תובנה בסיסית זו הוסברה היטב על ידי פרופ' דוד אנוך במאמר שנסוב על הסכמות היפותטיות. אצטט מדבריו:
"Consent has normative force. It can render impermissible things permissible (like […] your using my property). […] Giving consent is exercising a normative power. But in these respects, a hypothetical consent just won’t do the trick at all. If you complain about my using your
--- סוף עמוד 24 ---
property, and I note that you’ve consented (under the suitable conditions, etc.), then that is the end of the matter – a part of the bundle of rights that your property rights include are precisely the power, by your consent, to make it the case that it’s permissible for me to use it. If you haven’t consented, though, you haven’t exercised that power of yours. How does it matter, then, that you would have, under some hypothetical conditions? It is of the very nature of normative powers – indeed, of powers more generally – that in order to have their standard (normative) effect, they must be exercised. A hypothetical consent, we may conclude, is not a pale form of an actual consent; it is no consent at all".
David Enoch, Hypothetical Consent and the Value(s) of Autonomy, 128 ETHICS 6, 8-9 (2017).
(ההדגשה הוספה – א.ש.).
45. השאלה שעלינו לשאול אפוא היא האם מעשה התרמית שביצע המערער היה בגדר סיבה אפקטיבית או יעילה – אפקטיבית, יעילה, ולאו דווקא סיבה-שאין-בלתה (causa sine qua non) – לפגיעה ברצונו החופשי של המרומה. נקודה חשובה זו הטיב להסביר השופט א' א' לוי בע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2009):
"קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית המחייבת קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת ה'דבר'. המרמה צריכה להיות 'הסיבה היעילה' לקבלתו של הדבר [...], אולם יתכנו מצבים בהם יהיה קיים ספק לגבי בלעדיותם של מצגי השווא בהעברת ה'דבר' מהמרומה למרמה, אך לא יהיה בכך כדי לשלול את הרשעת האחרון בעבירה, ובלבד שלמצגים הנ"ל היה תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה" (ראו: שם, פסקה 41; (ההדגשות הוספו – א.ש.); ראו גם: ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-33 לפסק דינו של השופט נ' הנדל והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (1.3.2017) (להלן: עניין גוטסדינר)).