מצב שני – זהה למצב הראשון, אולם ראובן משתמש בכספו של שמעון בניגוד למצג שהציג לו, משקיע אותו בהשקעות מסוכנות ביותר והכסף יורד לטמיון.
מצב שלישי – בדומה למצב הראשון, ראובן מציג בפני שמעון מצג לפיו אם שמעון ישקיע את כספו באמצעותו, ראובן ישקיע את הכספים בהשקעות סולידיות ביותר. בשונה מהמצב הראשון, בעת שראובן מציג את המצג הוא מתכוון, בתום לב,
--- סוף עמוד 51 ---
להשקיע את הכספים בדיוק בהתאם למצג שהציג. ברם, לאחר שכספו של שמעון כבר בידיו מתפתה ראובן להשקיע אותו בהשקעות מסוכנות ביותר והכסף יורד לטמיון.
26. במצב הראשון, דומה כי לא יכול להיות ספק שמתגבשת עבירת קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק. זאת, שכן עבירה זו מתמקדת בשלב הוצאת הדבר מידיי המרומה באמצעות הצגת מצג שווא (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 59 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה [פורסם בנבו] (23.5.2011) (להלן: דנ"פ פרי)). לעומת זאת, נוכח העובדה שבמצב הראשון ראובן נתפס לפני שהיה סיפק בידיו לעשות שימוש בכספים, לא נפגע כל אינטרס רכושי של שמעון, כנדרש לצורך התגבשות עבירת הגניבה (ראו דנ"פ פרי, פסקאות 61-60 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה), וממילא גם לא נעברה עבירה של גניבה בידי מורשה.
27. במצב השלישי, מתגבשת עבירת הגניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין (לפי כל אחת מהחלופות בסעיף זה), שבבסיסה גניבה בשליחת יד במובנה בסעיף 383(א)(2) לחוק. במסגרת עבירת הגניבה בשליחת יד, "כבר בנקודת הפתיחה העובדתית נתון רכוש הזולת בחזקתו של הגנב, לאחר שהגיע לידיו בהסכמת בעל הפקדון. מעשה שליחת היד מבטא את השתלטותו החד-צדדית של הנפקד על הרכוש, תוך הפרת תנאי ההפקדה שבכפיפות להם הועברה אליו החזקה ברכוש" (דנ"פ פרי, פסקה 54 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ההדגשה במקור – י' כ').
לעומת זאת, במצב השלישי לא מתגבשת העבירה של קבלת דבר במרמה. זאת, שכן בשלב קבלת הכספים לא התכוון ראובן לעשות בהם שימוש אחר מזה שהוצג על ידו לשמעון, כך שהכספים לא הושגו במרמה, והכוונה לעשות בכספים שימוש אחר מזה שלשמו הופקדו בידיו של ראובן התגבשה רק לאחר קבלתם. על הבדל זה, בין עבירת הגניבה בשליחת יד לעבירה של קבלת דבר במרמה, עמד השופט א' גולדברג בפסק דינו בע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1 (1995), בציינו כי:
"...העיתוי להתגבשות ההחלטה של מקבל הנכס לנהוג בו מנהג בעלים הוא שתוחם את היקף עבירת הגניבה לפי סעיף 383(א)(2) ביחס להיקף עבירת המירמה. אם התגבשה הכוונה לנהוג בנכס מנהג בעלים לאחר שהושגה החזקה בו, כי אז תהיה גניבה לפי סעיף 383(א)(2), אם לא יהיה ספק בדבר חוקיות החזקה בנכס. פשיטא, כי במקרה כזה גם לא נעברה עבירה של קבלת דבר במירמה; שכן, אם בעת קבלת החזקה בנכס טרם גמלה בלב עושה העבירה ההחלטה לנהוג בו מנהג