בערעור שהוגש (ע"פ 6504/10 פרחאן נ' מדינת ישראל (2.10.13), זוכה פרחאן מאשמת רציחתו של סימחוב, וכך כתב שם המשנה לנשיא בית משפט העליון (כתוארו אז) השופט א. רובינשטיין:
"קסה. כאמור, בית המשפט המחוזי רשאי היה לפלג את הודאתו של המערער ברציחתו של סימחוב, ולאמץ אותה בחלקה. ואולם, בית המשפט דחה למעשה את חלק הארי של ההודאה, או למצער נמנע מקביעה כי היא אמת (והיה נכון לאמץ תרחישים אחרים), ואימץ אך את אמירתו של המערער כי המית את סימחוב. סבורני, כי הגם שבעובדה זו כלשעצמה אין כדי לעורר ספק סביר במהימנות הודאתו של המערער ברציחתו של סימחוב, לצורך ביסוסהּ ואישושהּ היה על המשיבה להציג ראיות חיצוניות כבדות משקל. אכן, "ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה" (עניין לוי, בעמ' 234; Error! Hyperlink reference not valid. אבו מוך נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), בפסקה 8). ובהקשר השחזור נאמר, כי "אין די בהצגת שחזור 'אפשרי', אלא יש להראות כי על-פי הסימנים שנותרו לאחר המעשה – השחזור הינו 'אמיתי', לאמור: חוזר על שהתרחש למעשה במציאות" (קדמי, בעמ' 158).
(ההדגשה בקו שלי – א"ק).
לאמור, לא די בכך שההודאה תהיה אותנטית, לא די בכך שניכרים בהודאה סימני אמת, צריך גם כמובן לבדוק שההודאה תואמת למציאות, ושיש לה היתכנות ובעיקר יש להראות כי השחזור אמיתי וחוזר, על מה שהתרחש במציאות. מעניין לציין, כי המאשימה בסיכומיה הפנתה למה שכתבנו אנחנו לעניין זה (בהרכב קודם) בתפ"ח 127/09 מדינת ישראל נ' פרחאן אלא שכאמור, הרשעתו של פרחאן ברצח סימחוב בוטלה בבית המשפט העליון!
256. עוד ראה לעניין זה בעניין וולקוב (שכבר הוזכר לעיל) ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' אלכסיי וולקוב (18.10.10), ושם בדברי כבוד השופטים הנדל וגרוניס וכדלהלן:
כב' השופט גרוניס –
"אחד המבחנים החשובים להערכת משקלה של הודיה הוא מידת ההתאמה או אי ההתאמה בין תוכן ההודיה לבין פרטי האירוע העברייני. מבחן זה עשוי לפעול הן לחיזוקה של ההודיה והן להחלשתה. כאשר נכללים בהודיה פרטים מוכמנים, אשר מי שלא היה מעורב באירוע העברייני לא אמור לדעת אותם, יש בכך משום חיזוק רב ערך לאמיתותה של ההודיה. בעניין זה נקבע, כי "כדי שבקיאות בפרטים תהא בעלת אופי מסבך, יש להקפיד על כך שהבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק; כי קיומו של הפרט במציאות יוכח כדבעי וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה .....
כאמור, השוואת ההודיה למציאות עשויה גם להחליש את משקלה של ההודיה. כך יקרה כאשר מתגלים סתירות או פערים ממשיים בין ההודיה לבין המציאות האובייקטיבית, הנלמדת מנתונים חיצוניים להודיה (ראו, Error! Hyperlink reference not valid. 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל, פיסקה 34 ([פורסם בנבו], 28.9.08) (להלן - עניין ארקה)). גם אם חלקים בהודיה מתאימים למציאות האובייקטיבית, אין הדבר פוטר את בית המשפט מלבחון האם ישנם חלקים העומדים בסתירה למציאות ולייחס לכך את המשקל המתאים (ראו, ע"פ 398/89 לוי מנצור נ' מדינת ישראל, פיסקה 2.ז לפסק דינו של השופט ג' בך ([פורסם בנבו], 19.1.94) (ההדגשות בקו שלי – א"ק)".