"אני לא פה בשביל לתת עצות לנערן, אבל, אה, נערן צריכה ללכת לדעתי לעשות חושבים איך היא מטפלת בעניין הזה, כמובן, למרות שהכוונות הן ברורות, הן נאמרות... אני אמרתי לסרג'יו, סרג'יו תשמע, אני הולך להיפגש עם האנשים, אני רוצה שתגיד לי מה להגיד. אז אם אתה, אני לא הולך להגיד להם מה שאתה לא אומר. מה שאני אומר לכם זה מה שהוא אמר לי להגיד ואני חושב שהוא מתכוון לזה. אה, אז, אז כוונות טובות זה דבר חשוב ואני לא צריך להגיד לכם... צריך לבדוק, לעגן את זה, לעשות עם זה משהו. יש נדמה לי הסכם אני לא נכנסתי עדיין"
(ר' שם, עמ' 9 ש' 20-6).
עולה באופן ברור מעיון בתמליל אותה שיחה, כי נתבע 3 לא הכיר למעשה את פרטי הסכם המכר החדש והוא אמר שעדיין לא התפנה לכך. עם זאת, הוא ציין כי הוא מבין שבאותו הסכם דובר על פרישת התשלום ואמר באופן ברור שהוא מבין מסרג'יו "שאת פריסת התשלום הזאת הוא מתכוון לכבד" (ר' שם, עמ' 10 ש' 2). עוד אמר, שלא ברור האם בנסיבות הקיימות החברה תמשיך להתקיים. כאשר נציגי הקיבוץ שאלו האם בכוונת החברה ללכת לפירוק, הוא השיב בשלילה, אך בד בבד הבהיר - "זה, זה חלק מהשאלה. אם היא תלך לפירוק, זה, זה... מי שמתכוון לעמוד בהתחייבויות שלו עם נערן, זה לא פי.וי.רן אלא הבעלים..." (ר' עמ' 10 ש' 12-11). לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באותה שיחה כי החוב של המכירה נותר על חב' מידל איסט, על אף שהחברה היא זו ששילמה את אותו חוב עד אז (ר' שם, דברי נתבע 3 בעמ' 10 ש' 22).
55. בין השאר אמר הנתבע 3 כדלקמן:
--- סוף עמוד 32 ---
"... אם פי.וי.רן לא קיימת, נדמה לי שמבחינה פורמלית המצב שלכם שונה ממה שאם היא כן קיימת. כרגע פי.וי.רן אמורה להישאר קיימת. זאת אומרת, אני לא יודע לכמה זמן כי נראה לי על פניו, באינטואיציה, שאין לזה היגיון רב להשאיר את פי.וי.רן אם לא תהיה פעילות, רק בגלל שחייבים לנערן. אפשר לפתור את זה אחרת".
(ר' שם, בראש עמ' 11).
בהתאמה למכתב שנערך בסוף הפגישה עם סרג'יו, הוא אמר שיש הפסדים שנצברו, שצריך לשבת עם רו"ח, אך לא הסתיר את הנחתו כי "על ציר הזמן" החברה לבסוף תיסגר ולכן צריך "לסגור את הפינה הזאת". מהקשר הדברים ברור כי כוונתו הייתה שיש לשבת עם הבעלים כדי לראות איך פורטים משפטית את ערבותה של חברת מידל איסט ואת הכוונה לנסות ולהמשיך לשלם תשלומים על חשבון החוב מהפעילות החלופית שתימשך בחברה כאשר אינה יצרנית. עת ביקשו נציגי הקיבוץ לדעת מי הכתובת לאותה התנהלות, הוא הבהיר: "אתה יכול לעשות את זה דרכי, אבל אני גם אומר לכם... זה לא מזיק לעשות את זה באופן ישיר, מטבע הדברים" (ר' שם, עמ' 13 ש' 13-12). ביחס לבעלים הוא הבהיר, שסרג'יו מנוהל יותר משיקול כלכלי, כלומר הוא בהחלט היה יכול להגיד להם "פשטתי רגל... תחפשו אותי בפינה" (ר' שם, בשולי עמ' 13). עם זאת, הוא אמר: "אבל אני חושב שאלברט לא יכול להרשות לעצמו פה משברים גדולים מדי. יש לו פעילויות אחרות בארץ והוא יש לו משפחה בארץ והוא דמות מאוד ידועה וחשובה..." (ר' שם, עמ' 14 ש' 4-2). הוא הבהיר כי אומנם בחלוקה בין אלברט וסרג'יו, האחרון הוא שמטפל בישראל, אך ציין כי העובדה שסרג'יו "לא יכול להרשות לעצמו להיות מנייאק בעניין הזה, זה חלק מזה מוחזק אצל אלברט" (ר' שם, ש' 9-8). כאשר טענו נציגי הקיבוץ שאם החברה חדלה מלפעול החוב הוא ישירות של הבעלים ולפירעון מידי, אמר להם נתבע 3 כי עליהם לפנות לבעלים ולהבהיר שאם המערכת לא ממשיכה כפי שהיא, אז צריכים מהם התחייבות (ר' שם, בעמ' 23 ש' 9-6).