בית משפט השלום בחיפה
ת"א 15302-05-18 רונן ואח' נ' סיסו ואח'
בפני כבוד השופט אבישי רובס, סגן נשיאה
תובעים
1.שאול חיים רונן
2.אליזבט רונן
ע"י ב"כ עו"ד ב. זקס
נגד
נתבע אלון סיסו
ע"י ב"כ עו"ד י. שפרבר
נגד
צדדים שלישיים 1. פאינה זילברט (ניתן פס"ד)
2. נטליה זילברט (ניתן פס"ד)
3. שאול בנימין סדי (ניתן פס"ד – נמחק)
4. אשר מנשירוב
הנתבע מס' 4 ע"י עו"ד א. מגן
5. אסתר אביסרור (מרציאנו)
ע"י ב"כ עוה"ד י. בן-חיים
פסק דין
1. התובעים עתרו בתביעתם להורות לנתבע, עו"ד במקצועו, לפצותם בסך של 430,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשה זיוף ותרמית שבוצע על ידי הצדדים השלישיים 1 ו - 4, בקשר עם עסקת מכר דירה בה ייצג אותם.
2. במסגרת התביעה נטען, כי התובעים - בני זוג מבוגרים - התקשרו בחוזה לרכישת דירה ברחוב בורוכוב 16/7 בקרית ים (להלן "הדירה") ושכרו את שירותיו של הנתבע לצורך ייצוגם בעסקה.
על פי האמור בכתב התביעה, התובע איתר את הדירה ופנה לצד השלישי מס' 4 - מנשירוב, מתווך במקצועו (להלן "מנשירוב"). מנשירוב מסר לתובע את פרטי עורכת הדין של המוכר - גב' נטליה זילברט, שהיא הצד השלישי מס' 2 (להלן "עו"ד זילברט"). למעשה, קישר מנשירוב בין התובע לבין פאינה זילברט, הצד השלישי מס' 1 (להלן "פאינה"), שהתחזתה לאימה (עו"ד זילברט). במקביל, פנה התובע לנתבע, כדי שייצג את בני הזוג בעסקת המכר.
נטען, כי ביום 12.11.2014 נחתם הסכם מכר בין התובעים לבין מר סדי שאול בנימין - הצד השלישי מס' 3 (להלן "בנימין"), בעל הזכויות בנכס לפי נסח רישום המקרקעין. החתימה על מסמכי המכר נעשתה מרחוק - התובעים חתמו בפני הנתבע ובנימין חתם, לכאורה, בפני באת כוחו - עו"ד זילברט. בד בבד עם חתימת ההסכם מסרו התובעים לנתבע שיקים על מלוא התמורה, משוכים לפקודת עו"ד זילברט.
לאחר חתימת ההסכם, קיבלו התובעים את החזקה בדירה וגילו כי אינה מחוברת למים וחשמל, למרות המצגים שהציג בפניהם המתווך מנשירוב במהלך המשא ומתן. התובעים פעלו להתקין מוני חשמל ומים בדירה ולאחר מכן דרשו מבנימין ("המוכר") להשיב להם את הכספים ששילמו בגין התקנת המונים. מאחר ובנימין לא השיב להם, הם הגישו נגדו תביעה על סך של 30,203 ₪ בבית המשפט לתביעות קטנות. בנימין הכחיש כי מכר לתובעים את הדירה וטען, כי כלל לא חתם על הסכם המכר. בשלב זה, פנה בנימין לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתביעה לסעד הצהרתי להורות על בטלות הסכם המכר.
במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי התברר, כי בנימין אינו בעל הזכויות בדירה וכי מכר את זכויותיו בה בשנת 1968 לגב' אסתר אביסרור - הצד השלישי מס' 5 (להלן "אביסרור"). רישום הזכויות ע"ש אביסרור, שהייתה קטינה במועד ביצוע עסקת המכר, לא הושלם על ידי מייצגה. התובעים ציינו, כי בשנת 1999 נחתמו על ידי אביסרור ובנימין ייפויי כוח בלתי חוזרים, במטרה להעביר את הזכויות על שם אביסרור. למצער, גם לאחר חתימת ייפויי הכוח העסקה לא הושלמה ברישום. יחד עם זאת, המסמכים הועברו לרמ"י, במטרה להחליף את בעל זכות החכירה ברישומיה. לאחר בירור הזכויות, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי אביסרור היא בעלת הזכויות בדירה ויש לרשום זכויותיה. בהתאם, בוטל רישום התובעים כבעלי הדירה.
3. התובעים טענו, כי הנתבע התרשל כלפיהם ולא פעל בהתאם לחובותיו כעו"ד סביר ומיומן, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, והפר את חובתו לפעול לטובתם בנאמנות ובמסירות, בניגוד להוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1951 וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו - 1986. עוד טענו התובעים, כי מעשי הנתבע אינם הולמים את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין.
התובעים טענו, שהנתבע לא זיהה את המוכר ובאת כוחו, לא דרש שיתייצבו במשרדו כדי לזהותם, לא בדק כלל את תיק רמ"י, לא ערך בדיקות בעירייה כדי לגלות מי שילם את תשלומי הארנונה במהלך השנים, ניסח את ההסכם באופן רשלני, מבלי לשים לב לפרטי העסקה ולא דרש מהמוכר להמציא מסמכים הנחוצים לביצוע עסקת המכר.
התובעים טענו, כי כתוצאה מרשלנות הנתבע נגרמו להם נזקים בסך כולל של 430,000 ₪ - סך של 290,000 ₪ בגין ערך הדירה לפי חוות דעת השמאי מטעמם, סך של 30,000 ₪, על פי אומדן, בגין אובדן רווחים מהשכרת הדירה, החל מסוף שנת 2017, סך של 10,000 ₪ בגין כספים שהשקיעו כדי להכשיר את הדירה, כמפורט בכתב התביעה שהגישו בבית המשפט לתביעות קטנות, וסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
4. הנתבע התגונן מפני התביעה, כפר בטענות התובעים כלפיו וטען, כי לא התרשל בייצוגם. נטען, כי התובעים נפלו קורבן לתרגיל עוקץ שנעשה על ידי פאינה, בשיתוף פעולה עם מנשירוב ובנימין, בעוד שאביסרור גרמה לתקלה משפטית בכך שנמנעה מלרשום את הדירה על שמה.
עוד טען הנתבע, כי הסתמך על המצגים שהציג משרד עו"ד ונוטריון נטליה זילברט, נסח רישום המקרקעין, עותק צבעוני סרוק של תעודת הזהות של בנימין, מש"חים ושטרות עסקה, חתומים ומאומתים ע"י עו"ד דמרי, שהיה בעבר חלק ממשרד זילברט. הנתבע הוסיף, כי השלים את רישום זכויות התובעים בדירה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם וכי בשלב זה היה המוכר זכאי למלוא התמורה, כך שאין ברישום המילה "בנאמנות" על השיקים כדי לסייע לתובעים.
הנתבע כפר בטענה כאילו היה עליו לבדוק את תיק רמ"י והדגיש, כי עו"ד זילברט טיפלה בהארכת חוזה החכירה של בנימין ביעילות ובמהירות. לטעמו, לא הייתה כל אינדיקציה חשודה במהלך ביצוע העסקה ולא קיים הכרח או חובה לזמן את המוכר למשרדו על מנת לוודא את זהותו והסכמתו למכירת הדירה. הנתבע ביקש, אפוא, לדחות את התביעה נגדו.
בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע הודעה לצדדים שלישיים נגד פאינה (צד ג' מס' 1), עו"ד זילברט (צד ג' מס' 2), בנימין (צד ג' מס' 3), מנשירוב (צד ג' מס' 4) ואביסרור (צד ג' מס' 5). הוא חזר בהודעתו על טענותיו בכתב ההגנה ועתר להורות לחייב את הצדדים השלישים לשפותו, ככול שיחויב לשלם לתובעים סכום כלשהו.
5. עו"ד זילברט ופאינה - הצדדים שלישיים מס' 1 ו - 2 - לא הגישו כתבי הגנה, למרות שההודעה הומצאה להן כדין. ביום 28.2.2019 ניתן פסק דין בהעדר נגד פאינה וביום 18.3.2019 ניתן פסק דין גם נגד עו"ד זילברט. במסגרת פסקי הדין חוייבו עו"ד זילברט ופאינה לשפות את הנתבע בכל סכום בו יחוייב כלפי התובעים.
6. בנימין - הצד שלישי מס' 3 התגונן מפני ההודעה וטען, כי מכר את זכויותיו בדירה לאביסרור אולם לשיטתו, לא הייתה לו כל חובה, כמוכר, להשלים את רישום העסקה.
לגופו של עניין טען בנימין, כי לא היה במשרד עו"ד זילברט או עו"ד דמרי, לא פגש מי מהם מימיו, לא מסר להם העתק של תעודות הזהות שלו וחתימותיו על הסכם המכר מיום 12.11.2014 זויפו. בנימין הכחיש כל קשר לצדדים השלישים האחרים וטען, כי לא יצר מצג כוזב בפני התובעים או הנתבע. בנימין הוסיף, כי על פי הסכם המכר תמורת הדירה אמורה לעבור למתווך - מנשירוב ולא לידי המוכר וכי אין סיבה שמוכר יסכים לכך. עוד הוסיף בנימין, כי בדיקת המסמכים בתיק רמ"י הייתה מגלה את הטעות שנפלה ומונעת את מצג השווא נגד התובעים והנתבע.
בנימין ביקש לפטור אותו מהתייצבות לדיונים, מפאת גילו ומצבו הרפואי (קטוע רגל, חולה ומתגורר במוסד לנתמכים). בקשתו התקבלה, ולו באופן זמני, בתנאי שבאת כוחו תתייצב לדיונים.
7. מנשירוב - הצד השלישי מס' 4, כפר בכתב ההגנה בטענות התובעים והנתבע, אולם לא נתן גרסה.
8. אביסרור - הצד השלישי מס' 5, המיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, כפרה בכתב ההגנה בטענות התובעים והנתבע. לטענתה, קיים בין הצדדים השתק פלוגתא, מכח פסק דינו של בית המשפט מחוזי. עוד טענה אביסרור, כי אינה מכירה את עו"ד זילברט, פאינה ומנשירוב, איש מהם לא היה נציגה ואין לה קשר לעסקת המכר או לתרגיל העוקץ.
אביסרור הדגישה, שנהגה בדירה מנהג בעלים שנים רבות. הדירה שמשה למגוריה, מגורי בעלה ומשפחתה, ולאחר מכן הושכרה על ידה. לטענתה, בנימין נהג בחוסר תום לב והגיש תביעה, בטענה שהוא בעל הזכויות בדירה, ולא ציין שהדירה נמכרה לה כבר בשנת 1968.
אביסרור הדגישה, כי רישום הזכויות על שמה לא נעשה במועד, מחמת הזנחה של הגורמים שטפלו בנושא וכי במועד כריתת הסכם המכר הייתה קטינה. בשנת 1999 ביקשה לפעול לרישום הזכויות על שמה, אולם מפאת העדר אמצעים כספיים, לא הושלם הליך הרישום. אביסרור עתרה, אפוא, לדחות את ההודעה לצד שלישי נגדה.
9. במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 16.11.2021 הודיע ב"כ הנתבע כי יבחן את הצורך בהודעה נגד הצדדים השלישיים מס' 3 ו - 5 (בנימין ואביסרור). למרבה הצער, בין לבין, טרם שהגיש ב"כ הנתבע עמדתו, נפטר בנימין. בהמשך, ביום 9.12.2021, משלא נתבקש צירוף יורשיו להליך, נמחקה ההודעה נגד בנימין.
10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע, הנתבע ומנשירוב הגישו כל אחד תצהיר מטעמם. אביסרור לא הגישה תצהיר ובא כוחה הסביר, שלא עלה בידו ליצור עמה קשר. במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 30.5.2022 נחקרו המצהירים. אביסרור לא התייצבה לדיון. בא כוחה הבהיר, כי לא עלה בידו להשיגה וניתנה לו שהות נוספת לעשות כן.
ביום 12.6.2022 הודיע ב"כ אביסרור, כי לאחר מאמצים רבים הצליח ליצור קשר עם מרשתו. התברר לו כי אביסרור עברה אירוע מוחי ואינה במצב רפואי תקין (לא ארחיב בעניין מפאת צנעת הפרט). לפיכך, ביקש לשקול את הצורך בעדותה.
ביום 16.6.2022 הגישו ב"כ הנתבע וב"כ אביסרור הסדר דיוני לפיו, נוכח מצבה הרפואי של אביסרור, ישמש פרוטוקול החקירה הנגדית שלה בבית המשפט המחוזי כראיה, חלף עדותה. התובעים ומנשירוב לא התנגדו לכך ובהחלטה מיום 30.6.2022 ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.
דיון והכרעה
11. המחלוקת בתיק זה נוגעת לשאלה, האם התרשל הנתבע בייצוגו את הנתבעים בעסקת המכר, על רקע מעשי מרמה של צדדים אחרים. במידה ויקבע שהנתבע התרשל בתפקידו, יהיה צורך לדון באחריותם של הצדדים השלישיים. טרם הכרעה בשאלות שבמחלוקת, ראוי לעמוד תחילה על השתלשלות העניינים לאשורה והרקע לעסקת המכר שבוטלה, כפי שהיא עולה מהראיות שהוצגו בפני.
12. בשנת 1968 מכר בנימין את זכויות החכירה בדירה נשוא התביעה לאביסרור. במועד המכר הייתה אביסרור קטינה (בת כ - 10 שנים), והעסקה בוצעה באמצעות אפוטרופסיה דאז, יפה ואליעזר הזנפרץ. המסמכים עליהם סמך בית משפט המחוזי, הם ייפוי כח בלתי חוזר שחתם בנימין לטובת אביסרור לשם העברת זכויות החכירה בדירה, אישור תשלום מיסים מהרשות המקומית על שם אליעזר הזנפרץ ודו"ח פרטה בתיק אפוטרופסות מס' 1104/1968, שאישר כי בבעלות הקטינים אביסרור ואחיה מרציאנו דירת מגורים. מתוך המסמכים האמורים, הציגו התובעים את ייפוי הכוח ודו"ח הפרטה (נספח 7 לתצהיר התובע). המסמכים התקבלו, לטענתם, במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, לאחר שהותר להם לעיין בתיק רמ"י בנוגע לדירה (סעיף 22 ונספח 7 לתצהיר התובע).
התובעים הציגו שני מסמכים נוספים. הראשון - שטר העברת זכות חכירה מיום 27.6.1968, הנחזה להיות חתום על ידי בנימין ואביסרור. החתימות על השטר אינן מאושרות על ידי עו"ד ומקורו לא ברור. אינני מייחס למסמך חשיבות, מאחר אינו חתום ומאושר כנדרש ויותר מכך, תמוהה החתימה הנחזית להיות של אביסרור. באותה עת הייתה אביסרור קטינה בת כ - 10 שנים, שלא יכלה לחתום על המסמך בעצמה והחתימה אינה מיוחסת לאפוטרופסיה. המסמך השני הוא טופס הודעה על רישום זכות חכירה מיום 27.6.1968, מאושר ומאומת כדין, לפיו בוצעה העברת זכות שכירות ממר אריק זהבי בן צבי קולד ומר אלי אזוגי למר אלי אזוגי ובנימין (נספח 7 לתצהיר התובע). אלא, שאיש מהצדדים לא הטיל ספק בזכות החכירה של בנימין.
למרות ביצוע עסקת המכר, אין חולק כי בנימין נותר רשום כבעל הזכויות בלשכת רישום המקרקעין וברמ"י.
13. במהלך השנים 1998 - 1999 חתמו אביסרור ובנימין על מסמכים שונים בפני עו"ד טולדאנו, בקשר עם העברת זכויות החכירה בדירה על שם אביסרור. המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי כללו ייפוי כוח שנחתם על ידי בנימין, במסגרתו מינה את עו"ד טולדאנו להעביר את הזכויות בדירה לאביסרור, תצהיר שחתם בימין ביום 9.12.1999, בו אישר שמכר את הדירה בשנות ה - 60 לאביסרור, באמצעות אפוטרופוס, תצהיר של אביסרור מיום 20.12.1999, לפיו בהיותה קטינה נרכשה הדירה עבורה מבנימין, ואישור לרישום של עירית חיפה מיום 18.11.1999, המציין כי לא קיימת יתרת מס לתשלום. מתוך המסמכים שפורטו לעיל, הגישו התובעים את תצהיר בנימין, תצהיר אביסרור ואישור לרישום של עירית חיפה (נספח 7 לתצהיר התובע). מקור המסמכים, כאמור, בתיק רמ"י.
אין חולק, כי גם לאחר חתימת המסמכים בשנת 1999 הרישום בלשכת רישום המקרקעין וברמ"י נותר על שם בנימין.
כאמור, אביסרור לא העידה במשפט עקב מצבה הבריאותי ובמקום זאת הוגש בהסכמה פרוטוקול העדות שלה בבית המשפט המחוזי. לפי עדותה שם, הפניה לעו"ד טולדאנו נעשתה ביוזמת אחיה, מרציאנו, במטרה לברר אם יש לו זכויות בדירה (עמ' 60, שורות 3 - 10 לפרוטוקול מבית המשפט המחוזי). בהמשך, הבהירה כי עו"ד טולדאנו דרש תשלום נוסף, ככול הנראה עבור השלמת רישום הזכויות בדירה על שמה, אך מאחר והסוגיה העיקרית (בעיניה), קרי - שאלת זכויות אחיה בדירה - הוסדרה, היא לא המשיכה לטפל בנושא (עמ' 60, שורות 25 - 31 לפרוטוקול מבית המשפט המחוזי). אציין, שעדות אביסרור מעלה תמונה של אישה קשת יום, אשר הבנתה בסוגיית רישום הדירה על שמה ומשמעותה, מוגבלת. מבחינתה, הפניה לעו"ד טולדאנו הניבה את התוצאה המקווה - הסדרת המחלוקת עם אחיה בנושא הבעלות בדירה, והיא לא ייחסה חשיבות לנושא הרישום על שמה ולא הבינה את השלכותיו.
14. בית המשפט המחוזי הזכיר בהחלטתו מסמכים נוספים משנת 1999, שתמכו במסקנה לפיה הדירה נמכרה לאביסרור. הוצג מכתב בכתב ידו של בנימין מיום 23.6.1998 שנשלח למנהל מקרקעי ישראל (כיום רמ"י) בו מסר שמכר את הזכויות בדירה, ללא ציון שם הקונה. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לשני מכתבים של מחלקת הגביה במנהל לחברת עמיגור, מהתאריכים 23.8.1998 ו - 29.1.1999, בבקשה לסייע באיתור הבעלים הנוכחי של הדירה ופניות של המנהל לבנימין בדבר חוב שנצבר ותשובות של בנימין, לפיהן הדירה אינה בבעלותו.
מבין המסמכים האמורים, צרף התובע לתצהירו מכתב בכתב יד של בנימין מיום 23.6.1998 וכן, מכתב דרישת חוב מיום 1.11.1992, על גביו נרשם בכתב יד, כי "היה בקבלת קהל. לטענתו הוא לא בעל הנכס ואין לו שום קשר לנכס (כנראה נשלח אליו בטעות בגלל הדימיון בשם) עדכנתי בחזרה את כתובת המשלוח לבורוכוב 16 קרית - ים". בנוסף, צורף מכתב המנהל לבנימין מיום 8.11.1992 לפיו נבדקה טענתו, נמצא שהוא בעלים רשום של הדירה וכי ככול שהדירה נמכרה עליו להמציא חוזה מכר. על גבי המכתב נרשמה הערה בכתב יד - "הנ"ל היה במשרדנו וטען שאין לו כל קשר לדירה הזו בבורוכוב ולא היה לו שום קשר אליה הוא גר ברח' פינסקר. השוואת מס' ת.ז. בשני התיקים ברחוב פינסקר ובורוכוב עולה שמדובר באותו אדם". כאמור, הזכויות בדירה היו רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם בנימין ומההתכתבות עולה שגם רמ"י סברה שהוא בעל זכות החכירה.
15. אם נסכם עד כאן, בשנת 1968 מכר בנימין את הדירה לאביסרור. עסקת המכר לא נרשמה במרשם המקרקעין ולא דווחה למנהל מקרקעי ישראל. בהתאמה, לא בוצעה העברת זכות חכירה מבנימין לאביסרור בצורה מסודרת וברישומי המנהל (היום רמ"י) נותר בנימין בעל זכות החכירה. מהתכתובת שהוצגה מהשנים 1992 - 1998 עולה, כי מנהל מקרקעי ישראל סבר, בשלב זה, כי בנימין הוא בעל זכות החכירה בדירה וכי הוא החייב בדמי חכירה. בנוסף, הבדיקות שנערכו על ידי פקידי מנהל מקרקעי ישראל לא הובילו למסקנה שהדירה נמכרה או שדרישת החוב הופנתה לנמען לא נכון. תקלה זו, הייתה למרבה הצער, כר פורה לפעילות בלתי חוקית מצד פאינה ומנשירוב.
16. בשנת 2014 החליטו התובעים לרכוש דירה להשקעה. חיפושי התובע הובילו אותו לקריית ים, שם ראה באקראי דירה שנראתה לו מתאימה. התובע ניגש לדוכן פלאפל סמוך ובירר מי בעלי הדירה. הוא הופנה למתווך וזה הפנה אותו למתווך אחר - מנשירוב (סעיפים 4 - 6 לתצהיר התובע ועמ' 4, שורות 4 - 39 לפרוטוקול).
התובע טען, כי מנשירוב הציע לו שתי דירות צמודות, אחת "ללא טאבו" ואחת "עם טאבו" (עמ' 5, שורות 1 - 9 לפרוטוקול). בנקודה זו גרסאות התובע ומנשירוב זהות (ראה סעיפים 4 ו - 5 לתצהירו) ותומכות זו בזו. אני מקבל, אפוא, את גרסת התובע בנקודה זו.
התובע הדגיש, כי בחר בדירה "עם הטאבו", כהגדרתו (סעיף 6 לתצהירו), אך כאשר נשאל שאלות בנוגע למהות הרישום, לא ידע להסביר מה מטרתו, כיצד בודקים את הרישום או מה הוא כולל (עמ' 5, שורות 9 - 16 לפרוטוקול).
17. לאחר הדברים פנה מנשירוב למי שסבר (לטענתו) כי היא עו"ד זילברט, בנוכחות התובע, והעביר לה את הצעת התובע לרכישת הדירה (סעיף 13 לתצהיר מנשירוב). ההצעה התקבלה והצדדים ביקשו לכרות הסכם מכר. בפועל, מנשירוב לא פנה לעו"ד זילברט, אלא לפאינה, אשר התחזתה לאמה, עו"ד זילברט. לטענת מנשירוב, ביקר במשרד עו"ד זילברט בטבריה, שם הכיר אותה, ולמעשה את פאינה אשר התחזתה לה, ולא הייתה לו כל ידיעה אודות ההתחזות או כוונה להונות את התובעים (עמ' 42, שורות 17 - 28 לפרוטוקול וסעיף 8 לתצהיר מנשירוב). במהלך הדיון הגדיל וטען כי הודאתו במשפט הפלילי נעשתה רק בגלל מצבו הרפואי ועל מנת לקבל טיפול וכי למעשה אינו אשם בדבר (עמ' 47, שורות 8 - 15 לפרוטוקול) אינני מקבל טענות אלה.
מנשירוב הורשע, על פי הודאתו, ב - 5 אישומים בת"פ 48974-09-16, מתוכם 3 אישומים של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, אישום אחד בגין עבירות מס ואישום נוסף לפי חוק איסור הלבנת הון. שלושת האישומים הראשונים מתייחסים לקשירת קשר לביצוע עסקאות מכר מקרקעין במרמה. לפי כתב האישום, מנשירוב היה אחראי על איתור קונה פוטנציאלי, יצירת חיבור בינו ובין פאינה, העברת מסמכי העסקה לקונה והעברת הכספים לפאינה. בעבור פעולותיו קיבל חלק מהכספים שהתקבלו במרמה. מנשירוב נדון למאסר בפועל למשך 6 חודשים, אותו ריצה בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, חילוט רכב מסוג מרצדס שבבעלותו לטובת קרן החילוט (הלבנת הון) ופיצויים עונשיים בסך של 35,000 ₪ לתובע וסך של 30,000 ₪ לגב' אביבה פדלון (נספח ד' לתצהיר הנתבע).
כאמור, מנשירוב הודה בכל העובדות בכתב האישום. בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
ההוראה שבסעיף 42א מסדירה את סוגיית הקבילות של ממצאים ומסקנות משפט פלילי במשפט אזרחי וקובעת, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ובלבד שהמורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי. בהתאם להוראות סעיף 42א(א), פסק הדין שניתן בהליך הפלילי מהווה ראיה לכאורה. עם זאת, על פי הוראות סעיף 42ג לפקודת הראיות, נאשם שהורשע אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי, אלא ברשותו של בית המשפט. לפיכך, מקום בו לא ניתנה רשות כאמור, נותר פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה בכל הקשור לממצאים והמסקנות שבו, על כל המתחייב מכך. לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי מיוחד, משקלו רב ולא בנקל ישנה בית המשפט האזרחי את המסקנות שהובאו בו (י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, חלק שלישי, עמ' 1563 - 1564). בענייננו, מנשירוב לא בקש להביא ראיות לסתור, אם בכתב ואם בעל פה, ולא קיימת בתיק החלטה המתירה לו לעשות כן.
עוד ראוי להבהיר בעניין זה, כי אין נפקא מינה אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת הראיות, או במסגרת עסקת טיעון. מקום בו נאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו והן מהוות ממצאים שבפסק דין. בנוסף, אין חשיבות לכך שההודאה ניתנה משיקולים שונים של עינוי דין או אי נעימות (ראה י. קדמי, לעיל, עמ' 1554 - 1557 והאסמכתאות המפורטות שם).
לאור ההלכות המפורטות לעיל, ומאחר ולא ניתנה למנשירוב רשות להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי, העובדות שבכתב האישום, בהן הודה, הוכחו כלפיו והן מהוות חלק מהממצאים שבפסק הדין. אין ממש בטענות מנשירוב כי אינו אשם והודה רק לצורך קבלת טיפול רפואי. אף לו ניתנה לו רשות להביא ראיות לסתור, אין במה שהובא בפני כדי לשנות את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי. אני קובע, אפוא, על בסיס ההרשעה בהליך הפלילי, כי מנשירוב פנה ביודעין לפאינה ולא לעו"ד זילברט. הוא עשה כן במטרה להונות את התובעים, בדרך של עשיית עסקה למכירת הדירה, ללא שהייתה בידו זכות לעשות כן. במעשיו אלה, סייע והכשיר את התחזות פאינה לעו"ד זילברט ואפשר את השלמת העסקה, תוך הונאת התובעים.
18. מנשירוב הציע לתובע כי עוה"ד זילברט תייצג אותו בעסקת המכר, אך התובע סירב (סעיפים 7 - 8 לתצהיר התובע, סעיף 14 לתצהיר מנשירוב, סעיף 4 לתצהיר הנתבע, ועמ' 8, שורות 11 - 30 לפרוטוקול). התובע הדגיש, כי ייחס חשיבות רבה לייצוג על ידי עורך דין מטעמו, מומחה בתחום המקרקעין. לכן, פנה למתווך מקומי אחר, שהמליץ בפניו על הנתבע.
19. עוד באותו יום נפגשו התובע ומנשירוב עם הנתבע במשרדו (סעיף 9 לתצהיר התובע, סעיף 4 לתצהיר הנתבע וסעיף 15 לתצהיר מנשירוב). בפגישה מסר התובע לנתבע את פרטי הדירה, ההסכמות בין הצדדים ופרטי ההתקשרות עם עו"ד זילברט (למעשה פאינה), שלכאורה ייצגה את בנימין - בעל הדירה (עמ' 8, שורות 31 - 39, ועמ' 9, שורות 1 - 4 לפרוטוקול). הנתבע התקשר אל מי שסבר שהיא עו"ד זילברט והיא אישרה בפניו את פרטי העסקה. אין מחלוקת, כי הנתבע שוחח עם פאינה, שהתחזתה באותה עת לעו"ד זילברט (סעיף 17 לתצהיר מנשירוב וסעיף 9 לתצהיר התובע). טענות הנתבע בנקודה זו נתמכו גם בפסק הדין בתיק הפלילי בעניינה של פאינה (נספח ד2 לתצהיר הנתבע), שם נקבע כי התחזתה לאמה, הציגה עצמה כעורכת דין וביצעה פעולות ייחודיות למקצוע עריכת הדין, תוך זיוף מסמכים, ב - 23 מקרים.
הנתבע הדגיש, כי אימת את פרטי עו"ד זילברט באתר לשכת עורכי הדין, שם רשומים פרטיה ומען משרדה. עוד ציין הנתבע, כי פרטי עו"ד זילברט עדיין מופיעים באתר הלשכה נכון למועד הגשת תצהירו (ראה נספח א' לתצהיר הנתבע - צילום של הפרסום באתר הלשכה מיום 27.4.2020).
אני מקבל, אפוא, את טענות הנתבע בנקודה זו וקובע, כי עו"ד זילברט הופיעה ברישומי לשכת עורכי הדין כעו"ד פעילה ופאינה ביתה התחזתה לה פעמים רבות, לצורך ביצוע עסקאות פיקטיביות. בשים לב לנסיבות שפורטו לעיל, לא היה בידי הנתבע לגלות באותו שלב את דבר ההתחזות והוא פעל כעו"ד סביר ומיומן, שעה שבדק את רישום המשרד בלשכת עורכי הדין ושוחח עם פאינה, שהתחזתה כאמור לעו"ד זילברט.
20. במקביל לשיחתו עם פאינה הוציא הנתבע נסח רישום מקרקעין, ממנו עלה כי בנימין הוא בעל זכות החכירה בדירה ולא נרשמו הערות בדבר עסקאות נוגדות, שעבודים או נתונים חשודים אחרים. הנתבע הוסיף, כי התברר לו מנסח הרישום שתקופת החכירה הסתיימה ולכן, ביקש מעו"ד זילברט (ולמעשה - פאינה), שתדאג להאריך ולהוון את חוזה החכירה על שם בנימין. הנתבע הדגיש, כי התנה את העברת התשלום הראשון לבנימין בהארכת הסכם החכירה וברישום הערת אזהרה לטובת התובעים, כדי להבטיח את ביצוע העסקה כנדרש.
במבוא להסכם המכר (נספח 1 לתצהיר התובעים) נרשם, שהסכם החכירה הסתיים וקיים חוב דמי חכירה שהמוכר צריך לשלם. בנוסף, לפי סעיף 3.1 הותנה התשלום הראשון, בסך 160,000 ₪, ברישום הערת אזהרה לטובת התובעים, תשלום דמי חכירה והיוון.
עיון בנסח הרישום שצורף להסכם מעלה, כי ביום 27.6.1968 נרשמה זכות חכירה (בשלמות) ע"ש בנימין, בתנאי שטר מקורי מס' 8401/1960/0000, לתקופה של 49 שנים. הפרטים בנסח הרישום מעידים, אפוא, שזכות החכירה אכן הסתיימה במהלך שנת 2009. נתונים אלה תומכים בגרסת הנתבע ובדרישתו לחדש את זכות החכירה.
21. התובעים טענו, כי היה על הנתבע לבדוק בדיקה קפדנית יותר את הדירה וזהות בעליה, לרבות המסמכים בתיק רמ"י, טרם החתימה על ההסכם. בעניין זה, הפנו לאמור בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי (סעיף 57 לפסק הדין) וכן, לע"א 6277/19 ד"ר סנפורד אשר הרמן נגד עו"ד אריה וייס (15.2.2022), להלן עניין "סנפורד").
הנתבע טען מנגד, כי הסתמך על נסח רישום המקרקעין, לאור הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 וכי מדובר במקרקעין מוסדרים. לכן, היה רשאי לצאת מהנחה שהמרשם מייצג נאמנה את מצב הזכויות בדירה. הנתבע הוסיף, כי בנסיבות מסויימות, הוא לא מסתפק בהוצאת נסח רישום, אלא עורך בדיקות גם במקומות אחרים, דוגמת משרדי הועדה המקומית לתכנון ולבניה, אך הדבר לא רלוונטי לענייננו. עוד הוסיף הנתבע, כי הסכם החכירה מול רמ"י הוארך בזריזות, ולראיה - רמ"י הסכימה להאריך את הסכם החכירה ולא הייתה מבחינתה כל מניעה לעשות כן.
22. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע , כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". סעיף 125(ב) מוסיף, כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו".
בענייננו, אין חולק שמדובר במקרקעין מוסדרים ולכן, רישום הזכויות במרשם על שם בנימין, מהווה ראיה חותכת לתוכנו, קרי - כי בנימין בעל זכות החכירה. אין מקום לערער על האמור במרשם, אלא בהתאם להוראת חוק המאפשרת זאת (למשל, סעיפים 9, 10 או 125(ב) לחוק המקרקעין). תכלית סעיף 125 היא להבטיח פומביות, אמינות, וודאות וסופיות הרישום של זכויות מוסדרות במרשם. מתכלית זו נגזרת דרישה להבטיח את יציבות הזכויות הרשומות, במטרה להעניק ביטחון במרשם, ברשום בו ובזכות הקניין כשלעצמה (ראה ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נגד איתן רילוב (25.11.2012) - סעיפים 20 ו - 21 לפסק הדין). בנסיבות אלה, רשאי היה הנתבע לסמוך על האמור במרשם, כראיה לתוכנו.
23. יתירה מזאת, התנהלות הצדדים בזמן אמת, שכללה חידוש הסכם החכירה, העברת זכות החכירה על שם התובעים והשלמת הרישום במרשם על שמם, מעידה כי הצדדים (לרבות רמ"י ורשם המקרקעין) לא מצאו פגם במסמכים וסברו בזמן אמת כי בנימין הוא בעל הזכויות בדירה. אמנם, הסכם החכירה החדש לא הוצג בפני, כמו גם מסמכי היסוד שנמסרו לרשם המקרקעין לצורך ביצוע רישום הזכויות על שם התובעים. עם זאת, אין בכך כדי לפעול לרעת הנתבע, שכן אין חולק שהעסקה הושלמה ברישום. בזמן אמת היו כל הצדדים הנוגעים בדבר, ובכלל זה רמ"י, תחת הרושם שבנימין הוא בעל הזכויות בדירה, ופעלו בהתאם. לכן, הוארך חוזה החכירה, זכויות החכירה הועברו על שם התובעים, בהתאם להסכם המכר שנכרת בין הצדדים והזכויות בדירה נרשמו על שם התובעים. בנסיבות אלה, לא נדלקה נורת אזהרה, לא עלה חשד בלב הנתבע ולא אמור היה לעלות חשד אצלו.
24. עניינו של פסק הדין בע"א 6277/19 (עניין סנפורד) אליו הפנתה ב"כ התובעים, שונה בתכלית. שם דובר בעו"ד שנטל על עצמו מחויבות החורגת ממעורבות רגילה של עו"ד בעסקאות נדל"ן, לאור מאפיינים ייחודיים של לקוחותיו - תושבי חוץ, שאינם דוברי עברית. בענייננו, התובעים דוברי עברית על בוריה ומתגוררים בארץ לפחות חלק מהשנה (כפי שציינו בסעיף 5 לסיכומיהם). לא מדובר, אפוא, בתושבי חוץ, הזרים למקום, אלא במי שמכירים את המקום, השפה ובקיאים באורחות החיים כאן. בנוסף, פסק הדין בעניין סנפורד דן בעניינו של עו"ד שעיכב תשלומים לחברה הקבלנית ולא עדכן את לקוחותיו על הודעות הפיגורים שקיבל. לכן, נקבע כי הפר את סטנדרט התנהגות (והזהירות) המצופה מעו"ד. השאלה בענייננו שונה - האם יכול היה הנתבע למנוע מהתובעים ליפול בפח יקוש שהניחו לפניהם פאינה ומנשירוב. לא ניתן, אפוא, להקיש מהאמור בע"א 6277/19 לענייננו.
25. התובעים טענו, כי היה על הנתבע לבקש אישור זכויות בדירה מרמ"י. לכאורה, יש טעם בטענה זו, אולם בסופו של יום אינני סבור כי היה בכוחה של פעולה זו למנוע את שארע.
אמנם, הנתבע לא ביקש אישור זכויות כאמור מרמ"י. אלא, שהסכם החכירה של בנימין חודש, נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים ובהמשך נחתם שטר העברת זכות חכירה על שם התובעים והדירה נרשמה על שמם בלשכת רישום המקרקעין (עמ' 25, שורות 1 - 19 ושורות 33 - 38, ועמ' 26, שורות 1 - 23 לפרוטוקול). המסקנה המתבקשת מכך היא שגם רמ"י סברה, בזמן אמת, כי בנימין הוא בעל זכות החכירה בדירה.
תמיכה לכך ניתן למצוא בדרישת חוב דמי חכירה מיום 1.11.1992, כולל הכיתוב בכתב יד ומסמך בכתב יד מיום 8.11.1992, שם נרשם במפורש, כי מדובר באותו אדם, בהתייחס לבנימין. מסמכים אלה מחזקים את המסקנה, שרמ"י סברה שבעל זכות החכירה הוא בנימין. לפיכך, גם אם היה הנתבע מבקש אישור זכויות מרמ"י, היה מקבל אישור לפיו בנימין הוא בעל זכויות החכירה בנכס. לא קיים, אפוא, קשר סיבתי בין המחדל, לכאורה, באי דרישת אישור זכויות, לתוצאות מעשה המרמה ונזקיהם של התובעים.
26. התובעים ביקשו להעביר אל כתפי הנתבע את מכלול הטענות שהעלה נגדם בית המשפט המחוזי. אין בידי לקבל הילך טיעון זה. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לתום ליבם של התובעים והבהיר, כי האופן והמהירות שבה בוצעה העסקה היה בהם כדי לחייב בדיקה קפדנית יותר. בית המשפט המחוזי ציין במפורש, כי התובע לא בדק את זהות מנשירוב, עליו שמע אך דקות קודם לכך ממוכר פלאפל, ולא בדק כי הוא מתווך רשום ומורשה, טרם שולמו לו דמי התיווך או נמסרו לו כספי התמורה. האמון שנתן התובע במנשירוב היה בעוכריו, אולם לא ניתן להשליך זאת לפתחו של הנתבע. יתירה מזאת, הנתבע אמנם העיד בהליך בבית המשפט המחוזי, אולם לא היה צד להליך ובית המשפט לא דן בהתנהלותו או בשאלת ההתרשלות, לא קבע דבר בעניין וממילא, אין בהערות או אמירות בית המשפט כדי לחייב את הנתבע, שלא היה צד לסכסוך.
27. התובע טען, כי הנתבע ביקש לחתום על הסכם המכר לאלתר, ולמעשה עוד ביום בו נפגשו לראשונה, אך הוא ביקש לדחות את החתימה בשבוע, עד חזרתה של אשתו לארץ (סעיף 10 לתצהיר התובע). הנתבע טען מנגד, כי התובע לחץ לחתום על ההסכם במהירות שכן, סבר כי העסקה כדאית מאוד (סעיף 12 לתצהיר הנתבע). מנשירוב טען בתצהירו כי ההסכם לא נחתם באותו היום, למרות שהנתבע הכין את כל המסמכים, משום שהתובע דיבר עם אשתו, והיא אמרה לו שלא יקנה בלעדיה, אלא ימתין לשובה מלונדון (סעיף 21 לתצהיר מנשירוב).
החתימה על הסכם המכר אכן נדחתה במספר ימים. התובעת שהתה באותה עת בלונדון והתובע שוחח עימה במהלך הפגישה שהתקיימה במשרד הנתבע, כדי לעדכן אותה במצב הדברים. אינני מוצא חשיבות רבה בשאלה מי "לחץ" לקדם את החתימה על ההסכם. לכל אחד מהצדדים היה אינטרס לקדם את עסקה - התובע סבר כי העסקה כלכלית וכדאית, פאינה ומנשירוב, שידעו כי מדובר בתרמית, ביקשו לקבל את הכספים בהקדם, או הנתבע שביקש לייצג לקוח, בהתאם לדרישותיו. מכל מקום, לא מצאתי בהתנהלות הנתבע דחיפות מיוחדת, שגרמה לו לוותר על בדיקות הכרחיות.
28. הנתבע הבהיר בתצהירו, כי הוחלפו בין הצדדים טיוטות הסכם, עד לגיבושו הסופי. בין היתר, הוא קבל בדוא"ל צילום צבעוני סרוק של תעודת הזהות של בנימין (מוצגים נ/2 ו - נ/3). עוד טען הנתבע, כי תחילה חתם התובע על ההסכם. לאחר מכן הועברו המסמכים, באמצעות מנשירוב, ל"בנימין" ומשחזרו לידיו, חתמה עליהם גם התובעת.
התובעים טענו מנגד, כי כלל לא נשלחו "טיוטות" אלא טיוטה אחת, שהועברה ביום בו נחתם ההסכם. לשיטתם, ניתן להסיק מכך שהנתבע כלל לא טיפל בהסכם בשבוע שחלף בין הפגישה הראשונה למועד החתימה. התובעים הוסיפו, כי נוסח ההסכם אינו מקצועי, ניסוחיו משובשים והדבר אמור היה להדליק אצל הנתבע נורה אדומה (סעיפים 30 - 33 לסיכומיהם). הטענה בדבר נוסח "לא מקצועי" או "משובש" לא לוותה בהסבר או פירוט כלשהם, ואף לא הפניה לסעיף שנוסחו משובש או נעדר מההסכם. העדר פירוט מעיד על טיבה של טענה זו ודי בכך כדי לדחותה. בנוסף עיון במסמך שהוגש (נספח 1 לתצהיר התובע) מעלה, כי מדובר בחוזה מכר דירה סטנדרטי ולא מצאתי בהוראותיו חסר מהותי או שינוי מהנהוג בעסקאות מסוג זה, בשים לב לכך שמדובר בעסקת מכר עם פינוי מהיר.
אני ער לכך שיש חוסר בהירות בנוסח סעיף 3.1, כפי שעלה בחקירה (עמ' 28, שורות 15 - 21 לפרוטוקול). עם זאת, אני מקבל את הסבר הנתבע שמדובר בתוספת עליה התעקש, לפיה התשלום הראשון יותנה ברישום הערת אזהרה לטובת התובעים, וכן בתשלום חוב דמי החכירה והיוונה טרם העברתו לתובעים (עמ' 27, שורות 6 - 10 לפרוטוקול). בנוסף, קריאת הסעיף בשלמות מעלה כי חוסר הבהירות נעוץ בשילוב אוטומטי ("הדבקה") של הסעיף המקורי עם התוספת שביקש הנתבע להוסיף, אשר נועדה לשמור על האינטרסים של התובעים, ולא משום שמדובר בניסוח "לא מקצועי". אני דוחה, אפוא, את טענות התובעים בנקודה זו.
אשר לנסיבות החתימה על ההסכם, טענו התובעים כי ההסכם נחתם על ידם באותו מועד, קרי - ביום 12.11.2014. לאחר מכן הועברו מסמכי ההסכם לפאינה, באמצעות מנשירוב. התובעים טענו, כי מאחר והטיוטה הראשונה הועברה ביום 12.11.2014 ובאותו מועד גם נחתם ההסכם, ברור שגרסת הנתבע שגויה ואינה אלא ניסיון להטיל את האחריות עליהם.
29. פאינה (כשהיא מתחזה לעו"ד זילברט) צרפה למכתבה הקצר לנתבע בדוא"ל מיום 12.11.2014 (מוצג נ/3) טיוטה ראשונה של הסכם המכר וכן, קבצים שהוכתרו בכותרת "נסח טאבו סדי בנימין", "סדי בנימין חוב מנהל", "סדי בנימין ת.ז." ו"סדי בנימין תוכנית עריה לתוספת בניה" (כך במקור - א.ר.). נספחי המייל לא צורפו אליו (למעט צילום תעודת הזהות של בנימין) ולא הוצגו מיילים נוספים, המעידים על המשך התכתבות. עם זאת, ניתן להבין מתוכנו, כי מדובר מכתב ראשון, שכן נרשם בו כי בהמשך תכין עורכת הדין ייפויי כוח, בקשה לרישום הערת אזהרה ומסמכים נוספים. התובעים אינם חולקים על כך שחתמו על כל המסמכים הדרושים לעסקה, לרבות ייפוי הכוח, בקשה לרישום הערת אזהרה (שנרשמה בפועל) ודיווחים לרשויות מיסוי מקרקעין. ברור, אפוא, כי המסמך שצורף למכתב הוא אך טיוטה ראשונה.
30. במהלך הדיון הציג הנתבע, באמצעות מחשב נייד, את המכתב ששלחה אליו פאינה בדוא"ל, על נספחיו, לרבות צילום תעודת הזהות של בנימין, והגיש בנפרד עותק צבעוני סרוק של תעודת הזהות, כולל ספח המפרט מצב משפחתי ופרטי ילדיו (ראה עמ' 35 לפרוטוקול ומוצג נ/2). הנתבע הציג עותק צילומי ברור קריא, צבעוני, הכולל את שולי תעודת הזהות. כאמור, בנימין נפטר טרם הוגשו תצהירי העדות הראשית. יחד עם זאת, בכתב ההגנה לא עלתה מפיו טענה שמדובר במסמך מזויף, אלא אך נטען, כי אינו יודע מי הם פאינה, עו"ד זילברט או עו"ד דמרי, שלכאורה אישר חתימותיו, ומעולם לא פגש איש מהם ולא מסר להם העתק של תעודת הזהות שלו. עם זאת, בנימין לא הכחיש שמדובר בצילום אותנטי של תעודת הזהות שלו.
הנתבע העיד בהליך הפלילי והבהיר, כי כאשר פגש את בנימין, הציג בפניו האחרון את תעודת הזהות שברשותו, והמסמך היה זהה אחד לאחד עד לשולי התעודה (כך במילותיו), לצילום תעודת הזהות ששלחה לו פאינה (מוצג ת/1, בעמוד 75). הנתבע חזר על כך גם בעדותו בפני (עמ' 38, שורות 15 - 24 לפרוטוקול). ניתן למצוא תמיכה נוספת למסקנה שאכן מדובר בעותק של תעודת הזהות האותנטית של בנימין, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי נותר סימן שאלה ביחס לשאלה כיצד הגיע צילום תעודת הזהות של בנימין לפאינה (סעיף 35 שם). בבסיס אמירה זו הנחה, לפיה מדובר בצילום ברור וצבעוני של תעודת זהות אותנטית. נראה, אפוא, שמדובר בעותק צילומי צבעוני אותנטי של תעודת הזהות שהייתה ברשות בנימין במהלך חייו. יותר מכך, המסמך לא אמור היה לעורר קושי, חשד או להדליק נורת אזהרה אצל הנתבע (בשונה, למשל מהמקרה שנדון בפסק הדין בע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נגד יעקב ז'רוט (4.8.2020)).
31. גרסת התובע באשר למהלך החתימה על הסכם המכר לא היתה ברורה. במהלך עדותו בהליך הפלילי (שנערכה זמן רב טרם עדותו בתיק זה), התברר כי לא זכר במדויק את מעמד החתימה, למעט העובדה שחתם בפני הנתבע בנוכחות מנשירוב, מבלי שבנימין נכח במקום. התובע נשאל במפורש, האם ההסכם כבר היה חתום על ידי בנימין או שמא חתם ראשון, וטען שאינו זוכר. התובע לא זכר גם אם קיבל את המפתחות לדירה במעמד החתימה או למחרת (מוצג נ/1 בעמוד 65). בחקירתו הנגדית בפני, התברר שלא זכר בבירור את מעמד החתימה על ההסכם. גרסאותיו השתנו ולא ניתן היה ללמוד מהן את מהלך הדברים לאשורו (עמ' 7, שורות 21 - 39, עמ' 8, שורות 1 - 2 לפרוטוקול ועמ' 9, שורות 5 - 18 לפרוטוקול). התובעת ( אשתו של התובע) לא העידה, אף שיכלה לכאורה לתמוך בגרסתו בנוגע להשתלשלות העניינים.
מנגד, הנתבע טען לאורך כל הדרך, כי תחילה חתם התובע על ההסכם ובהמשך חתמה גם אשתו, לכששבה מלונדון (סעיפים 12 ו - 13 לתצהירו).
אני קובע, כי התובע חתם על ההסכם ורק לאחר מכן חתמה עליו אשתו, לכששבה מלונדון. לא ניתן לקבוע במדוייק מהראיות שהוצגו מה קדם למה - חתימת התובע או חתימתו הנחזית של בנימין, או שמא הדבר קרה במהלך משולב - תחילה חתם התובע, לאחר מכן חתם מי בשמו של המוכר, ובהמשך חתמה התובעת, ניתנו השקים ועותק ההסכם הועבר לפאינה, באמצעות מנשירוב. לא הוצגו בפני ראיות מספיקות בנקודה וממילא, אין לכך חשיבות לצורך הכרעה בתביעה, שהרי אין חולק שההסכם נחתם על ידי התובעים (ומן הצד השני הוסיף מאן דהוא חתימה בשם בנימין), השטרות נחתמו ואושרו, העסקה אושרה על ידי רשם המקרקעין וזכויות התובעים בדירה נרשמו במרשם.
32. התובעים טענו, כי הנתבע שגה, שעה שאפשר את חתימת ההסכם מרחוק, כך שההסכם לא נחתם בנוכחות המוכר או באת כוחו. עובדה זו אפשרה את תרגיל העוקץ ללא כל קושי. התובעים הוסיפו, כי לא רק שהמוכר לא נכח במעמד החתימה, אלא שהנתבע כלל לא שוחח עמו בטלפון קודם לכך. הם הדגישו, שגרסת הנתבע בעניין "קושי" לתאם מועד מוסכם לחתימת הצדדים, השתנתה בעדותו והועלתה גרסה כבושה, לפיה פאינה אמרה לו בטלפון שבנימין מאוד מבוגר ומתקשה בהליכה וניידות, וכי עבר להתגורר בטבריה. מדובר לטענתם בעדות כבושה שאין לתת לה משקל. התובעים סמכו טענותיהם גם על דברי מנשירוב בעדותו, לפיהם לא היה "נופל" אם שני עורכי הדין היו נפגשים יחד עם הלקוחות וחותמים על ההסכם וכי לא עושים הסכמים בשלט רחוק (עמ' 43, שורות 3 - 5 לפרוטוקול, סעיף 36 לסיכומי התובעים וסעיף 43 לסיכומי מנשירוב). מנגד, אשרו התובעים שקיימים מקרים בהם נעשות עסקאות מרחוק, אך לגישתם, מפאת הנורות האדמות שהיו אמורות להידלק עוד קודם לכן, לא היה מקום לעשות כן בעסקה זו (סעיפים 34 - 37 לסיכומיהם).
הנתבע טען, כי מקובל לערוך עסקאות מרחוק ולא מדובר בעניין חריג. עוד נטען, כי קשה לקבל טענה זו מפי התובעים, שכן כקונים היה עליהם להיפגש עם המוכר, להתנהל מולו במהלך המשא ומתן ולהכירו. התובעים לא עשו כן ולא ברור מדוע הם מצפים מהנתבע לעשות זאת. לשיטתו, תפקידו לעגן את ההסכמות בין הצדדים ולהבטיח את העברת הזכויות בנכס, דבר שנעשה, אך לא לנהל מו"מ עסקי מול המוכר. הנתבע הוסיף, כי במקרה זה הוסכם שבנימין יחתום על מסמכי העסקה בפני עו"ד זילברט והתובעים יחתמו על מסמכי העסקה בפניו, וכך אכן נעשה.
הנתבע הדגיש, כי הבעיה אינה נוגעת ל"זיהוי המוכר" ואין טענה כי אדם אחר, דומה לבנימין שאל את זהותו ונכנס לנעליו. נהפוך הוא, תעודת הזהות שנשלחה אליו הייתה, ללא עוררין, מסמך אותנטי ובסופו של יום העסקה הושלמה ברישום, כך שהזכויות בדירה נרשמו על שם התובעים.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין טענות התובעים בעניין זה להידחות, ממספר טעמים.
ראשון - וזה עיקר הדברים - אין מניעה לערוך עסקאות מכר מרחוק. מדובר בפרקטיקה מקובלות ואין בה פגם כשלעצמה. אמנם, עסקאות מרחוק נהוגות יותר בתחומים אחרים (ראה למשל חוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981), אך אין מקום לומר שעצם עסקה מרחוק היא כשלעצמה פגם, טעות בהתנהלות עורך הדין או אפילו סטייה מסטנדרט התנהגות של עו"ד סביר. ביצוע עסקה במקרקעין, באופן שכל צד חותם בפני בא כוחו אינה טעות בשיקול דעת של עורך הדין או סטייה מסטנדרט התנהגות של עו"ד מיומן וזהיר.
שני - התובעים הם אדריכלי ההסכם. עניינים דוגמת טיב הממכר, עלותו ותנאי התשלום נקבעים על ידי הצדדים בעצמם, כחלק מהמשא ומתן. עורך הדין אינו אמור להתערב בשאלות מסחריות, אלא לוודא שלקוחותיו מבינים את טיב העסקה המוצעת וליצור מנגנונים שיגנו עליהם. שיקול דעת עורך הדין אינו מחליף את שיקול דעתו של הקונה או המוכר וממילא, אין לו מקום או סיבה להתערב בשאלות כלכליות מסחריות. משמע, על עורך הדין לוודא כי זכויות לקוחותיו נשמרות במהלך ההסכם, אך הוא אינו שם את שיקול דעתו, הכלכלי - מסחרי, חלף זה שלהם.
בענייננו, התובעים ניהלו משא ומתן, באמצעות מתווך, מבלי שהכירו את המוכר. התובעים ביקשו לקדם את העסקה ובין היתר הסכימו שכל צד יחתום על ההסכם בפני עורך דינו, כדי לזרז עסקה שסברו כי היא כדאית להם מבחינה כלכלית. התובעים לא הכחישו שרצו לקדם את העסקה וביקשו שלא לעכב את החתימה על ההסכם. הטענה לפיה הנתבע "אפשר" להם לבצע חתימות מרחוק אינה אלא מס שפתיים, לכסות על דרישתם שהעסקה תחתם מרחוק ובהקדם.
שלישי - גם אם קיים הבדל בין הדברים שנכתבו בתצהיר הנתבע (סעיף 26), לדבריו בחקירה (עמ' 32, שורות 32 - 35 לפרוטוקול), ואף אם אצא מנקודת הנחה שמדובר בעדות כבושה, אין בכך לשנות את הסכמת התובעים שכל צד יחתום בפני באי כוחו. בנוסף, התובע עצמו הבהיר בעדותו, כי מנשירוב אמר לו שהמוכר "חולה, לא מרגיש טוב, הוא מבוגר הוא חולה" (עמ' 6, שורות 23 - 24 לפרוטוקול), כך שאין ספק שהדבר היה ברור גם לתובע מתחילת הדרך וכאמור, הוא לא הטיל ספק בדבריו של מנשירוב.
רביעי - העובדה שמכל הדברים בחרו התובעים להסתמך על דברי מנישרוב, אשר כאמור הורשע בפלילים, אומרת דרשני. תמוהה האמירה, כאילו מנשירוב "נכשל" בתמימות, ללא כוונה או ידיעה, אך מפאת שהעסקה בוצעה מרחוק, למרות שהוכח שביצע עבירה פלילית, ביודעין ולמטרת רווח, כפי שנקבע בהליך הפלילי בעניינו.
33. אין חולק, כי לאחר חתימת ההסכם, נמסר לתובע מפתח לדירה ובהמשך הושלמה העסקה ברישום.
התובעים טענו, כי מאחר ומדובר בעסקת מכר מהירה, היה על הנתבע לקבוע בהסכם מנגנונים להבטחת כספם והמצאת המסמכים הנדרשים בסעיף 3.1 להסכם. עוד טענו התובעים, כי הנתבע לא ערך בדיקות במשרדי העיריה, המצויים בסמיכות למשרדו ולא בדק את הרישום בחברת החשמל ובחברת אספקת המים וכי לו היה בודק רישומים אלה, יכול היה לגלות את דבר התרמית.
אין בידי לקבל טענות התובעים בעניין זה. מרגע שהושלמה העסקה ברישום, היה המוכר זכאי למלוא תמורת הדירה ולא ניתן להשאיר כספים "בנאמנות" אצל באת כוחו או להימנע מלהעבירם לידיו. אשר לרישומי העיריה, חברת החשמל ותאגיד המים, לא הוצגה בפני ראיה כלשהי שתראה כי בירור עניינים אלה היה מונע את התרמית שנרקמה. יתירה מזאת, לצורך השלמת הרישום בלשכת רישום המקרקעין נדרש, בין היתר, אישור עירייה, לפיו לא קיימים חובות בקשר לנכס. מאחר ורישום הזכויות בנכס הושלם, ברור כי הוצג אישור מעין זה. מנגד, לצורך רישום הזכויות בנכס לא נדרשים אישורים של חברת החשמל ותאגיד המים וממילא, אין זה מתפקידו של עורך הדין המייצג קונה בעסקת מכר לפנות לגורמים אלה.
34. לאחר קבלת מפתחות הדירה התברר לתובעים, שאינה מחוברת למוני חשמל ומים. פניות התובעים לבנימין לא נענו ולכן, ביצעו את תיקונים הנדרשים והגישו נגדו תביעה כספית בסך של 30,203 ₪ בבית המשפט לתביעות קטנות (נספח 7 לכתב התביעה). בנימין התגונן מפני התביעה וטען, כי לא היה צד להסכם וחתימתו זויפה. אלא, שלמרות שמכר את הנכס לפני עשרות שנים, הוא פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה להורות על ביטול העסקה והשבת הרישום במרשם המקרקעין על שמו (נספח 8 לכתב התביעה). כפי שפורט בהרחבה לעיל, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי נרשמו הזכויות בדירה על שם אביסרור.
35. אוסיף, כי התובעים השכירו את הדירה במשך 3 שנים, עד לחודש דצמבר 2017, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 1,400 ₪ וקבלו לידיהם באותה תקופה סכום מצטבר של כ - 50,000 ₪.
36. דרישת התובעים להטיל אחריות על הנתבע ולחייבו לשלם להם את הנזקים שנגרמו להם מתבססת על עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין.
בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).
הכלל הוא, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות, כשאינטרס הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. הפרת חובה זו מקימה אחריות כלפי הלקוח, הן מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין והן מכוח דיני החוזים (ע"א 37/86 משה לוי נגד יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד(4) 446, ע"א 2625/02 נחום נגד עורך דין דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425).
חובת עורך דין כלפי לקוחו רחבת היקף לנוכח האמון הבלתי מסויג שהלקוח, ככלל, נותן בעורך הדין. על כן, מקובלת הגישה כי מעצם הגדרת התפקיד, נדרש מעורך הדין סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מההיבטים של נאמנות, זהירות ומיומנות (ראה ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נגד שטיל יהודית (27.10.1997) וע"א 6645/00 ערד נגד אבן, פ"ד נו(5) 365, 379). חובת הזהירות והיקפה מושפעים גם ממיהות לקוחו של עורך הדין (ע"א 2008/07 נירה לוטן נגד עזבון דוד ירמייב ז"ל (14.2.2011).
עם זאת, למרות ששיקול הדעת המוקנה לעורך דין בניהול ענייניו המשפטיים של לקוחו הוא מטבעו רחב, הרי שטעות בשיקול דעת אינה עולה בהכרח כדי התרשלות. לא כל טעות תצביע בהכרח על הפרת חובות הזהירות והמיומנות החולשות על מערכת היחסים בין עורך דין ללקוח. חובתו של עורך הדין אינה לא לטעות בשיקול דעתו, אלא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו (ע"א 4707/90 מיורקס נגד חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1) 17, 25, ע"א 735/75 מרדכי רויטמן נגד יצחק אדרת, פ"מ ל(3) 75, 80). טעות בשיקול דעת לא תיחשב בהכרח לרשלנות כשהתנהגות עורך הדין מבוססת על ידע משפטי סביר ונעשית ברמה מקצועית טובה (ד"ר עדי אזר ז"ל, "רשלנות מקצועית של עורך דין", הפרקליט מה(2) 279, 286). עוד נפסק, כי החובה המוטלת על עורך הדין אינה להשגת התוצאה, כי אם לעשיית המאמץ הדרוש לשם כך (ת"א (מחוזי - חיפה) 907/05 מרקו נגד איילון חברה לביטוח בע"מ (5.9.2010), ע"א 4025/91 יצחק צבי נגד ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784, 789). אוסיף, כי בחינת פעולותיו של עורך הדין לא נעשית כחכמה בדיעבד, אלא יש לקחת בחשבון את הנתונים שהיו לנגד עיניו בזמן אמת (ראה ע"א 9705/11 ליאורה גלט ברקוביץ נגדברוך קרא (21.10.2014) וע"א 8124/18, לעיל).
בענייננו, מי שתכנן וביצע בפועל את מעשה המרמה במכירת המקרקעין לתובעים, הם פאינה, בסיוע של מנשירוב. השניים אף הועמדו לדין בגין מעורבותם בעסקת המקרקעין והורשעו. לא נטען וממילא גם לא הוכח שהנתבע היה מעורב בקנוניה שנרקמה על ידי הנ"ל והשאלה היא, האם הנתבע, שייצג בעסקת המכר רק את התובעים, התרשל כלפיהם, בהפרת חובות זהירות בהן הוא חב, באופן שאפשר לפאינה ומנשירוב להוציא את מזימתם מן הכח אל הפועל ולגרום לתובעים לנזקים כספיים.
37. התובעים מייחסים לנתבע מספר מחדלים, שלשיטתם אפשרו לפאינה ומנשירוב להוציאם את תכניתם לפועל.
א. התובעים טענו, כאמור, כי הדרך בה נרקמה העסקה, אותה תיאר בית המשפט המחוזי בפסק דינו, חייבה בדיקה קפדנית יותר ביחס לדירה וזהות בעליה והנתבע התרשל בכך שלא פעל לביצוע בדיקות כאמור. התובעים הוסיפו, כי לו היה הנתבע עושה "מאמץ מינימאלי" לבדוק את זהות המוכר, העסקה לא היתה יוצאת לפועל והנזקים היו נמנעים (סעיפים 21 - 24 לסיכומיהם).
עורך דין הנוטל על עצמו לערוך עסקת מקרקעין אחראי לזהות את הצדדים לאותה עסקה. תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל - 1969, מחייבות זיהוי צדדים לעסקה באמצעות תעודת זהות או דרכון. הנטל להוכיח כי אכן זיהה את המוכר וכי לא התרשל בעניין זה, מוטל על עורך הדין. האחריות לזהות את המוכר מוטלת על עורך הדין כחלק משורת תפקידיו הבסיסיים בביצוע עסקת מקרקעין.
בענייננו, התובע פנה לנתבע לאחר שפרטי העסקה סוכמו בין הצדדים, לרבות תמורת המכר. התובע התעניין אצל מנשירוב בזהות המוכר וקיבל את הסברו כי "הוא חולה, לא מרגיש טוב, הוא מבוגר הוא חולה" (עמ' 6, שורות 23 - 31 לפרוטוקול). התובע לא ניהל משא ומתן ישירות עם המוכר או ביקש לפגוש אותו. הוא גם בחר שלא לבדוק את הדירה וחיבוריה לחשמל ומים, כפי שהתברר בדיעבד. התובע, "זיהה", אפוא, עסקה כדאית כלכלית ומיהר לבצע אותה, ללא שימת לב לפרטים.
התובע פנה לנתבע כשבידיו פרטי עסקה, זהות המוכר ובא כוחו וביקש שייצגו. פרטי העסקה לא העלו חשד, טיב הזכויות אושר לאחר בדיקה במרשם המקרקעין, זהות באת כוח הקונה נבדקה בפנקס לשכת עורכי הדין ובשיחת טלפון, המסמכים שהומצאו נערכו כנדרש וכללו מסמכים אותנטיים, דוגמת עותק צילומי צבעוני של תעודת הזהות של בנימין, ונושא הארכת חוזה החכירה טופל בתנאי ההסכם. משעה שהעסקה בוצעה מרחוק, הוטל על עורכת הדין של המוכר לזהות את המוכר, בעוד שהנתבע היה אחראי לזהות את התובעים, הקונים. בנסיבות אלה, לא היה לנתבע יסוד סביר לחשוד כי קיימת בעיה עם זהות המוכר.
כפי שנקבע בע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נגד ברק רוזן ואח' (27.2.2012), אין להטיל על עורך דין חובה אבסולוטית למנוע נזק. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים בפניו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות וברור, כי גם עו"ד זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן. השאלה היא, האם עמדו בפני הנתבע "סימני התראה", שהיו אמורים לעורר את חשדו. התשובה לשאלה זו שלילית. כאמור, פאינה, שהתחזתה לעורכת דין זילברט כמייצגת את בנימין, יצרה בפני הנתבע מצג לפיו זיהתה את המוכר כדין באמצעות תעודת זהות. הנתבע לא הסתפק בכך וקבל לידיו עותק צילומי בצבע של תעודת זהות אותנטית של בנימין (ראה לעיל). בנסיבות אלה, לא היתה לו סיבה לחשוד כי קיימת בעיה עם זהות המוכר. הנתבע עמד בנטל להראות שלא התרשל בנקודה זו, אלא נפל בעצמו קורבן לתרמית. אני דוחה טענות התובעים בעניין זה.
ב. התובעים טענו, כי טרם החתימה לא בדק הנתבע את מסמכי היסוד הקשורים ל"זהות הדירה והמוכר", והפנו למסמכים שאותרו בתיק רמ"י. לטענת התובעים היה על הנתבע לבדוק את תיק רמ"י, ולו היה עושה כן היו העסקה והנזקים נמנעים. בעניין זה התבססו התובעים על פסק הדין בע"א 6277/19.
דין טענות התובעים להידחות, ממספר נימוקים. ראשון - כפי שפורט לעיל, מדובר במקרקעין מוסדרים ווהרישום במרשם המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו. בנסיבות אלה היה הנתבע רשאי להסתמך על המרשם ולהסתפק בבדיקתו, בכפוף להצגת מסמכים המעידים על הארכת זכות החכירה הרשומה, בדיוק כפי שעשה. שני - אף רמ"י סברה בזמן אמת כי זכות החכירה שייכת לבנימין ולכן גם הוארך חוזה החכירה והתאפשרה העברת הזכות לתובעים. שלישי - כפי שהובהר לעיל, ענייננו של פסק הדין בע"א 6277/19 (עניין סנפורד), אליו הפנו התובעים, שונה בתכלית ולא ניתן להקיש ממנו לענייננו. רביעי - מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי בזמן אמת גם רמ"י סברה שבנימין הוא בעל זכות החכירה בדירה. לכן, סביר להניח שבמדה והנתבע היה מבקש אישור זכויות מרמ"י, היה רשום בו כי בנימין הוא בעל זכויות החכירה בנכס. לא קיים, אפוא, קשר סיבתי בין המחדל, לכאורה, באי דרישת אישור זכויות, לתוצאות מעשה המרמה ונזקיהם של התובעים.
ג. התובעים טענו, כי לא הוחלפו טיוטות של הסכם המכר בין הנתבע לבין פאינה, שהתחזתה לעו"ד זילברט, וכי נוסח ההסכם שנחתם זהה לנוסח המקורי ששלחה פאינה. מדברים אלה מבקשים התובעים ללמוד על התרשלות כפולה - הנתבע לא עשה דבר במהלך השבוע שחלף בין פגישתו הראשונה עם התובע לחתימת ההסכם ולשיטתם, נוסח החוזה משובש ואמור היה להדליק נורה אדומה אצל הנתבע.
כפי שפורט לעיל, דין טענה זו להידחות, משני טעמים. ראשית, מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי נוסח ההסכם שונה לבקשת הנתבע (עמ' 27, שורות 4 - 11 לפרוטוקול) והוחלפו בין הצדדים מסמכים נדרשים לצורך ביצוע העסקה (ראה מוצגים נ/2 ו - נ/3). בנוסף, העובדה שהעסקה הושלמה ברישום מעידה כי כל המסמכים הנדרשים לביצוע העסקה נמסרו לרשם המקרקעין. שנית, אמנם נוסח סעיף 3.1 לא בהיר. עם זאת, חוסר הבהירות נעוץ בשילוב אוטומטי ("הדבקה") של הסעיף המקורי עם התוספת שביקש הנתבע, שנועדה לשמור על האינטרסים של התובעים, ולא משום שמדובר בניסוח "לא מקצועי". אכן, ניתן היה לנסח את הסעיף באופן בהיר יותר. עם זאת, אינני סבור שטעות בניסוח עולה כדי הפרת חובת זהירות, בפרט שעה שהתניה בהסכם מילאה מטרתה. אופן ניסוח התניה כשלעצמו, לא מעיד על רשלנות מצד הנתבע, שגרמה לנזקי הנתבעים. אני דוחה, אפוא, את טענות התובעים בנקודה זו.
ד. התובעים טענו, כאמור, כי העסקה בוצעה "מרחוק", ללא נוכחות בנימין או באת כוחו, וכי בנקודה זו טעה הנתבע "טעות בסיסית וגורלית" ואפשר את ביצוע תרגיל העוקץ.
דין טענות הנתבעים בעניינן זה להידחות, מהטעמים שפורטו לעיל. אין מניעה לערוך עסקת מכר מרחוק ואין בה פגם. הבחירה לעשות כן, באופן שכל צד חותם בפני בא כוחו, אינה טעות בשיקול דעת של עורך הדין או סטייה מסטנדרט התנהגות של עו"ד מיומן וזהיר. הנתבע התנהל מול מי שהתחזתה לעו"ד מן השורה, הרשומה בלשכת עורכי הדין, ולא יכול היה לדעת שמדובר בנוכלת מתחזה.
ה. התובעים טענו, כי הנתבע התרשל בתפקידו, שעה שלא התקשר לעו"ד דמרי, על מנת לוודא כי הוא שאימת את חתימתו על שטרי המכר. טענה זו מבוססת על עדות עו"ד דמרי בהליך הפלילי לפיה, לא אישר את חתימת בנימין ופאינה עשתה שימוש בחותמתו, ללא רשות.
דין טענות התובעים בעניין זה להידחות. משקבל לידיו הנתבע שטרות מכר חתומים, מאושרים כדין על ידי עורך דין, לא היה צריך להתקשר לעו"ד דמרי, על מנת לוודא כי חתימתו על גבי השטרות אמתית. לא קיים נוהג כזה ולא סביר להטיל על עו"ד לברר עם חברו למקצוע אמיתות כל חתימה הנעשית בשגרה. מדובר בנטל בלתי סביר, העלול לפגוע בחיי מסחר תקינים. יתירה מזאת, מדובר בטענה שהיא בבחינת חכמה שלאחר מעשה ואין לבסס עליה קביעה בדבר הפרת חובת זהירות מצד עורך הדין (ראה ע"א 9705/11 וע"א 8124/18, לעיל). עוד יש לזכור, כי השטרות אושרו לרישום, לאחר בחינת המסמכים על ידי רשם המקרקעין ויש בכך להעיד, כי גם הרשם סבר שמדובר בשטרות בני תוקף שנחתמו כדין.
ו. בכל הנוגע לטרוניית הנתבעים בנוגע להעברת כספי התמורה לפאינה - אין חולק, כי העסקה הושלמה ברישום זכויות התובעים בדירה. עם השלמת הרישום, לא היה מקום וממילא אין אפשרות מעשית למנוע מהמוכר לקבל את מלוא התמורה לפי ההסכם. תנאי הסכם המכר, שאמורים למנוע את העברת מלוא תמורת המכר לידי המוכר, או דורשים הפקדת סכום בנאמנות בידי בא כוחו, נועדו לוודא את השלמת רישום הזכויות על שם הקונים. משהושלם הרישום התממשה מטרת תניות אלו בהסכם ולא ניתן למנוע מכוחן העברת יתרת התמורה למוכר. לכן, אני דוחה את טענות התובעים במישור זה.
38. סיכומו של דבר, התובעים והנתבע נפלו קורבן לתרגיל עוקץ מכוון ומודע מצד פאינה ומנשירוב, שנעשה במטרה לגזול את כספי התובעים. למרבה הצער, העוקץ תוכנן בצורה מתוחכמת, פעל היטב והפיל ברשתו את התובעים והנתבע כאחד, כמו גם קונים ועורכי דין אחרים, כפי שפורט בכתבי האישום נגד פאינה (23 אישומים) ומנשירוב (5 אישומים). הנתבע לא הפר את חובות זהירות כלפי התובעים, לא התרשל בטיפול בעסקת המכר וממילא, לא היה באפשרותו למנוע, בזמן אמת, את המרמה והנזקים שנגרמו לתובעים.
39. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעים בחרו שלא לצרף את הצדדים השלישיים, ולו את פאינה ומנשירוב, כנתבעים ישירים ולכן, משנדחתה התביעה העיקרית, לא נותר לי אלא לדחות את ההודעה לצדדים השלישיים.
40. התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות בגין ההודעה שהוגשה נגד הצדדים השלישיים 4 ו - 5. מנשירוב הורשע בגין חלקו במעשה הרמיה שבוצע כלפי התובעים ולמרות זאת, בחר לכפור באחריותו ולהאריך לשווא את ההליך, בטענות סרק. בכל הנוגע לאביסרור - ניתן לה ייצוג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי וההליך התנהל ברובו בהעדרה. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות בעניינה.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.