--- סוף עמוד 27 ---
במיוחד. שלא כמו בעבירות רכוש שגרתיות, הנזק הכלכלי שעבירות אלה גורמות לקורבנותיהן נאמד בסכומי עתק (ראו: ע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 245, 250 (2004) (להלן: עניין טופז)). עבירות אלה מסבות, לעתים קרובות, נזק רב-ממדי לשוק ההון כולו ופוגעות בצמיחת המשק הלאומי. עבירות אלה פוגעות באמון הציבור בשוק ההון, וכפועל יוצא מכך מדללות את התמריץ להשקיע בשוק ומבריחות ממנו משקיעים פוטנציאליים (ראו: ע"פ 4603/17 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן [פורסם בנבו] (16.7.2019)).
51. כל זה מחייבנו להחמיר בעונשיהם של עבריינים כלכליים. עונשים שראוי להטיל על עבריינים אלה חייבים לבטא את שאט הנפש של החברה ממעשים פליליים שבבסיסם ניצול של מעמד, כוח ושררה – מעשים אשר מונעים על ידי רדיפת בצע וחתירה להתעשרות בכל מחיר. עונשים כאמור חייבים גם לבטא את הצורך החברתי בהרתעת הרבים. כפועל יוצא מכך, בתי המשפט צריכים לקבוע עונשים אלה בהתחשב בגודל הפיתוי לבצע עבירות כלכליות ובקושי לגלותן (ראו: ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקאות לח-לט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין [פורסם בנבו] (17.7.2014); וכן ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, פסקה 73 [פורסם בנבו] (2007)).
לעניין זה, יפים הם דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353 (1996):
"כאשר ניצבים אנו אל מול מעשים של פגיעה בגוף או ברכוש, הכול מסכימים שיש לראות בהם עבירות שענישה בצדן, באשר אין חברה אנושית מתוקנת יכולה להתקיים בלי לנקוט סנקציות עונשיות כנגד אלה הפוגעים בציפור הנפש של תפיסתנו הערכית והמוסרית ומסכנים את שלומנו ואת ביטחוננו האישי. [...] גם מעשים מתוחכמים, הנעשים על-ידי הפרט בתחומי חברה וכלכלה, פגיעתם עלולה להיות קשה למשק ולאדם הפרטי. ככל שהמעשים מתוחכמים יותר, מקצועיים יותר ונעשים בידי אנשים או גופים בעלי כוח ושליטה, כך גם אמצעי הריסון, המניעה וההרתעה על-ידי החוק צריכים להיות מתוחכמים ורגישים יותר לאינטרסים של הפרט והחברה הראויים להגנה. עם מעשים אלה נמנות העבירות הכלכליות למיניהן" (ראו: שם, בעמ' 474-473; כמו כן ראו: עניין הבי, פסקה 638; עניין טופז, בעמ' 251-250).
כמו כן נזכור בהקשר זה את דבריו של השופט א' ברק:
--- סוף עמוד 28 ---
"ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי צווארונו של עושה העבירה הזו אינו 'לבן', והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט" (ראו: ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, 219-218 (1981); (הציטוט הפנימי הושמט – א.ש.)).