--- סוף עמוד 52 ---
בעלים, הרי שאין לומר כי מסירת הנכס אליו נעשתה על יסוד מצג שווא (שם, בעמ' 29).
המצב בו הנאשם הציג מצג שווא אולם לא קיים קשר סיבתי בין המצג לבין קבלת הכספים משתייך לקטגוריה זו, בה מתגבשת עבירה של גניבה בידי מורשה, אך לא מתגבשת עבירה של קבלת דבר במרמה.
28. המצב השני הוא שילוב של שני המצבים האחרים (הראשון והשלישי). בתוך כך, הרי שמצב זה מקיים הן את יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה והן את יסודות העבירה של גניבה בידי מורשה.
לעמדת חברי, בדומה למצב השני, גם בנסיבות דנן מתקיימים יסודותיהן של שתי העבירות דנן – קבלת דבר במרמה וגניבה בידי מורשה. ואולם, נוכח סברתו כי בדנן מתקיים קשר סיבתי בין מצגי המערער לבין השקעת הכספים שבוצעה על ידי כלל המשקיעים, גורס חברי כי: "...רכיביה של עבירת קבלת דבר במרמה – (א) קבלת כספים; (ב) במרמה – חופפים את רכיביה של עבירת הגניבה בידי מורשה [...]: (א) קבלת כספים; (ב) במרמה; (ג) עם ייפוי כוח לעשייה בהם; מתוך כוונה לשלול את הכספים מבעליהם שלילת קבע; (ה) אשר מתגבשת בזמן נטילת הכסף" (ההדגשה במקור – י' כ'). לפיכך, סובר חברי כי העבירה של קבלת דבר במרמה "נבלעת" בעבירה של גניבה בידי מורשה, כך שיש להרשיע את המערער בעבירה של גניבה בידי מורשה בלבד, שכן זו "עבירה חמורה יותר מקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות".
במאמר מוסגר, אציין כי מסקנתו האמורה של חברי, כי בנסיבות כמתואר לעיל ("המצב השני") העבירה של קבלת דבר במרמה "נבלעת" בעבירת גניבה בידי מורשה, אינה נקייה מספקות בעייני. בין שתי העבירות הנ"ל ישנם הבדלים לא מועטים, לרבות בעניין היסודות המרכיבים אותן (וראו: עניין גולדין, עמ' 30; דנ"פ פרי, בפסקה 59 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה), ואף הובעה בפסיקה הדעה, בנסיבות דומות לנסיבות דנן, כי שתי העבירות הנ"ל אינן מבוצעות באותה התנהגות (וראו: עניין רויטמן, פסקאות 5-4 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין אבו חצירא). יחד עם זאת, לא בכך מצויה עיקר המחלוקת ביני לבין חברי, השופט שטיין, כך שלא מצאתי להרחיב בעניין או לקבוע בו מסמרות.
29. החשוב לעניינו כעת הוא כי היוצא מעמדתו של חברי הינו כי ישנם שני טיפוסי מקרים של עבירת הגניבה בידי מורשה: טיפוס ראשון הדומה בנסיבותיו למצב השלישי, במסגרתו תחילה פעל הגנב בתום לב, ורק בשלב מאוחר יותר הפר את תנאי הפיקדון