לפיכך, בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה על מאסר לפי פקודת ביזיון בית המשפט נדרש לבחון בזהירות רבה את טענות בעל הדין המפר, תוך בחינת הנזק שעשוי להיגרם לו מריצוי מאסר שלא לצורך מחד גיסא, ומאידך גיסא לאור האינטרסים האחרים.
אחד השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת אותה "בחינה זהירה", הוא האם בעל הדין המפר יכול בכלל לבצע את הצו. אם התשובה היא שלילית – הרי שאין תוחלת למאסרו ואין מקום להותיר את ההחלטה אודות המאסר על כנה (ראו עניין רייפמן, פסקה 18; רע"א 734/22 א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים באיכות הסביבה (ישראל) בע"מ נ' גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ, פסקה 11 [פורסם בנבו] (29.5.2022)). זאת מאחר שהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט לא נועדו להעניש את המפר, אלא להביא לביצועה של ההחלטה השיפוטית. אם ממילא הביצוע אינו אפשרי כלל – הרי שאין עוד טעם בצו.
17. אם כן, גם בענייננו יש מקום לבחון, קודם כל, האם הותרת הצו על כנו תקדם את ביצוע החלטות בית המשפט על ידי זילכה. בהקשר זה, כזכור, זילכה טוען כי הוא אינו יכול להפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט. זאת הן משום שכספים אלה מעולם לא היו בידיו, והן משום שכיום אין ברשותו סכום כסף נזיל, ודאי שלא בשיעור הנדרש להפקדה. לפיכך, אין לו אפשרות למנוע את מאסרו באמצעות הפקדת הכספים, והצו לפי פקודת בזיון בית המשפט לא יקדם הפקדה כזו. כתוצאה מכך, אם בקשתו לעיכוב ביצוע תידחה, ייגרם לו נזק כבד לחינם, שכן הוא ייאלץ לשהות במאסר שאין לו כל תוחלת.
--- סוף עמוד 15 ---
אכן, לזילכה ייגרם נזק משמעותי אם ייכנס למאסר רק מאחר שאין ביכולתו הכלכלית לפעול בהתאם להחלטת בית המשפט ולהפקיד את כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט. כאמור, אילו הוא היה מוכיח כי זה אכן המצב, היה מקום אולי לשוב ולבחון האם יש טעם להותיר את הצו – כולו או חלקו – על כנו.
כאשר בעל דין מפר הוראה של בית המשפט וטוען כי אין ביכולתו הכלכלית להפקיד סכום שבית המשפט הורה לו להפקידו, הנטל להוכיח טענה זו מוטל עליו. בכלל זה, עליו לפרוס תשתית עובדתית מלאה שתתמוך בטענותיו ותצדיק אותן (למשל באמצעות תדפיסי חשבון בנק, פירוט של הנכסים בהם הוא מחזיק, פירוט חיובי אשראי ועוד) (ראו רע"א 8252/19 לחי נ' זהבי, פסקה 6 [פורסם בנבו] (5.1.2020)). כפי שיובהר להלן, זילכה לא עמד בנטל הזה.
18. הטעם העיקרי בשלו אין לקבל את טענתו של זילכה בנוגע להיעדר יכולת כלכלית לעמוד בהחלטת בית המשפט ולפעול בהתאם לה, היא מאחר שטענה זו כבר נטענה על ידיו ונדחתה. זילכה העלה את הטענה הן בפני בית המשפט המחוזי – במסגרת בקשתו לעיון חוזר; והן בפני בית משפט זה – במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש על ההחלטה על הפקדת כספי הדיבידנד ועל ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. כאמור, הטענה נדחתה על ידי שתי הערכאות. בהחלטת השופט סולברג מיום 25.9.2020 נקבע בהקשר זה כי זילכה לא הצביע על "נזק של ממש שייגרם לו כתוצאה מהפקדת כספי הדיבידנד בקופת בית המשפט" וכן כי זילכה לא טען, וממילא לא הוכיח בראיות "כי הוא זקוק לכספים אלה לשימוש מיידי, וכי הפקדתם תכביד עליו באופן ממשי, או תגרום לו לנזק קונקרטי".