסר תיאור נכון לפני המדובב, אשר למיקום האנטומי של כלי הדם בגוף (אאורטה וארטריה), כמו גם בנוגע לשמות כלי הדם שנחתכו. עוד מוסכם כי המונח "ארטריה" משמעותו עורק/ כלי דם, זאת ותו לא, אאורטה משמעות "אבי העורקים" או עורק ראשי אחר, כלשהו.
על אף האמור, המאשימה עומדת על כך שהנאשם דייק בתיאורו לגבי מיקום כלי הדם שהוא חתך בצוואר המנוחה ובכך יש לראות פרט מוכמן, לשיטתה.
לטעמי אין לראות באמור פרט מוכמן. אזכיר כי גם ארתור בשיחתו בתא עם המדובב יבגני, בהעדרו של הנאשם, ציין לפני יבגני כי לטעמו הנאשם רצח את המנוחה על דרך חיתוך "הארטריה" – ("הוא תפס אותה בפה טששש וממש ככה דפק בארטריה") (ראה מ"ט 165/06(8) חלק 4 עמ' 16/23). אם כן, לכל הפחות, לא ניתן לשלול כי גם הנאשם הפעיל את אותו היגיון ושכל ישר לפיהם חיתוך בצוואר במטרה לגרום למוות, מחייב חיתוך בארטריה.
זאת ועוד, מהשיח בתא המעצר מיום 14.12.06 עולה כי "הפרלמנט" שבתא (ארתור, יבגני והנאשם) דנים ביניהם בהרחבה על סוגיות שונות הנוגעות לשיסוף, אורטה והארטריה, עורקים ועוד ועוד. (ראה מ"ט 165/06 (5) עמ' 15/102 ואילך).
גם בהקשר לכיווני החתך בגרון – מימין לשמאל (כפי חוו"ד ד"ר קוגל), פירטתי בחוות דעתי ומכל מקום אין המדובר בפרט מוכמן לענייננו.
302. כפי שהצגתי לעיל בחוות דעתי, מספר החתכים בגופה של המנוחה, כעולה מדו"ח הנתיחה, אינו מתיישב עם תיאורי הנאשם ועם מיקומי החתכים שהציג בגרסאותיו השונות במהלך ההתוודות.
כפועל יוצא מהאמור אין מקום ללמוד מתיאורי החתכים, מיקומם ומספרם בגרסת הנאשם, בהודאתו, על קיומם של פרטים מוכמנים כקביעת חברתי וכטענת המאשימה.
האמור נכון אשר לחתך בשורש כף היד שכאמור נעשה אחרי המוות ואינו פצע הגנה. כפי שפרטתי, הניסיון עצמו לדלות מתיאורי הנאשם מהלך של התגוננות מצד המנוחה, כמו גם מהצד השני – תמיכה כי חתך את המנוחה אחר מותה, גם הוא נסתר. כאמור הנאשם הציג גרסאות סותרות בעניין, התייחס ליד ימין במקום שמאל, כשלמרות כל ניסיונות החוקרים לאפשר לו לתקן את דבריו, כשל הנאשם מהצגת תיאור תואם, עד שהנאשם הפליג בהיסוס אף למחוזות של מעשה פולחני וכדומה.
303. עוד אפנה לניסיונות שנעשו במהלך החקירות לכוון את הנאשם לחתכים נוספים בגופה של המנוחה עד שמסר הנאשם פגיעה באזור המותן הימנית, אשר גם לה אין זכר בדו"ח הנתיחה (גם לא בהקשר לחתך במעיל כפי שניתח חברי).
304. כפי שפרט חברי ההדגמות של הנאשם בדבר פגיעה במנוחה בצד גופה התחתון ובאזור התוספתן אינם מתיישבים עם ממצאי נתיחת הגופה והראיות ובאופן המקים בסיס לקבוע כי לפנינו פרטי מוכמן שלילי.
חברתי בחוות דעתה ביקשה להתמודד עם האמור, תוך הפניה לקרעים בתחתית חולצתה התחתונה של המנוחה שיכולים להתיישב עם גרסת הנאשם אשר לפגיעה במנוחה באזור התוספתן.
לצורך בחינת הדברים שבתי ובדקתי את חולצות המנוחה המופקדות אצלנו ולאחר בחינה זו התחדדה בי המסקנה כי אין כל התאמות;
ראשית, שני הקרעים הקטנים בחולצה התחתונה אליהם הפנתה חברתי ובזיקה לדו"ח הנתיחה, ספק אם הינם חתכי סכין. מכל מקום הם אינם בחלק התחתון של החולצה, כך שהאפשרות כי החולצה התחתונה בצבצה מתחת לחולצה העליונה (שלא ניזוקה באותו אזור) ועל כן הרוצח חתך רק בחולצה התחתונה, על פי התרחיש שהעלתה חברתי, אינה מסתברת (בהקשר לאמור גם יש לתמוה הכיצד חתך/דקירה היוצר חתך בחולצה התחתונה, לא יביא גם לפגיעה בגוף המנוחה).
305. במאמר מוסגר, אני רואה לציין כי מבדיקת החולצות, נוכחתי בממצאים אשר לא מצאתי להם התייחסות בטיעוני הצדדים וחלקם אף אינם מצוינים בדו"ח הנתיחה;
- בחולצה העליונה נצפים חתכים קטנים במספר לא מבוטל, המפוזרים לאורך גב החולצה והם לכאורה נראים בעין בלתי מקצועית, כחתכי דקירה. חתכים אלו לא מוזכרים בדו"ח הנתיחה.
- זאת ועוד, שני הקרעים האנכיים הגדולים לאורך החלק הקדמי של שתי החולצות (כל חתך באורך כ- 30 ס"מ) והמאוזכרים בדו"ח הנתיחה, ממוקמים האחד מעל השני לכאורה (חולצה על חולצה) ונחזים כמעשה של קריעה שנעשתה ע"י אדם.
אילולי ההנחה המתחייבת כי פרטים אלה היו מצויים בידיעת הצדדים וחזקה כי אם היה להם משקל לענייננו הם היו מקבלים התייחסות וביטוי במסגרת הדיונים שלפנינו, באופן השולל מתן משקל אופרטיבי כלשהו לממצאים אלה עתה, הייתי מרשה לעצמי לתמוה ובזהירות המתחייבת, האם ממצאים אלה לא תומכים בהנחה כי במסגרת המאבק בין הרוצח למנוחה בוצעו בבגדיה קרעים וחתכים כאמור, על חוסר ההתאמה העולה מאפשרות כזו, בהקשר לגרסאות השונות שהוצגו, לרבות בהודאה.
306. אינני שותף לניסיון המאשימה שבעיקרו גם קיבל ביטוי בעמדת חברתי, לראות בהתוודות הנאשם המתארת כי המנוחה עמדה ובכיוון שעמדה, פרט מוכמן.
כפי שפרט חברי בחוות דעתו, על בסיס ניתוח כתמי הדם, תמונת הזירה וחקירת המומחים בעניין, אין בממצאי הזירה כדי ללמד שהמנוחה והרוצח עמדו דווקא במקום בו, על פי אחד מתיאוריו של הנאשם, עמדו הוא והמנוחה (המנוחה כשצדה הימני לכיוון הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2, והוא לצדה). בהקשר זה למשל מסתברת לא פחות האפשרות כי הרוצח עמד מאחורי המנוחה. כיוון כתמי הדם יכול רק ללמדנו על כיוון החתך בצוואר. אף במקרה כזה אפשרויות מנח הגוף של המנוחה הינן בלתי מוגבלות, לאור גמישותו וטווח הסיבוב של צוואר האדם.
התיאור של הנאשם בהודאתו כי המנוחה עמדה עובר לרציחתה (ולא ישבה או הייתה מצויה בתנוחה אחרת) אינו בגדר פרט מוכמן כטענת המאשימה. ראשית ספק אם כך היה מצבה של המנוחה בזמן הרצח כשהדברים לא הוכחו. בנוסף ועל פי גרסת ההודאה של הנאשם, לפיה רדף אחרי המנוחה עד לתא השירותים, הרי מתבקש שהמנוחה עמדה עת נפגעה.
307. על פי המכלול שפירטתי בחוות דעתי, אין מקום לייחס פרט מוכמן חיובי לידיעת הנאשם את מקום מתחם השירותים בו נרצחה המנוחה. כפי שהצגתי לעיל, עולה ספק ממשי האם הנאשם ידע את מיקום מתחם השירותים. מסתבר לא פחות כי הנאשם סבר שהרצח ארע בקומה שמעל, בבחינת פרט מוכמן "שלילי". על כל פנים ולכל הפחות בנקודה זו לא ניתן על פי האמור לבסס קיומו של פרט מוכמן חיובי.
308. סופו של יום הנאשם בהודאתו אכן הצביע על תא מספר 2 כתא הרצח. יחד עם זאת, יש להדגיש כי הנאשם מיוזמתו לא תיאר את הרצח ככזה שהתבצע בתוך התא, (אלא בין התאים, ליד תא אחד ושתיים).
רק לאחר הכוונת החוקרים בעניין (ראה מ"ט 172/08 (8) חלק (2) מיקם הנאשם את הרצח בתא 2.
כמו כן, מההדגמה במהלך השחזור ניתן להיווכח כי הנאשם מעמיד את השוטרת ואת עצמו בפתח התא.
עוד בהקשר לידיעת מספר התא, לא נסתרו הסברי הנאשם, לגבי מה הביא אותו לכוון למספר תא זה ("פופולריות" התא והפרסומים בתקשורת).
אינני שותף למסקנת חברתי כי מן הדין לשלול מכל וכל הסברים אלו, או כי לא סביר שתא 2, הוא התא הקרוב, אליו אפשר לברוח כשנכנסים לחלל השירותים.
לאור המכלול, הגם שאמנע מלשלול כי יכול ומדובר בפרט מוכמן, ברמה כלשהי, לטעמי אין המדובר בפרט בעל משקל לעניין אותנטיות ההודאה, וודאי על רקע המכלול שפרטנו.
(אפנה בנדון גם לתמיהת חברי; אילו כקו טיעון המאשימה, אכן לפנינו נאשם המבקש לתעתע בחוקריו, מצופה היה כי יתעתע גם לעניין מספר התא במקום למסור מספר תא נכון. בהתאם הניסיון להתבסס על נכונות נתון זה בהודאה, עומד בסתירה לוגית לקו הטיעון הנ"ל).
309. חברתי בקביעותיה והמאשימה בטיעוניה, מייחסות לנאשם ידיעת פרט מוכמן, בכך שהנאשם ידע לתאר (לאחר השחזור) כי מנעול דלת התא השני היה תקול ולא ניתן לנעילה (ופתיחה) מבחוץ.
אני כשלעצמי גם לאחר העמקה, לא רואה לקבוע כי הנאשם אכן ידע, אף בשלבים שלאחר השחזור (ובוודאי מוקדם לשחזור), שהמנעול של תא מספר שתיים היה תקול. כל שטען הנאשם בחקירותיו המאוחרות בהקשר זה הוא - כי הבחין בשוני בין סוגי המנעולים של שירותי הבנות לעומת שירותי הבנים, כאשר רק האחרונים ניתנים לנעילה (ולפתיחה) מבחוץ. מכאן הסיק כי שירותי הבנות אינם ניתנים לנעילה מבחוץ.
חברתי מבקשת לדייק, כי מאחר וניתן ללמוד מחקירת הנאשם שהוא התרשם במהלך השחזור, רק אשר למראה המנעול של תא 1 ומאחר ומנעול זה לדעתה לא שונה ממנעול שירותי הבנים, הרי שהסבריו של הנאשם בענין נסתרים.
דעתי בעניין שונה. ראשית ממכלול התבטאויות הנאשם וכפי שאפרט בהמשך, נלמד כי הוא דווקא חשב, טרם השחזור, כי ניתן לנעול מבחוץ את שירותי הבנות.
מכל מקום, מצפייה בתמונת החלק החיצוני של מנעול תא מס' 1 (תמונה 37- ת/67) לומדים, כי הוא אכן שונה מהמנעולים האחרים, הן אלו שבשירותי הבנות והן אלו שבשירותי הבנים. החלק הרלבנטי הנ"ל במנעול תא 2 עשוי פלסטיק לבן, בשונה ממראהו בתאים האחרים.
זאת ועוד וזה עיקר, בחלקים החיצוניים של מנעולי הבנים, המנגנון הנ"ל באמצעותו ניתן לפתוח מבחוץ את התא (מעין עיגול מתכת קטן ולאורכו חריץ) הוא מנגנון בולט והוא למעשה ב"קו אחד" עם שפת המכסה של המנעול (ראה אוסף התמונות בת/425). לעומת זאת בשירותי הבנות המנגנון הנ"ל שקוע (גם בתא 2) ביחס לשפת מכסה המנעול.
לאור המכלול מסתבר בהחלט, כי במהלך השחזור הנאשם גילה, כי קיים שוני (כזה או אחר) בכיסוי המנעולים של שירותי הבנות בהשוואה לאלו בשירותי הבנים אותם הכיר. לכך כיוון כשהניח ששירותי הבנות לא ננעלים מבחוץ.
(אולי אף בשל כך, לא עמד על כך שנעל את התא מבחוץ כפי שמסר בחקירותיו הקודמות ושאפרט להלן).
310. כאן המקום להשלים כי מצפייה בחקירות הנאשם אף עלה בי ספק, האם הנאשם אכן תיאר כי הוא נעל את תא השירותים מבפנים, כמו גם כי יצא מהתא על דרך טיפוס במסלול כזה או אחר.
במהלך החקירות, לרבות חקירתו מ- 19.12.06, לא סיפר הנאשם כי נעל את התא מבפנים. לכל היותר ולאחר שאלות מכוונות אישר הנאשם כי סגר את הדלת מבחוץ לאחר הרצח.
לאחר שנמשכו השאלות (" מאיפה נעלת?" "תזכור, תזכור" ועוד), סיפר הנאשם כי נעל את הדלת מבחוץ בעזרת סכין אותו החדיר לחריץ המנעול (זאת לציין פרט העומד בסתירה להודאה ולטענת המאשימה, כאמור לעיל, כי הנאשם ידע שמנעול תא 2 היה תקול מבחוץ).
לציין כי גם לאחר דברים אלה תיאר הנאשם בחקירותיו שדחף את הדלת החוצה, היינו, שלא באמצעות טיפוס מלמעלה. תיאור דומה, הכולל היסוסים וחוסר ידיעה מצד הנאשם, עולה מצפיה במהלך השחזור, שם הנאשם מתלבט אם נעל מבפנים או מבחוץ, עד שמאשר לחוקריו כי נעל מלפנים.
לאחר שאנטולי מקשה על הנאשם בחקירתו שלאחר השחזור, מדוע התלבט בשחזור כאמור, לגבי נעילת הדלת, מבהיר הנאשם כי נעל את הדלת מבפנים, וגם אז מבלי שהוא מציין בעיה לנעול את המנעול מבחוץ.
311. המקובץ מלמד, לכל הפחות כי לא הוכח, שהנאשם ידע שהמנעול בתא שתיים תקול, כטענת המאשימה וכקביעת חברתי, ועל כן אין לראות בסוגייה פרט מוכמן חיובי.
יתרה מזאת, התבטאויות הנאשם לאורך החקירות אליהן התייחסתי לעיל יכולות ללמד כי הנאשם סבור שכלל לא נעל את הדלת, או נעל אותה מבחוץ או שיצא מהתא, שלא על דרך טיפוס. כל התרחישים הנ"ל, עומדים בסתירה להודאה, על הנגזר מכך.
אני רואה להדגיש כי גם בהקשר לסוגיה האמורה ובזיקה לקטעי החקירה השונים שנדונו במסגרתה, התרשמתי מאותנטיות אמרות הנאשם בחקירותיו והתנהגותו במהלך השחזור, מבלי שנוכחתי בניסיונות להונות או להסתיר, כנטען.
312. אינני שותף למסקנת חברתי ולניסיון של המאשימה ללמוד מגרסת הנאשם על הימצאות דם בשירותי הבנים על ידיעת פרט מוכמן (כמו גם על אותנטיות ההתוודות, כפי שפרטנו).
אקדים, כי כלל לא הובאה הוכחה בדבר הימצאות דם בשירותי הבנים.
נבהיר כי הנחה זו מלכתחילה הועלתה רק ביוזמת הנאשם. ההנחה הנ"ל החלה בכך שהנאשם סיפר לשוטרים, לאחר שנשאל אם היה עד למכות בבית ספר, כי הוא ראה דם בשירותי הבנים כשבוע לפני הרצח.
בהמשך לחקירה זו ולאחר שהנאשם ביקש להסביר לעצמו ולחוקרים הכיצד נמצא דובר שקר בפוליגרף, ראה הנאשם לתקן ולספר לחוקרים מיוזמתו( חקירת 14/12/2006), כי הוא ראה דם בשירותי הבנים ביום הרצח ולא שבוע שלפני כן כפי שסיפר קודם (בכך ביקש הנאשם להסביר לעצמו ולחוקרים, כי העלמת פרט זה בחקירה שקדמה לפוליגרף, הביאה לכך שהוא נמצא דובר שקר בפוליגרף).
לציין כי גם בשיחותיו עם המדובבים מוסר הנאשם הסבר זה הנוגע לדם בשירותי הבנים, כסיבה בגינה כשל בפוליגרף (ראה למשל חקירת 15/12/2006, מ"ט 165/06 (9) חלק 1 וכן ראה חקירת 16/12/2006).
כאן המקום להוסיף כי מתוכן השיחות עם המדובבים באותם ימים עולה כי הוא סיפר שראה את הדם ביום הרצח ולא מוקדם לכך, גם מאחר והשוטרים לא הרפו ממנו וכיוונו אותו ליום הרצח (מ"ט 165/06 (5) חלק 3).
לשלמות התמונה אוסיף, כי הנאשם התייחס לדם בשירותי הבנים גם כניסיון להסביר, הכיצד הגיע דם לכבל שלו (הטחה שכידוע לא הייתה נכונה), בכך שיתכן והרוצח הגיע לשירותי הבנים וכי הנאשם שבא לשטוף כליו שם, נגע או התחכך בדם שהועתק לכליו.
לאור המכלול, לא מצאתי בסיס ממשי לקבוע, כי הנאשם אכן ראה דם בשירותי הבנים ביום הרצח.
אשלים כי הניסיון ללמוד מהעדות (המוטלת בספק) של ויקטור, על כך שניקה דם בשירותי הבנים (ולא בשירותי הבנות, כפי שהתייחסנו לעיל), מסקנה עובדתית מוכחת כי היה כתם דם בשירותי הבנים (שלא הוכח קיומו) והוא נוקה, הינו גם הוא בגדר מהלך ספקולטיבי בלבד (זאת בפרט לאור הספקות שעלו, אשר לשאלה העובדתית אילו שירותים ניקה ויקטור כפי שפירטתי לעיל).
בנסיבות כאמור, הטענה והקביעה כי כתם הדם, שלא הוכח, בשירותי הבנים בא בגדר פרט מוכמן, אינה בעלת משקל.
313. במאמר מוסגר לנושא הנדון אני רואה להוסיף כי גם אינני שותף לעמדת חברתי כי סוגיית הדם בשירותי הבנים אשר הועלתה במסגרת ההתוודות מול המדובב, מהווה חיזוק לאמיתות ההודאה ולאותנטיות שלה.
כפי שפירטתי בפרק הנוגע להתוודות לפני המדובב, ההתוודות כללה תיאור לכאורה מפורט של השתלשלות אירועים, אולם התיאור הנ"ל רובו ככולו לקוח מתוך אמירות שונות בהן עסקו ארתור והנאשם לאורך ימי החקירה הקודמים. כאמור חלק מהאמירות היו אמירות על תרחישים "שהציע" ארתור לנאשם אשר לאירוע רצח כזה או אחר ואשר אומצו בסיפור המעשה. חלק מהאמירות בהתוודות גם נוגעות "לסוגיות" שהעסיקו את הנאשם ועל בסיסן בנה את סיפור המעשה כולו. כתמי הדם בשירותי הבנים היוו גם הם חלק מאותו סיפור מעשה, שעה שכאמור הם העסיקו את הנאשם, הוא נחקר לגביהם והתייחס אליהם.
על כל פנים ולעניין הנקודה בה אנו עוסקים, אין באזכור כתמי הדם במהלך ההתוודות כדי ללמד כי אכן נצפו על ידי הנאשם כתמי דם בשירותי הבנים, או כי מדובר בפרט מוכמן.
314. לא הוכח כי הנאשם ידע ש"ילדה נפלה בשירותים" בשל מעורבותו כטענת המאשימה, ולא בעקבות שיחתו עם ראובן ג'אנח, כטענת הנאשם. בהתאם הפרט המוכמן שמבקשת ללמוד המאשימה מהדברים, דינו דחייה.
ראובן ג'אנח בעדותו לפנינו אישר כי אכן ידע על איתור גופת המנוחה בשירותי בית הספר, בהינתן שאשתו השתתפה בחיפושים וכפי שהוטח כלפיו במהלך עדותו לפנינו. ג'אנח לא שלל כי מסר לנאשם, בשיחה שניהל עמו בערב קרות הרצח (סביב בקשתו שיגיע לביתו למחרת), את עובדת מציאת גופת הבת של חבריו בשירותים.
הסבר זה משתלב היטב עם גרסתו העקבית של הנאשם כי כך מסר לו ג'אנח וכי הוא אף ניסה עם אשתו להבין את משמעות המונחים בעברית כפי שאלו נמסרו לו ע"י ג'אנח, באותה שיחה. אשתו של הנאשם בהודעתה מאשרת גם היא את האמור.
במאמר מוסגר אציין כי לאחר שהחוקרים הטיחו לפני הנאשם במהלך החקירות כי ג'אנח מכחיש שמסר לו את עובדת מציאת הגופה בשירותים, בניגוד לטענתו, לכן ידיעת פרט זה מצידו מפלילה אותו, השלים הנאשם עם "הטענה והראיה הנחרצת" הזו.
תחילה הוא החל לתמוה עם עצמו כיצד, אם כן, מידע זה על הימצאות המנוחה בשירותים הגיע לידיעתו (ראה בנדון שיחתו עם המדובב במ"ט 165/06 (25) חלק 1 החל מעמ' 12), לבסוף ניסה להציג הסברים מופרכים בעניין, כעולה מתחקורו של אנטולי שאף הוא לא הצליח להבין את "הסיפור" במהלך השחזור. בין לבין יש להוסיף, הנאשם אף ראה בידיעת הפרט הנ"ל, ושהוסבר לו כי לא הגיע לידיעתו מצד שלישי, "ביסוס" לאפשרות שרצח באפקט, זאת בשלב קריסתו הנפשית, כפי שפרטתי.
לטעמי גם בסוגיה זו החמירה חברתי יתר על המידה עם הנאשם, עת ראתה בהשתלשלות האמורה "ובשינוי גרסאות" הנאשם הכיצד ידע שילדה נרצחה בשירותים, הוכחה לשקריו של הנאשם, הגם שלא כך, כפי שפירטתי.
יתרה מזאת, ההתנהלות האמורה של הנאשם, בנסיבות, יש בה רק לבסס את אופיו החלש, ההססני, המרצה והמתבטל של הנאשם, ולא מעבר לכך.
(כדוגמה נוספת בהקשר לאופיו המתבטל של הנאשם אפנה לתגובת הנאשם, אל מול הטחות החוקרים לפניו, כי הוא שיקר לגבי שעת קבלת הדבק ממעבידו. הטחה זו הביאה את הנאשם לחפש הסברים לסתירות וחוסר הדיוקים שלכאורה הציג לפני החוקרים בחקירותיו בנוגע ללוחות הזמנים בעניין. בנדון הוא אף "התייסר" מול מדובביו וחיפש מענה. בדיעבד גם בנקודה זו, וכפי שהוכיחו מחקרי התקשורת, התברר שגרסת הנאשם לגבי שעת הגעת הדבק, הייתה נכונה ואילו הלו"ז של החוקרים, דווקא הוא זה שלא היה נכון).
315. בטיעוניה ביקשה המאשימה לטעון שהנאשם ידע שהמנוחה לא נאנסה ובכך לראות פרט מוכמן לחובתו. כפי שפירטתי לעיל, הוכח כי היפוכם של דברים נכון – הנאשם לא ידע, האם המנוחה נאנסה או לא ואף חשש כי נאנסה, עד כדי שהחוקרים נאלצו לשכנעו בענין.
ברור, אם כן, כי התנהלות הנאשם בסוגיה האמורה, אשר קבעתי כי היתה אותנטית ורחוקה מלהיות הצגה, דווקא מחזקת את טענת הנאשם כי לא היה מעורב ברצח.
316. הדברים נכונים בכל הנוגע לדרך המילוט מהתא. כפי שפרטתי בהרחבה, הראיות תומכות בכך שהרוצח יצא על בסיס "העקבות הזרות", מהתא השני לתא השלישי וכך גם סברו החוקרים, עד שהנאשם "הפתיע" אותם בהודאתו, בשלב השחזור.
האמור, לצד ההיסוסים של הנאשם עצמו לענין דרך יציאתו מהתא כפי שפירטתי במסגרת חוות דעתי, מלמדים כי גרסת הנאשם בהודאתו, על שיצא מהתא תוך קפיצה מעל דלת התא למתחם השירותים, כפי שהדגים בשחזור, אינה נתמכת בראיות חיצוניות כלשהן.
בהתאם, גרסה זו, למצער, אינה יכולה לבוא בגדר פרט מוכמן, זאת גם אם אמנע מלקבוע כי היא בגדר פרט מוכמן שלילי לאור הממצאים האובייקטיביים שהוצגו כאמור.
כאן המקום להוסיף כי התיאור שהציג הנאשם במהלך השחזור, הכולל מסירת החפץ המדמה סכין לשוטרים טרם הקפיצה, פוגם כשלעצמו במשקל התיאור ובאותנטיות גרסת הנאשם בעניין, כפי שפרט חברי בחוות דעתו. הדברים יפים גם אשר לתיאור של הנאשם בשחזור, כי ניגב את החלק העליון של דלת התא אחרי הקפיצה, באמצעות שרוולו. תיאור כאמור, שעה שברור כי לא מסתבר כי ימצאו טביעות נעל או ט.א. על החלק העליון של הדלת, הינו מגוחך וחסר היגיון, וודאי שלא יכול ללמד על אותנטיות התיאור אשר לתהליך היציאה, כפי שמבקשת ללמוד המאשימה.