בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
–
ת"א 63632-11-18 זלצמן ואח' נ' לוין ואח'
16 יולי 2023
לפני -כבוד השופטת נועה גרוסמן
תובעים/נתבעים שכנגד
1. יהונתן זלצמן
2. הלסקו ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד חיים פיצ'ון
נגד
נתבעים/תובעים שכנגד
1. עופר לוין
2. O.L Holdings S.a r.L
ע"י ב"כ עו"ד אמיר איבצן ועו"ד רועי דריזון
פסק דין
כללי:
1. עניינה של התביעה העיקרית בטענת התובעים לפיה הם זכאים לקבל תמורה כספית בשיעור 22.5% מתוך אוסף יצירות אמנות סינית המצוי בשליטתו של הנתבע 1 באמצעות הנתבעת 2 או באמצעות קרן שבניהולו.
המדובר, כך לפי הנטען, בלמעלה מ- 300 יצירות אמנות של אמנים סיניים מובילים בשווי כולל של כ- 10 מיליון דולר ארה"ב (להלן: "היצירות" או "אוסף היצירות") שנצבר מכוח מיזם או מערכת יחסים עסקית שהתקיימה בין הצדדים ואחרים (להלן: "המיזם").
2. במסגרת התביעה העיקרית, התובעים עותרים למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע 1, מר יונתן זלצמן (להלן: "זלצמן"), שותף ב- 22.5% מאוסף היצירות, ובהתאם למתן צו עשה המחייב את הנתבע 1, מר עופר לוין (להלן: "לוין") למסור לידי זלצמן 22.5% מן היצירות במנגנון חלוקה הוגן.
3. בטרם אפרט את הטענות ואת הגרסה העובדתית שהובאה על ידי כל אחד מהצדדים, אציג כל אחד מהגורמים הרלוונטיים לסכסוך.
4. זלצמן הגדיר עצמו כאספן אמנות אשר פועל באמצעות התובעת 2, הלסקו בע"מ, חברה המצויה בשליטתו המלאה.
לוין הגדיר עצמו כאיש עסקים הפעיל במגוון תחומים, לרבות בתחום השקעות ההון ובתחום האמנות. לוין הוא גם מנהלה של הנתבעת 2, O.L Holdings S.a.r.l (להלן: "הנתבעת 2"), חברה זרה אשר התאגדה בלוקסמבורג בשנת 2013 אשר לפי טענת הנתבעים, היא הבעלים של המיזם עוד טרם ההתקשרות שנעשתה בין הצדדים בקשר עם המיזם.
גורם רלוונטי נוסף הוא מר אדמונד שמסי (להלן: "מר שמסי"), אזרח ארה"ב שהיה בזמנים הרלוונטיים שותף של לוין במיזמים שונים, כאשר בין הצדדים לתובענה נטושה מחלוקת עובדתית האם מר שמסי שותף במיזם. בין שמסי לבין לוין קיים סכסוך, אשר התנהל או עדיין מתנהל במסגרת בוררות.
אדם נוסף הוא מר גדליה אפטרמן (להלן: "מר אפטרמן"), אשר לפי הנטען על ידי הנתבעים, גויס על ידי לוין לצורך קידומו של המיזם ומונה למנהלו.
גורם רלוונטי נוסף היא אספנית אמנות סינית בשם Liu Linyao המכונה על ידי הצדדים כ- "קיקי" (להלן: "קיקי"). הצדדים הכירו את קיקי במסגרת נסיעותיהם בסין וניהלו עמה קשרים עסקיים. לאחר הגשת התצהירים בתיק זה אף נודע כי קיקי הגישה תביעה נגד זלצמן במסגרת תא"ק (מחוזי תל –אביב) 34046-10-20, הליך שהתנהל לפני כב' השופט עודד מאור. הליך זה הסתיים בפסק דין מיום 13.1.2021 הדוחה בר"ל שהוגשה על ידי מר זלצמן (להלן: "תביעת קיקי"). עוד הובהר כי על פסק דין זה הוגש ערעור, אשר נכון לידוע היום, עדיין תלוי ועומד.
5. כל אחד מן הצדדים שלפני אוחז בטענות ובגרסה עובדתית משלו באשר לנסיבות הסכסוך. הטענות חרגו לעתים מגדר הסכסוך נושא התביעה ואף כללו טענות שאינן בהכרח שופכות אור על הפרשה אלא מוסיפות מידע שאינו בהכרח רלוונטי להכרעה הנדרשת.
להלן יובא המידע העובדתי הדרוש לענייננו בלבד.
טענות התובעים וגרסתם בתביעה העיקרית:
6. גרסת התובעים נסמכת על תצהירו של זלצמן. לא הוגשו תצהירים נוספים מטעמם.
לגרסת התובעים, ההתקשרות העסקית בין זלצמן ללוין החלה במועד כלשהו לקראת סוף שנת 2014, באמצעות מכר משותף, אמן בשם יובל שאול, בדירתו של לוין בירושלים. זלצמן ציין בתצהירו, כי טרם ההתקשרות שבין הצדדים נערכה פגישה במשרדו של עו"ד שפייזר, על מנת שעו"ד שפייזר יציג בפני זלצמן את המבנה העסקי בסין. זלצמן הוסיף, כי הסתייג מהתוכנית העסקית שהוצגה לפניו ואמר שהוא מוכן להצטרף רק אם יירכשו יצירות אמנות איכותיות כשרוב סכום ההשקעה ישמש לרכישת יצירות.
7. לגרסת זלצמן, נערך בהמשך ביקור בסין לצורך בדיקת כדאיות המיזם, אליו נסעו זלצמן, לוין, מר אפטרמן (כאמור הוא מנהל המיזם) ומר ג'וש שמסי (בנו של מר שמסי). זלצמן טען כי באותו ביקור הוכיח שביכולתו להוזיל מאד את מחירי היצירות, ואילו לוין התלהב והפציר בו להצטרף. לטענת זלצמן, הוסכם כי לוין מצד אחד, יעמיד את מלוא המימון לרכישת היצירות, ואילו זלצמן מצד שני, יקדיש את זמנו ויכולותיו בביקורים ונסיעות לסין, וכן בניהול רכישת היצירות באמצעות ידע מקצועי ויכולות משא ומתן.
8. בהמשך, הצדדים החלו לקיים ביניהם קשרים עסקיים בנוגע למיזם כאשר לפי גרסת זלצמן, סוכם תחילה כי הוא יקבל 25% מאוסף היצירות וכי כל הוצאות הביקור יחולו על זלצמן. בהמשך ולאור בקשת לוין, הוסכם לשיטת זלצמן כי זלצמן יירד בחלקו ל- 20% מאוסף היצירות וכי הוצאות הביקורים יחולו על לוין. בהמשך, במהלך שנת 2015 ולנוכח הסתייגויות זלצמן מהמשך קיומו המשותף של המיזם, לוין הסכים שבתמורה להמשך שיתוף הפעולה, יקבל זלצמן 22.5% מאוסף היצירות שייווצר, כך לגרסת זלצמן.
9. זלצמן סיכם בתצהירו את ארבעת התנאים שלטענתו הוסכמו בין הצדדים, לצורך הצטרפותו למיזם:
חלקו של זלצמן באוסף היצירות שיירכשו יעמוד על 20%,בהמשך הוגדל חלקו ל- 22.5%;
תינתן לו זכות וטו לבחירת היצירות שיירכשו;
המיזם יימשך כחמש שנים, ובכל שנה יעמיד לוין תקציב בסך של לא פחות ממיליון דולר שישמש: 70% לרכישת יצירות וועד 30% לאדמיניסטרציה;
כל צד יהיה רשאי להביא את ההתקשרות לכלל הפסקה בכל עת, ובמקרה כזה יחולקו היצירות שנצברו עד לאותו מועד באוסף בעין, בהתאם ליחסים שנקבעו;
(סעיף 27 לתצהיר זלצמן).
10. זלצמן הוסיף, כי למיטב ידיעתו אוסף היצירות נרכש באמצעות הנתבעת 2 שבשליטת לוין, דבר אליו לא התנגד בשלב הראשון, מאחר שלוין היה מי שהעמיד את המימון לפעילות, וזאת עד להקמת חברה משותפת.
11. לטענת זלצמן בתצהירו, כבר בסיום השנה הראשונה לפעילות התברר שלוין אינו מעוניין להמשיך ברכישות בסכום המוסכם של מיליון דולר בשנה,וביקש להפחיתו לסך של 500,000 דולר בשנה. זלצמן התנגד לכך, אך בסופו של דבר סוכם כי שיעור הרכישות יקטן כאשר לוין יפצה את זלצמן על הזמן שמשקיע וזאת באמצעות תשלום חודשי בסך 5,500 דולר למשך התקופה שבה התקציב ירד. בפועל התשלום הנ"ל שולם במשך כ- 4 חודשים בלבד.
12. כעולה מגרסת זלצמן, בסוף שנת 2017 הוא החליט להביא לסיום הפעילות המשותפת, זאת בשל התנהלות לוין אשר הסתכסך עם אמנים ועיכב תשלומים, כמו גם לאור ההפחתה בתקציב. לעמדת זלצמן, הוא עמד בחלקו במיזם, עת רכש יצירות בכ- 30% מערכן הריאלי, ובכך הביא לרווח של מיליונים. לשיטת זלצמן, העמיד לוין סכום כולל של כ- 2.5 מיליון דולר, כאשר האוסף שנרכש הוערך על ידי אמן סיני מומחה בסכום של כ- 10 מיליון דולר (נספח ב' לכתב התביעה).
13. התובעים מפנים לתכתובות מיילים המלמדות לשיטתם על התנהלות לוין אשר הביאה לסיום השותפות במיזם (נספח ו' לתצהיר זלצמן).
כן הפנו התובעים לכתב התביעה שכנגד שהגיש לוין כנגד מר שמסי במסגרת הליך בוררות (נספח ז' לתצהיר זלצמן). לטענת התובעים, עולה מסעיף 51 לכתב התביעה שכנגד הנ"ל, כי לוין מסביר שהסיבה להפסקת המיזם היא הפסקת תמיכתו של מר שמסי. לשיטת זלצמן, מדובר בשקר משום שמר שמסי לא היה מעורב.
(עמ' 6 לתצהיר זלצמן).
14. לשיטת התובעים, לוין הביא להפסקת הפעילות במיזם, בין אם מכיוון שהחליט להקטין את ההשקעה הכספית, בין אם לא קיבל את התמיכה הכספית שרצה לקבל ממר שמסי, בין אם לא היה מרוצה ממנהל הפרויקט מר אפטרמן, ואז החליט לקצץ בתשלומים לאמנים, לאפטרמן וכיוצ"ב. אף אחת מהסיבות הנ"ל, אינן קשורות לזלצמן (סעיף 99 לסיכומי התובעים).
15. זלצמן מפנה בתצהירו לתכתובות שונות מהן עולה לשיטתו כי לוין מודה שחלקו של זלצמן באוסף היצירות עומד על 20% (כאשר לטענת זלצמן חלקו עלה בהמשך ל- 22.5%). מדובר בין היתר במכתב ב"כ לוין מיום 21.3.2018 (נספח כב' לתצהיר זלצמן) ובתמליל של הקלטת מתוך ישיבה מיום 4.5.2016 של הליך הבוררות שהתקיים בין לוין לבין מר שמסי (נספח ד' לתצהיר זלצמן). בסיכומיו טען זלצמן שאין מחלוקת לגבי זכותו ל- 21% מאוסף היצירות (סעיף 6 לסיכומי זלצמן והודעת דוא"ל מיום 1.1.2020 מלוין אליו – נספח ג' לתצהיר זלצמן).
16. התובעים מוסיפים בסיכומיהם, כי ניתן ללמוד על הסיכום שבין זלצמן לבין לוין, כמו גם על שיעור חלקו של זלצמן במיזם, מדברי מר שמסי בחקירתו, כשלטענת התובעים מר שמסי היה אמור להיות בעלים של מחצית מהמיזם, דבר שלא התרחש בסופו של יום.
17. התובעים הוסיפו, כי בין הצדדים התנהל דין ודברים במשך תקופה בניסיון להגיע למתווה פשרה לחלוקת היצירות בעין. לגרסת זלצמן, משהבחין כי הדבר מוביל להסלמה בין הצדדים, הציע, לצרכי פשרה, כי יקבל את חלקו בכסף, אך גם לכך לא הסכים לוין.
אפשרות נוספת שהועלתה בין הצדדים לשיטת זלצמן, היא שבתמורה לסך של כ- 2.2 מיליון דולר שיינתנו לו, יקבל לוין גם יצירות אמנות ישראליות בשווי של כ- 1.1 מיליון דולר. לטענת זלצמן, גם כאן הקשה לוין אשר דרש שהכסף שישולם לזלצמן יופקד אצל לוין בקרן GTI שבניהולו ויינעל לתקופה של 6 שנים לפחות. בסופו של דבר, סוכם לגרסת זלצמן, כי סך של 394,000 דולר מתוך העסקה ישולם לו כנגד קבלת חלק מהיצירות הישראליות בשווי של 750,000 דולר, ואילו היתרה בסך 1.8 מיליון דולר, תופקד בקרן GTI למשך 8 שנים. הסדר זה היה אמור לטענת זלצמן להסדיר דרישותיו ולאפשר את פירוק אוסף היצירות וחלוקתו בין הצדדים.
התובעים הוסיפו בסיכומיהם, כי דובר וסוכם אז כי המטרה הייתה שהסך של 1.8 מיליון דולר שהיו אמורים להיות מושקעים בקרן של לוין, יעשו תשואה שנתית של כ- 12%-13% בשנה, דהיינו כ- 200 אלף דולר בשנה, ובסך הכל יגיעו לכ- 4 מיליון דולר (סעיף 114 לסיכומי התובעים).
זלצמן הפנה בהקשר זה לתכתובות שהתקיימו בינו לבין לוין, המעידות לטעמו על תנאי ההיפרדות – נספח י' לתצהיר זלצמן.
כן הפנה זלצמן בהקשר זה למסמך נוסף באנגלית, שכותרתו "Calculation of Deal 27.10.17", אשר לשיטתו מעיד גם על אופן המתווה ועל חלקו בשיעור 22.5% - נספח יא' לתצהיר זלצמן.
18. זלצמן מוסיף וטוען בתצהירו, כי הצדדים החלו לפעול בהתאם לאותו הסדר היפרדות, עת זלצמן העביר ללוין יצירות אמנות ישראליות ולוין החל לשלם עליהן, כדלקמן:
ביום 27.12.2017 וביום 19.1.2018 העביר לוין לזלצמן (בהתאמה) סך של 100,000 דולר וסך של 150,000 דולר. מנגד, העביר זלצמן ללוין ביום 18.1.2018 יצירות אמנות ישראליות בשווי של כ- 750,000 דולר.
19. כמו כן, נטען על ידי זלצמן כי בד בבד עלתה בקשה מצד לוין כי זלצמן יתן תצהיר מטעמו בקשר עם הסכסוך המשפטי שבין לוין לבין מר שמסי. לטענת זלצמן, ישנו קשר הדוק בין הדרישה לחתימת זלצמן על תצהיר כאמור, לבין קבלת יתרת התמורה בסך 144,000 דולר (מתוך הסך של 394,000 דולר), אשר לא שולמה לזלצמן בהתאם למוסכם בין הצדדים.
20. זלצמן הוסיף, כי סוכם שהצדדים יפגשו לצורך חתימה על הסדר היפרדות לפירוק השותפות, טיוטות הסדר ההיפרדות שהוחלפו בין הצדדים – נספח טז' לתצהיר זלצמן.
לגרסת זלצמן, הוא הגיע למשרדו של עו"ד שפייזר בליווי בא כוחו דאז, עו"ד יובל גוטר, על מנת לחתום על הסדר ההיפרדות הנ"ל. לטענתו, התבקש על ידי ב"כ לוין לחתום תחילה על תצהיר עדות ראשית בנוגע להליכים שבין לוין לשמסי. זלצמן ציין כי ביקש מנגד לתקן את התצהיר המדובר. בסופו של דבר, הסדר ההיפרדות לא נחתם, לאחר שלוין הבין שהתצהיר ייחתם רק אם יתוקן, וזלצמן סירב לחתום על התצהיר בנוסח המקורי.
21. זלצמן המשיך והפנה לחלופת מכתבים נוספת שהתקיימה בין הצדדים, בה דרש כי חלוקת היצירות תעשה ללא תנאים לפי הסיכום המקורי. זלצמן ציין כי אף נסע לפגוש את לוין ביום 7.3.2018 בוינה לצורך הסדרת חילוקי הדעת, שם הודיע ללוין כי הדרך היחידה לפתרון היא תשלום כספי, זאת לאחר שלוין אמר כי אוסף היצירות מצוי בבעלות מיזם משותף שנוצר בין לוין, שמסי ואחרים.
22. לטענת התובעים, נעשה גם ניסיון להסדר מוסכם להעברת המחלוקות שאינן שנויות במחלוקת להכרעתו של מכרם המשותף, מר יובל שאול, אך גם זאת סוכל על ידי לוין.
גם הצעת זלצמן במכתבו מיום 20.8.2018 לפיה יוסכם על חלוקת אוסף היצירות לפי מנגנון הוגן בו זלצמן יבחר יצירה אחת ולוין יבחר ארבע, לא נענתה והמצב נותר בעינו.
23. התובעים הפנו בין השאר בסיכומיהם לת/8 – טיוטת הסכם מינואר 2020 שהוחלף בין הצדדים (להלן: "טיוטת ההסכם מחודש ינואר 2020"). לטענתם, ניתן ללמוד ממנו על חלקו של זלצמן באוסף היצירות ועל המנגנון שנקבע בין הצדדים לחלוקה בעין של אוסף היצירות, וכן על זכאותו של זלצמן ל- 22.5% (סעיפים 160-164 לסיכומי זלצמן).
24. התובעים סיכמו, כי חלוקת אוסף היצירות סוכלה פעם אחר פעם על ידי לוין בתואנות שווא, אשר הפוכות מהודאות ברורות של לוין בחלקו של זלצמן. לטענת התובעים, חרף כל ניסיונות הפשרה הצדדים לא הגיעו להסדר מוסכם. כיום, לוין מחזיק בידו גם יצירות אמנות ישראלית שקיבל מזלצמן בשווי נטען של כ- 750,000 דולר (שבגינן שולמו 250,000 דולר בלבד), זאת בנוסף לאוסף יצירות האומנות הסינית נושא התביעה. התובעים הבהירו כי אינם כוללים בתביעתם זו את התמורה בגין היצירות הישראליות, על מנת למקד את הטענות ביצירות האמנות הסינית.
הגנת הנתבעים וגרסתם:
25. גרסת הנתבעים נסמכת על תצהיר לוין. כן הוגשו מטעם הנתבעים תצהירים מטעם מר אפטרמן ומטעם ד"ר יואב אשכנזי, מי שהציג עצמו כחבר ילדות של לוין ומכר של זלצמן.
26. הנתבעים גורסים, כי המיזם הוקם עוד קודם להתקשרות עם זלצמן, כאשר הנתבעת 2 היא הבעלים של המיזם. לטענת הנתבעים, קידומו של המיזם החל עוד בשנת 2013, אז החלה הנתבעת 2 לרכוש יצירות אמנות ואף קידמה תערוכה בהשתתפות אמנות סיניים בוינה, בשנת 2014, ללא קשר לתובעים ובטרם נוצרה ההיכרות עם זלצמן.
27. לוין ציין בתצהירו, כי אינו מתגורר בארץ מזה שנים ואת עסקיו הוא מנהל מאירופה. לגרסתו, כל הפעולות שביצע בקשר עם המיזם נעשו מתוקף תפקידו כמנהל הנתבעת 2. לשיטתו, המיזם משתייך לפורטפוליו השקעות של מיזמים משותפים, שלו עם מר שמסי, עמו מצוי לוין בסכסוך עסקי.
לגרסת לוין, במהלך השנים סומן מר שמסי על ידי זלצמן כ"אויב", אך לאחר שזלצמן החליט לנטוש את המיזם ולאחר שלוין לא הסכים לדרישותיו, חבר אליו זלצמן ואף שיתף עמו פעולה במסגרת הבוררות המתנהלת בין לוין למר שמסי.
28. לגרסת לוין, הוא יזם עוד בשנת 2012 מיזם של הקמת אוסף אמנות סינית עכשווית, מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, שבתוך 10 שנים או יותר יושבח ערכו של האוסף.
לוין הוסיף, כי צירף למיזם את מר אפטרמן ואוצר סיני. בחודש אוגוסט 2014 נפגש עם זלצמן אשר הציג עצמו כבעל מומחיות מיוחדת לביצוע רכישות אמנות והשבחתן. אך בדיעבד הסתבר לו כי זלצמן הוא סוחר אמנות בעל מוניטין מפוקפק.
לוין הוסיף, כי בחודש ינואר 2015 נערכה נסיעת היכרות לסין יחד עם זלצמן ואחרים. לאחר מכן הצטרף זלצמן למיזם.
29. לדברי לוין, התכנית העסקית שהתגבשה יחד עם זלצמן הייתה בעיקרה רכישת יצירות אמנות של אמנים סיניים מבטיחים והקמת אוסף, כאשר במועד עתידי ולאחר השבחת ערכו של אוסף היצירות על ידי קידומו,בתקופה של כ 10 שנים, יימכר האוסף לגוף גדול.
30. לגרסתו של לוין, המיזם הינו בשותפות יחד עם מר שמסי. דרישותיו של זלצמן בקשר עם המיזם הועברו על ידי לוין למר שמסי אשר ניהל מו"מ עם זלצמן. בהקשר זה מפנה לוין להתכתבות בין מר שמסי לבין זלצמן מחודש פברואר 2015 (נספח 2 לתצהיר לוין). לוין הוסיף, כי הוא שיתף פעולה עם זלצמן במשא ומתן עם מר שמסי בנוגע לתנאי העסקתו במטרה שזלצמן יגויס למיזם.
31. לטענת לוין בסופו של דבר סוכם, כי בגין שירותיו של זלצמן לכל אורך תקופת המיזם, חלקו יעמוד על 20% מרווחי המיזם.
לוין הדגיש, כי ההסכמה להעניק לזלצמן זכויות בשיעור 20% משוויו הנקי של המיזם בעת מכירתו, התבססה על קבלת השירותים מזלצמן בכל תקופת קיומו של המיזם ועד למימוש אוסף היצירות. סוכם כי זלצמן יתרום לקידום האמנים והשבחת האוסף לאורך כל התקופה, ובפרט יטפל במכירת האוסף. בתוך כך, גרס לוין כי לזלצמן לא הייתה זכות קנויה אוטומטית ב- 20% מרווחי המיזם, מיד עם הצטרפותו. כן טען לוין, כי אף לא הוקנתה לזלצמן זכות לדרוש לפרק את המיזם. מדובר בתמורה שנקבע כי זלצמן יהיה זכאי לה רק במועד מימוש המיזם וכנגד שירותיו לאורך שנות קיומו.
מאחר שמדובר במיזם שאמור היה להימשך עשר שנים ומעלה, חלק מן האמנים הסינים שמהם נרכשו היצירות קיבלו מזלצמן התחייבות שלא למכור את היצירות שנרכשו מהם למשך פרק זמן של עשר שנים. כך אף אישר זלצמן בפגישת השניים בוינה בחודש מרץ 2018.
(סעיפים 15-18 לתצהיר לוין).
32. בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי הסיכום לכניסתו של זלצמן למיזם היה שחלקו של זלצמן יעמוד על 20% מרווחי המיזם נטו, כאשר זלצמן יהיה זכאי להם בכפוף לקיום התחייבויותיו לפי החלוקה הבאה:
10% ישולמו בגין השירותים שיספק זלצמן למיזם, אורך המיזם ונשיאה בהוצאות השוטפות;
5% ישולמו עבור השימוש בידע של זלצמן עבור המיזם, למשך תקופת המיזם;
ו- 5% ישולמו עבור תרומה כספית של זלצמן למיזם בשיעור 5%;
(סעיפים 41-56 לסיכומי הנתבעים).
33. לדידו של לוין, לאחר כשנה של מעורבות זלצמן במיזם, מצא לוין לאכזבתו כי התכנית הכלכלית שזלצמן התפאר בה, הייתה כישלון טוטאלי. לשיטת לוין, נוצר מצב בו זלצמן הסיט את מרכז הכובד של הפעילות ושל התקציב שהגיע להיקפים של מיליוני דולרים, לכיסוי הוצאותיו של זלצמן ולרכישת יצירות אמנות ישראלית.
במחצית שנת 2016 ביקש לוין לסיים את היחסים עם זלצמן, זאת לאחר שזלצמן החל לנהל עמו משא ומתן אגרסיבי והטיח בו האשמות. לוין הפנה לתכתובות דוא"ל בעניין.
בסופו של דבר, הצליח זלצמן לשכנעו לשלם לו שכר חודשי למספר חודשים. לוין מדגיש, כי בניגוד לנטען על ידי זלצמן, לא הייתה הסכמה על הגדלת חלקו של זלצמן ברווחי המיזם ל- 22.5%. בהקשר זה טוען לוין כי נספח יא' לתצהירו של זלצמן, אינו מוכר לו.
34. בשנת 2017 פנה אליו זלצמן בבקשה שלא להמשיך את הפעילות במיזם. בדיעבד התברר ללוין כי זלצמן הסתבך בפלילים בנוגע לאשת עסקים סינית שנכלאה על ידי השלטון בסין.
בתוך כך, זלצמן ביקש להקדים ולקבל את חלקו כבר בשלב הנ"ל.
לטענת לוין, הסכים לפנים משורת הדין לנהל משא ומתן לפשרה, לצורך פרידה סופית.
35. לוין התייחס בתצהירו לפשרה שגובשה בזמנים הרלוונטיים בהובלת זלצמן. לפיה, זלצמן התחייב להעביר יצירות אמנות ישראליות בשווי 1.1 מיליון דולר לנתבעת 2, כאשר מצד שני יקבל זלצמן 394,000 דולר וכן סך נוסף של 1.8 מיליון דולר יופקד למשך שמונה שנים בקרן השקעות בניהול לוין. לטענת לוין, מדובר בהצעה ששוויה נטו לזלצמן לכאורה היא 1.1 מיליון דולר ו- 11% משווי האוסף, כפי שהוערך על ידי הצדדים אז, אולם בפועל המשמעות של דחיית התשלום לשמונה שנים לאחר היוון מעמידה את שוויה על סכום נמוך בהרבה. ההצעה שיקפה, כך לשיטת לוין, את 2.5 שנות העבודה של זלצמן במיזם ואת העובדה שזלצמן לא היה זכאי לקבל את חלקו בשנים הקרובות.
36. בנוסף, טען לוין כי זלצמן הציע לסייע לו בסכסוך שבין לוין לבין מר שמסי, בין היתר על ידי מסירת תצהיר המפרט את שידוע לזלצמן.
לוין פירט את הנסיבות לאורן לא ניתן בסופו של יום התצהיר המדובר על ידי זלצמן ולא נחתם אותו הסדר היפרדות, אף על פי שהצדדים כן החלו בביצועו בפועל. בין השאר, טען לוין כי זלצמן העביר יצירות אמנות ישראליות בשווי של 300,000 דולר בלבד ולא בשווי שהתחייב לו (סעיפים 45-55 לתצהיר לוין).
37. לטענת לוין, עד לשנת 2019 הוא השקיע במיזם כ- 4.8 מיליון דולר, וזאת מבלי לקחת בחשבון את ההוצאות המשרדיות.
38. בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי זלצמן אינו זכאי לפרק את אוסף היצירות בטרם חלף פרק הזמן בן 10 השנים בו היה אמור להימשך המיזם. מאחר ומשמעות פירוק האוסף קודם לכך תהווה פגיעה מהותית בשוויו, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה לאמנות מטעמו, מר קלאודיו ונגרוביץ (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים).
39. כן טוענים הנתבעים כי זלצמן, הפר התחייבותו לספק שירותים לאורך כל תקופת המיזם, גם לפי שיטתו של זלצמן עצמו. לעמדת הנתבעים, גם בכך יש כדי להביא לדחיית התביעה, או לחלופין להפחתת התמורה לה זכאי זלצמן באופן שיהלום את משך השירותים שהעניק (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים), כאשר יש להפחית משווי התמורה גם 5% בגין החלק שלא הושקע על ידי זלצמן לפי הסיכום עמו, וכן להפחית את ההוצאות שהמיזם הוציא במקומו של זלצמן (סעיף 57 לסיכומי הנתבעים).
40. לוין מפנה בין השאר בהקשר זה במסגרת תצהירו להודעת דוא"ל מטעם זלצמן מיום 24.5.2016 (נספח 6 לתצהיר לוין), שם ציין זלצמן את הסיכום בין הצדדים בקשר עם המיזם, לשיטת זלצמן. לטענת לוין, גם אם נלך לפי התחשיב אותו ערך זלצמן בעצמו באשר למגיע לו מהמיזם, כאמור באותה הודעת דוא"ל, הרי ניווכח כי זלצמן חילק את השווי המצופה של חלקו במיזם (20%) במספר השנים בהן הוא היה אמור לספק שירותים למיזם, חמש שנים לשיטתו, באופן שהתמורה השנתית עבור כל שנה בה הוא ייקח חלק בעבודה עבור המיזם שוות ערך ל- 200,000 דולר. לוין מציין כי זלצמן חזר על חישוב זה מספר פעמים ובכלל זה בהודעת דוא"ל נוספת מיום 31.8.2016 (נספח 7 לתצהיר לוין).
מן האמור, טוען לוין כי דרישת זלצמן עצמו לקבל 20% היא פועל יוצא של שווי ההשקעה שלו במיזם שהיא עבודתו עבור המיזם אשר כומתה על ידו ל- 200,000 דולר לשנה ובסה"כ 1 מיליון דולר למשך 5 שנים. לפיכך, משעה שזלצמן היה מעורב במיזם רק כשנתיים וחצי, דהיינו מחצית מזמן התחייבותו (לשיטתו), הרי שאם נלך לפי דרך זו חלקו צריך לעמוד על 10% בלבד (סעיפים 26-28 לתצהיר לוין).
41. כן טען לוין בתצהירו, כי בפועל היקף השירותים שזלצמן העניק למיזם, לפי זלצמן עצמו בתצהירו, עומד על 44% ממה שסוכם. מכאן, שלפי גישה זו זכאי זלצמן ל- 8.8% בלבד (סעיפים 29-30 לתצהיר לוין).
42. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים, היא שזלצמן הודיע על כוונתו לפרוש מהמיזם והפר את התחייבותו לספק שירותיו לכל אורך חיי המיזם. זאת, משום שמצא הזדמנות עסקית אחרת בדמות הסכם להקמת קרן אמנות שנכרת בינו לבין קיקי, בחודש ינואר 2017 (נ/25). לטענת הנתבעים, מדובר בעסקה שהסכום המינימלי שזלצמן היה אמור להרוויח ממנה הוא בהיקף של 6 מיליון דולר, דבר אשר מסביר את הרצון של זלצמן להתמקד בפעילות בקרן שהקים יחד עם קיקי.
לאור זאת, טענו הנתבעים כי זלצמן אינו יכול ממילא להיות זכאי ל- 20% מרווחי המיזם, ויש להפחית משיעור זה את ההפחתה הנדרשת באופן שהולם את משך הזמן שבו ניתנו השירותים בפועל סעיפים 75-97 לסיכומי הנתבעים).
43. לטענת הנתבעים, בכל מקרה יש לקזז מחלקו של זלצמן את הסך של 250,000 דולר שהועברו לו על חשבון הסדר ההיפרדות שלא יצא אל הפועל.
44. לוין התייחס גם להליכי הפשרה שהתנהלו לאחר הגשת התביעה. לטענתו, לאחר שהוגשה התביעה דנן, פנה אליו זלצמן והציע הצעות פשרה שונות. לוין ציין כי הם ניהלו משא ומתן כאשר לוין הבהיר שמבחינתו היה לו חשוב לנסות להוציא מידע מזלצמן באשר לסיוע שהוא החל לתת למר שמסי, כך שלוין תמיד התנה כל פשרה בקבלת מידע ובחתימה על תצהיר. בהקשר זה טען לוין, כי נספח ג' לתצהיר זלצמן, הודעת הדוא"ל מלוין מיום 1.1.2020, הא בבחינת הודעה אחת מני רבות שנשלחה במסגרת המשא ומתן, ואין מדובר בתמונה כולה בקשר לתנאים שעלו. בתוך כך, טוען לוין כי הועלו תנאים נוספים המשיתים התחייבויות נוספות על ידי זלצמן (סעיף 37 לתצהיר לוין).
עוד טענו הנתבעים, כי טיוטות הסכם הפשרה עליה מבקש זלצמן להסתמך בסיכומיו, ת/8, היא נוסח חד צדדי שנשלח על ידי זלצמן ללוין ואשר נדחה על ידי לוין. לטעמם, טיוטה זו אין כל משמעות ראייתית וזלצמן לא היה רשאי להגישה לתיק בהיותה חלק ממשא ומתן שהתקיים בין הצדדים במסגרת הליך גישור (עמ' 21-22 לסיכומי הנתבעים).
התביעה שכנגד:
45. התביעה שכנגד מבוססת על טענת לוין כי הוא וזלצמן היו שותפים ביחס של 50/50 בגין כל עסקה שמי מן הצדדים יעשה בסין, אשר אינה קשורה למיזם נושא התביעה העיקרית.
התובעים שכנגד מוסיפים ומציינים, כי זלצמן הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי ההסכמה בין הצדדים הייתה לחלוקה של 50%/50% "מהרווח" של כל עסקה שייצור אחד מהצדדים, כאשר לוין יישא בהוצאות זלצמן.
46. לגרסת לוין, במהלך שנת 2016 הכיר מר אפטרמן לזלצמן וללוין את אמה של קיקי, אשת עסקים עשירה בשם פנג ג'ו (להלן: "פנג ג'ו"). לטענת לוין, זלצמן יצר קשרים קרובים על השתיים במהלך נסיעותיו לסין במימונו של לוין.
47. לטענת לוין, עקב משבר ביחסים עם זלצמן, הציע במסגרת התכתבות מחודש יוני 2016 בין הצדדים, לחדול מאותה שותפות בעסקאות נוספות בסין, אך זלצמן סירב לכך ושכנע אותו שלא להפסיק את שיתוף הפעולה. לוין אף הפנה להתכתבות בין הצדדים, ממנה עולה לטענתו כי זלצמן עמד על כך שההסכם בין הצדדים לגבי עסקאות שמחוץ למיזם, בתוקף. בין השאר הפנה לוין להודעת דוא"ל מיום 29.6.2016 שנשלחה אליו מזלצמן – נ/28.
48. לטענת התובעים שכנגד, זלצמן הרחיק את פנג ג'ו וקיקי ממנו וממר אפטרמן והסתיר עסקאות שונות שבמסגרתן שלשל לכיסו זלצמן סך של כ- 1.5 מיליון דולר, בין השאר באמצעות הנתבעת שכנגד 2.
49. לטענת התובעים שכנגד, במסגרת ההסכם שנכרת בין זלצמן לקיקי להקמת קרן לאמנות, זלצמן קיבל מקיקי סך של מיליון דולר, דבר שהסתיר מעיני לוין ובית המשפט.
התובעים שכנגד מפנים לתצהיר מענה על שאלון מפי זלצמן, נ/14, בו הודה זלצמן לטענתם, כי קיבל מקיקי סך של 650,000 דולר בגין "עסקה משותפת" .לטענת התובעים שכנגד בחקירתו הנגדית זלצמן הודה והעלה טענה חדשה, כי היקף הכספים שקיבל מקיקי מסתכם ב- 850,000 דולר, ולא כפי שנטען המענה לשאלון.
לטענת התובעים שכנגד, הסכום של 850,000 דולר נמוך מהסכום האמיתי. לטעמם עולה מתצהיר בקשת הרשות להתגונן של זלצמן שהוגשה על ידו במסגרת תביעת קיקי, נ/16, כי היה על קיקי להעביר מדי שנה מיליון דולר למשך 12 שנים וכיהעבירה את התשלום הראשון. דהיינו לטענתם לפי גרסה זו של זלצמן, הוא קיבל מקיקי מיליון דולר, לא פחות.
50. לפיכך, יש לשיטת התובעים שכנגד לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך של 500,000 דולר (מחצית מהסך של מיליון דולר), זאת בשים לב לכך שהפעילות מול קיקי נעשתה גם באמצעות הנתבעת שכנגד 2 (יוער, כי התביעה שכנגד הועמדה במקור על סך של 750,000 דולר, כמחצית מהסך של 1.5 מיליון שנטען שהתקבלו אצל זלצמן מעסקאות בסין שאינן נוגעות למיזם).
כן עתר לוין למתן צו המחייב את זלצמן והנתבעת שכנגד 2 לגלות ולפרט את כל העסקאות אשר ביצעו בסין ולתת לגביהן חשבונות.
הגנת זלצמן והנתבעת שכנגד 2 בתביעה שכנגד:
51. לטענת הנתבעים שכנגד, מדובר בתביעה שכנגד שנועדה ליצור משקל מלאכותי כנגד התביעה העיקרית.תביעה המכילה טענות כבושות שהועלו רק בשלב המאוחר מאד של המגעים וחילופי ההתכתבות בין הצדדים, לאחר הגשת התביעה העיקרית.
52. מדובר לטענתם בתביעה שכנגד בת 2.5 עמודים בלבד, ללא תמיכה וביסוס לנטען בה. לשיטתם, הטענה כאילו הופרה הסכמה לשותפות של 50-50 בכל עסקה שמי מהצדדים יעשה בסין, היא מופרכת.
53. הנתבעים שכנגד מציינים, כי התובעים שכנגד לא צירפו את מלוא תכתובות המיילים, כשלשיטתם עולה מהתכתובות במלואן, מימים 28.6.2016 ו- 29.6.2016 (נספח 1 לתצהיר זלצמן בתביעה שכנגד), כי השותפות המדוברת בוטלה על ידי לוין ואינה בתוקף.
54. מן האמור, טוענים הנתבעים שכנגד כי דין התביעה שכנגד להידחות.
דיון והכרעה:
הסעד הראשי בתובענה העיקרית – פסק דין הצהרתי – והמשמעות הנובעת מכך:
55. טרם אדרש להכרעתי, ראיתי להדגיש את העובדה כי מדובר בתובענה למתן "פסק דין הצהרתי המצהיר על זכותו של זלצמן כשותף באוסף" בשיעור של 22.5% (וכן לצו עשה, אם התובענה לפסק דין הצהרתי תתקבל, המחייב את לוין למסור לחזקת זלצמן 22.5% מהיצירות במנגנון חלוקה הוגן) – סעיף 86 לכתב התביעה.
המלומד, עו"ד משה קשת, מציין בספרו הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מהדורה 15, (2007), כי:
"סעד הצהרתי יינתן אפוא בכל מקרה בו הוכיח התובע, קודם כל, כי בידו הזכות או כי קיים המצב, שעליו הוא מבקש להצהיר".
(שם, עמ' 609).
ובהמשך:
"על הפונה בתובענה למתן פסק דין הצהרתי מוטלת החובה הכפולה להוכיח את זכותו ולשכנע את בית המשפט, שנסיבות המקרה מחייבות כי הזכות לה הוא טוען תיקבע דווקא בדרך של פסק דין הצהרתי".
(שם, עמ' 613).
מכאן, שעל מנת שיינתן הסעד ההצהרתי המבוקש בענייננו, על זלצמן להראות ולעמוד בנטל הראיה הנדרש לכך ש"זכותו של התובע כשותף באוסף", או כי "חלקו" הנטען באוסף היצירות, משקף חלק בעין, דהיינו זכות בעלות.
מכאן שהליך זה, ענייננו סעד הצהרתי על זכויות בעין באוסף היצירות בלבד.
השאלות המצריכות הכרעה בתביעה העיקרית:
56. א. האם הוסכם כי חלקו של זלצמן במיזם ישקף חלק בעין באוסף היצירות?
ב. האם הוסכם כי במקרה בו מי מהצדדים יבקש לצאת מהמיזם בכל עת, הוא יקבל חלק יחסי באוסף היצירות, לפי שיעור חלקו?
ג. מהו שיעור חלקו של זלצמן באוסף היצירות?
57. המפתח למענה על שאלות נמצא בהתחקות אחר מהות וטיב יחסי הצדדים, העסקיים והחוזיים, בקשר עם המיזם ואוסף היצירות. אבחן את השאלות אחת לאחת.
העדרו חוזה בכתב:
58. הצדדים לא הניחו תשתית מספקת שניתן ללמוד ממנה אודות ההתקשרות ביניהם בקשר עם המיזם. בכלל זה, לא הוקמה תשתית לשאלה מה יחול במקרה בו מי מהצדדים ייצא מהמיזם לפני תום תקופת עשר השנים.
האם כפי שטוען זלצמן, במקרה זה הוא יזכה בחלק מסוים באוסף היצירות לפי משך הזמן בו עבד בפרויקט;
או כפי שטוען לוין, במקרה זה ייצא מן הפרוייקט בלא כלום, או לכל היותר בתשלום 8.8% לכל שנה;
למרבה הצער, אין בנמצא מסמך מכונן המסדיר את יחסי הצדדים. אין חוזה בכתב.
עובדה זו מעוררת קושי ראייתי לתובע, שהרי אין לבית המשפט אלא את החומר המונח לפניו, ומן החומר הזה נדרש בית המשפט לשחזר מה היה תוכנו של החוזה שבין הצדדים, בין השאר מראיות ומנסיבות חיצוניות (ראו בהקשר זה את דברי כב' השופטת ברון בת.א.(ת"א) 1767/00 כהן נ' צ.א.ג תעשיות בע"מ, פסקה 4 (8.5.2006)).
כאשר החוזה הנטען אינו בכתב, מוטל על התובע הנטל להראות מה היו הוראותיו ותנאיו באמצעות הוכחות ממשיות התומכות בטיעונו (ת.א.(חי') 642-08 חברת התכוף בע"מ נ' פנחס פיגומים ובניה (1988) בע"מ, פסקה 55 (24.6.2013); ת.א.(ת"א) 2722/06 אזברגה נ' מוניות יצחק רבין בע"מ, פסקה 3 (10.6.2011); ת.א.(מרכז) 2237-08-07 ג.ל. קוטור בע"מ נ' טרבולסי אחים בע"מ, פסקה 80 (16.2.2010)).
59. אכן, בהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".
כאשר אין מדובר בפעולה משפטית שתוקפה תלוי ומותנה בהוראות בעלות אופי קונסטיטוטיבי, כבענייננו, אין חובה כי הפעולה המשפטית תקבל ביטוי בכתב. הכלל הוא כי לצדדים לפעולה המשפטית שמור חופש הבחירה בדבר צורת ההתקשרות ביניהם. הדרישה לביצוע הפעולה המשפטית בכתב, או לכל הפחות לשקף אותה בכתב – היא היוצאת מהכלל בהעדר הוראה מפורשת של המחוקק.
ראו:
יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, עמ' 1449-1450 (2009);
60. עם זאת, לטעמי קיומו של חוזה כתוב המסדיר את יחסי הצדדים, זכויותיהם וחובותיהם, בקשר עם המיזם, הוא דבר מתבקש ביותר. בענייננו, בשים לב למורכבות ההתקשרות המדוברת ונוכח התרשמותי עולם העסקים הוא לחם חוקם של הצדדים שלפני, חסרונו של חוזה בכתב בולט שבעתיים. מכאן, חזקה כי הצדדים לא ערכו הסכם בכתב המסדיר את תנאי ההתקשרות בקשר עם המיזם, באופן מודע ובכוונת מכוון. הראיה לכך – נעוצה בעובדה שכאשר הצדדים ביקשו להפריד כוחות, הם כן פעלו באמצעות עורכי דין לניסוח טיוטות של הסכם במטרה כי ייחתם בסופו של דבר הסכם פרידה. זהו למעשה המסמך המכונה על ידי זלצמן "הסדר ההיפרדות".
אמנם בסופו של יום אותו "הסדר היפרדות" לא נחתם ובהתאם גם הוראותיו לא קרמו עור וגידים באופן מלא (כאמור הצדדים החלו בביצועו טרם החתימה אך לא המשיכו לקיים את ההסכם) – תהא הסיבה אשר תהא. אך, מכאן אני למדה כי העדר הסכם בכתב בקשר עם המיזם הוא עניין של בחירה ורצון הצדדים. כאשר היו מעוניינים בהסדר כתוב, בעת הפרידה, ידעו לקדם משפטית את הנושא באמצעות פרקליטיהם , גם אם ההסדר בסופו של דבר לא נחתם בפועל.
61. אני מוצאת, כי העדרו של הסכם בכתב לכריתת המיזם, אינו מקרי. כך בחרו הצדדים לפעול בזמן אמת, מסיבות השמורות עימם. לכך יש השלכות ישירות על יכולתו של זלצמן להוכיח את טענתו לבעלות בחלק בעין באוסף היצירות.
62. כלל הוא, שכאשר הטקסט אינו מספיק לקביעת אומד דעת הצדדים, ניתן להיעזר גם בראיות חיצוניות, שבהצטרפן לטקסט הן מצביעות על אומד דעת הצדדים (ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (12.7.06)).
אך מה עושים כשאין טקסט המסדיר באופו ברור וקוהרנטי את יחסי הצדדים כבענייננו? למעשה, בית המשפט נדרש במקרה דנן, לחבר תצרף (פאזל) מהתכתבות אחר התכתבות, מסמך אחר מסמך, ולקבוע ממצאים לאורם תוך מתן פרשנות, השלמת פרטים ויציקת תוכן, כאשר ברקע עדויות הצדדים ואחרים.
הצדדים מצפים, הלכה למעשה, כי בית המשפט יחבר בדיעבד את נוסח הסכם כריתת המיזם. זאת, מכל פיסות המידע המוגשות לפניו, מתוך ראיות חיצוניות, בדמות עשרות הודעות מיילים, התכתבויות ומסמכים שונים.
בהקשר הזה ראיתי להפנות לדבר כב' המשנה לנשיאה דאז רבלין, במסגרת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל (11.5.2006):
"...אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם...". (שם, פסקה 12).
עוד ראו: דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 745 (1996): "על בית המשפט להימנע מלהפוך מגורם שתפקידו להכריע בסכסוכים, לגורם המעורב בבניית העיסקאות".
63. ראוי להדגיש, כי בהעדר הסכם בכתב ולנוכח המסד הראייתי הדל, חסרים במקרה דנן פרטים מהותיים וברורים אודות את יחסי הצדדים בקשר עם המיזם, כדוגמת:
מהו טיב הזכויות של זלצמן ביחס לאוסף היצירות?;
האם המיזם מקנה לזלצמן חלק בעין באוסף היצירות או תמורה כספית?;
מהו טיב יחסי הצדדים בקשר עם המיזם?;
מהי התרומה הספציפית והמוגדרת של כל צד בהתקשרות?;
האם מדובר בשותפות?;
מהו משכה של ההתקשרות?;
כיצד מסתיימת ההתקשרות?;
האם כל צד רשאי לצאת מהמיזם או להפסיק את התקשרות על דעת עצמו בכל עת?;
מה הדין במקרה שבו אחד הצדדים מבקש להפסיק או לצאת מהמיזם באופן חד צדדי?;
64. אני סבורה כי אין מדובר בענייננו במלאכת פרשנית והשלמת פרטים גרידא. הצדדים מצפים למעשה כי בית המשפט ייצור בדיעבד את תנאי ההתקשרות הבסיסיים, הזכויות והחובות, בקשר למיזם, על סמך התכתבויות חלקיות ונקודתיות ועדויות לאחר מעשה.
זאת לאחר שמלכתחילה, ובכוונת מכוון בחרו שלא לערוך ביניהם חוזה בכתב.
הדעת נותנת, כי אין זה ראוי שמלאכה זו תיעשה על ידי בית המשפט בנסיבות אלה.
65. בהקשר זה ראיתי להפנות לדבריו של כב' השופט הבכיר י. פרגו במסגרת ת.א.(ת"א) 30744-03-11 ראט נ' רום (3.9.2015), אשר כוחם יפה גם לענייננו, בשינויים המחויבים:
"בהתחשב ששני הצדדים... ונימוקיהם עמהם, העדיפו לנהל את מערכת הקשרים העסקיים ביניהם ללא הסכם בכתב, מקום שהיה ראוי שכך ייעשה, ובהעדר מסמכים מספקים אחרים היכולים לתמוך אחת מן הגרסאות, הגעתי למסקנה שלא ניתן בעניינים ובנושאים הנדונים בפני, להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. ניכר היה, שאף אחד מן השניים אינו מביא בפני בית המשפט את מלוא העובדות וההסכמות לאשורן.
כל אחד מהם הציג בפני בית המשפט גרסה וטענות על הסכמות בע"פ התואמות את כתבי טענותיו ללא שניתן לאמץ באופן מלא גרסה אחת על פני רעותה.
שתי הגרסאות – זו של זלצמן... וזו של לוין... מעוררות שאלות ותהיות רבות, עד כי קשה לקבוע ממצא עובדתי ודאי על פיהן, בוודאי ברמת ההוכחה הנדרשת על מנת לזכות את זלצמן בעילה או בסעד כלשהו מעתירותיו בכתב התביעה...".
(שם, בעמ' 5 לפסק הדין).
66. כפי שיפורט להלן, לטעמי גם בבחינת את המסד הראייתי הקיים, ללא קשר להעדרו של חוזה בכתב, הרי זלצמן לא הצליח במשימתו להרים את נטל ההוכחה והראיה הנדרש להראות כי הוא זכאי לחלק בעין באוסף היצירות בגין יציאתו מהמיזם.
בעלות בעין בחלק מן האוסף – האמנם?
67. האם זלצמן הרים את הנטל הנדרש להוכחות בעלות בחלק בעין באוסף היצירות?:
מטענות הצדדים ומחומר הראיות למדתי, כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית לפיה לוין הוא בעיקר הגורם המממן של המיזם, ואילו זלצמן אמון על התחום המקצועי ועל ניהול ביצוע רכישות של יצירות אמנות בסין.
(סעיף 54 לסיכומי התובעים; עמ' 148 לפרוטוקול מיום 23.1.2022, ש' 1-2).
זוהי המסגרת הכללית. שני הצדדים הסכימו עליה.
ברם, מעבר למסגרת הכללית הזו לא יצקו הצדדים תוכן נוסף ולא ירדו לרזולוציות. בהעדר חוזה כתוב, לא ניתן להתחקות מה בדיוק הוסכם ביניהם ביחס למיזם ולאוסף היצירות.
68. שני הצדדים מפנים במסגרת טענותיהם לשלל התכתבויות ומסמכים מתאריכים שונים. כל צד מבקש לצקת לכל ראיה על הוא מסתמך, משמעות התואמת את גרסתו הסובייקטיבית.
בפועל, לא ברור האם המילה "חלק" במיזם החוזרת על עצמה בהתכתבויות הצדדים, מתייחסת לחלק בתקבולים או ברווחים או בחלק בעין.
ההתכתבויות השונות שבין הצדדים מטילות על הקורא נטל להניח הנחות ולהשלים לבדו את החסר. כפי שכבר הערתי, זוהי דרך פתלתלה וספק אם ראוי שבית המשפט יילך בה.
69. בהעדר חוזה בכתב, מצווים אנו במצב של גרסת יחיד מול גרסת יחיד.
עדותו של שמסי לא שינתה מצב זה, כפי שיפורט.
להלן אבחן את הראיות העיקריות שהביאו לפני הצדדים. האם מהן ניתן לגזור מסקנות ולהרכיב מתוכן את תנאי העסקה.
70. התובעים הפנו בסעיף 7 לסיכומיהם לדברי ב"כ לוין בסעיף 5 למכתבו מיום 21.3.2018, נספח כב' לתצהיר זלצמן, לפיהם:
"עצם זכותו של מרשך במיזם לרכישת אומנות סינית מעולם לא הוכחש".
"בנוגע לחלקו של מרשך במיזם הסיכום היה כי הוא יעמוד על 20%".
71. אלה הם משפטים בודדים שצוטטו מתוך המכתב, המנוסחים בצורה כוללנית ביחס לחלקו או זכותו של זלצמן במיזם, ולאו דווקא ביחס לחלק פיזי באוסף היצירות.
איני סבורה מאותם משפטים עולה המסקנה שזלצמן מבקש לייחס להם, כי בשלב כניסתו למיזם הוסכם כי הוא יהיה זכאי במקרה של הפסקת המיזם, לחלק בעין באוסף היצירות. דברים אלה לא נאמרו במכתב. מדובר לכל היותר בפרשנות סובייקטיבית שהוספה לאותם משפטים על ידי זלצמן.
לטעמי, מכך עולה כי מרכז ההתייחסות הוא המיזם עצמו בכללותו ולא אוסף היצירות. יש להבחין בעיני בין המיזם, שהוא למעשה שם כולל לנושא ההתקשרות שבין הצדדים, לבין התוצאה של העבודה וההשקעה במיזם שהיא היצירות שנאספו מכוחו של המיזם.
לפיכך, גם אם הוסכם שזלצמן בעל חלק במיזם כשותף, הרי אין בכך כדי לומר כי הוא בהכרח בעל זכות חפצית בחלק מאוסף היצירות – טענה אשר כשלעצמה דרושה הוכחה.
בתוך כך, אני סבורה כי לשון אותם משפטים, בהחלט יכולה להתיישב גם עם עמדת לוין, לפיה חלקו של זלצמן משקף נתח כספי במיזם.
לסיכום סוגיה זו : לא ניתן לטעמי להסתייע בראיה של אותם משפטים בודדים, מתוך שלל תכתובות, כדי לקבוע כי אכן הוקנו לזלצמן זכויות בעלות פיזיות, חלק בעין באוסף היצירות.
72. עם זאת, מן המכתב הנ"ל עולה כי גם לשיטת לוין, אין להותיר את זלצמן ללא כלום לאחר יציאתו מהמיזם. נראה כי גם לוין מכיר בכך שזלצמן זכאי לחלק או לזכויות בקשר עם המיזם, שהרי לפי המכתב לוין בעצמו מציין שחלקו של זלצמן במיזם הוא בשיעור של 20%.
כמו כן, אמנם עולה מהמכתב שלוין אכן יסכים לחזור ולנהל משא ומתן עם זלצמן "באשר להסכם" לחלוקת היצירות", בכפוף לתנאים (ראו סעיף 18 למכתב מיום 21.3.2018), אך בוודאי שאין לראות בכך הודאה בזכות של זלצמן לקבל לידיו חלק בעין מאוסף היצירות.לכל היותר זוהי הצעה שהועלתה ע"י לוין במסגרת משא ומתן.
73. התובעים ממשיכים ומפנים בסעיף 7 לסיכומיהם לסעיף 8 למכתב מיום 21.3.2018, שם כותב ב"כ לוין : "לבקשת מרשך הוסכם בין הצדדים כי חלקו של מרשך יתקבל בדרך של חלוקת האוסף כך שמרשך יקבל יצירות מתוך האוסף ששוויי 20% מסך שווי האוסף".
בכל הכבוד, המשפט הובא במנותק מהקשרו. זלצמן לא מציין כי ב"כ לוין התייחס במסגרת אותו משפט, להסכמות עקרוניות במסגרת משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, להבדיל ממה שהוסכם במועד התקשרות הצדדים בקשר עם המיזם. ההסכמה כביכול אליה מתייחס המשפט הנ"ל, אינה נוגעת לשלב גיבוש תנאי ההתקשרות ביניהם בנוגע למיזם, אלא בשיח של מו"מ בו נשקלו מספר אפשרויות להסדרת היציאה של זלצמן מן המיזם.
ראוי איפוא לערוך הפרדה, בין אמירות שהיוו תשתית להסכמות שגובשו כתנאי לכניסת זלצמן למיזם, לבין רעיונות שעלו בשלב סיום היחסים, בשלב שבו נוהל מו"מ בין הצדדים לצורך סיום ההתקשרות ביניהם ומציאת פתרון שבו זלצמן ייצא עם דבר מה מהמיזם.
יש לזכור, כי תחילת ההתקשרות החלה לשיטתו של זלצמן בסוף שנת 2014 והתהדקה במהלך שנת 2015 (סעיפים 16 ו- 29 לתצהיר זלצמן; עדות זלצמן בעמ' 56 לפרוטוקול מיום 16.1.2022, ש' 2-3), כאשר עולה כי זלצמן הצטרף למיזם באופן סופי בחודש מאי 2015 (ראו סעיף 12 לתצהיר לוין ועדותו בעמ' 144 לפרוטוקול מיום 23.1.2022, ש' 30-32; סעיף 46 לסיכומי הנתבעים).
ברי כי אמירות ורעיונות שעלו בשלב סיום היחסים העסקיים, אינם מעידים על אומד דעת הצדדים בדבר זכויות וחובות שנקבעו בשלב ההתקשרות עצמה. לכל היותר, ניתן לומר כי מדובר באומד דעת הצדדים הנוגע לאופן היפרדותם.
74. אם נפנה לסעיף 8 הנ"ל אליו הפנו התובעים, נגלה כי צוטט על ידי התובעים חלק ממנו בלבד – את אותו חלק שמתיישב לכאורה עם עמדתם. כשמעיינים בציטוט המלא של הסעיף, יוצאים למדים כי ב"כ לוין תאר במסגרת הסעיף את התנהלות הדברים בין הצדדים עת התנהל משא ומתן בין הצדדים, הא ותו לא.
הנה החלק של הסעיף שצוטט על ידי התובעים:
"8. לבקשת מרשך הוסכם בין הצדדים כי חלקו של מרשך יתקבל בדרך של חלוקת האוסף, כך שמרשך יקבל יצירות מתוך האוסף ששווין 20% מסך שווי האוסף".
ברם המשכו של המשפט, מבהיר כי בעצם זלצמן גם ביקש בשלב מסוים לקבל לידיו סך כספי חלף ביצוע חלוקה בעין של אוסף היצירות:
"זמן קצר לאחר מכן ביקש מרשך כי במקום לבצע חלוקה בעין ישולם לו סך של 2 מיליון דולר המהווה 20% מהערכת השווי של האוסף. לא למותר לציין כי מדובר בבקשה חריגה וכי מרשך בוודאי אינה זכאי לו".
אין מדובר אם כן בהסכמה של לוין כפי שהציגו זאת התובעים בסיכומיהם (שם, סעיף 6), אלא בתיאור ההידברות בין הצדדים באמצעות ומצד ב"כ לוין.
75. לצורך ההיפרדות, קיימו הצדדים שיחות והתכתבויות רבות. בין ישירות, ובין באמצעות באי כוחם.
בתוך כך, כפי שעלתה האפשרות שיחסי הצדדים יסתיימו בחלוקת היצירות בעין (ראו למשל טענת זלצמן בסעיף 46 לתצהיר זלצמן; סעיף 4 למכתב ב"כ זלצמן דאז, עו"ד גוטר, מיום 28.2.2018 – נספח יח' לתצהיר זלצמן), עלתה גם האפשרות לפרידה בה זלצמן יקבל את חלקו בגין ההיפרדות והיציאה מהמיזם, במזומן (סעיף 48 לתצהיר זלצמן; סעיף 8 לסיכומי התובעים; סעיף 9 למכתב ב"כ לוין מיום 21.3.2018 – נספח כב' לתצהיר זלצמן) – דבר אשר תומך על פניו דווקא בעמדת לוין לפיה זכויות זלצמן במיזם מסתכמות בכסף.
הפתרונות האפשריים המשתנים שעלו באשר לאופן סיום ההתקשרות, מלמדים עד כמה הצדדים לא היו מגובשים בזמן אמת באשר לאופן שבו יסתיימו יחסיהם, כאשר ברקע בולט העדרו של הסכם בכתב אשר ינחה ויכתיב את הדברים.
76. אחת מנקודות הציון עליה נסמכים התובעים (ובעיקר בטענתם כי חלקו במיזם של זלצמן עומד על 22.5%), הוא "הסדר היפרדות" אשר ביצועו החל אף שלא נחתם. בסופו של יום הפשרה לא השתכללה לכדי ביצוע. לאחר שזלצמן סירב לטענתו לחתום על תצהיר בקשר לסכסוך עם שמסי לבקשת ב"כ לוין, במשרדו של עו"ד שפייזר (סעיף 63 לתצהיר זלצמן).
זלצמן הפנה במסגרת נספח טז' בתצהירו לטיוטות של אותו "הסדר היפרדות" ולהתכתבויות מחודש ינואר 2018 בעניין זה.
מטיוטות "הסדר ההיפרדות", כמו גם מתכתובת שבין הצדדים מחודש נובמבר 2017 בעניין זה – נספח י' לתצהיר זלצמן – עולה כי הצדדים ביקשו להסדיר את היפרדותם באמצעות העברת כספים לידי זלצמן (כאשר מנגד יועברו ללוין מאת זלצמן יצירות אמנות ישראליות), בהתאם למנגנון מסוים שהצדדים עמלו לגבש.
בנספח יא' לתצהיר זלצמן שכותרתו "Caculation of Deal 27/10/17" – מסמך שלטענת התובעים נמסר ללוין בקשר עם "הסדר ההיפרדות" ובו סכומים ולצידם הסברים.
בין היתר על סמך זאת, טען זלצמן שיש לקבוע כי חלקו באוסף היצירות עומד על 22.5%. (לנושא שיעור חלקו של זלצמן במיזם אדרש בפרק נפרד).
מן האמור, נראה כי תוצאת ההיפרדות שהסתמנה אז במהלך חודשים אוקטובר 2017 ועד ינואר 2018, בהתאם ל"הסדר ההיפרדות" שלא נחתם ולא יצא אל הפועל, לא כללה העברת יצירות אומנות בעין מתוך אוסף היצירות לידי זלצמן (בניגוד לנטען סעיף 48 לתצהיר זלצמן), אלא כספים בלבד שהיו אמורים לעבור לידי זלצמן מאת לוין, לפי מנגנון שנקבע. אם כך, גם אם נלך לשיטת זלצמן, הרי מנגנון "הסדר היפרדות" מחזק דווקא את טענת לוין, לפיה זכויות זלצמן במיזם או באוסף היצירות, הן כספיות ולא בעין.
להסר ספק, היצירות הישראליות שהועברו לפי הנטען על ידי זלצמן ללוין מכוח אותו "הסדר היפרדות" (נספח יד' לתצהיר זלצמן), כמו גם כספים שהועברו על פי הנטען לזלצמן על ידי לוין באמצעות חברת חוץ מכוחו של "הסדר ההיפרדות" (נספחים יב' ו- טו' לתצהיר זלצמן), אינם מעניינה של תובענה זו ולפיכך לא ראיתי מקום להביע על כך כל עמדה.
באותו האופן, גם הנסיבות לאורן "הסדר ההיפרדות" לא קוים ומיהו הנושא באחריות לכך, לרבות שאלת התצהיר בעניין שמסי שהתבקש זלצמן לחתום בעטיו של "הסדר ההיפרדות", אין מקומם להכרעה במסגרת הליך זה.
77. התובעים נסמכו בסיכומיהם (שם, בסעיף 11) על דברים שנאמרו במסגרת הליך הבוררות שבין לוין לבין מר שמסי ביום 4.5.2016. לטענת התובעים, בדברים אלה מודה לוין במפורש כי לזלצמן מגיע 20% מאוסף היצירות (כאשר התובעים שבים ומחדדים שלשיטתם מגיעים לזלצמן 22.5% מאוסף היצירות).
עיינתי בציטוטים אליהם הפנו התובעים ובתמליל כולו מתוך ישיבת הבוררות מיום 4.5.2016 – נספח ד' לתצהיר זלצמן.
אני סבורה כי גם במקרה זה, התובעים מעניקים לכתב פרשנות סובייקטיבית שלהם לגבי מה שהוסכם בין הצדדים בקשר עם המיזם.
גם לאור המועד שבו נאמרו הדברים (חודש מאי 2016), נראה כי שוב מדובר בשיח בשלב יציאת זלצמן מהמיזם ומה שיינתן לו עקב כך. אין המדובר על שלב ההסכמה שגובשה בין זלצמן לבין לוין בזמן אמת לצורך כניסתו של זלצמן למיזם, אלא בהצעות אפשריות שהעלה לוין לפני מר שמסי בנוגע למה שיינתן לזלצמן בגין ההיפרדות. כפי שציינתי לעיל, דברים שנאמרו בדיעבד בנוגע פתרונות שעלו לדרכי ההיפרדות, אינם בהכרח משקפים את אומד דעת הצדדים בשלב ההתקשרות .
78. מעיון בחלק מהציטוטים אליהם הפנו התובעים, עולה כי השיחה נוגעת בהכרח למספרים, כלומר לגובה החלק שיקבל זלצמן במקרה של יציאתו מהמיזם, אך לא למהות החלק:
"אד ("מר שמסי" – נ.ג.): אז מה עושים את יוני ("יונתן, זלצמן" – נ.ג.)? מה עושים עם יוני?
עופר (לוין – נ.ג.): נשרוד בלעדיו
אד: אתה נותן לו מתנה? אתה נותן לו עכשיו פה מתנה מאד גדולה אם כך
עופר: יוני אני יודע
אד: שהוא מקבל 20 אחוז של 7 מיליון
עופר: 7? למה לא 15? אני לך הורדתי חצי. אבי יש-. למה לא 20% על 50 מיליון אני רואה את המספר הזה, כי אתה תראה את האקסל... זה 50 מיליון זה לא (לא ברור) הם עשו פרוג'קטים על דברים..."
(עמ' 26-27 לתמליל, נספח ד' לתצהיר זלצמן).
למעשה, מלבד זאת שעולה מהדברים שצוטטו כי לוין סבור שיש להעניק לזלצמן 20% מסכום כספי כמפורט שם, -הרי שבוודאי שלא ניתן לומר שעולה מכך כי לוין סבור שזלצמן הוא בעלים של חלק מסוים באוסף היצירות. זו היא פרשנות של זלצמן בלבד.
79. התובעים ממשיכים ומפנים לציטוטים נוספים של דברים שהוחלפו בין מר שמסי לבין לוין במסגרת הבוררות ביניהם, מהם עולה כי לוין מציע כי יינתן לזלצמן בגין עזיבתו "או עבודות או שווה ערך" (שם, עמ' 30, ש' 21), לפי מנגנון בחירה של "אתה אחד הוא אחד" (שם, עמ' 31, ש' 7), כשהדבר מתבצע "לפי היחס" (שם, ש' 14).
מתוך דברים אלה, מסיקים התובעים כי עולה שזלצמן זכאי לחלק בעין מתוך אוסף היצירות. דעתי שונה.
כאמור, מדובר בדברים שהוחלפו בין לוין לבין צד שלישי, מר שמסי, במסגרת הליך הבוררות ביניהם, במהלך חודש מאי 2016.
לטעמי, ניתן לכל היותר לראות בדברי לוין הנ"ל במסגרת הבוררות כאימרות שהוחלפו בין לוין לבין מר שמסי במסגרת הליך משפטי שהתקיים ביניהם, שם מעלה לוין את האפשרות שהפרידה בין לוין לזלצמן, תסתיים על ידי חלוקה בעין של אוסף היצירות. לטעמי, לא די בכך כדי לקבוע שמוקנות לזלצמן זכויות בעין באוסף היצירות. מדובר לכל היותר באחת מתוך כמה אלטרנטיבות שהועלתה על ידי לוין בשלב ההיפרדות.
מדברי לוין למר שמסי עולה כי עלתה גם האפשרות כי תינתן לזלצמן תמורה שהיא שוות ערך של יצירות:
"אד: עבודות? ממש עבודות תתן לו (לזלצמן – נ.ג.)?
עופר: או עבודות או שווה ערך. והוא אמר שהוא מעדיף עבודות..." (ההדגשה אינה במקור – נ.ג.). (שם, עמ' 30, ש' 20-21).
כלומר, הצדדים שקלו כמה אלטרנטיבות לסיום הקשר ביניהם. בין היתר, לוין ראה אפשרות שתינתן לזלצמן גם שווה ערך כספי ליצירות, ולאו דווקא יצירות בעין.
מן האמור, אני קובעת כי אין להסיק מהתמליל הנ"ל אודות הסכמה/התחייבות מצד לוין לזלצמן, ליתן לו חלק בעין מאוסף היצירות בגין עזיבתו את המיזם.
80. תכתובת נוספת עליה מבקשים להסתמך התובעים, הובאה בנספח ה' לתצהיר זלצמן. מדובר בהודעות דוא"ל מיום 28.6.2016 ומיום 29.6.2016 מאת לוין לזלצמן, בהן נכתב כך:
"איפה כתבתי שלא מגיע לך כלום? באמנות מגיע לך מה שסיכמנו. אין בכלל וויכוח. אפשר גם להמשיך לשתף פעולה שם"...
"לגבי אוסף האומנות – אין מחלוקת, אחוזי החלוקה הוסכמו מזמן ולא עמדו במחלוקת לא קודם ולא עכשיו".
גם במקרה זה, מדובר לטעמי לכל היותר בהודאה מצד לוין לזכאותו של זלצמן באחוז או בחלק מסוים שיקבל זלצמן בגין עזיבתו את המיזם. יש לשים לב כי מדובר בתכתובת מחודש יוני 2016, כך שתכתובת זו נעשתה בשלב האפשרות כי זלצמן ייצא מהמיזם.
מדובר בתכתובת חלקית בלבד, שלא ניתן לקבוע לאורה, וגם לא כשהיא מצורפת ליתר הראיות, כי הוסכם סופית בין הצדדים שזלצמן יקבל חלק בעין מאוסף היצירות.
81. מסמך נוסף שלשיטת התובעים מסייע להם בטענתם כי זלצמן זכאי ל- 22.5% מאוסף היצירות, הוא טיוטת ההסכם מחודש ינואר 2020 – ת/8.
מדובר במסמך שהוצג לפני זלצמן כאשר נחקר כעד בהליך הבוררות שבין מר שמסי ללוין. לטענת התובעים, המסמך הוחלף בין זלצמן ללוין בחודש ינואר 2020 ויש בו כדי להעיד על זכאותו של זלצמן ל- 22.5% מהעבודות באוסף היצירות, כמו גם על מנגנון החלוקה שנקבע בין הצדדים (סעיף 163 לסיכומי התובעים).
ראיה זו מחודש ינואר 2020, נולדה לאחר הגשת התובענה, עת קיימו הצדדים הידברות.
לטענת הנתבעים, מסמך זה נערך על ידי זלצמן בלבד במסגרת הליך גישור שהתנהל בין הצדדים וחשיפתו מהווה הפרה של כללי האתיקה. הנתבעים הדגישו, כי מדובר בנוסח חד צדדי שנשלח על ידי זלצמן ללוין, אשר נדחה על ידי לוין.
נוכח טענת הנתבעים כי לוין לא היה שותף לניסוח המסמך וכי הוא דחה אותו בו במקום במסגרת המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, וכאשר התובעים לא הפריכו טענה זאת של הנתבעים, די בכך כדי לדחות כל טענה בעניין אומד דעתו של לוין בנוגע למסמך.
יצוין עוד: למקרא טיוטת ההסכם מחודש ינואר 2020 עולה, כי מדובר במסמך שאינו מחייב כלל בהיותו טיוטה שנולדה כחלק ממשא ומתן, ובפרט ובמיוחד לנוכח הסייג שבראש המסמך בו נכתב:
"לצרכי מו"מ לפשרה בלבד. מבלי לפגוע בזכויות. הסכם זה ייכנס לתוקף רק אם יוסכם וייחתם בידי שני הצדדים. הצדדים מצהירים כי הם מודעים לכך ומתחייבים שלא לעשות בנייר זה, כל עוד לא נחתם על ידי שני הצדדים, כל שימוש לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור: להציגו ו/או להתייחס אליו בכל הליך משפטי, בוררות ו/או הליך מכל סוג שהוא, בין הצדדים, או מי מהם ו/או בין מי מהצדדים לבין כל צד ג' ".
בהקשר זה ראיתי להביא את דברי כב' הנשיא דאז השופט שמגר, במסגרת ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993):
"...כאשר המשא ומתן בין הצדדים נכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות, שהוחלפו ביניהם במהלך המשא ומתן, כהודאת בעל דין כנגדם".(שם, עמ' 338).
לאור האמור, אין לייחס משקל לטענות התובעים בהליך זה, ביחס לאמור בטיוטת ההסכם מחודש ינואר 2020.
יתרה מכך – גם אם היה ניתן להעניק לתוכן הטיוטה מחודש ינואר 2020 משמעות לענייננו, הרי גם אז אני מוצאת כי מדובר במסמך שלכל היותר מעיד על אומד דעת הצדדים במועד בו נוסח. דהיינו: בחודש ינואר 2020 , בו הצדדים ביקשו להסדיר את היפרדותם.
בהתאם, אין במסמך כדי להעיד על אומד דעת הצדדים במועד ההתקשרות בנוגע למיזם בזמן אמת, בשנים 2014 -2015.
הסתמכות התובעים עליו אם כך, הינה בבחינת חוכמה שבדיעבד.
לסיכום סוגיה זו, גם טענות התובעים בקשר לטיוטת ההסכם מחודש ינואר 2020, אינן מבססות את טענתם כי זלצמן זכאי לחלק בעין באוסף היצירות.
82. התכתבות נוספת שהופניתי אליה היא תכתובת דוא"ל מתאריכים 20.5.2015-21.5.2015, שהתקיימה בין לוין לבין זלצמן – נ/21 – אשר מלמדת כי פני הצדדים לסיכום בקשר עם המיזם. אביא את התכתובת להלן:
לוין פונה לזלצמן בהודעת דוא"ל מיום:
"מה העניינים? הערב פוגש אד (מר שמסי – נ.ג.).
אעדכן אחכ אם התקרבנו לסיכום בכיוונינו..."
וזלצמן משיב:
"מחכה לשמוע על הסיכום עם אד..."
ולוין משיב:
"אמר מהתחלה אהב אותך ומוכן להצעה שלנו בלי שינוי.
מכרתי אותך כיהלום נדיר"
וזלצמן משיב:
"איזה כייף. מקווה שגם אתה חושב שתפסת יהלום.
נפגש מחר? נתקדם עם לוסטיגמן (עו"ד אורן לוסטיגמן, ב"כ זלצמן דאז – נ.ג.)"
ולוין משיב:
"לך תבין אותו אמר כמה אתה רציני ציטט כל מיני דברים ששתלתי במוחו כאילו הוא חשב עליהם היום ננסה עם ארן בקרוב..."
וזלצמן משיב ושואל:
"כמה מתוך ה 20% הוא הסכים לתת על עבודה" (ההדגשה אינה במקור – נ.ג.).
ולוין משיב:
"כפי שהסברתי לו – עשרה אחוז אתה לכאורה משלם בטיסות משכורות וכו, חמישה עבור הידע וחמישה שם במזומן" (ההדגשה אינה במקור – נ.ג.).
הנתבעים טוענים ביחס להודעות הדוא"ל, כי מדובר בהודאת בעל דין של זלצמן וכי המסקנה היא שבמועד כניסת זלצמן למיזם נקבע כי חלקו בגין שירותיו לכל אורך תקופת המיזם יעמוד על 20% מרווחי המיזם, כאשר הזכאות של זלצמן בנויה מהמרכיבים הבאים: 10% בגין העבודה שיבצע לכל אורך המיזם וההוצאות השוטפות שתחולנה מכיסו; 5% בגין מומחיותו ו-5% בגין השקעה כספית של זלצמן (סעיפים 41-51 לסיכומי הנתבעים).
עם זאת, הפנו הנתבעים גם ל- נ/29 – תכתובת דוא"ל נוספת (מני רבות) שהתקיימה בין זלצמן ללוין, ממנה עולה לשיטת לוין כי הוסכם בינו לבין זלצמן כי במקום שזלצמן ישלם למיזם 5% מסך ההשקעה כפי שהתחייב זלצמן במקור (לטענת לוין), תשלום זה ישולם עבורו על ידי לוין מתוך העמלות שזלצמן יהיה זכאי להן.
לטענת הנתבעים, עצם משלוח הודעת הדוא"ל הנ"ל מהווה חיזוק לכך שחלקו של זלצמן עמד על 20% (סעיף 48 לסיכומי הנתבעים).
עיינתי היטב בהתכתבויות המדוברות, נ/21 ו- נ/29. לטעמי, הן משקפות היטב את הקושי להרכיב תמונה מלאה של הסכמות הצדדים. אלה הן תכתובות חלקיות, מתוך אשד של הודעות דוא"ל ומכתבים שהוחלפו בין הצדדים. כאשר מבוקש למעשה כי בית המשפט ישלים ויחבר הסכמה חוזית מתוך חלקיות התכתובות. לא כך ניתן להוכיח הסכמה חוזית. העדרו של חוזה התקשרות כתוב, הוא מהותי בנסיבות ענייננו.
כל שניתן לטעמי ללמוד מאותן התכתבויות, כי במקור הייתה כוונה לגבש הסכמה לפיה חלקו של זלצמן יעמוד על 20%, לפי חלוקה מסוימת שצוינה על ידי לוין בהודעת הדואל מטעמו שצוינה, כאשר בהמשך לוין היה מי שנשא במקום זלצמן בעלות חלקו של זלצמן בשיעור 5%. זלצמן גם אישר זאת בחקירתו הנגדית, עמ' 79 לפרוטוקול מיום 16.1.2.022, ש' 13-14. יוער, כי טענה זו של לוין מתיישבת עם הגרסה שאינה במחלוקת – כי זלצמן לא נשא בעלות כלשהי בקשר עם המיזם.
מכל מקום, אני סבורה כי לא ניתן לגזור מאותן התכתבויות הסכמות מפורשות, ברורות ומלאות באשר לזכויות זלצמן בקשר עם המיזם.
התכתובות אלה נקודתיות ותמציתיות, וכפי הנראה גם חלקיות. כפי שכבר ציינתי בפסק דין זה לעיל : הציפייה כי בית המשפט יחבר הסכמות מלאות על סמך אותן התכתבויות (בצירוף יתר הטענות והראיות), אינה סבירה ואינה אפשרית.
עוד אחזור ואומר : אותן התכתבויות אינן תומכות בטענת התובעים הבסיסית לפיה זלצמן זכאי לחלק בעין באוסף היצירות.
83. ראיה נוספת היא הודעת דוא"ל מיום 31.8.2016 בין זלצמן ללוין – נ/24. הודעה זו היא חלק מתכתובת שנערכה בין הצדדים בה הועלו נושאים שונים, כשנה ושלושה חודשים מאז נכנס זלצמן למיזם.
בין היתר הועלו שם כביכול על ידי זלצמן תנאיו בקשר עם המיזם:
"כאמור השותפות שלנו מבוססת על השקעה שלך של 5 מיליון דולר בחמש שנים. אני במיזם/חברה מחזיק ב 20% בהון, מכיוון שהחישוב היה שעבור העבודה של כ 6 נסיעות לכשבוע כל פעם ועוד זמן בארץ וכן עבור הידע אקבל אחזקות בשווי תשלום של 200 א דולר עלות בשנה. זאת למעשה העלות שלי ולכן 20%...
אנחנו התחלנו את השותפות בסין 80/20 כאשר מראש אמרתי שאני לא רוצה כסף. פשוט עבודות בשווי ה- 20%. אפילו אתה ציינתה שלדעתך מגיע לי כ 23% 22% מהעבודות שרכשנו..."
מדובר בהודעה שכתב זלצמן בלבד, אך לוין לא הכחיש את תוכנה במייל החוזר מטעמו, כך שניתן לצאת מנקודת הנחה שבאותה עת תוכנה היה מקובל על לוין.
אני סבורה כי הודעה זו מחזקת לכל היותר דווקא את טענת הנתבעים לפיה חלקו של זלצמן במיזם עמד על 20%, ומן העבר השני את טענת התובעים כי ההתקשרות במקור הייתה ל- 5 שנים (ללא התייחסות לשאלה אם ומתי כל צד רשאי לצאת מהמיזם).
יחד עם זאת, לא ניתן להסיק ממנה שהסיכום בין הצדדים היה כי במקרה של יציאת זלצמן מהמיזם בכל עת, הוא יהיה זכאי לקבל לידיו 20% (או שיעור אחר) בעין מאוסף היצירות.
אמנם זלצמן מציין שם כי : "...מראש אמרתי שאני לא רוצה כסף. פשוט עבודות בשווי ה- 20%... אפילו אתה ציינתה (כך במקור – נ.ג.) שלדעתך מגיע לי כ 23% 22% מהעבודות שרכשנו...", אך זהו משפט שלכל היותר ניתן ללמוד ממנו על הלך מחשבתו של זלצמן, כי דובר בזמנו על כך שהוא יקבל לידיו עבודות. לא ברור מן הדברים מתי ובאיזה מקרה זלצמן יקבל את העבודות, ולפי איזה מפתח ייבחרו העבודות. האם בכל מקרה שיחפוץ? האם רק לאחר שביצע עבודתו בפרק זמן מסוים? האם בתנאים נוספים אחרים?
ההודעה כוללנית, נעדרת השלמות ותימוכין בכתב או בראיות מספקות אחרות.
לפיכך, אני קובעת שגם בהודעת דוא"ל זו אין כדי לסייע לתובעים.
84. התובעים טענו עוד, כי בעדותו של מר שמסי ניתן למצוא סיוע לגרסתם.
בין אם מדובר בשותף במיזם ובין אם לאו - אין ספק כי מר שמסי היה מעורב בקשר העסקי שנרקם בין זלצמן ללוין וכי הייתה לו היכרות עם שני הצדדים.
אשר למשקל שיש ליתן לעדותו של מר שמסי ביחס למחלוקת שלפני, הרי שקשה לומר כי מדובר בגורם ניטרלי. כאמור, בין מר שמסי לבין לוין התקיים הליך בוררות. שלב הליך הבוררות אינו ידוע למותב זה, אך די לטעמי בעובדה כי קיימת יריבות משפטית בין לוין לבין מר שמסי כדי להביא למסקנה שיש לבחון את עדותו של מר שמסי בזהירות רבה.
לאחר שמיעת עדותו של מר שמסי לפני ועיון בעמוד סעיף 63 לסיכומי התובעים, אני סבורה, כי לכל היותר ניתן לדלות מתוך גרסתו אינדיקציה מסוימת לגבי שיעור חלקו של זלצמן במיזם, אך לא הסבר מפורט כיצד שיעור חלקו של זלצמן בא לידי ביטוי – האם בכסף או בחלק בעין באוסף היצירות.
כך העיד מר שמסי ביחס לזלצמן:
"...יום בהיר אחד בא אלי עופר ואומר לי, פגשתי בן-אדם ממש יש לו ידע מאד גדול באומנות, אני חושב להכניס אותו למיזם שלנו, ולתת לו 25%..."
(עמ' 12 לפרוטוקול מיום 16.1.2022, ש' 1-3)
"...השורה התחתונה מה שהיה, שעופר רצה לעשות עם יוני, שיוני לא משקיע כסף, כן, יוני לא משקיע שום כסף אבל הוא טס ומשלם על ההוצאות שלו בעצמו על הטיסות שלו בעצמו, על העבודות שלו בסין, הוא מקבל במקום 25%, הוא מקבל 20%. אנחנו מדברים עכשיו בסביבות 2015..."
(שם, ש' 12-15)
"...עכשיו אני מבין וגם אחר כך הבנתי שבמאי בהקלטה שישיתי שעופר כבר עשה עסקה עם יוני, הוא הסכים. באחת ההזדמנויות הוא אמר לי תראה, אפילו אם אתה לא מסכים לתת לו 25% אני אתן לו, אני אתן לו מהכיס שלי אני אתן לו את האחוזים האלה. אם אתה מסכים ל- 15, אז את ה- 10% האלה אני אתן לו..."
(שם, ש' 19-23)
עדותו של מר שמסי תורמת לכל היותר לשאלת שיעור החלק שהוקנה במקור לזלצמן בקשר למיזם, אך אין בה כדי לסייע לשאלה האם הוקנה לזלצמן חלק בעין באוסף היצירות לפי שיעור חלקו, או האם הוסכם כי במקרה של סיום ההתקשרות בין הצדדים, יקבל זלצמן חלק בעין באוסף היצירות, לפי שיעור חלקו.
85. מן האמור, אני סבורה כי התובעים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכיח כי זלצמן זכאי לחלק בעין באוסף היצירות, יהא שיעור חלקו של זלצמן במיזם אשר יהא.
האם התקשרות זלצמן ולוין במיזם היא בבחינת "שותפות"?
86. למען הסדר הטוב, ראיתי להידרש גם לשאלה האם לפנינו מיזם שהוא בבחינת "שותפות", שכן התובעים עתרו לקבוע במסגרת הסעד המבוקש כי זלצמן הוא "שותף באוסף".
ככל שטענת "השותפות" נטענה על ידי התובעים כטענה משפטית, הרי נטענה באופן כוללני וללא נימוק משפטי. הטענה להיותו של זלצמן שותף הועלתה בתביעתו רק במסגרת הסעד שהתבקש. בפועל, התובעים אינם מנסים להראות בטענותיהם הכיצד יחסי הצדדים בקשר עם המיזם מהווה "שותפות" על פי דין. טענה זו נטענה למעשה מן הפה אל החוץ, מבלי שהתובעים תמכו אותה בעובדות ובאסמכתאות משפטיות.
87. אשוב ואציין בהקשר זה, כי העדרו של מסמך בכתב המסדיר את יחסי הצדדים, מקשה עד מאד על היכולת לקבוע האם לפנינו שותפות או מערכת יחסים עסקית-חוזית אחרת.
88. לא בכדי ראיתי להתייחס גם לשאלה האם התקיימה "שותפות" בין הצדדים, שכן אם הדבר היה מוכח היו יכולות להיות לכך השלכות על הסעד הנתבע. בתוך כך, אם אכן היה הייתה מתקיימת בין הצדדים שותפות על פי דין לגבי המיזם, הרי תוצאת ההיפרדות במקרה זה הייתה מקימה סעדים הנובעים מפירוק השותפות.
בבחינת למעלה מן הצורך, אציין להלן את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לשותפות ולפירוקה.
89. בסעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") נאמר:
"קשרי שותָפות – הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר".
"שותָפות – חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות"
שותף – כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות".
התנאים לפירוק שותפות מעוגנים בסעיף 41 לפקודת השותפויות אשר זו לשונו:
"41. (א) שותפות תפורק –
(1) אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה;
(2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה- בהסתיים העסק או הקיבולת;
(3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות;
והכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
(ב)פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה".
סעיף 50 לפקודת השותפויות שענייננו "זכותו של שותף בפירוק", קובע:
"בהתפרק שותפות יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם
תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה".
90. בענייננו, מדובר במיזם בו השתתפו הצדדים, ביוזמת לוין ואחרים. ככל הנראה עוד קודם לכניסת זלצמן.
מכל מקום, הטענה לשותפות לא נטענה כדבעי, אם בכלל, וממילא לא הוכחה.
כפועל יוצא, גם הסעד של פירוק השותפות תוך חלוקת נכסי השותפות, לא נטען ולא הוכח.
כפי שאני רואה את הדברים, נוכח העדרו של הסכם בכתב בכל הנוגע להסכמות שאפפו את ההתקשרות שבין הצדדים, מדובר בענייננו לכל היותר ביחסים עסקיים-מסחריים בנוגע למיזם משותף שהתקיים בין הצדדים, אשר אינם מגיעים כדי שותפות.
91. ראו את דברי כב' השופט פרסקי במסגרת ת.א.(ב"ש) 42840-08-19 זקס נ' בי. אל. פי יעוץ עסקי בע"מ (נבו 24.4.2022) כי "מיזם משותף" אינו מהווה "שותפות" אלא "מוסד עסקי":
"ההלכה הפסוקה, קבעה כי השאלה האם היסודות הנדרשים לקיומו של שותפות התמלאו במקרה נתון, הינה שאלה מעורבת של עובדה וחוק. נקבע כי יש צורך לבחון נתונים ונסיבות ובין היתר, קיומו של הסכם שותפות בכתב, את כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגת הצדדים לציבור כשותפים, האם שני הצדדים מנהלים בפועל את העסק? השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, השקעת ההון בעסק המשותף, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק, כמו גם אחריות משותפת להפסדים ומשך היחסים בין הצדדים. (ראו: ע"א 7065/15 יונה לוי נ' נחלת א. מ. בנייה, [פורסם בנבו] (28.1.18).
בפסיקה, עלו מצבים שהוגדרו כקרובים לשותפות בין צדדים, אולם לא בדרגה שהצדיקה הכרה בהם כשותפות. כך למשל, "מיזם משותף", לא הוכר כשותפות, אלא כמוסד עסקי, כהתקשרות עסקית המתבצעת במהלך העסקים הרגיל, ראו: ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית נ' ראדא תעשיות, [פורסם בנבו] (4.2.09). בחיי המסחר מצויים קשרים כלכליים עסקיים, דוגמת שיתופי פעולה, שילובים עסקיים, יזמות עסקית, חיבורים עסקיים, סינרגיה תפעולית, תיווך עסקי וכיו"ב שאינם עולים ומגיעים בגדר שותפות, היינו, הגם שיש אינטרסים כלכליים משותפים, הדברים אינם מגיעים בהכרח לכדי שותפות".
(ההדגשה אינה במקור – נ.ג.).
(שם, פסקאות 20-21).
92. מן האמור אני קובעת כי על סמך החומר שהונח לפני לא ניתן לקבוע שלפנינו שותפות על פי דין במיזם, על כל הנובע והמשתמע מכך.
93. לסיכום, אני מוצאת כי אין די בעדויות ובראיות שהובאו כדי להרים את הנטל הנדרש למתן פסק דין הצהרתי לפיו זלצמן זכאי בגין יציאתו מהמיזם לחלק בעין באוסף היצירות, כשותף או בכלל. זאת ללא קשר לשיעור חלקו במיזם. בכך אדון בפרק הבא.
שיעור חלקו של זלצמן במיזם:
94. מהו שיעורו באחוזים. של החלק שהוקנה לזלצמן במיזם?
התובעים טענו, כי שיעור חלקו של זלצמן במיזם עבר תמורות, כאשר בסופו של דבר נקבע בין הצדדים כי חלקו של זלצמן יעמוד על 22.5% (בד בבד נטען כי מדובר בחלק בעין – טענה שלא קיבלתי, כמפורט לעיל).
לשיטת הנתבעים, הוסכם במקור כי חלקו של זלצמן יעמוד על 20% במיזם. עם זאת, לציין הנתבעים טענו באריכות מדוע לשיטתם יש מקום להפחית מאותם 20% באופן משמעותי, בשל נימוקים שונים ובכלל זה בשל התנהלות זלצמן, אשר בין היתר בחר לצאת מהמיזם טרם הזמן שקבעו הצדדים תוך שלטענתם היווה פגיעה בשוויו של אוסף היצירות (ראו למשל הרישא בסעיף 14 לסיכומי הנתבעים).
מדובר בסוגיה לה הקדישו הצדדים חלק ניכר מכתבי טענותיהם ומחקירותיהם.
על פני הדברים נראה ,שאין חולק כי במקור עמד חלקו של זלצמן במיזם לכל הפחות על 20%. הדבר עולה באופן מובהק למשל ממכתב ב"כ לוין מיום 21.3.2018, נספח כב' לתצהיר זלצמן, שם בסעיף 5.
השאלה היותר קונקרטית היא, האם יש מקום להפחית משיעור החלק שהוקנה לזלצמן במיזם במקור, לאור טענות לוין בעניין זה.
95. לאחר ששקלתי את העניין, איני רואה טעם לקבוע מסמרות בעניין שיעור חלקו של זלצמן במיזם, וזאת לאחר שמצאתי כי ממילא אין להעניק לו את הסעד ההצהרתי המבוקש.
עצם דחיית הסעד ההצהרתי כי זלצמן שותף במיזם וזכאי בהתאם לחלק בעין באוסף היצירות – הביאה למעשה לדחיית התביעה כולה. משנדחתה התביעה, אין עוד טעם לקבוע את שיעור חלקו של זלצמן. שהרי גם אם היה נקבע שיעור חלקו של זלצמן במיזם באחוזים, לא היה די בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית. הקביעה בדבר שיעור חלקו של זלצמן היא קביעה תיאורטית בלבד בנסיבות אלה ואין טעם וצורך לדון בה.
96. בהקשר זה ובהינתן כי התביעה לחלק בעין באוסף היצירות נדחתה, ראיתי לציין כי קביעת שיעור חלקו של החייב כן הייתה מתחייבת, לו הייתה לפני תובענה לסעד כספי חלופי. דומה כי במקרה כזה, אכן הייתה משמעות לשיעור חלקו של זלצמן במיזם, שכן במסגרת תובענה כספית היה ניתן לאמוד את הסעד הכספי לפי שיעור חלקו של זלצמן. אז גם היה מקום לבחון בין היתר את טענות הנתבעים הבאות:
להפחתה בשיעור החלק המגיע לזלצמן, ובכלל זה את טענת הנתבעים לפיה ההיגיון המסחרי מאחורי ההתקשרות שבין הצדדים הייתה לפעול במיזם המשותף לפרק זמן של מספר שנים לא מבוטל באופן שיאפשר את השבחת אוסף היצירות (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים);כי זלצמן היה אמור לספק שירותים למיזם לכל אורכו, ובתמורה לכך לקבל את חלקו ברווחי המיזם, כפונקציה ישירה של היקף השירותים (ראו למשל סעיפים 58 ו- 65 לסיכומי הנתבעים);
97. לא ניתן להתכחש לכך, שדחיית התביעה מותירה תחושת אי נוחות. שהרי המשמעות של דחיית הסעד ההצהרתי, היא כי זלצמן נותר בלא כלום, אף על פי שעולה שהוא השקיע מזמנו, ממרצו וממקצועיותו במיזם בפרק הזמן שבו נטל בו חלק. הדבר מצמיח את התהייה, האם יש להותיר את זלצמן בלא כלום, חרף דחיית תביעתו.
דומה כי גם לוין מכיר ביכולותיו של זלצמן. כך למשל, לוין ציין בחקירתו כי זלצמן ניכר ביכולות גבוהות (עמ' 147 לפרוטוקול מיום 23.1.2022, ש' 8), וכי אף על פי שלשיטתו התכנית הכלכלית הייתה כישלון טוטאלי, זלצמן "...הוא הצלחה טוטאלית בקנייה" (עמ' 145 לפרוטוקול מיום 23.1.2022, ש' 7-8).
יתרה מכך – אף מעמדת הנתבעים עולה כי זלצמן זכאי לתמורה מסוימת, עת נטען על ידם בסיכומיהם כי זלצמן זכאי "...לכל היותר לתמורה בשיעור 4% עד 8% מרווחי הפרויקט, הנגזרים באופן ישיר מהזמן שבו הוא העמיד את שירותיו למיזם בהשוואה לפרק הזמן לו התחייב" (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים).
למען הסר ספק, אין באמור כל קביעה פוזיטיבית באשר לעצם זכאותם של מי מהתובעים לסעד כספי כלשהו.
98. לנוכח האמור, הצדדים זומנו לישיבת נוספת שהתקיימה 24.1.2023, לאחר שכבר הוגשו סיכומי הצדדים, וזאת כדי לבדוק היתכנות לפשרה בהסכמה. ההמשך ידוע – ניסיון הפשרה במסגרת הדיון לא צלח, ולא נותר לי אלא לפסוק בדין.
99. בנסיבות אלה ואף על פי שניסיון הפשרה האמור לא צלח, חככתי בדעתי האם יש מקום בענייננו לדון בשאלת זכאותם של התובעים לסעד כספי, על אף שזאת לא התבקש. עקרונית, קיימת לבית המשפט סמכות טבועה להעניק סעד שלא התבקש, וזאת במקרים חריגים וכאשר מתקיימים שלושה תנאים:
כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים לתת את הסעד;
הסעד נובע במישרין מהסעד שהתבקש;
כל הראיות שדרושות להכרעה בעניין הסעד התבררו;
ראו למשל: ע"א 6800/16 רונן נ' גזיאל את אבנר (2007) בע"מ, פסקה 16 (8.1.2020);
100. מדברי המלומד ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 163 (1995), עולה כי תובענה למתן פסק דין הצהרתי לא תזכה את התובע בפסק דין כספי:
"ביקש התובע פסק דין הצהרתי המכיר בזכותו, לא יקבל פסק דין המחייב את הנתבע בתשלום המגיע לו, שכן החיוב עולה על ההצהרה בשתיים: הוא מאפשר לתובע לרדת לנכסי החייב, והוא מזכה את התובע בריבית. לא כן ההצהרה".
וראו עוד: ה"ש 240 שם, המפנה לע"א 100/50 פד"י ה' 1361.
101. בענייננו, איני רואה מקום למתן סעד כספי חלף סעד הצהרתי, בפרט ובמיוחד שעה שזלצמן לא שילם אגרה לפי תביעה כספית. יוזכר בהקשר הזה, כי בקשת הנתבעים לסווג את ההליך כתביעה לסעד כספי המצריך השלמת אגרה בהתאם, נדחתה. כידוע, בהחלטה מיום 18.9.2019 קיבלתי שם את עמדת התובעים, כי מדובר בהליך לסעד הצהרתי ולא בהליך הדורש השלמת אגרה. החלטה זו ועמדת התובעים שם, היוו גושפנקא לכך שהתובעים מעוניינים בסעד הצהרתי בלבד. אם אכן התובעים היו מעוניין בסעד כספי, היה בידם להדדיר את תביעתם ככספית תוך תשלום אגרה הולמת. משהתובעים לא נקטו בצעד כזה על אף ההזדמנות שניתנה להם באמצעות בקשת הנתבעים הנ"ל, אל לו לבית המשפט להתערב ולהעניק להם סעד שלא התבקש על ידם.
102. סיבה נוספת לאורה אין להעניק לתובעים סעד כספי, נעוצה בעצם הגדרת התובענה כתביעה לסעד הצהרתי (וצו עשה שמותנה בצו ההצהרתי). בכך למעשה צמצמו התובעים את גדר המחלוקת, לא רק לגבי הסעד, אלא גם לגבי מסגרת הטיעונים והראיות הנדרשים מצד כל אחד מהצדדים.
בתביעה זו עתרו התובעים להצהיר כי זלצמן זכאי לחלק בעין בלבד באוסף היצירות, הדבר יצר אצל הנתבעים ציפייה והסתמכות כי לא ייפסק בתביעה סעד כספי כלשהו. בכך למעשה קיבעו התובעים אצל הנתבעים את המצג כי אין להם כל צורך להביא טענות וראיות בענייניים כספיים הנוגעים לסכסוך (על אף שעשו כן באופן חלקי), כדוגמת שאלת שווי אוסף היצירות כמו גם שאלת שווי חלקו של זלצמן באוסף וכיוצ"ב.
הדעת נותנת, כי אם הנתבעים היו מודעים לאפשרות מתן סעד כספי, היו נערכים בהתאם, הן מבחינת טיעוניהם והן מבחינת ראיותיהם.
לפיכך, הענקת סעד כספי בנסיבות אלה, אינה צודקת מבחינת דיונית כלפי של הנתבעים.
103. בהזדמנות זו אבהיר, כי אמנם ניתן בתובענה זו פסק דין לדייתהסעד ההצהרתי הנתבע.
אך לטעמי, הדבר אינו גורע מזכותם של התובעים להגיש תביעה כספית נפרדת.
זאת נוכח הגישה, שלפיה מתן פסק דין בתביעה למתן סעד הצהרתי אינו מונע הגשת תביעה נוספת לסעד אופרטיבי, כך שבמקרים מסוג זה לא יהיה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים.(ראו: ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' חנאי, פסקה 54 לפסק דינו של כב' השופט מינץ (ניתן בהסכמת כב' השופטים ברון ואלרון) (28.12.2020)).
104. מן האמור, איני רואה כל הצדקה למתן סעד כספי חלופי במסגרת תביעה זו לסעד הצהרתי, וזאת גם בהינתן תחושת אי הנוחות הנובעת מדחיית התביעה. יחד עם זאת, התובעים רשאים להגיש תביעה חדשה לסעד כספי הנובעת מאותה עילה.
סוגיות נילוות :
105. כאמור, התובעים טוענים כי הוסכם שהמיזם יימשך 5 שנים וכי כל צד יהיה רשאי לצאת מהמיזם בכל עת, תוך קבלת חלקו בעין באוסף היצירות. דא עקא, זלצמן לא הניח תשתית עובדתית אובייקטיבית מספקת לסיכום כזה. כאמור, היתה רק עדות יחיד של זלצמן בעניין זה.
התובעים הפנו בהקשר הזה לשורה אחת מתוך תמליל שיחה שנערכה בינו לבין לוין מיום 7.3.2018, בה ציין לוין: "אני לא זוכר משהו של יותר מ- 5 שנים" (שם, בעמ' 22, ש' 3), וכן להודעת דוא"ל מיום 6.3.2015 מאת מר אפטרמן ללוין (ת/2) בה ציין האחרון: "...התנאי העיקרי היה שלא נמכור בauction את היצירות ב5 שנים הבאות...". מר אפטרמן אף אישר זאת בעדותו (עמ' 157 לפרוטוקול מיום 23.1.2022, ש' 31-31).
הנתבעים טענו גם שפירוק אוסף היצירות לאחר חמש שנים בלבד, מנוגד להיגיון המסחרי מאחורי המיזם. טענה זו נתמכה בחוות דעתו מומחה, מר קלאודיו ונגרוביץ.
גם אם הייתי הולכת כברת דרך לקראת התובעים ויוצאת מתוך הנחה כי הסיכום העקרוני היה שההתקשרות בין הצדדים היה לתקופה של 5 שנים, ולא ל- 10 שנים כפי שגרסו הנתבעים (ואיני קובעת מסמרות בעניין זה), הרי איני רואה הכיצד יש בכך כדי לסייע לתובעים בטענתם כי זלצמן זכאי לחלק בעין באוסף היצירות. שהרי מרכז הכובד של טענת התובעים לגבי מה שהוסכם, נעוץ בטענה לפיה הוסכם שכל צד יהיה רשאי לסיים את ההתקשרות בכל עת, כאשר במקרה זה יחולקו לטענתם היצירות שנצברו עד אותו מועד, בעין, בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מהצדדים (סעיף 52 לסיכומי התובעים). דהיינו רק אם התובעים היו מוכיחים כי אכן זלצמן היה רשאי וזכאי לצאת מהמיזם בכל עת (ולקבל חלק פיזי באוסף היצירות לפי חלקו), היה הדבר מסייע לו במתן הסעד ההצהרתי המבוקש, ולאו דווקא הוכחת משכו של המיזם. דא עקא, לכך כאמור לא מצאתי תימוכין. גרסת התובעים בעניין זה אינה נתמכת בראיות חיצוניות ואובייקטיביות כלל. מדובר למעשה ב"גרסה מול גרסה". בנסיבות אלה, איני רואה ליתן עדיפות דווקא לגרסת זלצמן, בוודאי לא כאשר נטל ההוכחה והראיה מונח על שכמו. לפיכך, גם גרסת זלצמן לפי הוסכם במקור כי ההתקשרות הייתה ל- 5 שנים, כאשר כל צד רשאי להפסיק אותה בכל עת, לא הוכחה.
106. הצדדים הרחיבו לגבי נסיבות יציאת זלצמן מהמיזם תוך האשמות הדדיות. לא ראיתי צורך להידרש לשאלה זו, שכן איני מוצאת אותה רלוונטית לסעד הנתבע ובהינתן כי לטעמי כי התובעים לא עמדו ברף הראייתי הנדרש לקבלתו.
הנתבעים העלו טענות מתחום דיני החוזים אשר לשיטתם יש בהן כדי לאיין או להפחית מן התמורה לה זכאי זלצמן. טענות אלה, מקומן להתברר כאמור בתובענה כספית.
107. שאלה נוספת שעלתה היא האם מר שמסי שותף במיזם.
ברם, מר שמסי עצמו נטל חלק בהליך זה רק כעד ולא כבעל דין. לא ניתנה לו ההזדמנות להביע עמדה סדורה בנושא חשוב זה. משכך אין מקום שאכריע בכך.
מר שמסי אמנם נטל חלק במשא ומתן שהתנהל מול זלצמן טרם כניסתו למיזם (ראו למשל פניית מר שמסי לזלצמן במייל מחודש פברואר 2015 – נ/3), אף נחקר על ידי באי כוח הצדדים. ברם ההתכתבויות שנעשו עם מר שמסי נותרו בגדר העלאת הצעות אפשריות וניהול משא ומתן. ודאי שאין בהן משום תימוכין לקביעות בהליך זה בנוגע למעמדו במיזם.
סיכום ההכרעה בתביעה העיקרית:
108. התביעה העיקרית למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכותו של זלצמן כשותף באוסף היצירות בשיעור של 22.5% נדחית, כמפורט וכמנומק לעיל.
אין מקום למתן סעד כספי במסגרת הנוכחית, אך אני מתירה לזלצמן פיצול סעדים ומעניקה לו אפשרות להגיש בעניין זה תביעה כספית נפרדת.
התביעה שכנגד:
109. התביעה שכנגד מבוססת על טענת התובעים שכנגד (להלן גם: "לוין"), לפיה הופר על ידי זלצמן הסכם שענייננו חלוקה לפי יחס של 50/50 בגין עסקאות שתבוצענה בסין על ידי מי מהצדדים, מחוץ למיזם האומנות הסינית (להלן: "הסכם החלוקה").
הסכם החלוקה הוגדר על ידי לוין במסגרת סעיף 62 לתצהירו באופן כללי ועמום, כך:
"אני וזלצמן היינו שותפים 50-50 בכל עסקה שמי מהצדדים יעשה בסין ושאינה קשורה למיזם האומנות".
110. גם ביחס להסכם החלוקה, לא ערכו הצדדים מסמך בכתב המסדיר את תנאי ההתקשרות.
זלצמן אישר בתצהירו, שהוגש בתמיכה להגנתו בתביעה שכנגד, כי דובר בזמנו על סיכום שעניינו שותפות ב- 50% מהרווחים, אך הדגיש כי : "...הסכמה כזו לא קרמה עור וגידים ובוטלה על ידי התובע שכנגד..." (שם, סעיף 40).
זלצמן הוסיף, כי מדובר היה בחלוקה מהרווח של כל עסקה שתעשה מחוץ למיזם וכאשר כל ההוצאות של זלצמן היו אמורות להיות משולמות על ידי לוין, מה שלא נעשה לדבריו:
"ה'הסכמה' בינינו הייתה לחלוקה של 50%-50% מהרווח (ההדגשה במקור – נ.ג.) של כל עסקה שייצור אחד מהצדדים בסין, שאינה קשורה למיזם האומנות הסינית, כאשר כל ההוצאות שלי ישולמו על ידי התובע שכנגד. בפועל, התובע שכנגד לא שילם אף לא שקל אחד שהוצאתי בעבור ניסיון לסגור עסקאות בסין (מעבר למיזם האומנות) וזאת מאחר שלא הייתה הסכמה מצידו של התובע שכנגד לכל "שותפות", וגם כי מעולם לא ביקשתי מהתובע שכנגד החזר בגין הוצאות שהוציא"
(סעיף 36 לתצהיר ההגנה של זלצמן בתביעה שכנגד).
111. כאמור, נקודת המוצא של לוין במסגרת התביעה שכנגד, היא שהוא זכאי בהתאם להסכם החלוקה למחצית מהסכום בסך של מיליון דולר, שהתקבל לטענתו אצל זלצמן כתוצאה מהשקעה של קיקי במיזם או קרן שהקימו זלצמן וקיקי (נ/25). לוין נסמך בהקשר זה על תצהיר שהגיש זלצמן בתמיכה לבקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידו במסגרת תביעת קיקי, נ/16, שם נכתב על ידי זלצמן במסגרת סעיפים 48-50, כי היה על קיקי להעביר מדי שנה מיליון דולר למשך 12 שנים וכי העבירה התשלום הראשון.
112. הצדדים הקדישו חלק ניכר מטענותיהם בעניין הסכם החלוקה, לשאלה האם הסכם החלוקה בתוקף. זאת לנוכח תכתובות דוא"ל שהתקיימו בין הצדדים בימים 28.6.2016 ו- 29.6.2016. תכתובות דוא"ל אלה צורפו בין היתר במסגרת נספח 1 לתצהיר ההגנה של זלצמן בתביעה שכנגד וכן במסגרת נ/28. זלצמן טען על סמך אותן תכתובות, כי הסכם החלוקה בוטל על ידי לוין וכי ממילא לוין לא הראה קיומו של הסכם שותפות כזה. לוין טען מנגד, כי הסכם החלוקה האמור בתוקף וכי זלצמן, במסגרת תכתובות הדוא"ל הנ"ל, סירב לכל הצעה לסיים את השותפות בין הצדדים בעניין הסכם החלוקה.
113. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי התביעה שכנגד לא הוכחה ברף הראייתי הנדרש ולפיכך דינה להידחות. אנמק להלן.
114. העילה לסעד הכספי שהתבקש במסגרת התביעה שכנגד, נשענת על הסכם החלוקה והטענה כי יש להטיל על זלצמן חיוב חוזי-כספי מכוחו. על כן, לוין צריך להוכיח, כי הסכם החלוקה השתכלל והיה בתוקף במועד בו זלצמן קיבל לידיו כספים מקיקי (לפי סעיף 47 לנ/16, זלצמן התקשר עם קיקי בחודש ינואר 2017 וכך גם עולה מנ/25).
115. חוזה מחייב משתכלל בהתקיימותם של שני תנאים:
הראשון, כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. השני, כי ההסכמה מסוימת דיה.
המבחן לגמירות הדעת הוא אובייקטיבי ונלמד מביטויים חיצוניים לכוונת הצדדים.
לעניין יסוד המסוימות, המבחן להתקיימותו הוא : האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה.
בפסיקה נקבע כי יסודות גמירות הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים. ככל שישנן יותר ראיות התומכות בקיומה של גמירת דעת המעידה על כוונה ליצור קשר מחייב, הדבר עשוי לכפר על מסוימות חסרה.
ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973;
ע"א 6235/15 חלאק נ' כריים, פסקה 20 וההפניות שם (נבו 15.2.2017).
116. בענייננו, במסגרת התביעה העיקרית המסד הראייתי לקיומם של תנאי ההתקשרות ביחס למיזם היה דל ביותר. אשר לתביעה שכנגד המסד הראייתי שהביאו הצדדים בעניין הסכם החלוקה, נמוך עוד יותר וכמעט אינו קיים.
הצדדים לא חתמו ביניהם על הסכם בכתב. עובדה זו כשלעצמה עשויה להוות אינדיקציה להעדר גמירות דעתם. גם אם הצדדים אינם מחויבים לערוך ביניהם הסכם בכתב בסוג ההתקשרות המדובר. אך גם כאן, כמו בתביעה העיקרית, העדרו של הסכם בכתב מאיין גם כמעט לחלוטין את היכולת להתחקות אחר אומד דעת הצדדים והנסיבות שאפפו את התנהלות הצדדים בנוגע להסכם החלוקה.
117. אני למדה על העדר גמירות דעתם של הצדדים דווקא מהודעות הדוא"ל אליהם הפנו. הודעות אלה משקפות לדעתי, לכל היותר שיח שהתנהל בין הצדדים בקשר לאפשרות שעלתה בשעתו להתקשר בהסכם חלוקה. אין לראות בכך ראיה מספקת לפיה שני הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בהסכם כזה.
מתכתובת הדוא"ל הנ"ל עולה כי זלצמן עמד על כך שקיים בין הצדדים הסכם חלוקה, אך באופן אבסורדי, דווקא לוין אשר נאחז באותו הסכם חלוקה לכאוריבמסגרת התביעה שכנגד, מבהיר במסגרת אותה תכתובת דוא"ל כי ההסכמות בעניין זה לא היו סופיות ומגובשות.
אין לי אלא להפנות להודעת הדוא"ל של לוין לזלצמן מיום 28.6.2016, שעה 6:45, אשר מדברת בעד עצמה:
"...לא היו עד כה הסכמות סופיות ומגובשות, כי סירבתי להיענות לבקשותיך שנראו לי מוגזמות ומנותקות מהגיון עסקי ומסחרי מקובל, למשל בקשתך לחמישים אחוז. הדברים הוברו (כך במקור – נ.ג.) על ידי ועל ידי עורכי דיני במספר הזדמנויות. זו בדיוק הסיבה שלא נחתם עד כה הסכם מחייב.
אפילו מסמך עקרונות מקוצר לא נחתם, מאותן סיבות..."
(נספח 1 לתצהיר ההגנה של זלצמן בתביעה שכנגד).
118. אכן, זלצמן הודה לאחר שהוצגו לו הודעות הדוא"ל האמורות כי "יש הסכם" (ראו: עמ' 98 לפרוטוקול מיום 16.1.2022, ש' 13-16), וכך עולה גם מהודעות הדוא"ל מיום 28.6.2016 שנשלחו על ידי זלצמן ללוין (נספח 1 לכתב התביעה שכנגד ונ/28), אך בכך לא די. שהרי לצורך התקשרות בהסכם מחייב ישנה חובה כי שני הצדדים יחפצו בכך באופן מפורש.
בפסיקה הודגש, כי על מנת שחוזה ייחשב כבר תוקף משפטי, לא די שרק צד אחד יגמור בדעתו להתקשר עם הצד שכנגד. על שני הצדדים להראות כוונה רצינית להתקשר בהסכם (ראו: ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, פסקה 33 וההפניות שם (3.11.2008)).
119. במקרה דנן, לא הוצגו לפני ראיות מזמן אמת לפיהן שני הצדדים, זלצמן ולוין, גמרו בדעתם להתקשר בהסכם חלוקה. אמנם זלצמן אישר כאמור כי היה סיכום עקרוני, אך הבהיר שהסיכום לא קרם עור וגידים. לעומת זאת, לוין אשר טוען לקיומו של הסכם החלוקה בדיעבד, לראשונה במסגרת התביעה שכנגד, התכחש לכך בזמן אמת לאור תכתובות הדוא"ל הנ"ל.
ייתכן, כי באותם זמנים אכן התגבש סיכום עקרוני בין הצדדים לחלוקה בנוגע לחלוקה ביחס לעסקאות מחוץ למיזם. אך בסופו של דבר אותו סיכום, לא הבשיל לכדי הסכמות מחייבות. לוין לא הצביע על ראיה אובייקטיבית המעידה על ביטוי חיצוני שלו באותה עת, לפיה גמר בדעתו להתקשר בהסכם מחייב בעניין זה.
שנינו כי המבחן האובייקטיבי לגמירות הדעת, מקנה תוקף לכוונת הצדדים ולרצונותיהם, רק כפי ביטויים החיצוני. זהו מבחן של הצהרה ולא מבחן של כוונה פנימית.
ראו בעניין זה:
ספרם של המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים, מהדורה רביעית, עמ' 163 (2019).
לא בכדי, טענת לוין להסכם החלוקה היא כללית ולאקונית.הן בכתב התביעה שכנגד המחזיק 2.5 עמודים, והן בדלות הראיות ואיכותן.
לאחר שבחנתי את מצב הדברים כפי שהיה בזמן אמת, מצאתי כי הסכם החלוקה לא השתכלל להסכם מחייב. אין הוכחה מספקת לגמירות דעתם של שני הצדדים להתקשר בו.
120. חיזוק להעדר גמירות הדעת ביחס להסכם החלוקה הנטען, ניתן למצוא בעובדה שלא הוצגה אפילו ראשית ראיה לכך שבשלב כלשהו, לאחר תכתובת המיילים הנ"ל, מי מהצדדים ביצע עסקה כזו או אחרת מחוץ למיזם שבגינה העביר אחד הצדדים למשנהו תשלום בגינה. הדעת נותנת, כי אם הצדדים אכן היו רואים בהסכם החלוקה הסכם מחייב ובר תוקף, היה דבר מקבל תימוכין באמצעות ראיות מובהקות ובדמות עסקאות מעשיות שנעשו והעשירו את כיסם במשך הזמן שחלף. אני מוצאת איפוא, כי גם התנהגותם של הצדדים בשטח מלמדת שאכן צודק זלצמן באומרו כי הסכם חלוקה כאמור לא נכרת.
121. אשר ליסוד המסוימות, הרי שמעבר לאמירה הפשטנית לפיה מדובר בחלוקה ביחס של 50/50, לוין לא הניח תשתית מספקת לתנאים המהותיים של הסכם החלוקה הנטען כדוגמת: האם ההסכם קצוב בזמן, אם לאו? מהו מנגנון החלוקה? האם החלוקה תהיה מתוך רווחים? מהם תנאי ומועדי התשלום לצד שכנגד במקרה שבה מבוצעת עסקה? האם אכן ההסכם כלל נשיאה של לוין בהוצאות זלצמן? האם לוין וזלצמן הם הצדדים הישירים להסכם החלוקה או שהסכם החלוקה נעשה גם באמצעות חברות בבעלות מי מהצדדים? וכיוצ"ב.
כמו כן וכפי שראינו לעיל, אמנם זלצמן הודה כי היה בזמנו סיכום על חלוקה ביחס של 50/50, אך בד בבד הדגיש שמדובר בחלוקה מתוך רווחים ומותנה בתשלום הוצאותיו של זלצמן על ידי לוין.
122. בנסיבות אלה, בהעדר הוכחה מספקת לגמירות דעתם של לוין וזלצמן מזמן אמת להתקשר בהסכם החלוקה, וכאשר לא הוכחה כדבעי מסוימותו של ההסכם, הרי אין בסיס לתביעה הכספית של לוין. אני קובעת כי הטענות שהעלה לא הוכחו. הסכם החלוקה הנטען, לא השתכלל להסכם בר תוקף משפטי מחייב.
123. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם היה לפנינו הסכם חלוקה בר תוקף שניתן מכוחו לחייב את זלצמן לשלם ללוין מחצית מהרווחים שגרף בגין עסקה מחוץ למיזם, הרי שלא מצאתי כי הונחו לפני ראיות לרווחים שנזקפו כביכול לזלצמן כתוצאה מהתשלום הראשון שביצעה לפי הנטען קיקי, עבור הקרן המשותפת שהוקמה על ידי זלצמן וקיקי. כמו כן, לא ברור גם, אם ומה היו הוצאות זלצמן. לא ברור כלל ועיקר מהו הסכום נטו שממנו יש להעביר כביכול מחצית ללוין, לפי דרישתו של לוין בתביעה שכנגד.
הסכום הנטען ערטילאי ביותר אינו מעוגן בראיות ולא הוכח כדבעי.
סיכום התביעה שכנגד:
124. מן האמור, אני מורה על דחיית הרכיב הכספי של התביעה שכנגד.
125. לגבי הסעד של מתן צו למתן חשבונות: הדבר הועלה קצרות בכתב התביעה שכנגד, אך נזנח לחלוטין בהמשך הדרך. אני סבורה שהיה על לוין לפעול לקידום בקשתו למתן צו חשבונות במהלך התיק גופו ומשזאת לא נעשה, יש לראות בכך כזניחת הסעד.
126. מן האמור, התביעה שכנגד נדחית על כל סעדיה.
ההכרעות בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד:
127. מן המקובץ ליל, אני פוסקת כדלקמן :
א. התובעים בתביעה העיקרית לא הרימו את נטל ההוכחה הנדרש להראות כי זלצמן זכאי לחלק בעין באוסף היצירות.
אני מורה על דחיית התביעה העיקרית למתן פסק דין הצהרתי בעניין זה.
ב. אין מקום במסגרת התביעה העיקרית למתן סעד כספי חלף פסק דין הצהרתי.
ברם, התובעים רשאים להגיש תביעה כספית נפרדת, בדבר גובה שיעור חלקו הכספי של זלצמן במיזם.
129. בשאלת ההוצאות בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד: לאחר ששקלתי, בהינתן כי התביעה העיקרית נדחתה אך תוצאתה מותירה את זלצמן בלא כלום, הגם שעל פניו עולה כי הוא זכאי לתמורה מסוימת בגין השירותים שהעניק עבור המיזם; וכאשר התביעה שכנגד, אשר תפסה נפח פחות משמעותי מהמחלוקות, נדחתה – ראיתי במכלול הדברים והשיקולים להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו.
130. אסיים הכרעתי, בתחושת אי נחת שיש בי מן התוצאה.
זלצמן יוצא וידיו על ראשו. למרות שעמל והשקיע במיזם.
סעד הצהרתי אין בידי להעניק לו, בהעדר מסוימות ובהעדר הסכם בכתב.
סעד כספי כלשהו, שאפילו לוין עצמו הכיר עקרונית בזכאות מסוימת של זלצמן לגביו, גם כן אין בידי להעניק לו. זאת מאחר שלא לכך כיוונה התביעה. לא על כך הובאו עיקר הראיות ולא על כך שולמה האגרה.
בית המשפט פוסק בדין בתוך המסגרת הדיונית שבעלי הדין מציבים לפניו ותוחמים את גבולותיה, וכן על סמך הראיות המובאות לפניו.
בית המשפט אינו יוצר את תנאי העסקה בדיעבד, ובורא אותם יש מאין, מתוך קטעי תכתובות.
בית המשפט אינו פוסק על סמך תחושות בטן.
בית המשפט פוסק לפי הנתונים המובאים לפניו ובתוך גבולות ההליך.
בבחינת : "אין לדיין אלא את מה שעיניו רואות".
משכך זימנתי כאמור את הצדדים לישיבת פישור לאחר הגשת סיכומים.
משלא צלחה הפשרה, החלטתי להעניק אפשרות לזלצמן להגיש תביעה כספית נפרדת.
מכל האמור, קיבלתי את הכרעתי – כמות שנאמר - בלב כבד, אך בלב שלם.