יצוין כי השופט גולדברג עצמו הוסיף וכתב בפסק דינו בעניין גולדין את הדברים הבאים:
"השלוח ייחשב למחזיק כדין בנכס גם אם הוא קיבל את החזקה בו מן השולח עצמו על יסוד טענות שווא, שלפיהן הוא מתעתד לבצע בו פעולה משפטית בעבור שולחו, בעוד שבלבו גמלה ההחלטה לנהוג בנכס זה מנהג בעלים. משנוצרה שליחות [...], ייחשב השלוח בכל מקרה כמחזיק בנכס כדין, וסעיף זה אינו מבחין בין מצב שבו הגיע הנכס לידי השלוח מידי צד שלישי לבין מקרה שבו הגיע הנכס לידיו מהשולח. לפיכך, נוכח הוראת סעיף 10(א) לחוק השליחות ייחשב השלוח, לצורך סעיף 383(א)(2), למחזיק כדין, על-אף המירמה שביסוד מסירת החזקה" (ראו: שם, פסקה 57; ההדגשה הוספה – א.ש.).
42. פרשנות מרחיבה זו של הביטוי "מחזיק כדין" הופכת את החלופה של גניבה באמצעות מרמה, שכאמור נקבעה בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין לכמעט מיותרת, אם לא למיותרת לחלוטין. פרשנות זו אינה תואמת אפוא את הכלל נגד מיותרוּת (the anti-redundancy canon), אשר קובע, בהקשרו של הדין הפלילי, חזקה שהמחוקק אינו יוצר עבירות מיותרות – חזקה שהזדמן לי להסבירה וליישמה, בהסכמת חבריי למותב, בע"פ 4802/18 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.1.2019) (ראו: שם, פסקאות 28-27 לפסק דיני). ברם, הפרשנות המרחיבה, שכאמור ניתנה בפסיקתנו לביטוי "מחזיק כדין", היא בגדר הלכה מושרשת. הלכה זו איני רואה כל סיבה להעמיד לבחינה מחדש; ובוודאי שאין כל סיבה לסטות ממנה במקרה דנן, אחרי שידענו כי
--- סוף עמוד 23 ---
מעשיו הפוגעניים של המערער עולים כדי גניבה לפי כל אחד מסעיפי-המשנה של סעיף 383(א) לחוק העונשין. אוסיף בקצרה כי ההבדל בין הגדרותיה השונות של עבירת הגניבה הבסיסית אינו משליך על הרשעת המערער בעבירות של הלבנת הון (ראו: פרט (9) לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון).
43. טענת המערער בדבר היעדר הקשר הסיבתי בין מעשי המרמה שעשה לבין החלטותיהם של חלק מהמשקיעים להשקיע את כספיהם בקרנות קלע, אף היא נדונה לכישלון. פשיטא הוא, שהחלטות המשקיעים אשר בחרו להשקיע את כספיהם בקרנות קלע הושפעו מהמצגים הכוזבים באשר לאפיקי ההשקעה שהוצגו בפניהם על ידי המערער והמגייסים שפעלו מטעמו. השפעה כאמור, היא כשלעצמה מוכיחה את התקיימותו של קשר סיבתי בין מעשי המרמה שביצעו המערער והפועלים מטעמו לבין קבלת כספי המשקיעים.
44. המערער מצביע על כך שחלק מהמשקיעים ציינו, אחרי המעשה, שהיו משקיעים אצלו את כספיהם גם אילו ידעו את העובדות לאשורן. אמירות אלה אינן עוזרות למערער. ראשית, אמירות אלה אינן בגדר אשרור של מעשי הגניבה שביצע המערער כאשר שלח את ידו בכספי המשקיעים. שנית, וזה העיקר: כמו כל נאשם אחר, המערער נותן את הדין על מעשיו ותוצאותיהם כפי שהתרחשו במציאות – להבדיל מעולם אלטרנטיבי של תרחישים היפותטיים אשר לא התממשו. במציאות, איש מהמשקיעים לא נתן את הסכמתו לכך שהמערער יסיט את כספו לאפיקים בלתי מוסכמים וייעשה בכסף זה כרצונו. הסכמה היפותטית של המשקיעים לתרחיש היפותטי אשר הוצג בפניהם אחרי המעשה – לאו הסכמה היא. ל"הסכמה" כזאת אין כוח נורמטיבי של הסכמת בעלים אמיתית, ועל כן היא אינה יכולה לנקות את מעשי המערער מפליליותם (ראו והשוו: Nails v. S&R, INC., 639 A.2d 660, 668-669 (Md. 1994)).