"[...] הרשת הרחבה של חוק מערעור מיסים חלה על עסקים, יחידים, פעילויות וגופים שונים - קטנים כגדולים - בחברה. על רקע זה, אף אם כפות המאזניים הפרשניות היו מעוינות, ואין זה המצב, קשה להלום מבחינת מדיניות מדוע העברת שחקן ספורט מקצועי מחוץ לארץ לארץ תהיה בגדר בן חריג. בהקשר זה נאמר, כי Sport is a game, Spectator sport is entertainment, Professional sport is business, and usually - big business. עסקינן בעסק ואף עסק מורכב וכלכלי, שמעורבים בניהולו כספים רבים בארץ ומחוצה לה. אמנם, המערערות מסווגות כמלכ"ר, ועולה כי זו נחלתן של קבוצות רבות, אך אין במעמד זה כשלעצמו לפטור אותן מחיוב במערעור מיסים כאשר מדובר בייבוא טובין. ושוב נדגיש - במובנים רבים הספורט המקצועי הוא עסק לכל דבר." (ראו עניין קשר ספורט, פסקה 22 לפסק דינו של השופט הנדל).
- דברים אלה של השופט הנדל הינם בלי ספק נכונים, ולטעמי אין בהם שום רבותא. זאת, מאחר שסעיף 1 לחוק מערעור מיסים מגדיר "טובין" ככוללים "זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים"; ו"כרטיס שחקן", שאותו ניתן להעביר, תמורת כסף, מקבוצת כדורגל מקצוענית אחת לקבוצה אחרת, אינו אלא אגד של זכויות כהגדרתן בתקנונים של התאחדות הכדורגל הישראלית, של התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) ושל התאחדות הכדורגל העולמית (FIFA) - תקנונים שדינם כדין חוזה. בהקשרם של כל אלו, ציין השופט הנדל, בניגוד למה שצוטט לפנינו על ידי המדינה, כי כדורגל מקצועני אינו דומה לעסק רגיל כדוגמת חנות מכולת, חברת הובלה או משרד עורכי דין.
השופט הנדל סבר - כפי שסבור גם אנוכי - כי לעסק ששמו ספורט מקצועני ישנם מאפיינים ייחודיים משל עצמו, שעל פקידי המס ושופטי המסים לקחת בחשבון בבואם להחיל את דיני המס על קבוצות ועל שחקנים.
במבוא לפסק דינו, בהציגו את השאלה "האם 'כרטיס שחקן' הוא בגדר 'טובין' לעניין חוק מע"מ?", אמר השופט הנדל את הדברים הבאים:
"אפתח ואומר, כי הסוגיות מושא הערעורים אינן שגרתיות. הן טרם הובאו לבחינה בפני בית משפט זה, וממילא לא הוכרעו על ידו. המטרייה המשפטית המעורבת אינה תחומה לדיני מיסים בלבד. היא מתפרשת על פני ההוראות הנורמטיביות החלות בעולם הכדורגל, להן כפופות המערערות. היא מעוררת שאלות מתחום דיני העבודה ועשויה אף להשיק, על פני הדברים, לשאלות בעלות גוון חוקתי." (ראו עניין קשר ספורט, שם; ההדגשה הוספה - א.ש).