בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ה"פ 11029-12-19 הרצנו ואח' נ' Pressman Toy Corporation
30 יוני 2023
לפני כבוד השופטת תמר אברהמי
תובעים
1.מיכה הרצנו
2.מריאנה הרצנו
3.אורלי פידלמן
4.למדע תעשיות קלות בע"מ
5.M&M Ventures Limited
6.M&M Ventures (2014) Limited
ע"י ב"כ עו"ד אייל דורון, עו"ד רון ליבסון ועו"ד עודד קרמר
[ש. הורוביץ ושות', עו"ד]
נגד
נתבעת
Pressman Pressman Toy Corporation
ע"י ב"כ עו"ד ראובן בכר, עו"ד נועה ברהום ועו"ד נופר יורב
[פישר ושות' – עורכי דין]
פסק דין
1. לפני מחלוקת בעניין הסכם המקנה זכויות מסוימות במשחק "רמיקוב" (Rummikub) בארה"ב ובקנדה.
תקופתו של ההסכם אינה קצובה. בלב ההליך עומדת השאלה אם ניתן להביא את ההסכם לסיום תוך מתן הודעה זמן סביר מראש או בנסיבות העניין על רקע אובדן אמון.
2. ההפניות להלן אל מוצגים (מ/__) הן הפניות לתיק המוצגים המשותף שהוגש בשלב הסיכומים. הפניות אל עמודים ושורות הן הפניות לפרוטוקולים של הדיונים כפי שמופיעים במערכת נט-המשפט . הכל, אלא אם מצוין או משתמע אחרת.
הצדדים, אבני דרך עובדתיות, תמצית עמדות
הצדדים
3. התובעים או מי מהם (הרצנו) החזיקו ומחזיקים בזכויות במשחק רמיקוב (המשחק), שהומצא במחצית המאה העשרים ע"י מר אפרים הרצנו ז"ל.
תובעים 2-1 (מיכה ו-מריאנה) הם ילדיו ויורשיו החוקיים של ממציא המשחק; תובעת 3 (אורלי) היא בתה של מריאנה. תובעת 4 (למדע) היא חברה ישראלית בבעלות מיכה ומריאנה; תובעות 5 ו-6 הן חברות זרות בבעלות אורלי.
4. הנתבעת (פרסמן) היא תאגיד הרשום במדינת ניו יורק בארה"ב. עיסוקה של פרסמן בייצור, פרסום, קידום והפצה של משחקים וצעצועים.
בין השנים 2014-1977 עמד מר ג'ים פרסמן (ג'ים) בראש החברה. בחודש יולי 2014 נרכשה פרסמן על ידי תאגיד Goliath B.V. (גוליית) .
5. גוליית, העוסקת בייצור והפצה של משחקים וצעצועים, נוהלה ומנוהלת ע"י משפחת גולעד: בעבר – ע"י אדר גולעד (אדי) וכיום בעיקר ע"י בנו של אדי – יוחנן גולעד (יוחנן).
משפחת הרצנו ומשפחת גולעד אינן זרות זו לזו. בין מיכה לאדי היכרות ארוכת ימים ובין הרצנו לגוליית הייתה, ללא קשר לרכישת פרסמן, מערכת יחסים עסקית שכללה גם התקשרויות בהסכמי הפצה של רמיקוב באירופה ובאוסטרליה, הסכמים שאינם עניינה של תובענה זו . בין מיכה לאדי היו בעבר קשר קרוב ויחסי אמון. הצדדים מציינים כי בחלוף השנים ועם חילופי הדורות והגידול בעסקי גוליית, הפכו היחסים פחות אישיים ויותר פורמליים (סע' 21 להמרצת הפתיחה; סע' 19 ו-179 לסיכומי פרסמן).
בהתייחסם לנתבעת, מתייחסים הרצנו הלכה למעשה גם ולעתים בעיקר, לגוליית. בדיון יתכן שימוש בשמות פרסמן וגוליית באופן חילופי.
אבני דרך עובדתיות
6. בשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, התקשרו הרצנו ופרסמן בהסכם רישיון המתייחס לייצור ושיווק רמיקוב בארה"ב ובקנדה.
בין הצדדים נחתם הסכם בכתב וזאת כנראה בשנת 1979. הצדדים לא איתרו עותק של ההסכם שנחתם בסוף שנות ה-70 (ויכונה: הסכם 1979), אולם אין מחלוקת בדבר קיומו.
7. כשני עשורים מאוחר יותר ועל רקע נסיבות שלא הובהרו עד תום, נחתם בין הרצנו ופרסמן הסכם חדש, שהוא ההסכם שבבסיס ההליך כאן (הסכם מיום 1.1.1997, מ/55), שיכונה: ההסכם או הסכם 1997.
8. מאז נרכשה פרסמן על ידי גוליית בשנת 2014 התקיימו, ביוזמת הרצנו, מגעים בין הצדדים לשינוי או עדכון של תנאי ההסכם. המגעים לא צלחו.
9. ביום 2.12.2019 שלחו הרצנו לפרסמן "Notice of Termination" ולפיו יבוא ההסכם לסיום ביום 31.12.2020 (מ/7, הודעת הסיום).
בסמוך לאחר משלוח הודעת הסיום הגישו הרצנו את התובענה דנן, בה עתרו להצהיר על זכותם לפעול כפי שפעלו לסיום ההתקשרות.
תמצית עמדות
10. לטענת הרצנו, לא נותרה להם ברירה אלא לסיים את ההתקשרות בהודעה שנשלחה.
עמדת הרצנו היא כי מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה אשר חזקה כי ניתן לבטלו על ידי כל אחד מן הצדדים באמצעות הודעה מוקדמת, ללא עילה. כן נטען, בין השאר, כי הנתבעת גררה רגליים מספר שנים במשא ומתן על עדכון ההסכם דבר שהביא לערעור האמון ששרר בין הצדדים; כי מדובר בהסכם מסחרי המחייב שיתוף פעולה ויחסי אמון; כי המשחק הוא פרי טיפוחים של המשפחה והצורך בהגנה עליו אינו כלכלי גרידא אלא גם אישי; כי גוליית ניצלה פער עצום ביחסי הכוחות בין הצדדים על מנת להשאיר את ההסכם מבלי לעדכנו; ועוד.
11. הנתבעת מצדה טענה, כי הרצנו לא היו רשאים לבטל את ההסכם, שכן אפשרויות הביטול מוגדרות בהסכם, שלשונו ברורה, ואין בו הוראה המאפשרת ביטול ללא עילה. נטען כי החזקה אליה מפנים הרצנו אינה חלה על ההסכם הן לנוכח לשונו הבהירה והן משום שמדובר בהסכם מסוג עליו ממילא לא חלה החזקה לפי הדין.
לטענת הנתבעת, חוסר תום לב והתנהגות לא נאותה במשא ומתן אפיינו את הרצנו דווקא, אשר התנהלו בעצלתיים וניסו לשנות את ההסכם באופן חד צדדי ולטובתם בלבד; פערי הכוחות אינם כנטען על ידי הרצנו וכך גם אובדן האמון הנטען; המשחק רמיקוב הוא מוצר הדגל של גוליית ולכן סיום ההסכם לגביו יפגע בה קשות והמשך קיומה תלוי בו; ועוד. לשיטת הנתבעת מדובר בניסיון של הרצנו לכפות את דרישותיהם המסחריות במסגרת משא ומתן, באמתלה של פרשנות מרחיבה ושגויה להסכם.
12. אין באמור כדי למצות את טענות הצדדים אלא כדי להביא רקע כללי בלבד.
העדים והערות ראייתיות
13. מטעם התובעים הובאה עדותו של מיכה הרצנו.
מטעם פרסמן הובאו עדויות של אדי גולעד; ג'ים פרסמן; עו"ד Lynn S. Fruchter, שעבדה במשרדי עורכי דין בארה"ב וניסחה הסכמי רישיון עבור פרסמן (עו"ד פרוכטר); ומר David Daniel Dubosky כחוות דעת לגבי הנוהג בשוק המשחקים (game and toy industry) (דובוסקי).
יצוין כי חוות דעתו של דובוסקי לא אומתה כדין. התובעים התנגדו תחילה להגשתה ולבסוף משכו את התנגדותם תוך שמירת טענות לעניין המסמך, תוכן העדות והמומחיות הנטענת.
14. בקשה לצירוף ראיות שהוגשה מטעם הנתבעת במהלך שלב ההוכחות, נדחתה בהחלטה מיום 2.10.2021 מהטעמים המפורטים בה. בעיקרם של דברים: הבקשה לא נתמכה בתצהיר; לא נומק אי גילוי המסמכים במועד; השמטת המסמכים לא הייתה מקרית אלא נעשתה בכוונת מכוון בניסיון להפתיע את הצד שכנגד; קבלת המסמכים צפויה להוביל לפתיחה מחדש של הליך ההוכחות ויש לדבר השלכה דיונית ממשית על הצד שכנגד ובכלל; אחד משני המסמכים שאליהם התייחסה הבקשה אינו בעלת משמעות ראייתית של ממש, אם בכלל, ומשמעות המסמך השני אינה כה רבה עד כי היא מצדיקה להתעלם ממכלול הקשיים בבקשה בשם "חקר האמת", אין מדובר ב"ראיה משמעותית הנושאת משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה".
סדר הדיון
15. לנוכח המחלוקות בין הצדדים, תחילה תיבדק האפשרות לסיים את ההסכם בהודעה תוך מתן התראה זמן סביר מראש וללא צורך בעילה קונקרטית.
ככל שיש אפשרות לסיים כך את ההסכם, דין התביעה להתקבל שכן לא הייתה מחלוקת כי הודעת הסיום ניתנה זמן סביר מראש. ככל שאין אפשרות לסיים את ההסכם ללא עילה, יש לבחון את טענת הרצנו לגבי זכותם לסיים את ההסכם בנסיבות העניין על רקע אובדן אמון.
בפתח הדיון וכרקע לו, יובאו תיאור כללי של ההסכם ושל כמה סוגיות בדין.
ההסכם (1997)
16. כותרתו של ההסכם היא: "Trademark License Agreement". מיכה ומריאנה מוגדרים בו כ-Licensor ופרסמן מוגדרת כ-Licensee.
הסעיף הראשון להסכם קובע – בתרגום חופשי ומתומצת – כי ניתנים לפרסמן זכות ורישיון בלעדיים לשימוש בסימן המסחר רומיקוב בארה"ב ובקנדה לגבי ייצור, קידום ומכירות של המשחק, וכן ניתנים לה זכות ורישיון בלעדיים לייצר, למכור, לפרסם ולקדם את המשחק בארה"ב ובקנדה. נקבע כי הזכויות המוענקות בהסכם כוללות את הזכות להשתמש בסימן המסחר, בעיצוב, בזכויות היוצרים ובפטנטים, ככל שיש, במוצרי המשחק בטריטוריה הנ"ל, אך ללא זכות להכניס שינויים או שיפורים במוצרים ללא הסכמת הרצנו, וככלל, ללא זכות להעברה של הזכויות (למעט לגבי קנדה).
17. סעיף אשר ממוספר 2(a) להסכם (הגם שאין סעיף 2(b) או כל סעיף משנה אחר), העומד במרכז רבות מהטענות, מורה:
"The term of this agreement shall commence January 1, 1997. During the term of this agreement, Licensor will have the right to terminate this agreement upon 60 days written notice in case the Licensee fails to produce $50,000.00 in royalties and does not pay to Licensor the difference between $50,000.00 and the amount of royalties actually earned within thirty (30) days after the final accounting statement is rendered for any year in which such a shortfall occurs."
18. הסעיפים הבאים בהסכם עוסקים בין השאר בדרך ואיכות ייצור, שיווק, פרסום ומכירה של המשחק ע"י פרסמן (לרבות קבלת אישורים של הרצנו בעניינים מסוימים) (סע' 3), בתמלוגים שישולמו (לרבות תנאי תשלום, מיסוי ועוד) (סע' 4), בשיפוי (סע' 5), בבעלות הרצנו בזכויות הקניין הרוחני (סע' 6), ובביטוח (סע' 7).
19. סעיף 8(a) להסכם מתייחס לסיום ההסכם בשל הפרה:
"If any party breaches any of its material obligations under this Agreement, the other party shall have the right, without prejudice to other rights which it may have, to terminate this agreement by giving thirty (30) days written notice to the breaching party, and this notice will automatically become effective unless the breaching party completely remedies the breach within the thirty (30) day period."
סעיף 8(b) להסכם מתייחס לביטול "אוטומטי" של ההסכם במקרים הנוגעים למצב הכלכלי של פרסמן, כמו הליך חדלות פירעון שאינו מוסר בתוך זמן קצוב, מינוי כונס לחלק מהותי של עסקי ונכסי פרסמן וכדומה. הסעיף קובע כי ההסכם יסתיים כאשר יתרחש איזה מהמקרים שפורטו בו ומוסיף: "This termination will be without prejudice to any other right Licensor may have".
20. סעיף 9 להסכם מתייחס לדרך בה ינהגו הצדדים במקרה של סיום ההסכם, לרבות פרק הזמן בו יתאפשר לפרסמן להמשיך למכור מוצרים שברשותה וזכות הרצנו לרכוש את המלאי. הסעיף מתחיל במלים:"Upon the expiration or termination of this Agreement for any reason whatsoever,…"
סעיף 10 להסכם עוסק במקרה בו נודע לפרסמן על צד ג' העושה שימוש בסימן המסחר או בעיצוב הדומים לאלה של המשחק.
הסעיפים הבאים כוללים הוראות כלליות כמו בעניין היחסים המשפטיים בין הצדדים (העדר יחסי שליחות וכיוצ"ב) (סע' 11(b)), בכתובות להודעות לפי ההסכם (סע' 12), בחובת כתב לעניין ויתור על זכויות (סע' 13), בכך שכותרות ההסכם שאינן משליכות על פרשנותו (סע' 15), ועוד.
21. סעיף 17 להסכם קובע כי על ההסכם יחול הדין הישראלי אשר חל על חוזים שנערכו ומיושמים בתל אביב ("This Agreement shall be governed and construed in accordance with the law of Israel applicable to agreements made and to be performed in Tel Aviv"). כן נקבע כי סמכות השיפוט לגבי כל מחלוקת בין הצדדים הקשורה להסכם תהא נתונה לבתי המשפט בישראל ("The courts of Israel shall have jurisdiction over the parties with respect to any dispute or controversy between them arising under or in connection with this Agreement").
22. כעולה מתיאור ההסכם לעיל, מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה. על כך אין עוררין. כפי שצוין, השאלה שעמדה במרכז הדיון היא אם ניתן להביא הסכם זה לידי גמר במתן הודעה זמן סביר מראש גם ללא עילה קונקרטית.
משחל הדין הישראלי על ההסכם ופרשנותו, נביא כרקע נוסף לדיון, כמה מההלכות הנוגעות לפרשנות חוזים בכלל ולהסכמים לתקופה לא קצובה בפרט.
פרשנות חוזה – כללי
23. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוק החוזים הכללי) קובע כיום, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
אין זה נוסחו המקורי של סעיף 25(א) לחוק. הסעיף תוקן בשנת 2011 (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), תשע"א-2011, ס"ח תשע"א מס' 2273 מיום 26.1.2011 עמ' 202). ברקע התיקון עמדו פסקי הדין בעניין אפרופים ובעניין ארגון מגדלי הירקות (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (6.4.1995); דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (11.5.2006)).
ההסכם שבבסיס המחלוקת דנן נחתם בשנת 1997, קודם לתיקון החוק. אותה עת היה נוסחו של סעיף 25(א) כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
24. משנחתם ההסכם קודם לתיקונו של סעיף 25(א), כי אז – בלשונו של כב' השופט שטיין – "מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים... אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו... כמו כן... באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית..." (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019) (עניין ביבי כבישים), סע' 11).
25. להשלמת התמונה יצוין כי למרות ריבוי העיסוק העיוני בסוגיית הפרשנות, ובפרט בשאלת היחס שבין לשון חוזה לבין תכליתו כפי שהיא משתקפת מהנסיבות, "ככלל, דומה כי הפער בין הגישות השונות שהוצגו לאורך השנים, אינו גדול כפי שיש מי שמבקשים להציגו" (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ (8.2.2018) (עניין פז), סע' 46, השופטת ברון).
"אודה כי אף אני חשבתי תחילה שהמחלוקת בפסיקת בית המשפט בדבר היחס בין לשון החוזה לנסיבות החיצוניות היא עקרונית ומעשית... אולם, ברבות השנים והתיקים, הגעתי למסקנה כי בפועל המחלוקת אינה כה מעשית ומשמעותית כפי שחשבתי תחילה... הניסיון מלמד כי עוקצה המעשי של המחלוקת בין הגישות השונות שהובעו בפסיקה קהה יותר מעוקצה התיאורטי" (ע"א 4690/20 פיסחוב נ' ישראלי (13.7.2022), המשנה לנשיאה (בדימ') הנדל); "ממילא 'ברוב המקרים אין הוויכוח באשר לפרשנות מביא לתוצאות שונות בין החולקים עיונית' (ע"א 36/11 חברת דואר ישראל בע"מ נ' חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ, סע' 19 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (3.9.2015)" (ע"א 3604/20 רשות מקרקעי ישראל נ' י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ (26.7.2022) (עניין דמרי), סע' 28, השופט סולברג); "לאחרונה מתרבים הקולות הסבורים כי הפער בין הגישות השונות, ומכל מקום, הפער בתוצאות יישומן במקרה הקונקרטי המובא לדיון, אינו כה גדול" (ע"א 2308/20 פז חברת נפט בע"מ נ' ממן (28.8.2022), סע' 63, השופטת כנפי-שטייניץ).
26. גם בעניין ביבי כבישים אושר, כי "הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה" (סע' 12 לפסק דינו של השופט שטיין; ור' גם דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020) (דנ"א ביבי כבישים), סע' 14), תוך שנמצא במקביל כי "לא כל החוזים נולדו שווים" (שם). העקרונות הפרשניים יכולים להיות מיושמים באופן שונה בהינתן סוג החוזה ונסיבות כריתתו (דנ"א ביבי כבישים, שם).
אליבא דכולי עלמא, לשון ההסכם מהווה נקודת מוצא לכל הליך פרשני וכאשר היא ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת החוזה, תינתן לה הבכורה בהליך הפרשני (עניין פז, שם). כאשר לשון ההסכם אינה ברורה די הצורך ואין בה כדי להשיב בצורה בהירה על השאלה שבמחלוקת, יש לפנות אל הנסיבות החיצוניות להסכם (ע"א 8300/15 רשות הפיתוח נ' לבניין מוצרי מלט בע"מ (29.8.2017), השופט דנציגר).
הסכמים לתקופה לא קצובה – כללי
27. עניינם של הסכמים שתקופתם אינה קצובה עלה לדיון לא פעם בפסיקת בתי המשפט בישראל.
בית המשפט העליון פסק זה מכבר כי קיימת חזקה שחוזה אינו נערך לצמיתות וכי ניתן להביאו לסיום לאחר מתן הודעה זמן סביר מראש. חזקה זו תכונה להלן: החזקה הראייתית.
"...מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? האם יש להסיק כי חוזה כזה אינו יכול לבוא לידי סיום אלא, כפי שנוצר, בהסכמה הדדית? השאלה היא, באופן עקרוני, שאלה של פרשנות החוזה. ...אולם כיצד יש לפרש את החוזה לענין זה?
ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד-צדדי, זה מן האחיזה של זה."
ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (3.5.1994) (עניין התאחדות סוכני נסיעות), סע' 14.
28. לאורך השנים שב בית המשפט העליון וחזר על קיומה של החזקה הראייתית, לעתים תוך ציטוט עניין התאחדות סוכני הנסיעות על כי "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה..."
לפסיקה בסוגיה זו, לרבות בתקופה שקדמה לעניין התאחדות סוכני הנסיעות, ר': ע"א 6763/13 חוות בי. אפ. סי. בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (10.8.2014), סע' 16; ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל (13.4.2014), סע' לד'; ע"א 3496/08 מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (16.11.2010) (עניין מכון אקסטרא), סע' ט"ו; עע"מ 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית הגולן (22.8.2010), סע' 38-37; ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ (8.11.2009) (עניין אמריקר), סע' 25; ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (12.8.2009), סע' 23; ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (17.6.2008) (עניין בשארה), סע' כ"ד; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) (13.2.2008) (עניין בלום), סע' 43; רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' אלישר (22.2.2005), סע' 5; ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106 (28.3.2004) (עניין מול הים); ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849 (30.10.2000) (עניין טנא נוגה), סע' 15(ג); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (16.5.1993), סע' 7-6; ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (11.7.1990), סע' 5(ב); ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (11.12.1974), סע' 5-4.
29. בהמשך נראה כי הנתבעת סבורה שהחזקה אינה חלה על סוג ההסכם הרלוונטי והתובעים דוחים עמדה זו, אולם בכל מקרה אין חולק כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה.
"ודוק: ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראיה. שתי פנים לחזקה זאת. ראשית, היא אומרת שחוזה לתקופה בלתי-קצובה אינו חוזה לצמיתות. שנית, היא אומרת כי חוזה כזה ניתן לביטול באופן חד-צדדי. אולם, כדינה של חזקה, אף חזקה זאת, על שתי פניה ניתנת לסתירה בראיות. בסופו של דבר לא באה החזקה אלא לסייע בידינו לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שהכוונה אינה ברורה. אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר מה היתה הכוונה, ולקבוע אותה על יסוד ראיות. גם אין היא אמורה לפטור מן הצורך לברר מה היתה כוונת הצדדים. אפשר שכוונת הצדדים תעלה באופן ברור מן הנסיבות. או אז לא יהיה צורך או מקום לחזקה. כך, לדוגמא, אפשר שבנסיבות של מקרה מסויים לא יהיה זה נכון לומר, בהתאם לחזקה, כי הצדדים התכוונו לאפשר סיום החוזה באופן חד-צדדי, בכל עת ומכל טעם. הנסיבות עשויות ללמד, למשל, על כוונה שהחוזה יסתיים מעצמו, כאשר יתרחש ארוע מסויים, או שאחד הצדדים יהיה רשאי לסיים את החוזה אם, ורק אם, התקיימו תנאים מסויימים."
עניין התאחדות סוכני הנסיעות, סע' 15.
"מדובר בחזקה, וככזו ניתנת היא לסתירה באמצעות ראיות, המעידות על כוונת הצדדים לחוזה ספציפי" (עניין מכון אקסטרא, שם; עניין בשארה, שם). "מדובר בחזקה ראייתית בלבד, חזקה הניתנת לסתירה בראיות אחרות, אשר נועדה לסייע לעמוד על כוונת הצדדים מקום שהיא אינה ברורה ולא לבוא במקומה" (עניין בלום, סע' 38).
30. החזקה כי "הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר" (עניין למיט, סע' 5), תבחן בכל מקרה לפי ההסכם הקונקרטי העומד על הפרק.
31. בנסיבות "מיוחדות", אפילו תנייה חוזית ברורה אשר אוסרת במפורש על ביטול ההסכם, לא תשלול את אפשרות הביטול (עניין טנא נוגה, סע' 18; עניין בלום, סע' 39).
הערת ביניים
32. במקרה בו כוונת הצדדים ברורה יש להחיל כוונה זו ואין להידרש לחזקות ראייתיות. הדבר נכון לגבי הכלל הנזכר בעניין אפשרות להביא לסיום חוזה לתקופה לא קצובה, וכן לגבי כללים נוספים ובהם עקרון הפרשנות נגד המנסח.
ברמה העקרונית, אם נגיע למסקנה שכוונת הצדדים בענייננו ברורה תוחל כוונתם זו, יהא תוכנה אשר יהא; ואם נגיע למסקנה כי הכוונה אינה ברורה, תעלה על הפרק שאלת החזקות הראייתיות. עם זאת, מהלך של פרשנות הסכם לא תמיד מבוצע בסדר ובגבולות כה ברורים. יש ובית המשפט סבר שאין כלל צורך להידרש לכלל ראייתי זה או אחר משום שכוונת הצדדים ברורה. יש מקרים בהם נראה כי כלל ראייתי הוחל כחלק מהמתווה הפרשני של כוונת הצדדים.
דיון
33. את המהלך הפרשני נתחיל, כתמיד, בלשון ההסכם. לנוחות הקריאה תובא פעם נוספת לשון סעיף 2(a) שעמד במרכזם של רבים מטיעוני הצדדים.
"The term of this agreement shall commence January 1, 1997. During the term of this agreement, Licensor will have the right to terminate this agreement upon 60 days written notice in case the Licensee fails to produce $50,000.00 in royalties and does not pay to Licensor the difference between $50,000.00 and the amount of royalties actually rendered for any year in which such a shortfall occurs."
34. סעיף 2(a) אינו קובע יחס בין חלקיו. המשפט הראשון, המורה על מועד תחילת ההסכם, מסתיים בנקודה. המשפט המתייחס לתשלום תמלוגי מינימום מתחיל ללא אזכור או מילת יחס אחרת לקודמו. בכלל זאת, אין קביעה כי ההסכם יתחיל בתאריך פלוני ויישאר בתוקף אלא אם (as long as) לא ישולמו תמלוגים מינימליים או יקרו מקרים מסוימים שהוגדרו (כפי שנראה, המצב שונה בהסכמים אחרים של הנתבעת). המשפטים מונחים זה לצד זה. נזכיר כי ההסכם קובע (סע' 15) שכותרות הסעיפים לא ישמשו לפרשנותו.
35. סעיף 2(a) מציין אפשרות לסיום ההסכם כאשר התמלוגים המשולמים אינם עוברים רף מינימום, אך אינו מתייחס מפורשות לקיומן או העדרן של אפשרויות לסיים את ההסכם במקרים אחרים. ודוק: הסעיף אינו מתייחס לכך, למרות שההסכם כולל הוראות לגבי אפשרויות נוספות לסיומו במקרים של הפרת התחייבויות מהותיות ושל קשיים כלכליים של הנתבעת (סעיף 8(a) וסעיף 8(b))). נראה כי עיקר עניינו של חלק זה בסעיף הוא בגובה תמלוגי המינימום. אפשרות ביטול ההסכם נזכרת כהשלכה אפשרית של תמלוגים הנופלים מסכום המינימום (ואף זאת, רק אם הנתבעת לא תבחר להשלים את ההפרש), אך אין זה סעיף העוסק באפשרויות סיום וביטול ההסכם באופן כללי.
36. סעיף 2(a) אינו מסייג את אפשרויות הסיום לנזכר בו ולהוראות סעיף 8. גם סעיפי ההסכם המתייחסים לאפשרות ביטולו בנסיבות נוספות, אינם קובעים כי מדובר ברשימה סגורה, ואף להיפך. בכל אחד מהסעיפים צוין מפורשות כי הם אינם גורעים מכל זכות אחרת שיכולה להיות קיימת: "without prejudice to other rights which it may have" (סעיף 8(a)), ו-without prejudice to any other right Licensor may have"" (סעיף 8(b)). אין בהסכם סעיף הקובע באופן מקובץ או תוך הפנייה רלוונטית, את כל המקרים בהם יבוא ההסכם לידי גמר.
37. כמו כן, אין מדובר במקרה בו לצד אחד "הוקנתה זכות ביטול מפורשת מכול סיבה שהיא", בעוד לצד האחר הוקנתה זכות ביטול מותנית בלבד, שאז ניתנה בעבר פרשנות כי הצד לו ניתנה הזכות המותנית, יהא זכאי לבטל את ההסכם רק בתנאים שנקבעו בו (ת"א (מחוזי ת"א) 2491/99 ברששת נ' טרה אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בנחלת יצחק בע"מ (7.9.2009), סע' 13).
38. ניתן להוסיף כי הוראות ההסכם אינן כוללות שערוך תקופתי של תמלוגי המינימום או כל מנגנון אחר באמצעותו ניתן יהיה בחלוף תקופה ארוכה ככל שתהא, להידרש לשאלה זו שהיא בעלת פנים מסחריים במובהק וצפויה להיות מושפעת משינויי זמנים. העדרו של מנגנון עדכון אינו מתיישב עם כוונה פוזיטיבית להתקשר בהסכם שימשיך לחול ללא שינוי גם עשרות שנים לאחר כריתתו.
39. הנתבעת טוענת כי קיומה של הוראה המקנה זכות ביטול במקרה של תמלוגים הנופלים מרף מינימום, תומכת בכך שהצדדים לא התכוונו לאפשר את סיום ההסכם ללא עילה. נטען כי אם צד להסכם יכול לסיימו במתן הודעה מראש, מתייתר הצורך בהוראה המקנה זכות סיום במקרה קונקרטי כמו ירידה מרף תמלוגים, ופרשנות כזו מרוקנת אותה מתוכנה.
40. אף שניתן לראות טעם בטענה, לא מצאתי לקבלה. תחילה יש לומר כי אין חפיפה בין המקרים. ההוראה המקנה זכות לבטל את ההסכם ככל שלא ישולמו תמלוגים מינימליים, מאפשרת ביטול בהתראה של 60 יום. מדובר בפרק זמן קצר למדי בשים לב למהות ההסכם ולהשקעה הכספית שמצופה היה כי פרסמן תשקיע בפרסום ובשיווק. מנגד, כאשר מדובר בסיום הסכם על ידי מתן הודעה סבירה בנסיבות העניין, ברור ממהות ההסכם כי התקופה תהיה ארוכה בהרבה. ודוק: אף לאחר עשרות שנות הסכם, כאשר חלף זמן רב להחזרת השקעות וקצירת פירות, התובעים נתנו לנתבעת הודעה מראש של למעלה משנה קלנדרית. משכך, האפשרות לסיים את ההסכם תוך מתן הודעה סבירה אינה מרוקנת מתוכן את ההוראה הנוגעת להיקף התמלוגים, והיא אינה מרוקנת מתוכן גם את ההוראות המקנות זכות ביטול במקרים של הפרה או קשיים כלכליים; שם אפשרי הביטול לעתים בתוך מתן הודעה קצרה אף יותר.
41. זאת ועוד. ההוראה לגבי תמלוגי מינימום אינה מקנה להרצנו זכות ביטול בכל מקרה בו פרסמן לא עומדת ברף שנקבע. ההוראה מאפשרת לפרסמן להשלים את הפער שבין התמלוגים בפועל לבין הסכום שנקבע ורק אם פרסמן תבחר שלא לעשות כן, יתאפשר להרצנו לבטל את ההסכם.
מהראיות גם עלה כי במקרה הקונקרטי שולבה ההוראה בעניין תמלוגי מינימום לא כצעד מושכל המגלם את ההבנות לגבי סיומו של ההסכם, אלא כנגזרת מכך שג'ים הבין כי מיכה לא יחתום על מסמך אם לא יראה בו סכום כלשהוא. "…the reason why the royalties are there is because, the amount is there, is because that is what Micha wanted, he wouldn't have accepted the regular deal which doesn't give him any money." (עמ' 299 ש' 10-6). דבר זה עולה בקנה אחד עם האפשרות ששמרה פרסמן לעצמה להשלים את הסכום המינימלי אף אם לא יגיע מתמלוגים.
42. נזכיר כי ההסכם נכרת קודם לתיקון מס' 2 לחוק החוזים הכללי ונשלט על ידי הלכת אפרופים, אשר לפי תיאורו של השופט שטיין, קבעה כי "...חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל ביחד ולא לחוד" (עניין ביבי כבישים, סע' 11).
43. אין מדובר בלשון חוזה שהיא ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה. לא סברתי כי ההוראה משקפת כוונה של הצדדים לכרות הסכם לצמיתות אשר לא ניתן להביאו לסיום כל זמן שמקוימות הוראותיו ואפילו בחלוף שנות דור ויותר.
44. נפנה לבחון את הראיות שהובאו לגבי המשא ומתן בין הצדדים עובר להתקשרות, שמא אלה יצביעו על כוונה ברורה להתקשרות לצמיתות בכפוף לרשימה סגורה של עילות לסיומו.
45. העדויות היחידות לגבי המשא ומתן בין הצדדים – הן בעניין ההסכם והן בעניין הסכם 1979 אשר קדם לו – הן עדויותיהם של מיכה (הרצנו) ושל ג'ים (פרסמן).
46. עדותה של עו"ד פרוכטר כלל איננה עדות לגבי המשא ומתן בין הצדדים.
עו"ד פרוכטר אישרה כי לא הייתה מעורבת במשא ומתן או בניסוח של הסכם 1979 ואין לה ידע אישי על מה שהיה במשא ומתן ובמה שקדם לחתימה (עמ' 310 ש' 8-1). המצב אינו שונה מהותית לגבי הסכם 1997. העדה אישרה כי לא הייתה מעורבת במגעים עם הרצנו לגבי ההסכם, לא נכחה במפגש כלשהוא בעניין, ואין לה זיכרון של השתתפות במגעים לכריתתו (עמ' 321 ש' 22 – עמ' 322 ש' 3). העדה אינה יודעת מתי המגעים החלו או נגמרו, ומה דובר בין הצדדים (עמ' 324 ש' 23-21; עמ' 325 ש' 12-6). לכל היותר זכרה העדה, אף זאת לא בברור, כי ג'ים אמר לה שיש רצון לעשות מספר תיקונים בהסכם עם הרצנו והיא הכינה טיוטה (עמ' 310 ש' 20-16; עמ' 320 ש' 20-14); היא אינה יודעת לומר מתי פנה אליה ג'ים, אם הפנייה הייתה בכתב או בעל פה, ואם ניסחה הסכם מבראשית או רק עשתה תיקונים על נוסח קיים.
47. אין בנמצא טיוטות של ההסכם ולפי עדות עו"ד פרוכטר, כל התיקים הושמדו זה מכבר לפי הנחיית הנתבעת (עמ' 311 ש' 20 – עמ' 312 ש' 10; עמ' 323 ש' 6-1).
48. הנתבעת לא הציבה גירסה לגבי הסיבות למעבר מהסכם 1979 להסכם 1997. ג'ים לא זכר מה היו הנסיבות שהובילו לכך (עמ' 259 ש' 21 – עמ' 260 ש' 9).
לפי עדות מיכה שלא נסתרה, היוזמה לחתימת הסכם 1997 הגיעה מכיוון פרסמן, מטעמיה (עמ' 25 ש' 18 – עמ' 26 ש' 6; עמ' 110 ש' 11-7).
49. מיכה העיד, וגם חלק זה בעדות לא נסתר, כי בעת הפנייה לקבלת הסכמתו לחתימה על מסמכים גם נאמר לו שבהזדמנות זו ישונה הסכום הנזכר בעניין תמלוגי מינימום ויועלה מ-35,000 $ ל-50,000 $ ("...תשמע, זה היה, עד כמה שאני, עוד פעם, כאן אני אומר על זיכרון בלבד, אם איני טועה, זה היה 35,000 דולר במקור, ב-79', וב-97' אנחנו, אנחנו גם נותנים לך מתנה, נעלה את זה ל-50,000. כשאז זו הייתה בדיחה והיום זו בדיחה", עמ' 26 ש' 14-10). הוא עצמו לא יזם את הדבר, ואף לא הייתה לכך מבחינתו משמעות כאשר הסכומים בהם דובר בפועל היו גבוהים באופן ניכר מהסכום שצוין במסמך ("פרסמן, באותה תקופה של 79', שילם למעלה מ-100,000 דולר תמלוגים לשנה, אז הוא נותן 50, בזה הוא הפתיע אותי...", עמ' 24 ש' 17-14).
50. הצדדים מסכימים כי ההסכמות העקרוניות בהסכם משנת 1997 התבססו על תנאיו של קודמו – הסכם 1979 (עמ' 355 ש' 24 – עמ' 356 ש' 2), אך הם אינם מסכימים מה היו ההסכמות, אם בכלל, לגבי אפשרות סיום ההסכם.
51. לפי עדותו של מיכה, עובר להתקשרות לא דובר בין הצדדים ולא סוכם כי ההסכם יהיה לצמיתות פרט למקרים שנזכרו בו (למשל: עמ' 18 ש' 24-22; עמ' 19 ש' 17-11; "זה בכלל לא היה על הפרק", עמ' 27 ש' 4).
גם מעדותו של ג'ים עלה כי הנושא לא נדון כלל לקראת חתימת הסכם 1997. הסתבר כי הצהרות שנכללו בתצהירו של ג'ים לגבי דברים שלכאורה הובנו והוסכמו בין הצדדים בעת המשא ומתן בעניין אפשרויות סיום ההסכם, אינן נוגעות להסכם 1997 אלא למגעים עובר להתקשרות בסוף שנות ה-70, אותו הסכם ראשון שאינו בנמצא (עמ' 258 ש' 14 – עמ' 259 ש' 20).
הנושא לא נדון אפוא לקראת חתימת ההסכם.
52. הנתבעת טענה כי סעיף 2(a) נדון עובר לכריתת ההסכם, אולם יש קושי בדרך הוצגו הדברים: העניין היחיד הידוע על בסיס הראיות שהוגשו הוא השינוי המספרי (ל-50,000 $). לא הוכח דיון לגבי נוסח הסעיף באופן כללי, ובוודאי לא לגבי שאלת הדרכים להבאת ההסכם לסיום.
53. אין מידע לגבי נוסחו של הסכם 1979 ועד כמה היה נוסח זה דומה לנוסח ההסכם שלפנינו. ג'ים ציין: "What the 1979 contract says, I have no idea" (עמ' 234 ש' 10; בהקשר שאלה על סעיף אחר).
54. בהעדרו של הסכם 1979 ממילא אין גם יכולת להשוות בין נוסח ההסכמים. יתר על כן, לפי המידע שלפנינו, טיוטת הסכם 1997 לא נוסחה על יסוד הסכם 1979 אלא – על ידי עו"ד מטעם הנתבעת – על יסוד הסכם אחר ומאוחר יותר של הנתבעת.
עו"ד פרוכטר העידה כי סביר להניח שהיא ביססה את טיוטת הסכם 1997 על הסכם מיום 5.9.1996 שנחתם בין פרסמן לבין חברה אמריקאית בשם "Bar David Toys and Games" לגבי משחק בשם "Monkey Balance" (עמ' 311 ש' 8-5 ועמ' 334 ש' 19-17; מ/57; הסכם MB). זו גם הייתה עמדת ב"כ הנתבעת בשלב החקירות (עמ' 16 ש' 17-10) ועמדת הנתבעת בסיכומיה (סע' 74).
הערכתה של עו"ד פרוכטר גם מתיישבת עם עדותה כי לא פעם ערכה הנתבעת הסכמים בעצמה וללא הסתייעות בעורכי הדין, תוך התבססות על הסכם קודם והכנסת שינויים מסוימים (עמ' 315 ש' 9-4). כלומר, אם ההבדלים בין הסכם 1979 להסכם המאוחר היו מינוריים, ספק אם עורכת הדין הייתה מתבקשת לערוך טיוטה; הדבר היה מבוצע בתוך הנתבעת עצמה ללא צורך במעורבות משרד עורכי הדין.
55. לגבי הסעיף שבמוקד המחלוקת, סעיף 2(a), יש הבדל ניכר בין הנוסח המופיע בהסכם MB לנוסח המופיע שבהסכם שבין הצדדים. בהסכם MB נקבע, במשפט אחד ובפשטות, כי תקופת ההסכם תחל בחתימתו ותסתיים ("…and shall terminate when…") כאשר הנתבעת לא תייצר עוד את המשחק או לא תכלול אותו יותר בקטלוג שלה. מדובר בניסוח שונה הן ברמה המילולית והן בכך שבמקרה דנן יש לסעיף מספר רכיבים ללא כל מילה או משפט המקשרים ביניהם (וזאת בניגוד לתיאור המובא בסע' 75 לסיכומי הנתבעת). את ההבדל בין הנוסחים יכול כל צד, ואכן מנסה, לרתום לביסוס עמדתו בעניין הכוונה בהסכם שלפנינו. לא מצאתי כי איזה מהטיעונים משכנע או כי יש בהסכם MB כדי ללמד על הכוונה בהסכם שלפנינו לכאן או לכאן. נזכיר גם כי על הסכם MB חל דין ניו יורק בעוד פרשנות ההסכם שלפנינו נעשית על יסוד הדין הישראלי לגבי חוזה שנערך ומבוצע בישראל.
56. מן המקובץ עולה כי אין מידע של ממש לגבי המשא ומתן לחתימת הסכם 1997 בכלל, ולגבי אפשרויות סיום ההסכם בפרט. מעדותם של שני המעורבים (מיכה וג'ים) נראה שלא היה משא ומתן או הידברות בסוגיה זו לקראת חתימת ההסכם. הצדדים סברו כי אין שינוי בסוגיה זו מאז ההתקשרות המקורית בשנת 1979. הסכם 1979 אינו לפנינו.
57. ברור שבמשא ומתן שהתנהל לפני חתימת ההסכם המקורי, בסוף שנות ה-70, סוכם על תשלום תמלוגי מינימום, אך יש מחלוקת אם כוונת הצדדים הייתה שפרט לכך וכל זמן שמקוימות הוראותיו, ימשיך ההסכם להתקיים לצמיתות. ג'ים טוען כי זו הייתה כוונת הצדדים. מיכה טוען כי לא הייתה כוונה משותפת כזו, וכי לא היה מסכים להתקשר בהסכם לצמיתות לגבי המשחק שמהווה את לב המורשת המשפחתית.
58. בעניין זה ובכל הכבוד, קשה לתת משקל של ממש לעדויות של מי מהמעורבים במגעים – מיכה וג'ים. מדובר במשא ומתן שנערך למעלה מארבעים(!) שנה קודם למתן העדויות, ואין בנמצא ולו בדל מסמך מזמן אמת (סוף שנות השבעים).
המסמך אליו מתייחסים הצדדים כיום, אינו המסמך שנחתם לאחר אותו משא ומתן אלא קרוב לעשרים שנה מאוחר יותר. ג'ים עצמו עירב בתצהירו בין אירועים שונים שהתרחשו בהבדל של עשרות שנים; ואכן, אך טבעי הוא כי אירועים שהתרחשו בשנות השבעים של המאה הקודמת, מבלי שהייתה לגביהם "טראומה" מיוחדת, לא יהיו זכורים עשרות שנים מאוחר יותר.
59. הנתבעת מפנה לכך שמיכה הוא בעל דין, על המשתמע מכך מבחינת אינטרס, ומבקשת להבדיל בינו לבין ג'ים, אשר כבר אינו אוחז בתפקיד בנתבעת. לא מצאתי כי לעניין זה יש משמעות לצורך הסוגיה הקונקרטית. ראשית, ג'ים אמנם אינו מזוהה עם הנתבעת כבעבר, אך הזהות בת עשרות השנים בין העד לבין החברה, שהיא חברה משפחתית (אמו של העד ניהלה את העניינים; עמ' 300 ש' 9-8) אינה חולפת ללא אותות, ובפרט כך כאשר מועלית, על ידי בעליה הנוכחיים של החברה, טענה כי בעת מכירתה ניתנו להם על ידי העד מצגים לגבי משך חייו של ההסכם. שנית ובכל מקרה, שאלת האינטרס אינה שקולה לשאלת טיבו של זיכרון לגבי אירוע שהתרחש, אם התרחש, לפני עשרות שנים .
60. ניתן להוסיף כי כאשר התבקשה התייחסותו של ג'ים לעמדה כי מעולם לא נאמר בשיחות שההסכם עומד להיות למעשה לנצח והרצנו לא יוכלו לסיימו, תשובתו של העד לא הייתה ישירה; המענה נטה יותר לכיוון הרציונל במקרים דומים; העד אמר כי אם היה יודע שניתן לסיים את ההסכם לאחר חצי שנה, לא היה משקיע דבר לקידום המשחק, ואם היה יודע שניתן לסיים את ההסכם אחרי שלוש שנים, היה משקיע עשירית ממה שהיה משקיע במקרה אחר. אין זה מענה פוזיטיבי לגבי דברים שנאמרו, הובנו וסוכמו במשא ומתן.
המענה העקיף של ג'ים אשר מתייחס לאינטרסים, מתיישב במובן מסוים עם עדותו של מיכה. מיכה אינו מעיד שהוסכם בין הצדדים כי ניתן יהיה לבטל את ההסכם בכל עת; עדותו הייתה כי הנושא לא עלה, כי הבנתו-שלו הייתה שניתן יהיה לסיים את ההסכם, וכי לא היה מתקשר בהסכם לו היה מבין אחרת (למשל: עמ' 19 ש' 17-15; עמ' 23 ש' 23 – עמ' 24 ש' 4; ועוד).
61. בכל הנוגע לנסיבות עובדתיות אחרות בתקופת ההתקשרות של סוף שנות ה-70, ניסה כל צד, באופן טבעי, להציג את הדברים מנקודת ראותו. הרצנו טענו כי עובר להתקשרות כבר היה משחק הרמיקוב להיט בארה"ב, בין השאר לאחר שהוזכר בתכנית הידועה של ג'וני קרסון Tonight show וכבר הוכר באחד ממשחקי המשפחה הנמכרים בארה"ב. פרסמן טענה כי הרצנו כשלו בהחדרת המשחק לרשתות המשמעותיות לארה"ב ולשם כך נזקקו לעזרה. אין בטיעוני הצדדים כדי לבסס ממצא שיש בו כדי להשליך על הדיון. עם זאת יוער כי מעדות ג'ים עצמו, בגירסה שלא נכללה בתצהיר, עלה שעוד קודם להתקשרות היה במשפחתו עניין במשחק, הם שקלו לייצר לו חיקוי (עמ' 300 ש' 11-5), וכבר היו לו חיקויים בשוק (סע' 5 לתצהיר ג'ים). כעניין שבעובדה פרסמן היה נכון להתקשר בהסכם למרות שנכללו בו חריגים כמו החלת הדין הישראלי.
62. לא שוכנעתי שבעת המשא ומתן הראשוני הייתה כוונה משותפת של הצדדים שכל זמן שיקוימו הוראות ההסכם וישולמו תמלוגי מינימום, יחול ההסכם לצמיתות. נדחית הטענה כי סוכם כך ברמה הפוזיטיבית. על כך שקודם לחתימת ההסכם המאוחר לא נערך כל דיון בעניין זה, כבר עמדנו.
63. יש שוני של ממש בין המקרה שלפנינו לעניין טלקורפ אליו הפנתה הנתבעת לתמיכה בטענותיה (ת"א (מחוזי י-ם) 9124/07 טלקורפ קומיוניקיישן בע"מ נ' Mobileye N.V. (9.2.2010)). באותו עניין נקבע כי ההוראה בה צוינה אפשרות להביא את ההסכם לסיום במקרה מסוים (הוראה אשר הנתבעת חפצה להשוות בינה לבין סע' 2(a) במקרה שלפנינו) "לא הופיעה בטיוטה הראשונה של ההסכם והיא נוספה להסכם על-פי דרישת הנתבעת לאחר שהצדדים נשאו ונתנו על כך תוך שה"ה חריש הדגישו לפני התובעת, כי היא תוכל להשתחרר מההסכם רק בנסיבות החריגות המנויות בו..." (שם, סע' 47). חלק זה נשמט מהציטוט מסעיף 47 שהובא על ידי הנתבעת בסיכומיה.
64. פרסמן סבורה כי ההתנהלות בשנים 2015 ואילך מחזקת את עמדתה כי ההסכם אינו מאפשר את סיומו ללא עילה. כך למשל נטען על ידה כי טיוטת ההסכם ששלחו הרצנו בשנת 2016 ואשר כללה אפשרות ביטול ללא עילה, מעידה כי ההסכם הקיים לא כלל אפשרות כזו. נראה כי זו הנחת המבוקש. טיוטת ההסכם שנשלחה מטעם הרצנו שונה מההסכם במגוון היבטים ובוודאי ניסוחים. אין מדובר בשינויים על יסוד או על בסיס הנוסח הקודם. מדובר בניסוח אחר, מאת ב"כ ישראלים של הרצנו, ובכלל האמור אף נקבעה תקופת הסכם ראשוני, עם אפשרויות חידוש.
65. כמו כן, ובניגוד לטענת הנתבעת, לא נראה כי התנגדותו של מיכה לטיוטה הנגדית מטעם פרסמן (בשנת 2017) נבעה מעניין מתכונת סיום ההסכם. כפי שניתן לראות, בטיוטה הנגדית ששלחה פרסמן נמחקו כמעט כל הרכיבים שהוכנסו מטעם הרצנו. כפי שהודגם ע"י הרצנו, כה גורפת הייתה המחיקה עד כי בסעיף המקנה סמכות שיפוט בלעדית לבתי המשפט במחוז תל אביב יפו, מחקה פרסמן מטיוטת הרצנו את המילה "יפו", משזו לא הופיעה בהסכם 1997.
66. בעניין אומד הדעת מכיוון הרצנו ניתן להעיר כי לו סבר מיכה בזמן אמת שההסכם עם פרסמן כולל מגבלה כמו העדר אפשרות לסיימו בכפוף לחריגים, יכול היה לכאורה לנצל הזדמנויות קודמות כדי לנסות ולשנות או להמתיק את "רוע הגזרה". כך בפרט בשעה שפרסמן פנו אל הרצנו בשנות ה-90 בבקשה לחתימה על הסכם חדש. אם הבנת הרצנו הייתה מלכתחילה כי לא ניתן להביא את ההסכם לסיום בהודעה סבירה, כי אז פרסמן היו לכאורה תלויים בנכונות הרצנו לחתום על הסכם חדש, דבר שנתן להרצנו כושר מיקוח. אין מחלוקת כי הרצנו לא ביקשו מפרסמן שינוי כזה בהסכם. הדבר מחזק את טענתם כי לא חשבו שיש צורך בכך ואינו מתיישב עם טענת הנתבעת כאילו לאחר רכישת פרסמן ע"י גוליית הזדמנה להרצנו שעת כושר בה העזו לעשות "שינוי מיוחל שלו הם חיכו שנים" (סע' 20 לסיכומי הנתבעת). זאת, הגם שלא נעלמו מעיני המלים "long awaited change" שכתבה גב' רייהארדט-גול (עוזרת של מיכה) בדוא"ל משנת 2014 (מ/42). לא סברתי כי בהתבטאות זו, ודומה לה – "הטעויות ההיסטוריות" – התייחסה כותבת הדוא"ל לאפשרויות סיום ההסכם. הדוא"ל מפרט רשימת סוגיות, לרבות לגבי טריטוריות אחרות, וההתייחסות להסכם ארה"ב/קנדה אינה מזכירה קונקרטית כלל את סוגיית תקופת ההסכם או אפשרויות סיומו.
67. טיעונים נוספים מועלים על ידי הצדדים תוך הצבעה על הסכמים אחרים שנחתמו ביניהם או על ידי מי מהם.
יאמר מייד: הדוגמאות שהובאו יכולות לשמש כר לטיעונים מנוגדים, ובסופו של דבר לא מצאתי כי יש באיזו מהן או בהצטברן כדי להשליך משמעותית על ההליך.
68. כך למשל, הנתבעת טוענת כי הסכמים רבים בהם התקשרה לייצור ושיווק משחקים היו בדרך כלל למשך חיי המוצר, והיא מבקשת ללמוד מכך על ההסכם שבמחלוקת.
אלא שעיון בהסכמים שצורפו מטעם פרסמן לתמיכת עמדתה (מ/61) מעלה כי אף לא אחד מהם כולל ניסוח כמו בהסכם שבנדון. ההסכמים לרוב אף מתייחסים במפורש לתום תקופתם.
69. הסכם מחודש ספטמבר 1994 (שסומן כמספר 17 במוצג מ/61), לצורך הדוגמא, קובע בסעיף 4 כי ההסכם יחל בעת חתימתו ויפקע ("…and shall expire…") ששה חודשים לאחר שהנתבעת תחדל מייצור המשחק על בסיס קבוע. בדומה ר' הסכם משנת 1989 המסומן 16 במוצג מ/61. הסכמים מחודשים אוקטובר-נובמבר 1997, 1999 ו-2000 (מספרים 7, 15, 5 ו-18 במוצג מ/61) קובעים – לעתים בסעיף 4 להסכם ולעתים בסעיף 2(a) – כי ההסכם יחל בעת חתימתו או בתאריך מסוים, ויסתיים ("…and shall terminate when…") כאשר הנתבעת לא תייצר עוד את המשחק או לא תכלול אותו יותר בקטלוג שלה.
יש והסכם קבע כי תקופתו תמשיך כל זמן ("…shall continue for as long as…") שהמשחק מיוצר או נמכר, אלא אם יובא לסיום קודם לכן בהתאם להוראות ההסכם ("…unless sooner terminated under the provisions of this agreement") (הסכם משנת 2009, המסומן 1 במוצג מ/61; הסכם משנת 2010 המסומן 12; הסכמים משנת 2011 המסומנים 3 ו-6; הסכם מחודש מרץ 2013 המסומן 13; הסכם משנת 2014 המסומן 14).
באחד המקרים נקבע בנוסף, כי אחת האפשרויות להביא את ההסכם לסיום היא במקרה בו הנתבעת לא תעמוד ביעדי מינימום מסוימים של מכירות, שאז מוקנית לצד שכנגד זכות לסיים את ההסכם (הסכם מחודש מאי 2013, מסומן 4 במוצג מ/61). הוצג גם הסכם בו נקבע כי יעמוד בתוקפו עד שתתקיים אחת מהאפשרויות שפורטו בסעיפיו הקטנים, אפשרויות שכללו סיום בשל הפרה מהותית, סיום בשל אי עמידה ביעדי תמלוגים (שפורטו בהרחבה), וסיום בטעמי חדלות פירעון וכיוצ"ב (הסכם משנת 1981 המסומן 10 במוצג מ/61).
70. בהסכמים צוין אפוא בברור כי הם יעמדו בתוקף עד לקרות מקרים מסוימים ואף בוצעה הפנייה לסעיפי משנה או להוראות ההסכם. לא כך במקרה שלפנינו. אין התייחסות להמשך עמידת ההסכם בתוקף עד לקרות מקרה כזה או אחר ואין הפנייה להוראות הסכם מסוימות או בכלל. העמימות הנוצרת עומדת לפתחה של הנתבעת אשר ניסחה את ההסכם.
71. הרצנו מצדם טענו כי מעולם לא התקשרו לגבי רומיקוב בהסכם לצמיתות.
התובעים הציגו והגישו הסכמי הפצה ורישיון למכירת משחק הרמיקוב ברחבי העולם (מ/59, מ/54, מ/53, מ/6) וכן הסכם הפצה למשחק 'קוד סודוקו' שחתמו מול פרסמן (מ/50). הסכמים אלה אינם לצמיתות. כן צרפו התובעים הסכמי רישיון שקיבלו מפרסמן (מ/60 ו-מ/48). גם אלה אינם לצמיתות.
מוצג מ/59 הוא הסכם שנחתם בשנת 1995 עם ענקית המשחקים Hasbro להפצת רמיקוב במספר מדינות באירופה ובאוסטרליה. התובעים מדגישים כי למרות כוחה העדיף של Hasbro על הרצנו, גם הסכם זה אינו לצמיתות וכך גם הסכם נוסף עם Hasbro שנחתם בשנת 2019, מחיל דין אמריקאי, ומעניק רישיון בנוגע לרמיקוב לתקופה קצובה (מ/6).
72. גם כאן, כל אחד מהצדדים מבקש ללמוד מסקנות הופכיות. פרסמן טענה כי העובדה שהסכמים מ/53 ו-מ/54 שנחתמו בשנת 1998 הם קצובים בזמן, מעידה על כך שמיכה ידע לתת ביטוי מפורש לכוונותיו, שלא כמו בהסכם 1997. מנגד, הסכם 1997 נוסח ע"י פרסמן ומטעמה, וניתן למצוא טעם בטענת הרצנו כי אם בהסכמים בעלי משמעות רגשית וכלכלית פחותה מרמיקוב לא מצאו לנכון להתקשר לצמיתות, מקל וחומר לא היה בכוונתם לעשות כן בהסכם לגבי המשחק היקר ביותר ללבה של המשפחה.
73. הרצנו גם מפנים לכך שלמרות ששנים ארוכות פעלו בעניין רמיקוב (בטריטוריות שונות) למול גוליית ללא הסכם כתוב, לנוכח החברות הארוכה שהייתה בין מיכה ואדי, ולגבי הסכמים אלה לא עלתה ולו טענה כי מדובר בהסכמים לצמיתות. לשיטתם, אין זה מתקבל על הדעת שמה שלא העניקו לחברת ענק כמו Hasbro ולחבר קרוב כמו אדי, יעניקו דווקא לפרסמן.
74. הועלו גם טענות לגבי הסכם "הופכי" שנחתם בין התובעת 4 (למדע) לבין פרסמן בשנת 1990 לגבי המשחק "Tri-Ominos" (מ/60), הסכם בו פרסמן היא בעלת הזכויות במשחק הרלוונטי ולמדע מקבלת רישיון בלעדי לצורך יצור, שווק ומכירה של המשחק הנ"ל בישראל. ההסכם קובע מועד (תאריך) של תום תקופת ההסכם (שעמדה על כשלוש שנים בלבד). לאחר מכן מצוין כי תוך כדי תקופה זו ניתן יהיה להביאו לסיום במקרה בו למדע לא תעמוד ביעדי מינימום של מכירות ותמלוגים, בהודעה של 60 יום. הנתבעת טוענת כי עובדת קיומו של הסכם Tri-Ominos תומכת בעמדתה שכן הצדדים הכירו הסכם זה אך בחרו לנסח את הסכם 1997 אחרת. אלא שקיומו של הסכם זה יכול להוות בסיס גם לטיעונים אחרים בשים לב בין השאר לכך שמדובר בהסכם לתקופה קצובה (וחל עליו דין ניו יורק).
75. סיכומו של עניין זה, כאמור – טיעוני הצדדים לגבי הסכמים אחרים שהם צד להם, אינם מכריעים את הכף.
76. הנתבעת טוענת כי הנוהג המקובל בענף המשחקים בארה"ב בהסכמים מסוג זה הוא כי ההסכמים נחתמים למשך חיי המוצר וכי לנותן הרישיון אין זכות לבטל את ההסכם ללא עילה. הנתבעת מבקשת ללמוד גם מכך על אומד דעת הצדדים.
77. לתמיכת עמדתה הובאה חוות דעת של מר דובוסקי, המוסמך כעורך דין במדינת רוד איילנד בארצות הברית, שימש כיועץ משפטי בחברת Hasbro וכיהן בה בתפקידים רבים ובהם סגן נשיא בכיר לנושא קניין רוחני ומשפט מסחרי.
חוות הדעת מטעם הנתבעת אינה מזכירה את הסעיף ההסכמי אליו היא מתייחסת ולא צורף לה ההסכם הרלוונטי. אין במסמך אלא אמירות כלליות ללא אסמכתא, דוגמא, הפניה, קישור או כל בסיס אחר.
78. בעוד לחוות הדעת לא צורפו כל דוגמאות, הוצגו לפני העד דוגמאות להסכמים אחרים.
כך, הוצג לעד הסכם שהוא עצמו שלח בשנת 2007 מטעמה של חברת Hasbro, למיכה הרצנו (בהקשר המשחק Batoru; מ/49), הסכם הכולל תקופה קצובה, להבדיל מאורך חיי המוצר. התייחסותו של העד לכך הייתה כי מדובר בדוגמא נדירה ("A rare example"; עמ' 375 ש' 1 – עמ' 377 ש' 15).
79. לעד הוצג גם ההסכם משנת 1995 (תקופה סמוכה באופן יחסי לתקופת ההסכם שבמחלוקת), בעניין רמיקוב עצמו, שנחתם בין Hasbro לבין הרצנו (מ/59). הסכם זה קבע תקופה ראשונית ואפשרות לחידוש אוטומטי מדי שנה אלא אם ניתנת הודעה של מספר חודשים מראש, ובאופן מובנה הייתה בו ממילא אפשרות לסיים את ההסכם מדי שנה בהודעה מראש. משהובא הדבר לפני העד, תשובתו – שהתייחסה לאפשרות העקרונית להגיע, באמצעות חידוש ההסכם, עד לסוף חיי המוצר (עמ' 380 ש' 24 – עמ' 381 ש' 10) – לא הייתה משכנעת.
80. עוד הוצג לעד הסכם מאוחר יותר של Hasbro לגבי רמיקוב אשר גם בו יש תקופה קצובה ואף אין חידוש אוטומטי (מ/6). גם בכך ראה העד משום "rare example" (עמ' 382 ש' 23-22) והעיר כי מדובר בהסכם המתייחס לטריטוריה מוגבלת, צרפת. חוות דעתו, יש לציין, לא הבדילה בין סוגי טריטוריות, אם מדובר בארה"ב או מחוץ לארה"ב, גודל הטריטוריות וכיוצ"ב מאפיינים (ר' עמ' 380 ש' 20-16).
81. לא מצאתי את חוות הדעת ואת העדות משכנעות. למותר לציין כי קיומה של חוות דעת מצד אחד, והעדר חוות דעת מהצד השני, אינה מחייבת את בית המשפט לקבל את חוות הדעת שהוגשה.
82. הפניית הנתבעת בסיכומיה לפסק דין אמריקאי בעניין Kimble נסמכת על הנחת המבוקש כאילו המתואר שם בעניין העדר תקופה קצובה בעניין פטנט הוא שיקוף של נוהג. אין לכך עיגון באותו פסק דין אשר עוסק בנושא שונה (כמתואר בפסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 4335-05-17 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' פנגו מובייל פרקינג בע"מ (11.3.2021)).
83. מיכה מצדו העיד: "אני רק 55 שנים בענף, או למעשה, זה הדבר היחיד שעשיתי בכל חיי, אנחנו ייצרנו משחקים. היום אני בן 76, וזה כל מה שעשיתי. אני חתמתי על עשרות, ואני יכול להגיד אפילו מאות הסכמים בחיים, מעולם לא החתמתי אף אחד מהממציאים למיניהם על הסכם לצמיתות. בחיים לא החתימו אותי על הסכם לצמיתות, גם לא חברות ענק, שיכלו להרשות לעצמן, כמו חברת Hasbro, למשל, יכלה להרשות לעצמה, והייתי חותם להם על כל דבר, זה לא לצמיתות, וזה מן הטעם הפשוט, כי אין דבר כזה" (עמ' 19 ש' 15-7).
84. לא סברתי שיש לבסס על עדותו של בעל דין (מיכה) קביעה לגבי קיומו או העדרו של נוהג אך גם לא מצאתי בחוות הדעת שהוגשה מטעם פרסמן או בעדויות שהובאו מטעמה, בסיס לקביעה לגבי נוהג רלוונטי. קיומו של נוהג יש להוכיח כעניין שבעובדה (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מה' רביעית, 2019) (שלו וצמח), עמ' 568).
85. בנוסף ניתן להעיר כי התייחסות לנוהג נסמכת על הנחה שצדדים אשר החסירו הוראה בחוזה, התכוונו להחיל לגביה נוהג פרטי או כללי ואלה יגשימו את ציפיותיהם (שלו וצמח, עמ' 568-567), אולם במקרה שלפנינו הנחה כזו ממילא מוטלת בספק; הצדדים מצאו לנכון לקבוע במפורש ובניגוד לנהוג בשוק בארצות הברית את תחולת הדין הישראלי החל על הסכמים אשר נערכים ואשר מבוצעים בתל אביב ("…applicable to agreements made and to be performed in Tel Aviv").
החזקה הראייתית?
עמדות הצדדים
86. הנתבעת טוענת כי גם אם יקבע, בניגוד לעמדתה, שכוונת הצדדים אינה ברורה, אין מקום להחלת החזקה הראייתית. לטענת הנתבעת, החזקה כי הסכמים שלא נקבע מועד לסיומם ניתנים לביטול ללא עילה, אינה חלה על הסכמי רישיון קניין רוחני; זאת, בין היתר, שכן הסכמים אלה אינם "הסכמים מתחדשים", נותן הרישיון אינו נדרש לקיים חיובים חוזרים ונשנים ולפיכך הם אינם דומים להסכמי הפצה והסכמים נוספים שלגביהם חלה ההנחה. לטענת הנתבעת, הפסיקה שהובאה על ידי התובעים לעניין תחולת החזקה עוסקת בהסכמי הפצה או דומיהם, אינה רלוונטית ולא ניתן ללמוד ממנה לגבי המקרה שלפנינו.
טענת הנתבעת לגבי הדין הישראלי נסמכת בעיקרה על פסק הדין בעניין מול הים ועל התייחסות בספרות המובאת בו .
87. התובעים מצדם טוענים כי ההלכה העדכנית והתקפה היא כי החזקה הראייתית חלה על כל סוגי החוזים. בעניין זה מפנים התובעים בין השאר לעניין אמריקר.
הרחבת חזית?
88. טענת הנתבעת עלתה באופן זה בשלב הסיכומים, בעוד בכתב התשובה ובראיותיה התייחסה הטענה באופן כללי לפרקטיקה. התובעים טוענים כי מדובר בטענה לרכישת זכויות קניין רוחני הסותרת את העובדות, מהווה הרחבת חזית אסורה, וכי הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בעניין זה אינה רלוונטית. הנתבעת משיבה כי אינה טוענת גם עתה ל"רכישת" זכויות קניין רוחני אלא לכך שהחזקה אינה חלה על הסכמי רישוי קניין רוחני.
89. עיקרה של טענת הנתבעת הוא משפטי. טענה משפטית המתייחסת לנתונים העובדתיים שנפרשו לפני בית המשפט אינה בהכרח הרחבת חזית אסורה (רע"א 7233/22 גנאיים נ' גנאיים (20.11.2022), סע' 14; ע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' מערבי, פ"ד סו(2) 345 (25.4.2013), סע' 34-33; ע"א 8881/07 לב נ' טובי (27.8.2012), סע' 22; ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105 (16.2.2004), סע' 13; ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (30.12.1993), סע' 15.
לא מן הנמנע כי הנתבעת בחרה במודע שלא להעלות את הטענה במתכונת זו קודם לשלב הסיכומים, אך בהינתן ההיבט המשפטי, בשים לב לטעמים בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית – מניעת עיוות דין והגנה על יכולתם של בעלי דין להתמודד עם טענות שהועלו כנגדם – וכאשר התאפשר לצדדים להגיש סיכומי תשובה ולהידרש לטיעון, לא מצאתי לסלק את הטענה על הסף.
פסיקה ישראלית
עניין מול הים
90. בעניין מול הים נדון הסכם שכר טרחה. עורך הדין ייצג את מי שיזם הקמתו של קניון באילת (לימים, קניון "מול הים") (היזם) ונקלע לקשיים, בהליכים משפטיים מול בנק. הסכמי שכר הטרחה המקוריים קבעו שכר מינימום מסוים וכן אחוזים מהסכומים שעורך הדין יצליח להפחית מתביעת הבנק ומנגד לגבות מהבנק על-פי התביעה הנגדית.
91. בסופו של יום ולאחר משא ומתן ממושך, השיג עורך הדין את הסכמת הבנק לפשרה לפיה הבנק ישקיע את הכספים הנתבעים על-ידו במיזם וכנגד כך יקבל שטחים מהקניון לכשיוקם. "...הסכם פשרה זה היה חיוני ל[יזם] כמו אוויר לנשימה: הבנק הפך מנושה, שדרישותיו עלולות לפגוע קשה בעתידה של החברה, לגורם המשקיע בחברה ונותן לה ליווי בנקאי לצורך הקמת הקניון, וכן הסכים להקטין את האחריות האישית של... לחובות החברה" (עניין מול הים, סע' 2).
92. לאור תוצאות המשא ומתן, לא הייתה עוד רלוונטיות להסכמי שכר הטרחה הראשונים, שהיו תלויים בתוצאות התביעות, ונכרת הסכם שכר טרחה חדש שהוא אשר עמד במרכז הדיון. בהסכם שכר טרחה זה נקבעה (בתיאור גס), זכאות של עורך הדין לקבל 5% מהכספים שיימשכו על-ידי בעלי המניות של החברה היזמית. לאחר מספר חודשים גם הוסף סכום מינימום.
93. מספר שנים מאוחר יותר נכנס משקיע חדש לחברה. עורך הדין והיזם הגישו תביעות הדדיות.
היזם טען כי יש לפרש את הסכם שכר הטרחה באופן שזכאותו של עורך הדין לקבל 5% מהכספים הנמשכים על-ידי בעלי המניות מתייחסת לבעלי המניות שהיו קיימים בחברה היזמית במועד כריתת ההסכם, וכי כאשר נכנס משקיע חדש לחברה, תדולל זכותו של עורך הדין באופן יחסי לדילול חלקם של בעלי המניות המקוריים. לחילופין טען היזם כי יש לקצוב להסכם מגבלה סבירה של סכום או זמן.
94. בעמדת רוב התקבלה טענת היזם כי שכר הטרחה אכן מותאם לזכויותיהם של בעלי המניות המקוריים בחברה (וחליפיהם) בלבד. צוין כי אין נתונים של ממש על אומד דעתם של הצדדים ועל כוונתם המשותפת, וכן כי מדובר בהסכם ארוך טווח המבוסס על יחס נמשך בין הצדדים, כי יחס כזה מתאפיין במורכבות ובחוסר ודאות וקשה לקבוע מראש את כל תנאיהם של חוזים כאלה שכן הם משתרעים על תקופות זמן ארוכות שבהן הנסיבות הסובבות את ההתקשרות משתנות. עוד צוין כי במצבים אלה רשאי הפרשן לתת עדיפות לתכלית האובייקטיבית, וברמה זו אין היגיון מסחרי להעניק לזכויותיו של עורך הדין חסינות מפני דילול (ולהכפיל את שכרו כתוצאה מכניסתו של משקיע שיתכן ואף סביר להניח, כי בלעדיו לא היה מתממש הפרויקט כלל) (סע' 7-5 לדעת הרוב).
95. עם זאת, ובניגוד לדעת המיעוט לא התקבלה הטענה החילופית של היזם לגבי הגבלת ההסכם בזמן. בהקשר זה נכתב כי הכלל בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, "אינו חל על כל סוגי החוזים" (סע' 8 לדעת הרוב):
"הכלל מתייחס, על-פי רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (...). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת (ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (להלן – פרידמן), בעמ' 261). מדובר למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמה נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי מוגבלת, שיעור מסוים מהכנסות העסק (פרידמן, בעמ' 262)" (שם).
96. בית המשפט בעניין מול הים סבר כי הסכם שכר הטרחה הקונקרטי העומד לפניו נמנה עם סוגי הסכמים שבהם אין תחולה לחזקת ההגבלה בזמן, באשר הוא אינו מתבסס על קשר הדדי מתמשך בין הצדדים, קיימת בו הפרדה בין מועד מתן השירות המקצועי מצד עורך הדין (שהושלם עוד קודם לכריתת ההסכם) לבין מועד תשלום שכר הטרחה, במועד ההתקשרות היה צפוי כי רק בחלוף שנים ארוכות יתממש הפרויקט ויצמיח רווחים, אם בכלל, וההתקשרות הייתה מבוססת על סיכוי של עורך הדין לזכות ברווחים גדולים במשך תקופת זמן ממושכת (כל עוד קיים הפרויקט) לבין סיכון כי הפרויקט ייכשל, ומלבד הסיכונים הכלכליים, הייתה זכותו של עורך הדין תלויה במידה מסוימת גם בנכונות של בעלי המניות למשוך כספים מן החברה. על רקע זה סבר בית המשפט כי יש לאפיין את היחסים בין הצדדים "כ"אינטרס בנכס של הזולת", מעין זיקת הנאה של [עורך הדין] בחברה". לאור זאת נמצא כי אין להפעיל את הכלל הפרשני בדבר הגבלת זמן, ואף צוין כי אין קיימת דרך מעשית לקבוע מהו משך זמן סביר לקיומו של ההסכם (סע' 9 לדעת הרוב).
97. הנתבעת נסמכת אפוא על אמירה שצוינה לגבי טענה חילופית (לאחר שהתקבלה ממילא הטענה העיקרית) והמקרה שנדון באותו עניין לא עסק בחוזה מסוג זה אשר לפנינו, אלא בהסכם שכר טרחה בעל מאפיינים קונקרטיים: תשלום עבור פעולה שכבר הסתיימה בעת כריתתו וכו', כמתואר לעיל.
לאחר עניין מול הים
98. הנתבעת טוענת כי הדברים אותם היא מביאה בסיכומיה מתוך עניין מול הים, צוטטו בהסכמה בפסקי דין רבים וכי היא מפנה רק לחלק מהם (סע' 31 לסיכומיה).
הדרך בה הועלתה טענה זו על ידי הנתבעת יכולה לכאורה להוביל להבנה כי בפסקי דין רבים לא רק בוצעה הפנייה אל עניין מול הים ולא רק צוטטו דברים מתוך דעת הרוב שם, אלא גם אומצו הדוגמאות בעניין חוזים עליהם לא תחול החזקה הפרשנית (בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן) ובפרט כי החזקה אינה חלה על חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. ולא היא.
99. תחילה יצוין כי הנתבעת לא הפנתה בהקשר זה אל פסיקה של בית המשפט העליון אלא לפסקי דין של ערכאות דיוניות. גם בעיון עצמאי לא אותר מקרה בו התייחס בית המשפט העליון ל"חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים" (בציטוט מעניין מול הים).
100. נוסף על כך, המקרים אליהם בחרה הנתבעת להפנות בהקשר זה אינם עוסקים בזכויות יוצרים או בעניין קרוב שניתן למצוא בו תמיכה מובהקת לטיעון.
א. בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2446/03 תנובה מאיר עזרא יבוא ושיווק בע"מ נ' לעמי 2000 96 בע"מ (31.03.2005) דובר בהסכם בעל פה בו התחייבו המערערים לשלם למשיבה, חברה העוסקת בשיווק וסחר בבשר, עמלה מסוימת לכל קילוגרם בשר הנמכר על ידן ונושא הכשר של רבנות ירושלים, וזאת בתמורה לתיווכו של מנהל המשיבה למול רבנות ירושלים, על מנת שזו תיאות להכשיר את הבשר המיובא על ידי המערערים.
בית המשפט, אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, מצא כי נסיבותיו של המקרה דומות לנסיבות שנדונו בעניין מול הים יותר מאשר הן דומות למקרה של הסכם הפצה: "...מילוי החובות המוטלות על הצדדים בא לידי ביטוי במשך שני פרקי זמן נפרדים – חובת המשיבה על פי ההסכם מתמקדת בתקופת זמן מצומצמת שנמדדת ביכולתה להביא לידי הסכם בין המערערים לבין רבנות ירושלים, בעוד שהחובות המוטלות על המערערים נולדות עם סיום מאמציה של המשיבה...[בדומה לעניין מול הים:]... היעדר קיומו של קשר הדדי מתמשך והפרדה בין מועד מתן השירות המקצועי מצד המשיבה לבין מועד התשלום עבור אותו שירות, מחריג את ההסכם מאותם הסכמים קונבנציונליים הניתנים לסיום על ידי מי מהצדדים על פי רצונם". נמצא כי מסקנתו של בית המשפט השלום כי ההסכם אינו מוגבל בזמן היא סבירה ועולה בקנה אחד עם נסיבות כריתתו (סע' 8-7 לפסק הדין).
ב. בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 120/07 אחיסמך מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' סוכני דלק ושמנים בע"מ (3.9.2007) נדון הסכם בין מושב לבין חברה העוסקת בייזום והפעלה של תחנות דלק. דובר במיזם בעל שני שלבים: "השלב הראשון – קבלת מקרקעי העסקה על ידי המושב וקבלת היתרי הבניה. השלב השני – בניית תחנת התדלוק, המסעדה והחנות" (סע' 7.א לפסק הדין).
הצדדים לא קבעו מגבלת זמן לבצוע השלב הראשון של המיזם: קבלת מקרקעי העסקה על ידי המושב וקבלת היתרי הבניה. נקבעה מגבלת זמן מפורשת רק לשלב השני: הבניה של התחנה, המסעדה והחנות. זאת לנוכח מורכבות הליכי הקצאת מקרקעי העסקה על ידי המינהל למושב, תכנון הפרויקט וקבלת כל האישורים לו. בעת חתימת ההסכם לא הייתה למושב זכות חכירה על מקרקעי העסקה בכלל, ובפרט לא כמקרקעין המיועדים לתחנת תדלוק (סע' 7.ה ו-8).
בחלוף כ-15 שנים ומשטרם נתקבלו מקרקעי העסקה (לטענת המושב), וטרם נתקבלו היתרי הבניה, עתר המושב להכריז על בטלות ההסכם. תביעת המושב נדחתה. בגדר כך ובין השאר נקבע, כי במסגרת ההסכם קנתה המשיבה "מעין זיקת הנאה או אינטרס במקרקעי העיסקה שאמור היה המושב לקבל - זכות לרשום חכירת משנה על מקרקעי העסקה למשך 20 שנה וזכות להפעיל את תחנת התדלוק שתקום במקרקעין אלה במשך תקופה זו עם זכות סירוב ראשונית להמשיך ולהפעילה לאחר תום התקופה. המשיבה אף רשמה שעבוד על המקרקעין להבטחת זכויותיה על פי ההסכם".
בית המשפט סבר כי בנסיבות העניין יש טעם שלא להחיל את הכלל הפרשני בדבר הגבלת זמן בנוגע לחלק הראשון של הפרויקט נשוא ההסכם, של קבלת מקרקעי העסקה על ידי המושב וקבלת היתרי הבניה. בית המשפט הוסיף כי גם אם יוחל הכלל הפרשני האמור, בנסיבות המקרה אין לאפשר למשוב לעשות בו שימוש שכן – ועל כך חזר בית המשפט וזאת הדגיש – האחריות לקבלת מקרקעי העסקה ולקבלת היתרי הבניה מוטלת על פי ההסכם על המושב ולא על המשיבה.
להשלמת התמונה יצוין כי בערעור שהוגש על פסק דין זה (ואינו נזכר בטיעוני הצדדים), ניתן תוקף של פסק דין להסכמה לפיה ההסכם אינו בר-אכיפה נוכח ההתפתחויות התכנוניות שחלו בינתיים ואין לאיש מן הצדדים טענה כנגד משנהו לעניין עצם אכיפתו של ההסכם אף לא בקירוב, ובמקביל נשמרות לצדדים טענותיהם בעניין סעדים כספיים (ע"א 8976/07, פסק דין מיום 9.11.2009).
ג. בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 1174/03 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' קולבי הגלגל בע"מ (28.03.2005) נדונו הסכמים בין יבואנית מכוניות לבין המשיבה אשר מונתה כמפיצה של אותן מכוניות וחלפים שלהן באזור ירושלים, וכמעניקת שירותי מוסך. נחתם גם הסכם שכירות בין המשיבה לבין מוסך אזורי שהוא חברת בת של היבואנית. בשלב מסוים הודיעה היבואנית למפיצה כי ההסכמים יגיעו לקיצם בחלוף שנה נוספת.
בית המשפט המחוזי אישר את עמדת היבואנית כי דובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה אשר ניתן לביטול על ידי כל-אחד מהצדדים במתן התראה סבירה. בית המשפט הביא ציטוט מעניין מול הים וקבע כי זהו מקרה מהסוג זו חלה החזקה הפרשנית לגבי אפשרות סיום הסכם שאין לו מגבלת זמן. התובענה התקבלה ואושר כי היבואנית הייתה זכאית להביא לידי סיום את היחסים המשפטיים שבינה לבין המשיבה בכל הנוגע למעמד המשיבה כסוכנת.
ד. בת"צ (מחוזי תל אביב) 45368-12-13 אופיר נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ (24.06.2019) נדון הסכם שהתייחס לשיעור דמי ניהול. פסק דין זה בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, על רקע שאינו לענייננו (ע"א 5858/19, פסק דין מיום 5.7.2022), ובכל מקרה, כל שנאמר בו בהקשר הרלוונטי לנו, הן אמירות כגון: "בשלב הנוכחי אין צורך להכריע אם ההתחייבות נועדה להימשך לצמיתות או לשנים ארוכות, ואם רק לשנים – לכמה. אף אם אקבל – ואינני מקבלת – את הטענה כי התחייבות לצמיתות אינה מוכרת בדין הישראלי, לא אקבל שהודעה חודשיים מראש מספיקה בנסיבות המקרה... למרות ההנחה שהודעה בתוך פרק זמן סביר יכולה לסיים מטעם צד אחד גם חוזה שמשכו לא הוגבל, דווקא אפשר להוכיח בנסיבות המתאימות כי כוונת הצדדים להתקשרות הייתה ליצור חוזה נצחי". תוך אבחון החלטה אחרת נקבע כי "כאן הוצגה התחייבות כתובה שאינה משתמעת לשני פנים. ואם לא די בלשונו הנהירה של מכתב הצמיתות, כוונת הצדדים נלמדת גם מנסיבות כתיבתו" (סע' 16). וסוכם: "הינֵּה כי-כן יש לפרש כל חוזה לגופו, על-פי לשונו ומכוח הנסיבות האופפות אותו. אין לקבוע כללית וחד-ממדית כי חוזה שהצדדים הגדירוהו „חוזה לצמיתות“ אינו כזה, וכי ניתן לבטלו בכל עת שצד יחפוץ לעשות כן. כל זה נאמר מעבר לדרוש" (שם).
ה. בהפנייה האחרונה שהובאה, ת"א (מחוזי תל אביב) 49568-07-20 מוסקוביץ את וינברג חברה לסיטונאות סיגריות בע"מ נ' דובק בע"מ (27.1.2021), נדון הסכם הפצה. בית המשפט קבע כי אין מניעה שהסכם הפצה שלא היה מוגבל בזמן, יופסק תוך מתן הודעה מוקדמת מתאימה (סע' 116 לפסק הדין), וכי בהינתן מהות זכותן של המפיצות, זכות שאינה קניינית, ומדיניות הפסיקה כי הסכמים ארוכי טווח ניתנים לביטול, לא נפל כל פגם בעצם משלוח הודעות הביטול (סע' 152 לפסק הדין).
101. מן האמור עולה כי הנתבעת נסמכת על דוגמא כללית שהובאה בעניין מול הים (כנראה מעבר לדרוש), לא נדונה לאחר מכן בפסיקת בית המשפט העליון ואף פסיקת הערכאות הדיוניות אליה הפנתה אינן מתייחסות אליה במישרין ואין הן תומכות בקביעה כללית – באופן הנטען על ידה– כאילו החזקה הראייתית אינה חלה על הסכמי רישוי של קניין רוחני. בחלק מהמקרים אליהם מפנה הנתבעת אף הוחלה החזקה ואושר ביטול הסכם שאינו לתקופה קצובה.
102. עמדת התובעים, לפיה החזקה הראייתית חלה על כל סוגי החוזים, נסמכת על עניין אמריקר, בו מצטט בית המשפט מתוך דעת המיעוט בעניין מול הים, חלק הקובע כי הנחת המוצא הראייתית "חלה לא רק על חוזים מסחריים, אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא" (עניין אמריקר, סע' 25). אמירות דומות ניתן למצוא גם בפסיקה מוקדמת יותר ובכלל זאת בעניין הרשטיק (סע' 8).
בפסיקה מאוחרת יותר בוצעה הפנייה לעניין אמריקר וצוין כי "ככלל חוזה בעל אופי דינמי (איננו מדברים במכירת נכס, למשל) אינו אמור לחייב את הצדדים לצמיתות, וכל אחד מהצדדים רשאי להביאו לידי סיום על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש..." (עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (21.8.2011), סע' כ"ט). בפסיקת ערכאות דיוניות החוזרת על עניין אמריקר (ועל עע"מ 3081/10 שהתייחס אליה), ניתן לראות כי בתי המשפט יוצאים מתוך הנחה כי תחולתה של החזקה הראייתית, לפיה הסכם אינו נערך לצמיתות, אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים. ר' למשל: ת"צ (מחוזי תל אביב יפו) 6070-04-11 דקל נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונלס (א.ק.ה) בע"מ (16.11.2016) (ערעור נדחה); ת"א (מחוזי חי') 56169-03-11 כורם נ' עננה בע"מ (15.10.2013), סע' 18 (מקרה בו היו מעורבות זכויות יוצרים ולמרות צוין כי "אפשר ולו היו ההסכמים הנידונים ללא הגבלת זמן, כי אז רשאית הייתה כורם לסיימם בהודעה מראש, תוך זמן סביר, בכפוף לחובת תום הלב ובשים לב לכלל הנסיבות"; ערעורים הסתיימו בהסכם גישור).
103. ניתן גם להפנות לפסק דין שהנתבעת מצאה להפנות אליו בהקשר של דרך ניסוח הסכמים (וטענתה כי ההסכם מנוסח באופן השולל את החזקה): ת"א (מחוזי י-ם) 14250-06-18 Management Europe Meeting נ' פורום פאבלישינג בע"מ (6.4.2020).
אותו מקרה התייחס להרשאה לשימוש בסימן מסחר; והנה, אין באותו פסק דין ולו רמז לעמדה כי החזקה הראייתית אינה חלה במקרה של רישיון בקניין רוחני. נהפוך הוא. בית המשפט החיל את הפסיקה ה"רגילה" הנוגעת להסכמים לתקופה בלתי קצובה (ועל יסוד אותה פסיקה הגיע למסקנה בעניין ההסכם הקונקרטי שנדון שם, וגם אז באופן מסויג תוך שצוין כי מדובר במערכת יחסים ארוכת טווח הדורשת אמון בין הצדדים ושיתוף פעולה והבהרה כי "לעת הזו" לא שוכנע בית המשפט כי יש משבר אמון שאינו מאפשר את המשך היחסים החוזיים בנוגע לסימן המסחר בישראל; שם, סע' 76).
ספרות ישראלית
104. הנתבעת הפנתה גם אל הספרות הנזכרת בעניין מול הים: ספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' (2003) (פרידמן וכהן). במקום הרלוונטי מציינים פרידמן וכהן כי החזקה הראייתית לא חלה על "עסקאות קנייניות" כאשר המקרה המובהק שהובא כדוגמא הוא רכישת זיקת הנאה במקרקעי הזולת, זכות אשר ניתן לרכוש באופן "נצחי" מבלי שמעניק הזכות יוכל להשתחרר ממנה. כ"מצבים חוזיים מקבילים", מציינים המחברים מקרה בו סופר "מוכר את זכות היוצרים שלו להוצאה לאור" או מקרה בו פלוני מוכר את העסק שלו לאלמוני תמורת התחייבותו של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי מוגבלת, שיעור מסוים מהכנסות העסק. המחברים עצמם מציינים, בהערות שוליים, אפשרויות להשתחררות מהקשר.
105. אין בהפנייה זו התייחסות, קל וחומר קביעה, כי הסכמי רישיון של קניין רוחני הם הסכמים עליהם לא תחול החזקה הראייתית בדבר אי תחולה לצמיתות. יוער כי בספרם של שלו וצמח, בפרק העוסק בהסכמים לתקופה לא קצובה, לרבות בהקשר עניין מול הים, אין התייחסות לסוגיית רישיון בזכויות יוצרים או בקניין רוחני בכלל (שם, עמ' 550-543).
106. מנגד, לפי ספרות העוסקת באופן ישיר בזכויות קניין רוחני בישראל, החזקה הראייתית חלה על הסכמי רישיון. "רישיון שלא פורשה בו תקופתו, ניתן לביטול – כמו כל חוזה לתקופה בלתי קצובה – בהודעה שתימסר זמן סביר מראש בנסיבות העניין" (טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב' (מה' שלישית 2023), עמ' 728).
סיכום ומאפייני המקרה
107. גם אם יש "סוגי" חוזים לגביהם יאמר מלכתחילה וברמה כללית, כי לא תחול לגביהם החזקה הראייתית, לא בוסס כי אחד מסוגים אלה הוא "הסכמי רישוי קניין רוחני", כטענת פרסמן. לא מצאתי כי התגבש בדין הישראלי כלל המחריג הסכמי רישיון לקניין רוחני מכלל החזקה העוסקת בהסכמים שתקופתם לא נקצבה. ההפניות שהובאו אינן מבססות כלל כאמור.
השאלה אם יש מקום לראות הסכמי רישוי קניין רוחני כקטגוריה בפני עצמה לצורך החזקה הראייתית אף לא לובנה כראוי בהליך, בין השאר לנוכח הדרך בה בחרה הנתבעת להציב את הטיעון עד לשלב הסיכומים.
108. כמו כן ובכל מקרה, אני סבורה כי במקרה של ההסכם העומד לדיון בהליך זה, מדובר בחוזה אשר מאפייניו מתיישבים עם החלת החזקה הראייתית בשים לב לטעמיה כפי שנזכרו בפסיקה.
109. למרות כותרתו ("הסכם רישיון"), לבו ועיקרו של ההסכם הם בפרסום, שיווק, הפצה ומכירה. הרישיון שניתן לשימוש בקניין רוחני קשור לזכויות אלה שהוקנו לנתבעת ונובע ממנו, כאשר נוסף לתפקידים הקלאסיים של מפיץ, הנתבעת גם מייצרת את המשחק, אך אינה יכולה לעשות בו כל שינוי.
כך למשל מתחיל ההסכם (סעיף 1) בקביעה כי בהתאם לתנאי ההסכם הרצנו מעניקים לפרסמן את הזכות הבלעדית ואת הרישיון לעשות שימוש בסימן המסחר "רמיקוב" בארה"ב וקנדה, לצורך ובקשר עם ייצור, קידום ומכירות של מוצרי המשחק, וזכות בלעדית ורישיון לייצר, למכור, לפרסם ולקדם את המשחק בטריטוריות הנ"ל (ההדגשה הוספה – ת.א.):
"…grants… the exclusive right and license to use the trademark RUMMIKUB… in the United States of America and Canada… on and in connection with the manufacture, promotion, and sales of the game products… and the exclusive right and license to manufacture, sell, advertise, and promote the Products in the Territory."
המשך הסעיף קובע בין השאר כי פרסמן לא תוכל לעשות כל שינוי ושיפור במוצרים בלי אישור מראש ובכתב של הרצנו; כי הרצנו יוכלו לעשות שימוש בכל שינוי או שיפור שיוצעו על ידי פרסמן, באופן לא בלעדי וללא כל מחויבות כלפיה; פרסמן לא תוכל להעניק רישיון משנה, להתקשר בהסכם משנה, להמחות, להעביר או למכור איזה מהזכויות הנתונות לה לפי ההסכם מבלי לקבל אישור מראש ובכתב של הרצנו (וניתן אישור לעניין קנדה).
110. הסעיף השלישי בהסכם עוסק באיכות המוצרים והחובה ליצרם, לשווקם, לפרסמם ולמוכרם בהתאם לדינים שחלים במקום המכירה ולאחר שניתן אישור מראש של הרצנו לדוגמאות של המוצרים עם האריזה, הסימון, ההנחיות וכל אשר יעשה בו שימוש עמם.
בהמשך אותו סעיף נקבע בין השאר, כי מדי שנה יהיה על פרסמן להגיש להרצנו דוגמאות עדכניות מהמוצרים המשווקים לפי ההסכם כך שהרצנו יוכלו לוודא בעצמם שנשמרים סטנדרטים של אחידות ואיכות. להרצנו גם שמורה זכות לבחון את תהליך הייצור במקום הייצור.
ההסכם ממשיך ומתייחס לסוגיות רבות ובהן הדרך בה יסומנו ויוצגו המוצרים והצורך לקבל אישורים של הרצנו מבעוד מועד; חובת שמירת ספרים וחשבונות באופן שיאפשר להרצנו לעשות עליהם ביקורת בסוגיות הקשורות להסכם; ועוד.
111. גם אם אין מדובר במגע שוטף בין צדדים במתכונת הנהוגה בהסכם הפצה "רגיל" בו מפיץ מקבל מהיצרן את המוצרים, מדובר בהסכם הקובע נקודות מגע בין הצדדים, וודאי נקודות מגע פוטנציאליות. דומה כי היקף הממשקים אינו נופל בהכרח מהמגע בין משכיר ושוכר; לגבי יחסי שכירות הוכרה תחולת החזקה הראייתית באופן מפורש.
112. עיון בדרך בה תוארו הדברים בדעת הרוב בעניין מול הים, מעלה כי מאפייניו של ההסכם שלפנינו קרובים יותר לדברים שצוינו שם לגבי הסכם הפצה, שהוא הסכם "קלאסי" לתחולת החזקה הראייתית, מאשר למקרה בו "מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת", כמו רכישת זיקת הנאה במקרקעין (שלגביו צוין כי לא יחול הכלל הפרשני). גם מבחינת התכלית האובייקטיבית של ההסכם נראה כי זו דומה יותר תכליתו של הסכם הפצה מאשר זו של הסכם בו נמכרות זכויות, תכלית אשר מהווה חלק מהטעמים לקביעתה של החזקה הראייתית.
113. בשלב זה נזכיר את להבהרת הנתבעת בסיכומי התשובה כי היא "לא טענה - ואינה טוענת כעת - כי היא "רכשה" מהרצנו זכויות קניין רוחני... [אלא]... כי ההנחה עליה נסמכים הרצנו חלה על "חוזים הדדיים 'מתחדשים' לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות" ... והיא לא חלה על הסכמי רישיון בלעדי לקניין רוחני..." (סע' 6 לסיכומי התשובה).
114. מהטעמים שנזכרו לעיל, ספק אם יש לראות בעניין מול הים משום הלכה הקובעת פוזיטיבית שהחזקה הראייתית לא חלה על הסכמי רישיון בלעדי לקניין רוחני, ובכל מקרה ההסכם שלפנינו קרוב יותר להסכמים בהם הוכרה החזקה מאשר כאלה בהם לא הוכרה כזו.
115. יוער כי ניתן לחשוב על מקרים בהם מתן רישיון בזכות קניין רוחני יכול ואף צפוי להיות לצמיתות. כך למשל ככל שעסקה של מכירת עותק של ספר תוגדר כעסקת רישיון שימוש (השוו: ניבה אלקין-קורן "זכויות יוצרים ותחרות – משוק עותקים למשטר רישוי" דין ודברים ב 485 (תשס"ו)). אולם נראה כי גם כאן, העיקר אינו השימוש במלה "רישיון" אלא במהות ההתקשרות כעסקה קניינית, כעסקה בה צד אחד רוכש זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת.
116. אני סבורה כי החזקה הראייתית, לפיה הסכם שאינו קצוב בזמן לא נועד להיות הסכם לצמיתות ויש לאפשר את סיומו בהודעה סבירה מראש, חלה גם על ההסכם שלפנינו.
117. בין אם תעשה בחזקה זו שימוש רק לאחר שמצאת כי כוונת הצדדים אינה ברורה ובין אם תראה זאת כחלק מהמהלך הפרשני עוד קודם לכן, שילובה של החזקה בנסיבות המקרה תומך בעמדת התובעים כי הם רשאים להביא את ההתקשרות עם הנתבעת לסיום בחלוף עשרות שנים.
הערות
118. להשלמת התמונה והגם שהדבר אינו דרוש לדיון, יובאו כמה הערות לגבי טענות נוספות של הצדדים.
טענת אובדן האמון
119. התובעים העלו טענה חילופית ולפיה, גם אם אין הם רשאים להביא את ההסכם לידי סיום ללא עילה ובמתן הודעה סבירה מראש, הם רשאים לסיים את ההסכם בשל אובדן האמון בין הצדדים.
120. התובעים מפרטים את השתלשלות העניינים מנקודת ראותם, לרבות תכתובות, ישיבות, טיוטות ועוד, וטוענים כי התנהלות הגורמים שעסקו בניהול המגעים מטעם פרסמן הביאה לפגיעה קשה ביחסי האמון בין הצדדים. פרסמן מתייחסת לתקופת המגעים בין הצדדים מנקודת ראותה, דוחה את הטענה כי קיים משבר אמון בין הצדדים ורואה בה משום ניסיון של התובעים לשפר את תנאיהם המסחריים בהתקשרות.
121. טענה לגבי ביטול הסכם בשל משבר אמון בין צדדים אינה נבחנת ברמה האקדמית-תאורטית אלא בנסיבות כפי שהוכחו. אין צורך לבחון האם ברמה העקרונית ניתן להביא את ההסכם לידי סיום במקרה של משבר אמון (ע"ע עניין טנא נוגה), שכן הראיות הצביעו על כך שגם אם דעתם של התובעים לא הייתה נוחה מהדרך בה פרסמן/גוליית ניהלה את המשא ומתן, הקשיים לא הובילו במועדים הרלוונטיים להליך זה לכדי משבר אמון אשר הצדיק כשלעצמו את סיום ההסכם. הצדדים המשיכו אותה עת בקשרים חוזיים ועסקיים נוספים. מיכה תיאר את עובדי גוליית כ"עובדים מדהימים" וציין "אנחנו ביחסים מעולים, אנחנו עדיין מספקים סחורה" (עמ' 119 ש' 11-3). נכון למועד הדיון, הרצנו לא מצאו לנכון לבטל את ההסכמים האחרים היו בינם לבין גוליית (עמ' 120 ש' 18-10). מיכה גם אישר בהגינות כי "בדרך כלל כשמאבדים אמון במישהו, אז אובדן האמון לא מוגבל לעסקה ספציפית או לטריטוריה ספציפית", וכי לא הגיוני לומר שאבד אמון עם גוליית לגבי טריטוריה אחת ולא לגבי טריטוריה אחרת (עמ' 121 ש' 13-7). יתר על כן, כאשר נשאל מיכה אם פרסמן/גוליית הייתה מסכימה לעדכן את ההסכם ולהתאים אותו למה שהרצנו סבורים שהם הסטנדרטים הנוכחיים, ניתן היה להמשיך לעבוד יחד, הוא השיב: "אני מניח שכן" (עמ' 100 ש' 16-9).
122. משכך, לא היה בטענה החילופית של התובעים להצדיק את הודעת סיום ההסכם אשר בעטיה נפתחה התובענה. למותר לציין כי אין באמור כדי להביע כל דעה לגבי מצב הדברים במועדים אחרים.
היבטים ראייתיים
123. לאור המסקנות לעיל אין צורך להרחיב בדיון לגבי התקופה שמאז רכישת פרסמן ע"י גוליית ועד להודעת הסיום, ובהיבטים הראייתיים לגבי אותה תקופה.
למען הסדר הטוב והזהירות יצוין כי עלו סימני שאלה בעניין בחירתה של הנתבעת שלא להביא לעדות את יוחנן, למרות שיוחנן לא רק מוביל ומנהל את גוליית אלא עשה כן גם בשנים הרלוונטיות (עמ' 145 ש' 15; עמ' 147 ש' 21-20; עמ' 163 ש' 17-16; עמ' 164 ש' 5-2).
124. כמו כן, טענותיה של פרסמן/גוליית על חשיבות המשחק לעסקיה, נותרו בגדר אמירות כלליות בעלמא, לא גובו בנתונים כלשהם (עמ' 162 ש' 24-16), והסתבר כי בכל מקרה יש לקחת בעירבון מוגבל את ההצהרות והעדויות מטעם הנתבעת לגבי המצב העסקי. הדוגמאות הבאות מחקירתו של אדי, מדברות בעד עצמן.
"ש: ...בהודעה לעיתונות ש...פרסמתם... כאשר אתם רכשתם את Pressman... שם כתוב... זו הפרזה לצרכי עיתונות, או שזו אמת?
ת: כן, ההכרזות האלו לצרכי עיתונות. אתה פותח, אתה מנסה לפתוח דלתות, לשבור התנגדות של ספקים.
ש: ... אתה גם מצוטט, מצוטט במסגרת ההודעה הזו. אתה בעצם חתום עליה, הודעה משותפת יחד עם ג'ים פרסמן. לא קראת את ההודעה לפני שפורסמה?
ת: אני לא בטוח שקראתי.
ש: ... לא אישרת את הציטוט שמופיע בה? ציטטו אותך בלי שאתה תדע מה כתוב כאן?
ת: ככה עושים לפעמים.
ש: כך עושים לפעמים. כלומר, אתה לא בטוח אם מה שנאמר כאן הוא נכון או לא נכון.
ת: אני לא בטוח שהוא מדויק.
ש: ... לפעמים אתם כותבים דברים, והם סתם, אין להם בסיס במציאות.
ת: לא, לדברים האלה יש מטרה מסוימת.
ש: מה המטרה?
ת: המטרה שלהראות שאתה גדול ממה שאתה באמת, שיעשו איתך עסקים.
ש: וכשאתה כותב שאתה יצרן הצעצועים השלישי בגודלו באירופה, אז זה מה, זה סתם? זה כאילו, רק בשביל לעשות רושם.
ת: כן, כי אז אתה יכול לפתוח יותר דלתות, למרות שזה פשוט לא נכון.
ש: כלומר, אתם, דברים שאתם אומרים לציבור, מפרסמים לציבור הרחב, הם לא בהכרח אמת.
ת: הדברים האמיתיים, זה מה שיש בספרים."
עמ' 148 ש' 7 – עמ' 152 ש' 21.
"ש: אני שואל אותך בהתאם לדברים שאתם מפרסמים, מר גולעד. תיקח את המצגת שנתתי לך מקודם. ...זו מצגת שמופיעה, נכון להיום, באתר האינטרנט שלכם. תפתח בבקשה... ואני רואה שחוץ מ-Rummikub, מסומנים כאן עוד 4 משחקים שהם... מסומנים על ידכם כ-top brands, במכירות של מיליוני חתיכות. כש-Mastermind מכר למעלה מ-55,000,000. אתה רואה את זה?
ת: כן.
ש: מה שכתוב פה, נכון או לא נכון?
ת: לא.
ש: לא נכון?
ת: זה מספרים שאתה שם כדי לעשות רושם.
ש: כלומר, אתם מציגים מספרים שאינם נכונים.
ת: יש לזה, שאתה תיראה יותר גדול, כמו שאמרתי לך מקודם."
עמ' 159 ש' 24-4.
התכנסות לסיום
125. ראינו כי ההסכם שבבסיס הדיון הוא חוזה לתקופה בלתי קצובה עליו חל הדין הישראלי החל על חוזים שנערכו ומיושמים בתל אביב.
מדובר בהסכם שנוסח על ידי עו"ד מטעם הנתבעת ונכרת לפני תיקון מס' 2 לחוק החוזים הכללי, על המשתמע מכך לגבי כללי פרשנות הסכם.
אין מדובר במקרה שבו לשון החוזה ברורה, חד משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה באשר לדרכי הבאת ההסכם לידי גמר. לשון ההסכם אינה מעלה מתוך עצמה כוונה משותפת של הצדדים שלא לאפשר את סיום ההסכם גם לאחר עשרות שנים תוך הודעה של תקופה סבירה מראש. גם קריאת ההסכם כמכלול אינה מובילה למסקנה כזו.
במשא ומתן לחתימת ההסכם לא נדונו השאלה אם ההסכם יהיה לצמיתות ודרכי הבאת ההסכם לידי גמר. הצדדים סברו כי אין שינוי בסוגיות אלה מאז ההתקשרות המקורית ביניהם שהייתה כעשרים שנה קודם לכן. ברם, ההסכם המקורי אינו בנמצא ואף אין תיעוד אחר מזמן אמת. אין משקל של ממש לעדויות של העדים שהיו מעורבים במגעים לפני למעלה מארבעים שנה. לא בוסס כי באותו משא ומתן הייתה כוונה משותפת של הצדדים שכל זמן שיקוימו הוראות ההסכם וישולמו תמלוגי מינימום, יחול ההסכם לצמיתות.
הנתונים לגבי ההסכמים האחרים יכולים לתמוך בכל אחת מהעמדות ובסופו של יום אינם מכריעים את הכף. לא הוצבה תשתית ראייתית הולמת לקיומו של נוהג בתחום וממילא ספק אם יש מקום לצאת מהנחה כי הצדדים התכוונו להחיל ביניהם נוהג כזה.
בשים לב למאפייניו של ההסכם ולדין הישראלי שחל עליו, לא מצאתי מניעה, בחלוף עשרות שנות התקשרות, להחיל את הכלל המאפשר התרת חוזים שאינם קצובים. מהלך כזה תואם את ההלכה לפיה "חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם", וכי הקפאת חוזה למשך עשרות שנים אינה מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית (עניין התאחדות סוכני נסיעות, סע' 14).
על רקע מסקנה זו וכאשר אין טענה כי הודעת הסיום לא ניתנה זמן סביר מראש, מתקבלת עמדת התובעים כי היו זכאים להודיע על סיום ההסכם באופן בו הודיעו.
סוף דבר
126. לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין (ע"א 578/17 יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ ((2.9.2018; רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור טענות שהועלו בהמרצת הפתיחה ונזנחו בשלב הסיכומים; האם יש לפרש את ההסכם ככזה שכלל או לא כלל פורמט דיגיטלי של המשחק; טענת הרצנו לפערי כוחות בין הצדדים; דברים שנאמרו או לא נאמרו והוצגו לגוליית לפני העסקה בה רכשה את פרסמן (אין טענה כי הדברים נאמרו או הוצגו ע"י הרצנו; הסכם רכישת פרסמן אינו כולל מצג לגבי המשחק ולא בוצעה התייעצות עם עו"ד ישראלי בזמן אמת); טענה כי לא בכדי מיכה לא פנה לשינוי ההסכם לפני שגוליית רכשה את פרסמן (עמדת הרצנו בעניין זה, לרבות סע' 17-16 לסיכומיהם, מתקבלת ככלל); הסכם "רעיון" מול הסכם "משחק מוכר" (הנתבעת טענה כי מדובר בהבחנה חדשה ומקורית שהופיעה לראשונה בסיכומי התובעים והיא פרי דמיונם, אך אבחנה ברוח זו הועלתה בעדותו הוא ג'ים אשר העיד מטעם הנתבעת, ר' למשל עמ' 286 ש' 15 ואילך); משמעות ההסכם כהסכם יחס; ועוד.
127. התובענה מתקבלת. התובעים היו רשאים לסיים את ההסכם בהודעת הסיום.
בכל הנוגע להוצאות יש לתת את הדעת למגוון שיקולים, לרבות דרך ניהול ההליך, היקף הנושא השנוי במחלוקת, מורכבות התיק, העדויות שהובאו, מידתיות והכרחיות, ועוד (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(1) 600 (30.6.2005)). להוצאות משפט גם על רקע תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ר' ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022). לאחר יישום ו"שקלול" הפרמטרים השונים, מחויבת הנתבעת בהוצאות התובעים בעניין שכר ההקלטה והתמלול (נושאים הפרשי הצמדה וריבית מאז הוצאתם) ובשכ"ט עו"ד בסך 250,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.