טז. הודאת חוץ של נאשם – בחינה כללית
253. מהאמור עד כה עולה, כי אין התאמה בין ממצאי הזירה השונים וממצאי הנתיחה לבין הודאות הנאשם, לא זו שבפני המדובב ולא זו שנעשתה במסגרת השחזור. יתר על כן, אין גם כל התאמה בין הודאת הנאשם בפני המדובב, לבין מה שהודגם על ידו במהלך השחזור. לא זו בלבד שאין התאמה, אלא שיש בהודאה הן "דבר מה סותר" ויותר מדבר מה אחד והן "דבר מה חסר" וגם כאן יותר מדבר מה אחד והכל כפי שפורט לעיל ועוד יפורט להלן.
254. כידוע, הודאת חוץ של נאשם, נבחנת בשני מבחנים, המבחן הפנימי והמבחן החיצוני וראה לעניין זה, ע"פ 4275/16 פלוני נ' מדינת ישראל (09.06.17) וכן הפסיקה הענפה שאוזכרה שם:
"...לצורך קביעה האם ניתן לבסס הרשעה על הודאת חוץ יש לבחון את משקלה ואת מהימנותה (Error! Hyperlink reference not valid. 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב, [פורסם בנבו] פסקה 22 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (18.10.2010) (להלן: עניין וולקוב)). בשונה ממבחן הקבילות, שמתמקד בשאלה האם הופעל על הנאשם לחץ חיצוני אשר הביא אותו לידי כך שיודה בביצוע מעשה שלא עשה כלל, במסגרת בחינת המשקל נבדקת גם האפשרות כי הנאשם מסר הודאת שווא כתוצאה מלחצים פנימיים שמקורם בנאשם עצמו (Error! Hyperlink reference not valid. 774/78 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לג (3) 228, 234 (1979) (להלן: עניין לוי); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 129 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)).
כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, ההלכה הפסוקה התוותה שני מבחנים מצטברים להערכת משקלה של הודאת חוץ של נאשם: מבחן פנימי ומבחן חיצוני (עניין לוי, שם). המבחן הפנימי בוחן את טיבה של ההודאה ואת תוכנה, תוך ניסיון להתחקות אחר הגיונה הפנימי, מידת הפירוט שבה, בהירותה ורציפותה. המבחן החיצוני בוחן האם קיים בחומר הראיות "דבר מה נוסף" אשר מחזק את האמור בהודאה (עניין לוי, בעמ' 234; עניין וולקוב, בפסקה 22 לפסק דינו של השופט גרוניס). המבחן הפנימי והמבחן החיצוני מקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות. ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גדול יותר, ניתן יהיה להסתפק ב"דבר מה נוסף" בעל משקל פחות, ולהיפך (קדמי, בעמ' 133). עם זאת, גם אם משקלה הפנימי של ההודאה גבוה, לא ניתן להרשיע על פיה בלבד ללא אימות חיצוני כלשהו. בפסיקה הוצעו מספר מבחני עזר ליישומם של המבחנים להערכת משקלה של הודאת חוץ (ראו: עניין וולקוב, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; Error! Hyperlink reference not valid. 6296/13 אדריס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (22.3.2015) (להלן: עניין אדריס)). במסגרת כך, נעשה שימוש בבדיקה משולשת הבוחנת: "מי אמר", "מה אמר" ו-"דבר מה". ההיבט הראשון ("מי אמר") מתמקד בזהותו של הנאשם שהודה ובוחן האם הוא נמנה עם אחת מקבוצות האנשים שנשקפת בעניינם סכנה מוגברת למסירת הודאת שווא. ההיבט השני ("מה אמר") בוחן את תוכן ההודאה, לרבות עיתוי מסירתה וההקשר שבו היא ניתנה. ההיבט השלישי ("דבר מה") עניינו הצורך בראיה חיצונית מאמתת, נוסף על ההודאה. ככלל, ניתן להגיד ששני מבחני העזר הראשונים ("מי אמר" ו"מה אמר") הם חלק מהמבחן הפנימי של הערכת ההודאה, ואילו מבחן העזר השלישי ("דבר מה") חופף למבחן החיצוני...
...
הפסיקה הכירה, בש' ארוכה של פסקי דין, באפשרות שלחץ סובייקטיבי ומתח פנימי יגרמו לשבירת רוחו של נחקר ולמסירת הודאת שווא. בין הגורמים לכך נמנו סיבות הקש' למבנה האישיות של הנחקר וכן תשישות נפשית הנובעת מהשפעת החקירה או המעצר (ראו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סב(1) 378, 413-412 (2006) (להלן: עניין מילשטיין)). במרוצת הזמן התגבשה הדעה כי קיימים מספר מאפיינים שעשויים להגביר את הסיכון למסירת הודאות שווא כתוצאה מלחץ פנימי וממבנה האישיות של הנחקר. הקשר זה הוזכרו, בין היתר, הנתונים האישיותיים הבאים: נטייה לרצות אחרים, רמה מוגברת של חרדה, נטיות לפחד, התמכרויות לסמים או לאלכוהול, דיכאון או הזיות ומוגבלות שכלית או נפשית. גורמים נוספים שזוהו ככאלו המעלים את הסיכוי להודאת שווא הם אינטליגנציה נמוכה, אישיות אנטי-חברתית וביטחון עצמי נמוך (ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה כ"ז (3.7.2008) (להלן: עניין דדון); עניין וולקוב, בפסקאות 4-3 לפסק דינו של השופט הנדל; עניין אדריס, בפסקה 5).
...
משקלה העצמי של ההודאה אינו הנתון היחיד שמשפיע על משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת. בפסיקה נקבע כי יש "להרחיב את הראייה ולבדוק ראיות חיצוניות לעומת ההודאה, לחיוב ולשלילה" (עניין אדריס, בפסקה 7). כך למשל, יש לבדוק האם קיים בנמצא "דבר מה חסר", כלומר האם ההודאה לוקה בחסר לעומת המציאות החיצונית. כמו כן, יש לבחון האם קיים בראיות "דבר מה סותר", כלומר האם פרטי ההודאה סותרים את אשר התרחש בפועל בנקודה מהותית (שם). בהקשר זה נקבע כי "הפניה החוצה מהודאת הנאשם נועדה לברר לא רק אם ניתן להרשיע את הנאשם, אלא האם ראוי ונכון לעשות זאת" (עניין אדריס, בפסקה 7)".
255. דומני שמוסכם על הכל, שבמסגרת המבחן הפנימי צריך שתהיה התאמה בין הודאת הנאשם, לבין הממצאים שבזירת הרצח.
טלו למשל דוגמה, שבה הנאשם מודה ברצח, הודאתו נראית אותנטית, עמוסה בפרטים, הוא מתאר את הלך רוחו, מתאר אפילו את מילותיו האחרונות של הקורבן, אלא שבעוד שהוא מודה בכך שרצח את הקורבן בדקירת סכין, הקורבן נמצא ירוי בראשו, וכתוצאה מכך נגרם מותו, כלום יש אז משקל להודאתו?
או טלו לדוגמה מקרה אחר, מקרה בו נאשם משחזר רצח שביצע, אלא שלשחזורו זה אין היתכנות מעשית, האם אז ניתן להרשיעו על סמך הודאתו?
דוגמה, כמו זו האחרונה, הזדמנה לפנינו במסגרת דיוננו בפרשת הירצחה של דנה בנט ז"ל. במסגרת תיק זה הואשם הנאשם שם (יחיא עדוואן פרחאן) בעוד שני מקרי רצח (וגם בעבירת אונס אחת).
הרצח שבו הואשם פרחאן שם והנוגע לענייננו, היה הרצח של אהרון סימחוב ז"ל. פרחאן הודה ברצח זה, כך בחקירותיו במשטרה, ואף שחזר אותו במהלך חקירותיו.
משכך, ובמסגרת תפ"ח (נצרת) 127/09 מדינת ישראל נ' פרחאן (21/7/10) הרשענו את הנאשם גם ברציחתו של סימחוב ז"ל.