בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 5475-06-17 "מדיקל קוונט" בע"מ ואח' נ' מ.ב. מזור יעוץ ושירותים בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת מיכל עמית – אניסמן
התובעת והנתבעת שכנגד
מדיקל קוונט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ערן שפינדל
נגד
הנתבעות והתובעות שכנגד 1. מ.ב. מזור יעוץ ושירותים בע"מ
2. EOM INTERNATIONAL LTD.
ע"י ב"כ עו"ד נדב קגן
פסק דין
לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן במיזם משותף שבין התובעת לבין הנתבעות, במסגרתו הוסכם בין הצדדים כי הנתבעות ישקיעו את הכסף הנדרש להשלמת פיתוח המוצר שפותח על ידי התובעת ויפעלו יחדיו לצורך ייצורו, שיווקו ומכירתו. למרבה הצער המיזם המשותף עלה על שרטון, הכל כמפורט להלן, ומכאן התביעות שלפניי.
רקע בתמצית ועיקר טענות התובעת
1. מדיקל קוונט בע"מ (להלן: "התובעת") היא חברה פרטית הפועלת מזה שנים בפיתוח, ייצור ושיווק של מכשור לטיפול בכאב ותופעות פיסיולוגיות. כך, בין היתר, פיתחה התובעת מוצר רפואי המבוסס על טכנולוגיית לייזר לטיפול בפטרת בציפורניים בשם "Cure-ex" (להלן: "המוצר").
2. במהלך שנת 2011 ביקשה התובעת לחבור לגורם אשר יעמיד מימון לסיום השלמת פיתוח המוצר ובמקביל ייקח על עצמו את הטיפול בשיווק המוצר. הנתבעת 1 (להלן: "חברת מזור") היא חברה פרטית הפועלת באמצעות מנהלה, מר ברוך מזור (להלן: "מזור"). הנתבעת 2 (להלן: "EOM") הינה חברה פרטית המאוגדת בבולגריה ופועלת באמצעות נציגיה, עוה"ד עמוס טיין ומר גדי פרסבורגר (להלן: "פרסבורגר", חברת מזור ו- EOM יקראו להלן יחדיו "הנתבעות").
3. התובעת והנתבעות הגיעו להסכמה שלפיה הנתבעות ילוו לתובעת הסך של 360,000 ₪ לצורך המשך פיתוח המוצר והתחייבו לפעול לשיווקו והפצתו של המוצר, בין היתר באמצעות חברת E.O.M אשר הוצגה על ידי הנתבעות כחברה המתמחה בפעולות שיווק והפצה ברחבי העולם, זאת בתמורה למניות ולרווחים ראשונים, והכול בהתאם להסכם ההשקעה שנחתם בין הצדדים מיום 22.3.2011 (להלן: "ההסכם" או "הסכם המיזם המשותף"). בהסכם נקבע שתוקם חברה משותפת של הצדדים אשר יחזיקו במניותיה בחלקים שווים.
4. המיזם קרם עור וגידים וכך נעשתה פעילות לפיתוח המוצר, יצירתו ושיווקו. עם זאת, בסופו של דבר לא הוקמה חברה משותפת לפי ההסכם. במסגרת המיזם המשותף, נפגשו נציגי הצדדים בישיבות משותפות ודנו בכל הנוגע והקשור במיזם.
5. לאורך חיי המיזם המשותף התקשרו הצדדים בהסכמי שיווק והפצת המוצר למול גורמים שלישיים, בהם חברת גלובו טרה בע"מ בהסכם משנת 2013 (להלן: "הסכם פון לידס"), וחברת מ.ד.ס פארם בע"מ בהסכם משנת 2015 (להלן: "הסכם מ.ד.ס"). כמו כן, בשנת 2015 התובעת התקשרה לבדה בהסכם הפצה עם מר מיכה ברנע לצורך מכירת המוצר (להלן: "ברנע").
6. בין לבין התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ביחס להסכם המיזם המשותף. התובעת טענה להפרת ההסכם על ידי הנתבעות שעה שלטענתה בניגוד להתחייבויותיהן הנתבעות לא תרמו את חלקן לפעילות המשותפת, ובפרט לא פעלו לשיווק המוצר וכשלו בהתחייבויותיהן לבצע מחקר קליני ביחס למוצר.
7. לטענת התובעת, מצגיה של הנתבעות בדבר ניסיונן ויכולותיהן השיווקיות היו תנאי יסוד מרכזי להתקשרות בין הצדדים, שכן התובעת הייתה מעוניינת להתמקד בפיתוח וייצור המוצר, בעוד שהנתבעות בתורן התחייבו לפעול לשיווקו בהיקפים נרחבים. כך, בסעיף 4 להסכם פורטו מצגיהן של הנתבעות בדבר ניסיונה הרב ויכולותיה של חברת E.O.M לשיווק המוצר. בדומה, בסעיף 17 להסכם צויין כי הנתבעות מתחייבות לנהל את כלל מערך השיווק והמכירות של המוצר ובסעיף 35 להסכם נקבע כי כל צד אשר ישווק וימכור את המוצר יהיה זכאי ל-5% מהרווחים, כאשר בפועל לא הועבר תגמול כאמור לידי התובעת, אשר היא שביצעה את רובן המכריע של מכירות המוצר.
8. בתמורה ובכפוף למילוי התחייבויותיהן היו הנתבעות זכאיות, בין היתר, למחצית הזכויות במוצר, להחזר הלוואתן ולרווחים בגין מכירות המוצר. אין חולק כי התובעת השיבה לנתבעות את מלוא סכום ההלוואה על פי ההסכם, בסך של 360,000 ₪ מרווחי מכירות המוצר כמו גם תשלומים נוספים מתוך הכנסות שנתקבלו ממכירתו.
9. אלא שהתובעת טוענת כי הנתבעות בחרו להפר פעם אחר פעם את התחייבויותיהן החוזיות כלפיה. כך, הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן לשיווק, הפצה ומכירת המוצר, התחייבות אשר עמדה בבסיס ההתקשרות בין הצדדים. הנתבעות הציגו בפני התובעת מצגים בדבר ניסיונן הרב בשיווק בינלאומי ויכולותיהן למנף את המיזם ולהביאו להצלחה מסחררת מבחינת היקפי המכירה. בפועל, הנתבעות לא פעלו כמתחייב בשיווק המוצר, ולאורך מספר שנים מכרו עשרות יחידות בודדות של המוצר, בעוד שחלקו הארי של המכירות לאורך השנים התבצע על ידי התובעת בגפה, תוך שימוש במשאביה וקשריה לשם כך.
10. בהקשר זה טוענת התובעת כי הנזק שנגרם לה הוא כפול ומכופל: האחד, בא לידי ביטוי במניעת הכנסות למוצר והשני מתבטא בהוצאות שנאלצה התובעת להוציא בגין שיווק המוצר בנוסף ליתר מטלותיה בפיתוח וייצור המוצר.
11. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן לערוך מחקר קליני. בהתאם להתקשרות בין הצדדים, הנתבעות התחייבו להתקשר עם גורם מתאים לעריכת מחקר קליני ביחס ליעילות המוצר. הנתבעות בחרו בגורם המתאים לדעתן ומטעמן לעריכת המחקר, אלא שתוצרי וממצאי המחקר שקיבלה התובעת לידיה לקו בחוסרים מהותיים ומשמעותיים אשר לא אפשרו את השימוש הפרקטי בהם.
12. לדידה של התובעת, רק ביום 12.9.2016, לאחר קבלת חומרים חלקיים ולאחר מספר פגישות והתכתבויות עם נציגי הנתבעות ועורכי המחקר, קיבלה לידיה התובעת את מה שאמורים היו להיות תוצרי המחקר הסופיים. ואולם, לא רק שלא היו אלה תוצרי המחקר הסופיים והמלאים כמתחייב, אלא שהם עיקרו מכל תוכן את המחקר שנערך עת עורכי המחקר התנערו הלכה למעשה מתוקפו של המחקר הקליני והאפשרות לעשות שימוש בתוצריו.
13. הפרה נוספת של ההסכם הנטענת על ידי התובעת מיוחסת לסירובן של הנתבעות להכיר במלוא הוצאותיה של התובעת בהליך הייצור, טיפול במכירות וטיפול בלקוחות לאחר המכירות. כך, הסכם המיזם המשותף דן בחלוקת הרווחים בין הצדדים ומכיר בכך כי חלוקת הכספים בין הצדדים תיעשה רק מתוך הרווחים שממכירת המוצר להבדיל מההכנסות בגין פעילות המיזם. חרף זאת, לטענת התובעת, הנתבעות מסרבות בעקשנות להכיר בהוצאות הרבות הנדרשות לשם ייצור המוצר, שיווקו ומכירתו. בשל סירובן זה של הנתבעות להכיר בעלויות ייצור נוצר מצב בו התובעת נושאת בחלק הגדול בהרבה יותר ממחצית עלויות הייצור, בעוד הנתבעות אף מסרבות לשלם לידי התובעת את אותן עלויות שכלל לא שנויות במחלוקת.
14. עקב הפרות נטענות אלו מצדן של הנתבעות, הודיעה התובעת על ביטולו של הסכם המיזם המשותף באמצעות מכתב שנשלח לנתבעות על ידי בא כוחה מיום 1.6.2017. בד בבד הגישה התובעת את התביעה שבפניי בעילות של הפרה יסודית של ההסכם, חוסר תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה וקיום חוזה, הצגת מצגי שווא כוזבים ועשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, במסגרת התביעה נתבעו הסעדים הבאים:
א. סעד הצהרתי לפיו מלוא הזכויות במוצר ובכל הקשור לו שייכות לתובעת בלבד והיא זכאית לפעול לבדה לייצור, שיווק ומכירה של המוצר וזכאית למלוא ההכנסות ממכירתו.
ב. סעד הצהרתי לפיו כל זכויות הנתבעות כלפי כל צד ג' כלשהו יעברו לזכותה של התובעת בלבד והתובעת רשאית לפעול למימושן.
ג. צו עשה לפיו כלל זכויותיה של הנתבעות במוצר, כפי שנרשמו בכל רשות רשמית או גורם אחר, יעברו לשמה של התובעת בלבד.
ד. לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת הסך של 250,805 ₪ נכון ליום 1.6.2017 במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים.
עיקר טענות הנתבעות
15. הנתבעות טוענות כי הרקע לחתימת ההסכם היה רצונה של התובעת בהקמתו של מיזם משותף לצורך השקעה ופיתוח של המוצר, שעה שביקשה להכניס משקיע למיזם המשותף אשר ישקיע כספים בפיתוח המוצר ויעסוק בשיווק וקידום של המוצר לאחר השלמת פיתוחו. ואכן, ועל כך אין מחלוקת, הנתבעות השקיעו בפיתוח המוצר סך של 100,000 דולר כהשקעה ראשונית ומאז לטענתן הוסיפו והשקיעו בהיקף של מאות אלפי שקלים, וכן משאבים נוספים, על מנת לקדם ולשווק את המיזם ואת המוצר. התובעת מצידה, התקשתה לעמוד בהתחייבויותיה, ובין היתר התעכבה בהשלמת פיתוח המוצר משך כמעט שנתיים תמימות.
16. הנתבעות סבורות כי בהתאם לתנאי ההסכם הן פעלו לקדם את פעולות השיווק של המוצר וליצירת קשר עם מפיצים בארץ ובעולם; איתרו מגוון מפיצים וקשרים פוטנציאליים עבור המוצר בארץ ובחו"ל וקיימו מולם דין ודברים אשר הגיע אף לטיוטות הסכמי הפצה. אלא שבכל פעם ופעם טורפדה ההתקשרות הסופית על ידי התובעת, אשר העלתה דרישות מופרכות והעמיסה קשיים עד כי המפיצים והשותפים הפוטנציאליים התייאשו לחלוטין.
17. עוד נטען כי כמוסכם בין הצדדים, הם פנו יחדיו לביצוע מחקר קליני ביחס למוצר, אצל חברת ב. ש. מדיקלי בע"מ (להלן: "מדיקלי") המוכרת בתחום המחקר הרפואי. כך נטען שהאחריות לביצוע המחקר הקליני הייתה על שני הצדדים וכי נציגיהם נפגשו עם פרופ' אבנר שמר (להלן: "שמר"), שביצע את המחקר בפועל, ועם איש הקשר של המיזם מול התובעת (מר בן ברגר). אלא משהתקבלו תוצאות המחקר העלתה התובעת טענות מן היקב ומן הגורן, סירבה לשלם את חלקה בעלותו והוסיפה דרישות שלא היו כלולות בהסכם.
18. לדידן של הנתבעות, החל משלהי שנת 2013, דווקא כשהמוצר היה מוכן לשיווק, החלה מערכת היחסים בין הצדדים להתדרדר, כתוצאה מהתנהלותה של התובעת שהחלה לדרוש באופן חד צדדי שינויים בתנאי ההתקשרות בין הצדדים, וכן לעכב את מתן המענה מצידה לנתבעות באופן שהכביד על התנהלות המיזם. להשלמת התמונה ציינו הנתבעות כי למגינת הלב בשנת 2013 נפטר אחד השותפים בתובעת וממציא המוצר, מר משה פובולוצקי ז"ל, ובמקומו נכנס לתפקידו בתובעת חתנו, מר בוריס גרצמן (להלן: "בוריס"), לצדו של מנהלה הנוסף של התובעת, מר אלחנן גל גוטליב (להלן: "חנן").
19. הנתבעות טוענות כי מאז כניסתו של בוריס לתפקידו בהנהלת התובעת העכירו היחסים בין הצדדים. בוריס החל להעלות טענות רבות כנגד הסכם המיזם המשותף והחל לגרום לתובעת להפר אותו תוך קביעת עובדות בשטח בניסיון להביא לשינויים מעשיים באופן חד צדדי ומבלי להתייעץ עם הנתבעות או להקשיב לעמדתן.
20. בין היתר, כך נטען, פעלה התובעת לסכל כמעט כל מו"מ אליו נכנסו הנתבעות עם מפיצים פוטנציאליים, ואף סירבה להעביר לנתבעות עותק מתיק הייצור של המוצר. כמו כן, התובעת ניצלה באופן קבוע את העובדה כי היא היחידה השולטת בייצור ובאספקת המוצר על מנת להפעיל לחצים פסולים על הנתבעות.
21. עוד נטען על ידי הנתבעות כי התובעת פועלת באופן חד צדדי ומעכבת אצלה כספים שעל פי הודאתה מגיעים לנתבעות. כך נטען כי התובעת פוגעת בפעילות המיזם משיקולים זרים הנוגעים להליך משפטי שניהלה מול מפיץ של המוצר, בנושא שאינו קשור למוצר ואשר הנתבעות כלל לא היו צד לו.
הבקשה למינוי בורר
22. בעקבות המחלוקות המתוארות ניסו הנתבעות להפעיל את מנגנון ההיפרדות הקבוע בהסכם והציעו לתובעת לרכוש את חלקן במיזם. אלא שהתובעת פעלה לטענתן בחוסר תום לב, שעה שבעוד הצדדים מצויים במהלכו של משא ומתן, שלחה "הודעת ביטול" ביחס להסכם וטענה לבעלות מלאה על הקניין הרוחני הקשור למוצר.
23. במצב דברים זה, ביום 28.6.2017 הגישו הנתבעות בקשה למינוי בורר בהתאם לסעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, וזאת לצורך הכרעת שווי המיזם ולהפרדה בין הצדדים, והכל על בסיס סעיף 45 להסכם המיזם המשותף הקובע בזו הלשון:
"אם כל אחד מהצדדים יחליט כי אין ברצונו להמשיך יותר בהתקשרות על פי הסכם זה ולהמשיך להיות שותף למייזם, הוא יציע ליתר חבריו לרכוש את מניותיו בחלקים שווים ביניהם. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה לגבי המחיר והתנאים – יקבעו [צ"ל יקבע – מ.ע.א.] הסכום על ידי הבורר המוסכם, בשים לב בין היתר לכך שיציאתו של הצד המבקש לפרוש עלולה לפגוע בהתפתחות החברה בשל הפחתת תרומתו האישית לכך."
24. ביום 3.10.2017 ניתן פסק דינו של הנשיא א' אורנשטיין (הפ"ב (מחוזי ת"א) 64036-06-17), בבקשה זו למינוי בורר אשר במסגרתו נקבע כי יש תוקף לתניית בוררות זו על אף הודעת ביטול ההסכם על ידי התובעת ומינה כבוררת את השופטת בדימוס ו' אלשיך. על החלטה זו הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8456/17) אשר נדחתה ונקבע, בין היתר, כי העובדה שהצדדים לא דבקו בהוראות ההסכם ולא פעלו במסגרת ישות משפטית של חברה משותפת, אין בה כדי למנוע את הפעלתו של מנגנון הבוררות. עוד נקבע כי הצדדים הביעו בהסכם את רצונם המפורש לפיו במקרה שבו אחד מהצדדים יהיה מעוניין לפרוש מהמיזם המשותף הקשור למוצר הרפואי, אזי יופעל מנגנון הבוררות האמור. אמת, הצדדים לא הקימו חברה, אולם הם המשיכו ופעלו במשותף לשם קידום המיזם, ועל כך אין חולק.
כתב התביעה המתוקן
25. ביום 28.3.2019, ובמקביל להליכי הבוררות, הגישה התובעת את כתב תביעתה המתוקן וזאת בהתאם להחלטתי מיום 5.3.2019. כמפורט בהחלטתי שם, התובעת טענה כי במסגרת הליך הבוררות המתקיים בין הצדדים, ניהלו הם הליכי גילוי מסמכים ביחס להערכת שוויו של המיזם המשותף. או אז התברר לתובעת לראשונה, נוכח מסמכים שגולו, כי הנתבעות התקשרו לכאורה בהסכם מול צד שלישי ביחס למיזם בלא ידיעתה.
26. במסגרת כתב התביעה המתוקן חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה וחידדה כי עת קיבלה לידיה את מסמכי גילוי המסמכים מטעם הנתבעות במסגרת הליך הבוררות התחוור לה לתדהמתה כי הנתבעות התקשרו בהסכם רישיון פטנט (להלן: "הסכם הרישיון") למול חברה זרה המאוגדת בסין בשם Dongguan Huaqiang Information Technology Co. Ltd. (להלן: "החברה הסינית"). התובעת טוענת כי הנתבעות עשו כן ללא ידיעתה, בכחש ובמרמה, תוך שהנתבעות הציגו כלפי החברה הסינית מצג כאילו מלוא הזכויות במיזם הינן בבעלותן וכי אין לצד נוסף זכויות כלשהן במוצר.
27. מוסיפה התובעת וטוענת כי במסגרת הסכם הרישיון התחייבו הנתבעות להעביר לחברה הסינית זכות שימוש מלאה, חופשית ובלעדית בפטנט בגין המוצר ובטכנולוגיה ליישומו בתחומי סין ובמדינות נוספות לתקופה בת כמה שנים, והכל בניגוד להוראות מפורשות הקבועות בהסכם המיזם המשותף.
28. עוד נטען כי הנתבעות לא טרחו ליידע את התובעת בדבר התקבולים והתשלומים שבוצעו על פי הסכם הרישיון, לא כל שכן להעביר לתובעת את חלקה המגיע לה בעסקה למול החברה הסינית. לאור הוראות הסכם הרישיון, הנתבעות כבר קיבלו לידן סך 150,000 דולר. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעות בתשלום מחצית מסכום זה בסך העומד על 279,000 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן.
29. בנוסף, נטען על ידי התובעת, כי במסגרת הליכי חידוש האישור הרגולטורי לשיווק המוצר, התברר כי העובדה שאין בנמצא מחקר קליני המציג נתונים ביחס ליעילותו של המוצר, כתוצאה ממחדלי המשיבות, לא רק שגרמה לנזקים נוכח מספר נמוך של מכירות, אלא אף מונעת את האפשרות לקבל אישור רגולטורי הנדרש על פי דין למכירת המוצר, באופן אשר הופך את שוויו לאפסי.
30. עוד נטען על ידי התובעת, כי העלויות הכרוכות בעריכתו של מחקר קליני חדש ביחס למוצר, כמו גם הכנת תכנית רגולטורית ותיק טכני למוצר, והכל בעקבות התנהלותן של הנתבעות, גרמו לתובעת לנזקים אדירים בשיעור של 779,500 ₪. כתוצאה מכך, התובעת עתרה לחייב את הנתבעות גם בסכום זה, בנוסף לסכומים להם עתרה במסגרת כתב התביעה המקורי.
התביעה שכנגד ועיקר טענות התובעות שכנגד
31. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעות כתב תביעה שכנגד, נגד התובעת, במסגרתו חזרו הן על טענותיהן כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה, וטענו כי יש לחייב את התובעת בנזקים ובהוצאות שגרמה להן עקב מעשיה ומחדליה, כמו גם במתן חשבונות, נוכח התנהלותה החד צדדית בכל הקשור לייצור המוצר והפצתו.
32. לטענת התובעות שכנגד בהתנהלותה הפרה הנתבעת שכנגד הפרות יסודיות את ההסכם שעה שסירבה להעביר לתובעות שכנגד העתק מתיק הייצור של המוצר; סירבה להעביר להן את חלקן ברווחי המיזם; סירבה לפרט את עלויות הייצור חרף בקשותיהן; סירבה לפעול בהתאם למנגנון ההיפרדות הקבוע בהסכם, וכאשר הודיעה על ביטולו של ההסכם שלא כדין בתקופה בה נערכו מגעים בין הצדדים לצורך הסדרת ההיפרדות ביניהם.
33. בנוסף, כך נטען, הפרה הנתבעת שכנגד בהתנהלותה את חובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, בניגוד להוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").
34. עוד נטען כי התובעות שכנגד עשו ימים כלילות על מנת לקדם את המוצר ואת המיזם בכללותו והשקיעו לשם כך משאבים רבים ואילו הנתבעת שכנגד מצידה, ניפחה את עלויות הייצור הנטענות וכיום מעכבת אצלה כספים אשר אין מחלוקת כי הם מגיעים לתובעות שכנגד. בכך מתעשרת הנתבעת שכנגד על חשבונן של התובעות שכנגד, ולפיכך הן זכאיות להשבת הכספים השייכים להן ולרווחים שצמחו מהם.
35. נוכח האמור עתרו התובעות שכנגד לסעדים הבאים:
א. להורות לנתבעת שכנגד לשלם להן את הסכומים המוחזקים על ידה בגין המכירות לברנע בסך של 69,179$ שהם 244,988 ₪.
ב. להורות לנתבעת שכנגד לשלם להן את הסכומים המוחזקים על ידה והמגיעים להן בגין המכירות לחברת מ.ד.ס בסך של לכל הפחות 95,000$, שהם 385,150 ₪.
ג. לחייב את הנתבעת שכנגד בהשבת עלויות הייצור אשר חושבו על ידה ביתר.
ד. לחייב את הנתבעת שכנגד לפצות אותן בגין אובדן הרווחים מהעסקה עם המפיץ הסיני איתו התקשרו התובעות שכנגד אשר טורפדה על ידי הנתבעת שכנגד, והייתה אמורה להניב למיזם הכנסות, כאשר חלקן המינימלי של התובעות שכנגד בהכנסות הסכם זה הינו בסך של 275,125 ₪.
ה. להצהיר כי הודעת הביטול ששלחה הנתבעת שכנגד נשלחה שלא כדין, וכי הסכם המיזם המשותף עומד בתוקפו, ועל הצדדים לפעול לפי מנגנון ההיפרדות הקבוע בו כמו גם לקבלת חשבונות ביחס למוצר עד למועד ההיפרדות.
ו. להצהיר כי לתובעות שכנגד זכות סירוב ראשונה בקשר עם מיזמים נוספים שיזמה הנתבעת שכנגד בתחום עיסוקה החל ממועד כריתת הסכם המיזם המשותף.
ז. צו עשה המורה לנתבעת שכנגד להעביר לתובעות שכנגד את תיק הייצור של המוצר במלואו.
ח. לחילופין, לשלם לתובעות שכנגד את שכרן הראוי בקשר עם עבודתן במסגרת המיזם, לרבות הרווחים שהיו אמורות להפיק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
ט. נוכח מערכת היחסים בין הצדדים יש לחייב את הנתבעת שכנגד במתן חשבונות באשר לעלויות הייצור של המוצר, ההכנסות ממנו, הרווחים של המיזם, ועסקאות בקשר עם מיזמים נוספים בתחום עיסוקה של הנתבעת שכנגד אליהן נכנסה לאחר הסכם המיזם המשותף, ואשר ביחס אליהן הייתה לתובעות שכנגד זכות סירוב ראשונה.
36. לא למותר לציין כי ביום 16.7.2019 הגישו התובעות שכנגד את כתב התביעה שכנגד המתוקן, אשר בו התייחסו, בין השאר, גם לנזקים נוספים שנגרמו להן לטענתן עקב התנהלות הנתבעת שכנגד, ובין היתר נוכח התקשרותה של האחרונה עם מפיצים המוכרים את המוצר יחד עם חיקויים על מנת להוריד את ערך המיזם בעוד שהנתבעת שכנגד מרוויחה ממכירת החיקויים המתחרים, והכל בלא הסכמתן תוך הסתרת הסכמי ההפצה שכרתה הנתבעת שכנגד במחשכים.
37. בנוסף, התובעות שכנגד התייחסו להסכם הרישיון עם החברה הסינית. בהקשר זה נטען על ידן כי בהתאם לתפקידן במיזם שהינו שיווק וקידום המוצר, הן התקשרו עם החברה הסינית שהינה המובילה בתחומה ומהווה חלק מקבוצת חברות הנסחרת בבורסת שנג'ן.
כך נטען כי הסכם הרישיון רק מיטיב את מצבו של המיזם המשותף מאחר ולטענת הנתבעת שכנגד עצמה לא התקבלו הזמנות למוצר מסוף שנת 2017. עוד נטען כי אף לאחר העברת מחצית מהתמורה שהתקבלה מהחברה הסינית לידי הנתבעת שכנגד, הרי שבקיזוז ההוצאות ועלויות שחזור תיק הייצור בסך 390,000 ₪, בו נאלצו התובעות שכנגד לשאת עקב סירובה העיקש של הנתבעת שכנגד להעבירו לידיהן בניגוד לאמור בהסכם המיזם המשותף, אזי הנתבעת שכנגד נותרה חייבת לתובעות שכנגד סך של 120,000 ₪ בגין נזקים אלה.
משכך, עתרו התובעות שכנגד לחייב את הנתבעת שכנגד בסכום זה. בסך הכל העמידו התובעות שכנגד את תביעתן הכספית על סך של 1,025,263 ₪ חלף טעות הסופר בכתב הטענות המקורי אשר חישב את רכיבי התביעה הכספיים בסך של 1,205,263 ₪ (בהקשר זה ראו את הודעת התובעות שכנגד מיום 16.7.2019).
עיקר טענות הנתבעת שכנגד
38. במסגרת כתב ההגנה חזרה הנתבעת שכנגד על טענותיה כפי שבאו לידי ביטוי בכתב תביעה, ובפרט על טענתה למצגים שניתנו לה על ידי התובעות שכנגד ושעל בסיסם התקשרה בהסכם עמן, וכן חזרה על הטענה כי התובעות שכנגד אך נתנו לה הלוואה לשם ייצור המוצר ולא השקיעו בו ממש.
39. לטענת הנתבעת שכנגד, מעולם לא הייתה שותפות בין הצדדים ביחס לייצור המוצר וברור היה כי הוא נותר בידיה ואילו התובעות שכנגד היו אחראיות אך ורק לשיווקו. בהתאם לכך, הנתבעת שכנגד היא שרשומה כיצרנית המוצר ובעלת אישורי הייצור מאת הרשויות הרלוונטיות בארץ ובאירופה.
40. כך נטען כי בכפוף למילוי התחייבויותיהן היו התובעות שכנגד זכאיות למחצית הזכויות במוצר, להחזר הלוואתן ולרווחים בגין מכירות המוצר.
41. עוד נטען כי הצדדים חתמו על ההסכם שבמסגרתו סוכמו תנאי ההלוואה. ההסכם משנת 2011 אמנם דן בהקמתה של חברה משותפת, אך זו מעולם לא הוקמה. משכך לא השתכלל מנגנון ההיפרדות הקבוע בהסכם. לטענתה של הנתבעת שכנגד, לא היא שסיכלה את הקמתה של חברה משותפת אלא התובעות שכנגד והן בלבד.
42. באשר לטענות התובעות שכנגד ביחס למועד ייצור המוצר, טוענת הנתבעת שכנגד כי בשלב חתימת ההסכם לצדדים היה ידוע כי מועד השלמת הפיתוח של המוצר איננו ודאי ותלוי בגורמים ומשתנים רבים. על כן, אף נקבע בהסכם כי מדובר במועד משוער. לכן, אף הלוואת התובעות שכנגד לא שולמה בפעימה אחת.
43. לדידה של הנתבעת שכנגד, התובעות שכנגד הן שהפרו את התחייבויותיהן הברורות לקידום המיזם וסירבו לשאת בחלקן בעלויותיו, כמפורט בכתב התביעה המקורי. מכל מקום, כך נטען, התובעות שכנגד קיבלו החזר מלוא ההלוואה שהעמידו לטובת המיזם ואף נהנו מהכנסות לא מבוטלות ממכירות המוצר נוכח מאמציה של הנתבעת שכנגד לבדה. ברי כי הכנסות המוצר הן שהיוו "שכר", ומשכך אין להיעתר לדרישת התובעות שכנגד לשלם להן את שכרן הראוי בקשר לעבודתן במסגרת המיזם.
פסק הבוררות
44. להשלמת התמונה יצויין כי בסופו של יום מונה השופט בדימוס א' זמיר כבורר ביחס לסכסוך בין הצדדים. פסק הדין שיצא תחת ידו של הבורר ניתן ביום 24.5.2021 ובמסגרתו נקבעו בין היתר הדברים הבאים:
א. חברת מזור פעלה שלא כדין עת הטעתה את התובעת להתקשר עמה בהסדר הדיוני שנקבע בין הצדדים במסגרת הליך הבוררות לצורך הערכת שווי המיזם.
ב. כי בהתקשרותה עם החברה הסינית מסרה חברת מזור את כלל הסודות המסחריים והידע המקצועי של המיזם המשותף לחברה הסינית מבלי ליידע את התובעת על כך, ללא הסכם סודיות, וכשהחובה לשמור על סודיות מוגבלת לשלוש שנים בלבד לאחר תום הסכם הרישיון.
ג. הסכם הרישיון לא מגביל את החברה הסינית למכור את המוצר במחיר זה או אחר, באופן אשר יוצר תחרות למיזם ועלול לנגוס ברווחיו.
ד. חברת מזור קיימה שלא בתום לב את ההסדר הדיוני שהוסכם במסגרת הליך הבוררות.
ה. חברת מזור הפרה את סעיף 45 להסכם בהתנהלותה בחוסר תום לב ובעשותה כל שלאל ידה כדי להשיא את רווחיה באופן עצמאי ובמנותק מהמיזם באופן שעלול לאיין את רווחיותו בעתיד. לפיכך, השימוש בזכות החוזית להיפרדות על ידיה נעשה בחוסר תום לב.
ו. חברת מזור ניצלה לרעה את הליך הבוררות.
ז. ההסדר הדיוני בין הצדדים בטל.
ח. לחברת מזור לא עומדת הזכות להפעיל את סעיף 45 להסכם.
דיון והכרעה
45. כאקדמת מילין נאמר כי מן ההליכים המשפטיים אשר נערכו לפניי מסתמנת תמונה עגומה המצביעה על חוסר האמון המובהק השורר בין הצדדים. היחסים העכורים בין הצדדים הובילו למשבר אמון חריף הנמשך עד לעצם היום הזה, וכפועל יוצא הוביל המשבר להתרסקותו של המיזם המשותף. אין אלא להצר על שרשרת האירועים אשר הובילה לנסיבותיה המצערות של פרשייה זו ועל הטחת ההאשמות החוזרת והנשנית של כל צד נגד רעהו, ואין אלא להצר על כך שחזון המיזם המשותף ספג פגיעה קשה ואנושה. חרף מאמצים ניכרים להביא את הצדדים לכדי סיום המחלוקות ביניהם על דרך הפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, הצדדים עמדו על ניהול ההליך עד תום. משכך, אין מנוס אלא להגיע להכרעה לגופו של עניין על מנת לחתור לסיומו של ההליך דנן המתנהל זה למעלה מ-6 שנים תמימות.
46. עוד אעיר כי במסגרת כתבי הטענות צפו ועלו טיעונים שונים ונוספים, דוגמת דרישת הנתבעות לתשלום ריבית בגין הלוואתן, וטענת הנתבעות לאי-תשלום חלקן בעלויות הביטוח. עם זאת, טענות אלו נזנחו על ידי הצדדים במסגרת סיכומיהם וממילא הדיון בהם לא הורחב על ידם, ומשכך אין מדובר בפלוגתות הדורשות הכרעה במסגרת פסק דין זה.
47. סדר הדיון יהיה אפוא כדלהלן: תחילה נדון בשאלת הפרתו של הסכם המיזם המשותף אשר נכרת בין הצדדים בשנת 2011, וזאת על רקע הודעת הביטול של התובעת. בהמשך, ייבחנו טענות התובעת ביחס לנזקים אשר נגרמו לה לטענתה בעקבות התנהלותן של הנתבעות. לבסוף, ייערך דיון בטענותיהן של הנתבעות ובדרישותיהן במסגרת התביעה שכנגד.
המסגרת הנורמטיבית
48. החוזה שנכרת בין הצדדים ביום 22.3.2011 מהווה הלכה למעשה הסכם להקמתו של מיזם משותף ביחס למוצר אותו פיתחה התובעת. זהו חוזה עסקי לכל דבר ועניין בין שלוש חברות פרטיות המבקש לקדם מטרה מסחרית משותפת בין הצדדים [ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (נבו 20.11.2019)]. ודוק, אין עסקינן בהסכם הלוואה למימון המוצר גרידא, כי אם בהסכם הממצב את זכויות וחובות הצדדים בעוד כל צד נושא בתפקידו שלו. מדובר אפוא בהסכם "לטווח ארוך" שאינו אלא חוזה יחס אשר כידוע: "מתאפיין ביחסים ארוכי טווח ומורכבים. חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על-ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות-מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקביעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים..." [רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד, נב(4) 145, 160 (1998)].
49. משאלו הם פני הדברים, פשיטא כי להשגת מטרותיהם המשותפות של הצדדים נדרשים הם לשיתוף פעולה מלא ופורה, וכפי שתיארה זאת השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש: "התפיסות הנושנות של המשפט המקובל שעל-פיהן אין הצדדים חייבים לסייע לשותפיהם לחוזה, אלא על-פי המתחייב מלשון החוזה, לא קנו שביתה בארץ ואף בארץ מוצאן נשחק מעמדן. אחת מן התפיסות הבסיסיות של דיני החוזים הישראליים היא כי הצדדים לחוזה הינם שותפים למטרה משותפת. עליהם לפעול תוך שיתוף פעולה בנאמנות ובמסירות בדרך להשגת המטרה החוזית ... החובה לפעול בהגינות ובשיתוף חשובה במיוחד בחוזים ארוכי טווח או בחוזים סבוכים, הנפוצים מאוד בזמננו, כאשר בעת כריתת החוזה אין הצדדים יכולים להעלות בדעתם את כל ההתפתחויות האפשריות ואת התקלות העלולות לקרות במהלך יישומו. בלא שיתוף פעולה בין הצדדים בניסיון לפתור את הבעיות ולהגשים את מטרת החוזה עלולים חוזים רבים כאלו להגיע לידי סיום מוקדם." [ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד, נב(1) 210, 228 (1998) (להלן: "עניין שמואל רונן")].
ודברים אלה, אשר נאמרו לפני כ-25 שנים, יפים הם למקרה שבפניי ביתר שאת.
50. על רקע זה יש לבחון את עתירתה של התובעת לביטול ההתקשרות ההסכמית עם הנתבעות. זכותו של בעל דין לביטול חוזה אשר הוא צד לו מעוגנת בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), שעה בהפרה יסודית של חוזה מוגדרת בסעיף 6 לחוק התרופות.
כידוע, הפרתו היסודית של חוזה מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה לאלתר, והפרה שאינה יסודית אינה מקנה זכות ביטול אלא רק לאחר מתן ארכה למפר לתיקון הפרתו [ע"א 3496/08 מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ, בפסקה י"ח (נבו 16.11.2010); ע"א 6907/16 אקרמן נ' כפיר קבלנות בניין בע"מ, בפסקה 27 (נבו 20.12.2017)].
מנגד, ככל והחוזה לא הופר על ידי הצד שכנגד, אזי הודעת ביטול שנשלחה במצב זה היא הודעה שנשלחה שלא כדין ודינה כדין הפרה יסודית של החוזה [עניין שמואל רונן, בעמ' 225; ע"א 246/79 הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ירושלים נ' ספדיה, פ"ד לד(3) 505, 511 (1980)]. ברירת המחדל היא אפוא כי כל עוד לא מתקיימים התנאים לביטולו של החוזה על פי דין, אזי החוזה עודנו שריר וקיים [ע"א 1521/21 בלוגרין ווטר טקנולוגי'ס בע"מ נ' אוריס חומרים מתקדמים בע"מ, בפסקה 63 (נבו 8.3.2023)]. עם ביטולו של החוזה כדין פוקעים החיובים הראשוניים שקיומם התבקש לצורך העסקה במתכונתה המקורית, כפי שחזו אותה הצדדים בעת כריתת החוזה [גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 554-553 (2009)].
51. השאלה האם ההפרה במוקד הסכסוך היא יסודית אם לאו תיבחן במבחן אובייקטיבי, ובו נבחן האם אדם סביר בנעליו של הנפגע היה מתקשר בחוזה לו היה ביכולתו לחזות את ההפרה ותוצאותיה, וזאת להבדיל מן האופן הסובייקטיבי בו נתפסת ההפרה בעיני הנפגע הספציפי לאחר שזו כבר התרחשה בפועל [ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197, 205 (1985); ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' ניאגו, בפסקה 9 (נבו 13.8.2013) (להלן: "עניין ניאגו"); ע"א 3849/09 הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ובר, בפסקה 50 (נבו 6.7.2014)]. בחינה כאמור תיערך על רקע מצב הדברים בעת ההתקשרות החוזית ובהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו [ע"א 187/89 רובין נ' זהר, פ"ד, מה(5) 824, 834-833 (1991); ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 798 (1988); ע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבן בע"מ, פ"ד נז(2) 171, 175 (2003)].
52. עוד יודגש כי על מנת שהפרה תחשב כיסודית לא ניתן להסתפק בכל אימת פגיעה שהיא, כי אם בפגיעה חמורה ביסוד החוזה ובבסיסו העסקי, ומנגד עת מדובר בהפרה זניחה יחסית אין לאפשר הסתלקות מיידית וחד צדדית של הנפגע מן החוזה [עניין ניאגו, בפסקה 8; ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, בפסקה 12 (נבו 24.11.2005); ע"א 909/16 ישראל פרי ז"ל נ' סידרנסקי בדש חינה ז"ל, בפסקה 27 (נבו 27.2.2019)].
הפרתו של הסכם המיזם המשותף
53. ומן הכלל אל הפרט. ממכלול טענותיה של התובעת ניתן לזקק אפוא ארבעה טיעונים עיקריים ונפרדים הנוגעים להפרת ההתקשרות החוזית הנטענת מצד הנתבעות: (1) הפרת התחייבות הנתבעות לפעול לשיווק המוצר, מכירתו והפצתו. (2) חובתן של הנתבעות לפעול לעריכתו של מחקר קליני ביחס למוצר. (3) התקשרותן החד צדדית של הנתבעות בהסכם הרישיון ביחס למוצר עם החברה הסינית. (4) סירובן של הנתבעות להכיר במלוא הוצאות התובעת בהליך ייצור המוצר, כמו גם בהוצאות הכרוכות בטיפול במכירות ובלקוחות, וכן מניעת חלוקת רווחי מכירות המוצר מצד הנתבעות.
54. ממקרא טענות הצדדים שנטענו באריכות בנושא זה אני סבורה כי ההפרה המרכזית שבגינה יש לקבוע כי הנתבעות הפרו את הסכם המיזם המשותף נעוצה בהתנהלותן בכל הנוגע לעסקת מכירת רישיון הפטנט של המוצר למול החברה הסינית. במה דברים אמורים?
55. ראשית, התובעת טוענת כי E.O.M הציגה עצמה כבעלת ידע וניסיון רב בשיווק מוצרים דוגמת המוצר נשוא המיזם המשותף, אך בפועל סך המכירות של הנתבעות משך 3 שנים עמד על אחוז בודד מכלל היחידות שנמכרו באותה תקופה. התובעת הגדילה וצירפה טבלת הזמנות ומכירות של המוצר (נספח 6 לתצהירו של בוריס) ממנה לטענתה ניתן ללמוד כי קשריה של הקבוצה הובילו למכירתן של 150 יחידות לרומניה בלבד. מנגד, רובן ככולן של המכירות אשר הסתכמו לסך של 12,836 יחידות, היו פרי מאמציה הבלעדיים של התובעת.
לעומת זאת, טוענות הנתבעות, כי ד"ר פרסבורגר פעל מטעמן ללא לאות לשיווק ולקידום המיזם וכי הן ניהלו משא ומתן למול לא פחות מ-22 חברות בארץ ובעולם לשם קידום המוצר (ראו את הפירוט בפסקאות 41-38 לתצהירו של פרסבורגר ואת נספחים 5-4 לתצהירו).
אכן, טענת התובעת לא חפה מקשיים. כך, סעיף 17 להסכם הנכלל תחת הכותרת "התחייבות הקבוצה" מורה כי על הנתבעות "לנהל את כלל מערך השיווק והמכירות של המוצר באמצעות חב' E.O.M". ברם, סעיף 34 להסכם הנכלל תחת הכותרת "תקציב שיווק" קובע ברחל בתך הקטנה כי "הצדדים ישאו בחלקים שווים את עלות השיווק של המוצר, קידום ושיווק המוצר יעשה על ידי הצדדים במשותף". דהיינו, הצדדים סיכמו מלכתחילה כי לא הנתבעות יישאו במאמצי שיווק המוצר לבדן.
יתרה מכך, היקף המכירות של יחידות המכשירים אינו בהכרח משקף את כל פעולות השיווק (להבדיל מפעולות המכירה) שבוצעו בפועל על ידי הנתבעות ונציגיהן, גם במקרים בהם המאמצים לשיווק המוצר לא נשאו פרי. כמו כן, ההסכם לכשעצמו לא קובע מכסה או תקרה מסוימת של מכירות בה מתחייב כל צד לעמוד, או שמא הדבר יהווה הפרה של הסכמות הצדדים. הגם שניתן לכאורה להניח כי הצדדים שאפו להתנות התחייבותם במבחן התוצאה, ככלל עדיף להימנע מהשלמה שיפוטית בחוזים מסחריים [ע"א 6879/19 זאפ גרופ בע"מ נ' ווליו בייס בע"מ, בפסקה 14 (נבו 17.2.2022)] ובמיוחד כאשר הצדדים מודים כי הם לא פעלו לקיים אחר הוראות ההסכם באדיקות ככתבן וכלשונן.
משכך, לא ניתן להגיע למסקנה הנטענת על ידי התובעת לפיה אך מחמת הפערים הנחזים בהיקפי מכירות המוצר עסקינן בהפרה יסודית ובסיסית של ההסכם מצד הנתבעות.
56. שנית, התובעת טוענת כי לשם קידום מכירות המוצר בהיקף נרחב ובין-לאומי הרי שיש לערוך מחקר קליני כמקובל בתחום המכשור הרפואי. לכן, לטענת התובעת, עריכתו של מחקר זה והתקשרות עם גורם לביצוע המחקר וקבלת תוצאותיו היו בתחום אחריותן של הנתבעות וכך היה, אך בפועל תוצרי המחקר לקו בחסר. חרף כישלון התמורה, הנתבעות צידדו בעורכי המחקר, לא דרשו את תוצרי המחקר המלאים והסתפקו בתוצרים חלקיים, ואף טענו כי מלוא תוצרי המחקר סופקו זה מכבר למרות שהלכה למעשה לא ניתן היה לעשות בהם שימוש, בעוד השנים היקרות שחלפו לאורך תקופת המחקר הלכו לבלי שוב.
מנגד, טוענות הנתבעות, כי האחריות לביצוע המחקר הקליני הוטלה על שני הצדדים, והתובעת אף לקחה חלק בהסכם לעריכת המחקר למול חברת מדיקלי ואף אישרה את תכניתו של פרופ' שמר לביצועו. אלא משהתקבלו תוצאות המחקר החלה התובעת להעלות טענות מן היקב ומן הגורן, סירבה לשלם את חלקה בעלות המחקר והוסיפה דרישות שלא היו כלולות בהסכמות המקוריות מול מדיקלי. לטענת הנתבעות, הן קיימו מספר פגישות לאחר השלמת המחקר עם נציגי מדיקלי ובסופו של יום האמינו כי האחרונה עמדה בהתחייבויותיה כלפי המיזם והמחקר.
בסוגייה זו, אני סבורה כי הדין עם הנתבעות. סעיף 19 להסכם הנכלל תחת הכותרת "מוסכם על הצדדים" קובע כדלהלן: "ביצוע מחקר קליני תוך שנתיים מיום סיום הייצור הראשון – קרי ייצור 1000 יחידות". מקריאתו לא ניתן ללמוד שהאחריות לביצוע המחקר מוטלת אך ורק על כתפי הנתבעות, ודווקא ניתן להניח שכוונת הצדדים המקורית הייתה לפעול לעריכתו של המחקר בצוותא חדא. כך או כך, אין חולק שבמבחן המציאות שני הצדדים היו מעורבים במידה כזו או אחרת במחקר המדובר.
מבלי להיכנס לגופן של טענות הצדדים שנטענו באריכות יתרה ביחס לנאותות תוצרי המחקר, הרי שבוריס, כנציג התובעת, חתם ביום 21.5.2014 על ההסכם עם חברת מדיקלי לעריכת המחקר הקליני, כחלק ממתן שירותיה בתחום המחקר הרפואי (נספח 13 לתצהירו של בוריס). יתרה מכך, חרף הסתייגויות כאלו ואחרות, אישר בוריס את פרוטוקול הניסוי ביחס למוצר (נספח 13 לכתב ההגנה המתוקן).
אי לכך, ככל שלתובעת טענות ומענות כלפי תוצאות המחקר וממצאיו, הרי שמוטב שאלו יופנו לעורכי המחקר, קרי לחברת מדיקלי ופרופ' שמר, וזאת בין אם במישור המשפטי ובין אם בכל דרך אחרת. מכל מקום, בוודאי שהגורמים המתאימים להעיד על תקינות תוצרי המחקר הם עורכי המחקר, אך הללו כלל לא זומנו לחקירה. ממילא חוות דעת מומחה בנושא לא הוגשה ולא התבקשה, אלא התובעת צירפה אך את ההתכתבויות בין הצדדים ביחס למחקר ואת התוצרים כהווייתם.
מכל מקום, אין מדובר בהפרתה של ההתקשרות בין הצדדים משנת 2011 מאחר וברור כי האחריות לתקינותו של המחקר לא הונחה אך למפתנן של הנתבעות באופן מלא ומוחלט.
57. שלישית, לטענת התובעת, הנתבעות מסרבות להכיר במלוא הוצאותיה בהליכי ייצור המוצר, וזאת מפני שההסכם דן בחלוקת הכספים בין הצדדים מתוך הרווחים, להבדיל מההכנסות. נטען כי התובעת נשאה בהוצאות רבות לבדה, לרבות הוצאות בגין השלמת ייצור המכשירים, בדיקתם, אריזתם ורישומם, וכן נושאת התובעת בהוצאות התקורה בגין ייצור המוצר, וביניהן עלויות שכירת משרדים, תשלומי ארנונה וחשמל ועוד.
כמו כן, מאחר והנתבעות הפרו את התחייבותן לשיווק המוצר, הרי שהתובעת נשאה בפועל אף בעלויות השיווק והטיפול במכירות ובלקוחות. לכן, נטען כי סירובן העיקש של הנתבעות להשבת הוצאות הייצור של התובעת מעמידה בסכנה קיומית את המשך פעילות המיזם כולו מאחר ויש בכך כדי לסכל את הזרמת הכספים להוצאות עתידיות ולהמשך ייצור המוצר. עוד נטען כי בכך יש הפרה כפולה, שכן מניעת החזר הוצאותיה של התובעת אף שוללת ממנה את חלקה ברווחים ממכירת המוצר.
מנגד, הנתבעות סבורות כי התובעת הודיעה ללא כל הסבר או נימוק שהוצאות הייצור שלה גדלו וכעת היא דורשת סכומים החורגים מהסכמות הצדדים כפי שהן באו לידי ביטוי בהסכם. כך נטען על ידי הנתבעות כי דרישתה זו של התובעת נטענה בעלמא בעוד היא מסרבת בעצמה להעביר לידי הנתבעות את ספרי החשבונות של המיזם ואת פירוט הוצאות הייצור המהווה לשיטתה הצדקה לדרישתה זו.
לטעמי, מחלוקת זו אין בכוחה לקעקע את התקשרות הצדדים מן היסוד מהטעם כי מדובר הלכה למעשה בסכסוך מסוג התחשבנות בין הצדדים. אכן, סעיף 29 להסכם קובע כי "רק לאחר החזרת ההשקעה במלואה בסך של 360000 ₪ (במילים שלוש מאות שישים אלף ₪) כל רווח אשר יהיה למייזם יחולק בין הצדדים באופן שווה (50% - 50%)". משמעות הדבר היא כי לאחר החזר השקעתן של הנתבעות, הרווחים מפירות המיזם המשותף יחולקו ביניהם בכפוף לניכוי הוצאות ייצור המכשירים על ידי התובעת.
ואולם, אף אם מדובר במחלוקת כספית מהותית אזי לכאורה ניתן היה לפתור אותה במנותק משאלת הפרתו של ההסכם, וממילא לא ברור האם יסודה של מחלוקת זו כרוך בהפרה יסודית של ההסכם או בהפרה בכלל. מכל מקום, יוער כי הצדדים הסכימו (בהסתייגות מסוימת של התובעת) למסור את ההכרעה בעניין זה לידיו של גורם מומחה מטעם הנתבעות. לכן, תרופתה של התובעת בהקשר זה תידון אפוא במסגרת הדיון אודות הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות הנתבעות, ועל כך יורחב בהמשך.
יצויין עוד כי הצדדים הפליגו בטיעוניהם וכללו טענות רבות ומסועפות הנוגעות להסכמי הפצה שונים שנחתמו עם מפיצים אינדיבידואליים לאחר כריתת הסכם המיזם המשותף (הסכם פון לידס והסכם מ.ד.ס). עם זאת, מדובר במערכת הסכמית חיצונית שאינה בהכרח תלויה בהסכם השותפות המקורי ואינה גוברת עליו (שכן הוראה מעין זו ממילא אינה בנמצא), וברי כי אין בה כדי לשלול מניה וביה את ההסכמות בבסיס התקשרות החוזית בין הצדדים משנת 2011.
58. שונים הם פני הדברים באשר לטענותיה של התובעת הנוגעות להפרת ההסכם בגין התקשרותן של הנתבעות עם החברה הסינית. מן התשתית העובדתית והראייתית שנפרסה בפניי לא נותר עוד מקום לספק כי הנתבעות הפרו הפרה יסודית ונחרצת את הסכם המיזם המשותף עת מכרו את רישיון הפטנט של המוצר לגורם שלישי מבלי ליידע כלל את התובעת. אבאר את דבריי אלו.
59. ביום 2.10.2017, בתווך שבין מועד הדיון באולם בית המשפט למול הנשיא א' אורנשטיין ובין מתן ההחלטה השיפוטית באשר לתוקף תניית הבוררות כיומיים לאחר מכן, נחתם בין חברת מזור ובין החברה הסינית הסכם למכירת רישיון הפטנט הייחודי של המוצר לשימוש מסחרי בשטחיה של הרפובליקה העממית של סין לתקופה שבין 15.9.2017 ובין 14.4.2020 (ראו סעיפים 4-3 להסכם הרישיון שצורף כנספח 45 לתצהירו של בוריס). במסגרת הסכם הרישיון חברת מזור התחייבה להעביר לידי החברה הסינית, בתוך חודש ימים ממועד החתימה על ההסכם ולאחר קבלת התשלום הראשון, את הידע הטכנולוגי של המוצר, לרבות דוגמיות הקשורות ליישום הפטנט הטכנולוגי; תכניות המוצר; מסמכי בקשת רישום הפטנט של המוצר; שרטוטים, דוגמאות, תרשימים והסברים כיצד לייצר את המוצר; רשימת ספקי ציוד לייצור המוצר; מידע טכני ועוד כהנא וכהנא (סעיף 5 להסכם הרישיון). בתמורה, התחייבה החברה הסינית לשלם לחברת מזור סך של 150,000 דולר (סעיף 10 להסכם הרישיון).
60. ביום 29.10.2018, כשנה לאחר כריתת הסכם הרישיון, נחתם בין חברת מזור ובין החברה הסינית הסכם משלים להסכם הרישיון, לפיו חברת מזור תספק את קוד המקור (source code) של המוצר לחברה הסינית לצורך השימוש בו, כחלק מההתקשרות העסקית הכוללת בין הצדדים (להלן: "ההסכם המשלים"), וזאת משום שהקוד המתוקן שנמסר לחברה הסינית היה כתוצאה מהינדוס לאחור (reverse engineering) של תיק המוצר חלף מסירת קוד המקור עצמו (ראו סעיפים 3-2 ו-6 להסכם המשלים שצורף כנספח 49 לתצהירו של בוריס).
61. עיון בהסכמים למול החברה הסינית מלמד כי אין כל זכר לשמה של ממציאת המוצר ולמי שמחזיקה ב-50% מהזכויות בו - הלא היא התובעת בהליך דנן. לא זו אף זו, במסגרת הסכם הרישיון הצהירה חברת מזור כי היא הבעלים בפטנט וכי לה הזכות להעניק לחברה הסינית רישיון בפטנט. כמו כן, הצהירה חברת מזור כי הפטנט חף מכלל פגמים, אשר הוגדרו בין היתר בהסכם הרישיון כעצם קיומן של זכויות צד שלישי בפטנט וניהול הליכי ליטיגציה משפטיים בגינו (סעיפים 9 ו-11 להסכם הרישיון). כל זאת כמובן בעוד שאין כל מחלוקת עובדתית שבאותה תקופה ניהלו גם ניהלו הצדדים דנן הליכים משפטיים מסואבים אודות המיזם המשותף והמוצר, וכי מחצית מזכויות הקניין הרוחני של המוצר היו רשומות על שמה של התובעת. די בכך כדי לראות בחתימתה של חברת מזור על ההסכמים עם החברה הסינית כהפרה יסודית של ההסכם בין הנתבעות לבין התובעת.
62. זאת ועוד. הנתבעות פעלו באופן חד צדדי למול גורם שלישי במטרה לחשוף את הטכנולוגיה הייחודית העומדת במרכז המוצר החדשני שפיתחה התובעת בעזרת מיטב המוחות של חבריה. למעשה, התובעת התוודעה לראשונה למערך ההסכמים עם החברה הסינית רק לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים סביב המיזם המשותף. בשום שלב באותם הליכים חשפו הנתבעות את העסקה הקרדינלית עם החברה הסינית בפני התובעת באופן וולונטרי ורצוני, אלא רק בעל כורחן ורק במסגרת הליכי גילוי המסמכים בהליך הבוררות.
63. יתרה מכך, הנתבעות מכרו את רישיון הפטנט של המוצר בעבור נזיד עדשים בתמורה ל-150,000 דולר בלבד, שעה שארבעה חודשים קודם לחתימת הסכם הרישיון הציעו הנתבעות כי בתמורה להיפרדות מהמיזם המשותף תרכוש התובעת את חלקן במיזם בתמורה לסך של מיליון דולר. כיצד אפוא "תמחרו" הנתבעות את מחצית זכויותיהן במוצר מכוח ההסכם בכמעט פי עשרה מן התמורה שקיבלו בגין מכירת רישיון הפטנט במוצר כולו מכיסה של החברה הסינית? למותר לציין כי הדברים מדברים בעד עצמם.
64. הפוך והפוך בהסכם בין הצדדים ולא תמצא ולו הוראה אחת שבכוחה לרמוז על זכותן של הנתבעות לעשות דין לעצמן ולמכור את הטכנולוגיה של מוצר ללא ידיעתה של התובעת, כמי ששותפה להסכם וכממציאת המנגנון הטכנולוגי בבסיס המוצר. אדרבא, ההסכם אוסר על כך מפורשות. סעיפים 54-51 להסכם הנכללים תחת הכותרת "אי תחרות; שמירת סודיות" מצווים על הצדדים בזו הלשון:
51. מבלי לגרוע מהאמור בנספח הסודיות, מסוכם על הצדדים כי כל צד מתחייב לשמור בסוד ולא לגלות לצד ג' כלשהו מידע סודי של הקבוצה ו/או של החברה ו/או של המוצר שנחשף בפניו או הגיע לידיעתו, במהלך ועקב שיתוף הפעולה בין הצדדים.
52. מבלי לגרוע מכלליות האמור ייכלל בגדר מידע סודי: תוכניות, מידע ופיתוחים טכנולוגיים, רעיונות, פטנטים, שיטות עבודה, שיטות יצור ושיטות הפצה, מידע עסקי וחשבונאי, ניתוחים כלכליים, קשרים עסקיים עם ספקים ולקוחות, ומידע סודי של לקוחות החברה או הצד הנוגע.
53. הוראה זו אינה מוגבלת בזמן.
54. הוראה זו לא תחול על גילוי הדרוש לשם קידום עניני החברה, ואשר יעשה בתיאום מלא בין הצדדים. צפוי צד להיפגע מהגילוי – ונימק זאת בפני שותפיו – לא יתבצע הגילוי.
ובמילים אחרות, ההסכם קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי אסור בתכלית האיסור לכל צד שהוא למיזם המשותף לחשוף את הסודות הטכנולוגיים הגלומים במוצר לאורך תקופה בלתי מוגבלת. אמנם הנתבעות טענו כי העסקה מול החברה הסינית הייתה עסקה טובה לקידום המיזם, ברם אין נפקא מינה אם עסקינן בעסקה "מוצלחת" או שמא בעסקה "גרועה" מן הסיבה הפשוטה כי גם אם גילוי המידע הסודי היה נחוץ לקידום עסקי המיזם המשותף, פשיטא כי היה על הנתבעות לערוך את העסקה בתיאום הדדי ובגילוי מלא למול התובעת כמתבקש מהוראתו המפורשת של סעיף 54 להסכם. לא רק שגילוי זה לא נעשה, אלא שלולא ההתכתשויות המשפטיות במסגרת ההליכים בין הצדדים, סביר להניח כי המידע לא היה מגיע לעולם לאוזני התובעת.
והרי, בראשית שנת 2016 הצדדים אף התנהלו יחדיו בעסקת הפצה למול מפיץ סיני (שלכאורה אינו קשור לחברה הסינית). באותה תקופה הנתבעות ידעו היטב לבקש את הסכמתה של התובעת להתקשרות בעסקה זו שלא צלחה בסופו של יום (ראו סעיפים 168-153 לתצהירו של בוריס). אם כך הדבר, ברור כי הנתבעות היו מודעות לחובתן ליידע את התובעת בכל צעד ושעל בנוגע לעניינים הקשורים לקידום המיזם המשותף, וביתר שאת כאשר לא מדובר אך בחוזה הפצה "מן המניין" אלא בעסקה כוללנית ומקיפה להעברת כל הטכנולוגיה הסודית ביחס למוצר.
65. בכל הנוגע לביצועו של הסכם הרישיון והעברת הטכנולוגיה בבסיס המוצר לידיה של החברה הסינית, כך העיד פרסבורגר באולם בית המשפט:
ת: לקחנו מוצר ש-50 אחוז הוא שלנו, מוצר שכביכול לכאורה היה אמור להיות לנו את הנתונים שלו. לקחנו את המוצר הזה שהוא 50 אחוז שלנו ועשינו לו reverse engineering כדי להבין מה קורה בתוכו, כי לא קיבלנו את תיק הייצור, לא מסרנו סודות של החברה. אני לא יכול למסור משהו שאין לי.
...
ש: רגע תקשיב, אני מדלג. כשעורכת הדין שלכם באה ואומרת – נכרת הסכם רישיון בשונה להסכם ממכירת טכנולוגיה, לסינים מסרתם טכנולוגיה? כן או לא.
ת: אנחנו מסרנו,
ש: תודה.
ת: לסינים טכנולוגיה שאנחנו הגענו אליה בעצמנו ולא קיבלנו על פי ההסכם,
ש: הבנתי.
ת: ממדיקל,
ש: אמרת את זה?
ת: לא מסרתי שום דבר שמדיקל קוונט נתנו לי.
(ראו בעמ' 99-98 לפרוטוקול הדיון)
ביחס לטענתו זו של פרסבורגר לפיה כביכול הנתבעות לא מסרו לידי החברה הסינית את מה שקיבלו מהתובעת, הרי שאין נפקא מינה אם מסרו הנתבעות את הטכנולוגיה של המוצר על פי תיק הייצור המקורי או שמא מכרו את הטכנולוגיה על בסיס "הינדוס לאחור" של המוצר. פשיטא כי הסכם המיזם המשותף אסר על מסירת הטכנולוגיה השייכת והקשורה למוצר עצמו על ידי מי מהצדדים, בלא קשר לשאלה כיצד הטכנולוגיה הגיעה לידי הצדדים להסכם. ממילא אותו "הינדוס לאחור" שערכו הנתבעות לא היה מתאפשר לולא התקשרו מלכתחילה עם התובעת וקיבלו לידיהן את המידע הרלוונטי אודות המוצר.
66. עוד טענו הנתבעות כי המערכת ההסכמית עם החברה הסינית לא השתכללה לכדי חוזה מחייב מאחר והחברה הסינית לא קיבלה את אישורו של הרגולטור הסיני לייצר ולהפיץ את המוצר (ראו בעמ' 102, שור' 24-12; עמ' 103, שור' 3-1; עמ' 107, שור' 24-21; עמ' 108, שור' 15-1 לפרוטוקול הדיון). מעבר לכך שטענה זו נטענה לראשונה בתצהירו של פרסבורגר, הרי שהיא אינה מעלה ואינה מורידה, משום שאין ספק שעצם גילוי המידע הסודי כהגדרתו בהסכם בין הצדדים מבלי לבקש הסכמתה של התובעת הינו לכשעצמו הפרה בוטה וברורה של סעיפים 54-51 להסכם. ממילא חברת מזור טרחה להתקשר בהסכם המשלים עם החברה הסינית כשנה לאחר חתימת הסכם הרישיון ולא צירפה כל אסמכתאות שיש בהן כדי לשפוך אור על התחשבנויות נוספות בין הנתבעות ובין החברה הסינית היכולות ללמד האם הסכם הרישיון השתכלל אם לאו. בהקשר זה כך העיד פרסבורגר בעדותו בבית המשפט:
ש: אוקיי. תאשר לי שלא צירפת לתצהיר שלך איזשהו מסמך גמר חשבון מול הסינים.
ת: יש מסמכים? אני לא זוכר,
ש: אני שואל אותך אם צירפת לתצהיר שלך,
ת: אני לא זוכר,
...
ש: האם היה דוח כזה?
ת: גמר חשבון לא, יש את ההעברות שקיבלנו.
ש: לא, האם לאחר שלשיטתך ההסכם לא השתכלל ונעשה ניסיון כזה של אישור רגולטורי כזה ואחר, היה איזשהו מסמך מסכם מהסינים שאומר תקשיבו,
ת: לא.
ש: שילמנו לכם 150 אלף דולר.
ת: לא היה שום מסמך כזה.
...
ש: תסכים איתי שאי אפשר לדעת האם הועברו עוד תקבולים.
ת: אי אפשר לדעת למעט, אני אומר פה ומצהיר פה שלא נעשו עוד תקבולים מעבר ל-121.5 אלף דולר.
ש: אתה אמרת שאתה לא בעל מניות ולא נושא משרה במ.ב מזור. האם ביקשת דוח רואה חשבון של,
ת: לא.
ש: מ.ב מזור? לא ביקשת.
ת: לא.
(ראו בעמ' 112-111 לפרוטוקול הדיון)
למותר לציין כי לא זו בלבד שפרסבורגר הצהיר כי הוא לא משמש כבעל תפקיד בחברת מזור אשר היא זו שהלכה למעשה התקשרה עם החברה הסינית, הרי שבלאו הכי הנתבעות נמנעו מלצרף את המסמכים הרלוונטיים שיש בהם כדי לתמוך טענתם בדבר אי השתכללותו של הסכם הרישיון.
67. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, לא מן הנמנע להניח כי הנתבעות פעלו בניגוד להוראות נוספות בהסכם, ובאופן ספציפי ביחס להוראות סעיפים 37 ו-47 להסכם. סעיף 37 להסכם קובע איסור מכירת המוצר לצד שלישי בלא ידיעתן של הנתבעות. אמנם אין בנמצא הוראה הפוכה המחייבת מתן הודעה לתובעת בהינתן מכירה לצד ג', אך דומה כי התובעת לא שיערה בנפשה כי דווקא שותפותיה למיזם, אשר השקיעו בו ממיטב כספיהן ומשאביהן, יפעל לסיכולו, כפי שפעלו הנתבעות בפרשה דנן.
68. כמו כן, סעיף 47 להסכם קובע כי על הצדדים להימנע מלהתחרות בפעילות המיזם המשותף בין בעצמם ובין אם באמצעות אחרים. ככל והנתבעות טוענות כי הסכם הרישיון עם החברה הסינית פקע זה מכבר (ראו סעיף 137 לתצהירו של פרסבורגר) הרי שאין בנמצא הוראות המגבילות את החברה הסינית מלערוך שימוש במידע שהשיגה מחברת מזור אודות המוצר ופיתוחו על מנת לייצר את המוצר, להפיצו ולמוכרו בכל מחיר שיעלה על דעתה והיכן שרק תחפוץ ברחבי הגלובוס (ואינני קובעת מסמרות בשאלה האם החברה הסינית קיבלה את האישורים הנדרשים מהרשויות הסיניות כדי למכור את המוצר).
בהקשר זה, סעיף 12 להסכם הרישיון קובע אמנם כי הצדדים ישמרו על סודיות תוכנו של ההסכם, אך ממועד פקיעתו הוראה זו יפה אך לשלוש שנים בלבד ללא כל הגבלה אחרת, והרי מועד פקיעתו של הסכם הרישיון חלף כבר חלף. ממילא העיד מזור בחקירתו בהליך הבוררות כי כיום אין שום מגבלה טכנולוגית שמונעת מהחברה הסינית להמשיך ולייצר את המוצר וכי אין אף מגבלה על היקף הייצור (ראו בעמ' 127-126 לפרוטוקול עדותו של מזור בבוררות שצורף כנספח 50 לתצהירו של בוריס).
69. יתרה מכך, אין לשעות לטענה של הנתבעות לפיה הן כביכול אמונות על שיווק וקידום המוצר ולכן מצאו לנכון להתקשר בהסכמים האמורים עם החברה הסינית. אין חולק כי חברת E.O.M הציגה עצמה "מתמחה בתחום השיווק של חברות ומוצרים ייחודים ברחבי העולם")סעיף 4 להסכם) וכי התובעת שכרה את שירותיה לשם תפקידה זה, וכפי שהעיד חנן בעדותו בבית המשפט: "בשביל זה לקחנו אותם, לא בשביל דבר אחר. קודם כל אך ורק בשביל השיווק" (ראו בעמ' 82, שור' 10-9 לפרוטוקול הדיון).
ברם, דווקא טענתן זו של הנתבעות עומדת להן אפוא לרועץ, שהרי המרחק בין שיווק המוצר לצורך קידום הפצתו ומכירתו ובין העברתו של מידע סודי הקשור במוצר והידע הטכנולוגי הגלום בו, רחוק הוא כמזרח ממערב. אין במאמצי השיווק הלגיטימיים של המוצר דבר וחצי דבר עם מכירת רישיון הפטנט לצד שלישי שקיבל לידיו את היכולת לייצר את המוצר בעצמו. והרי ממילא טענותיהן של הנתבעות בדבר המשגת העסקה עם החברה הסינית כעסקת שיווק "נטו" דינן להידחות ולו ממקרא חטוף של ההסכם המשלים, לפיו התחייבה חברת מזור למסור לידיה של החברה הסינית את קוד המקור של המוצר, אשר לבטח לא היה נחוץ אילו בעסקה כשרה של "שיווק" עסקינן.
70. נוכח כל האמור לעיל, ברי כי התנהגותן זו של הנתבעות במכירת רישיון הפטנט וקוד המקור לחברה הסינית יש בה הלכה למעשה העברת לב ליבו של המיזם המשותף לידיים זרות ללא הסכמה, ובניגוד להוראות ההסכם המפורשות והמוחלטות. התנהלות זו עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם משנת 2011 כהוראות סעיפים 8-6 לחוק התרופות.
לעניין זה, אין נפקא מינה שהודעת הביטול מצדה של התובעת נשלחה לנתבעות עובר למועד חתימת הסכם רישיון הפטנט עם החברה הסינית. ברי כי במכירת הגרעין הטכנולוגי של המוצר והזכויות לסחור בו, מאחורי גבה של התובעת אשר ניטשה כסומא בארובה, הפרו הנתבעות, אף באופן בוטה, את ההסכם.
71. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם אעיר כי מסקנתי זו מתחזקת נוכח פסק הבוררות המקיף והממצה של השופט בדימוס א' זמיר אשר קבע כי בהתקשרותה עם החברה הסינית מסרה חברת מזור את כלל הסודות המסחריים והידע המקצועי של המיזם המשותף; כי רישיון הפטנט לא מגביל את החברה הסינית למכור את המוצר במחיר כזה או אחר באופן שעלול לפגוע במיזם המשותף ולנגוס ברווחיו, וכי פעולותיהן של הנתבעות למול החברה הסינית היוו את המסמר האחרון בארון הקבורה של המיזם (פסקאות 27-24 לפסק הבוררות). אמנם פסק הבוררות אינו מהווה מעשה בית דין, במובן זה שממצאיו אינם מחייבים את בית המשפט הדן בהליך זה, וממילא הבורר לא הכריע בסוגיית הפרת הסכם המיזם המשותף אלא התייחס אך למנגנון ההיפרדות הקבוע בסעיף 45 להסכם דנן. ברם, אין לכחד כי הדברים הנכוחים שנאמרו שם יפים בהחלט גם לענייננו בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעות.
72. אוסיף לכך כי בענייננו אני סבורה כי התנהלותם של הנתבעות נגועות בחוסר תום לב בכל הנוגע לקיום הסכם המיזם המשותף. ודוק, עיקרון תום הלב הוא עיקרון יסוד בשיטת המשפט, החולש על כלל ענפיה וזרועותיה [ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (נבו 19.6.2023) וההפניות שם]. את עיקרון תום הלב, הקבוע הן בסעיף 12 לחוק החוזים בנוגע לשלב הטרום חוזי והן בסעיף 39 לחוק החוזים ביחס לתקופה החוזית, אין לפרש על פי קנה מידה מוסרי אידיאלי, אלא על פי קנה מידה של התנהגות אנושית, תוך איזון בין מקורו האתי והמוסרי של עיקרון תום הלב לבין צרכי המסחר. מכוחו של עיקרון זה נדרשת התחשבות בזולת ובאינטרסים שלו, אך בלא הזנחת האינטרסים של הצד הפועל [גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 70 (מהדורה רביעית 2019) (להלן: "שלו וצמח")]. על כן, לא כל התנהגות בלתי הולמת במישור האתי-מוסרי תעלה בהכרח כדי חוסר תום לב במישור המשפטי הפוזיטיבי [ע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1) 617, 636 (1979)].
אשר לחוזי יחס, שהם כאמור חוזים ארוכי טווח המושתתים על מערכת יחסים נמשכת בין הצדדים, נקבע כי לגביהם יש להחיל את דרישת תום הלב אף ביתר שאת [שלו וצמח, בעמ' 78; ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, בפסקאות 53-51 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (נבו 6.7.2011)].
73. בענייננו, הנתבעות פעלו בניגוד גמור להוראות ההסכם ומאחורי גבה של התובעת, בעוד שלאורך ההליכים המשפטיים המשיכו להציג את העסקה למול החברה הסינית בכסות עסקה טובה והכרחית למיזם המשותף, על אף שדה פקטו עסקת העברת רישיון הפטנט וקוד המקור של המוצר סתמה את הגולל על חזון המיזם המשותף. ובמילותיו של בוריס: "המיזם כמו שחלמנו שיקום בזמן הזה כבר לא נראה שהוא יקום, לכן אמרתי שזה לוטה בערפל" (עמ' 27, שור' 24-23 לפרוטוקול הדיון).
אכן, לא ברור האם ישנה היתכנות לשיקומו של המיזם או שמא "הסוסים כבר ברחו מהאורווה". כך או כך, אני סבורה כי התנהלותן של הנתבעות שעה שהעבירו את המידע הטכנולוגי במוצר אותו פיתחה בעצמה, מהווה התנהלות בחוסר תום לב.
74. חרף זאת, נראה כי הנתבעות לא הפנימו את חומרת מעשיהן, משעה שפרסבורגר בעדותו סבר כי המוצר הוא "שלנו" (ראו בעמ' 97, שור' 16-11 לפרוטוקול הדיון) חרף העובדה כי הנתבעות החזיקו אך ב-50% מהזכויות הקנייניות במוצר וכי התובעת היא הגורם אשר שקד על פיתוחו של המוצר ואין בלתו. לא זו אף זו, לשאלה האם מסירת המידע הטכנולוגי של המוצר לחברה הסינית הוא מהלך לגיטימי ענה מר פרסבורגר כך: "בתוקף היותנו 50 אחוז מהמיזם הזה, לגיטימי בעיניי היה, דרך אגב זה מה שהיה צריך להיות מההתחלה. אנחנו משווקים, אנחנו אלא שקובעים את..." (עמ' 130, שור' 11-10 לפרוטוקול הדיון). למותר לציין כי נוכח האמור לעיל לא מדובר בפעולה לגיטימית כלל ועיקר מאחר והיא נגדה את הוראות ההסכם המפורשות ואת ציפיותיה הסבירות של התובעת כשותפה לפרוייקט המשותף שנטלו עליהם שני הצדדים.
יש לזכור כי עסקינן בחוזה ארוך טווח לשילוב ידיים בין שלוש חברות עסקיות לצורך קידומו של מיזם משותף וחדשני בתחום הרפואי. ברם, בהתנהלותן של הנתבעות, דומה כי הן חטאו לאמונתה של שותפתה לדרך ואף לא ניתן עוד לשקם את האמון בין הצדדים, וכתוצאה מכך, ומכל האמור לעיל, יש לבטל את הסכם המיזם המשותף וכך אני מורה.
75. לקראת סיום הדיון בחלק זה של פסק הדין אתייחס בקצרה לטענתן של הנתבעות לפיה התובעת היא זו שהפרה את הסכם המיזם המשותף עוד בטרם העסקה למול החברה הסינית יצאה אל הפועל. הנתבעות טוענות כי בוריס הוא זה אשר הפר את ההסכם עוד בשנת 2016 משעה שנשלחה על ידי בוריס הודעה על ביטול המיזם. כמו כן, נטען על ידי הנתבעות, כי מפאת היחסים העכורים ששררו בין הצדדים עשה בוריס כל שלאל ידו בכדי למכור את המלאי שנותר במחסני התובעת בכל מחיר ובניגוד לאינטרס של המיזם (פסקאות 17-11 לסיכומי הנתבעות).
76. טענה זו דינה להידחות מאחר ואין בה ממש. בטיעונן זה התייחסו הנתבעות למכתב שנשלח על ידי התובעת ביום 23.5.2016, בטרם נשתכלל הסכם רישיון הפטנט עם החברה הסינית (נספח 35 לתצהירו של בוריס). ברם, סעיף 14 לאותו המכתב ממש מציין ברחל בתך הקטנה כי "לאור הפרותיה היסודיות של הקבוצה את הסכמות הצדדים כמפורט לעיל, הרי שככל שלא יוסכם על מנגנון להפרדות הצדדים, מרשתי תודיע על ביטול אותן הסכמות ותפעל למיצוי מלא זכויותיה על פי דין, לרבות תעתור לשיפוי נזקיה." משמע כי עסקינן אלא בהתראה "על תנאי" ולא בהכרזה על ביטול ההסכם לאלתר.
בנוסף על כך, ונוכח הידרדרות היחסים בין התובעת לבין הנתבעות ושיתוקו של הפרוייקט המשותף כפי שנטען על ידי הצדדים עצמם, ברי כי התובעת תשאף "להציל" את המיזם שנמצא באותו עת במבוי סתום, על דרך מכירת המכשירים שנותרו בידיה. ממילא התובעת לא חילקה את המוצר "בחינם" כפי שניסו לצייר זאת הנתבעות, ובלאו הכי לא ברור כלל ועיקר כיצד מכירתו של המוצר עומדת בניגוד לאי אלו מהוראותיו של הסכם המיזם המשותף. ככל והנתבעות סברו "בזמן אמת" כי המוצר נמכר במחירי הפסד, הרי היה עליהן למלא את תפקידן ולאתר קונים פוטנציאליים במחירים הולמים.
77. נוכח האמור, מובן מאליו כי עם ביטולו של ההסכם המסקנה המתבקשת היחידה היא כי יש להורות על העברתן של כל הזכויות במוצר לידיה הבלעדיות של התובעת כמבוקש על ידה, וכמי שעומדת מאחורי פיתוחו של המנגנון הטכנולוגי של המוצר. אכן, עם חתימת ההסכם עוד בשנת 2011 חתמו הצדדים על נספח המחייב את נציגי התובעת לרשום מחצית מזכויות הקניין הרוחני במוצר (IP) על שם הנתבעות (נספח 1 לכתב ההגנה המתוקן וכן ראו גם את הצהרת היזמים בסעיף 5.1 להסכם עם חברת מ.ד.ס שצורף כנספח 4 לכתב התביעה המתוקן). ברם, לאחר ביטולו של החוזה כדת וכדין אזי יש להורות על השבת המצב לקדמותו, דהיינו להחזיר את הבעלות המלאה במוצר למפתחת המוצר בהתאם למצב הדברים עובר להתקשרות ההסכמית בין הצדדים (ראו סעיף 9 לחוק התרופות).
78. התנגדותן של הנתבעות לעניין זה כפי שהובאה בסיכומיהן אינה משכנעת כלל ועיקר. הנתבעות טוענות כי בוריס הצהיר כי אין לו עניין בקניין הרוחני הקשור במוצר וכי התובעת עצמה מסרבת בפועל להגן על זכויותיה במוצר עוד טרם הסכם הרישיון עם החברה הסינית נחתם (פסקאות 20-19 לסיכומי הנתבעות). אלא מאי, הנתבעות מתעלמות מהצהרותיו המפורשת של בוריס לאורך עדותו לפיהן בכוונתו לנסות ולהוציא את חזון המיזם לפועל "מההתחלה" (ראו בין היתר בעמ' 54, שור' 23-22; עמ' 61, שור' 23-15; עמ' 62, שור' 8-1 לפרוטוקול הדיון).
לכאורה מוטב היה לו היתה מעוגנת הוראה מפורשת בהסכם ביחס לשאלת הבעלות בקניין הרוחני של המוצר בעת היפרדות הצדדים וסיום התקשרותם החוזית [ראו והשוו לפסק דינו של חברי השופט ג' גונטובניק בעש"א (מחוזי ת"א) 50544-10-19 טריפל פלוס בע"מ נ' גוליקלס בע"מ (נבו 27.10.2020)]. עם זאת, נוכח הנסיבות המצערות שהובילו להפרתו היסודית של ההסכם על ידי הנתבעות כפי שפורט לעיל בהרחבה, אין מנוס אלא להורות כי משבוטל ההסכם דנן התובעת היא בעלת מלוא הזכויות במוצר, והיא לבדה.
נזקיה של התובעת כתוצאה מהתנהלות הנתבעות
79. משהגענו עד הלום, נפנה כעת לדיון בסעדים הנוספים שהתבקשו על ידי התובעת, ובפרט בנוגע לרכיביהם הכספיים. התובעת הציבה תביעתה על שלושה אדנים עיקריים: (1) זכאותה של התובעת לתקבולים אשר התקבלו ויתקבלו כפועל יוצא מהעסקה עם החברה הסינית. (2) התחשבנות עם הנתבעות בגין מכירות המיזם, עלויות הייצור ועמלות המכירה. (3) פיצוי התובעת בגין עלות עריכת מחקר קליני חדש. להלן נדון בטיעונים אלו כסדרם.
80. ראשית, התובעת טוענת כי היא זכאית למחצית מהסכומים שהתקבלו בפועל בידי הנתבעות בגין הסכם הרישיון, קרי סך של 75,000 דולר המהווה מחצית מהתשלום על סך 150,000 דולר ששילמה החברה הסינית לנתבעות בגין אותו הסכם. למעשה הנתבעות לא חולקות על כך והודו כי התובעת רשאית לקבל לידיה כמחצית מפירות העסקה (פסקאות 135 ו-167 לתצהירו של פרסבורגר). עם זאת, בעת ובעונה אחת, טוענות הנתבעות, כי הסכום שנותר בידיהן כתוצאה מהעסקה האמורה עומד על סך של 121,500 דולר בלבד, וזאת לאור תשלום מס למדינת סין בשיעור של 10% מתקבולי העסקה, קרי 15,000 דולר, וכן נוכח קיזוז סך של 13,500 דולר למר שלומי שוורץ אשר שימש כמתווך בין הצדדים לאותה עסקה.
דא עקא, לא ניתן לקבל את הסתייגויותיהן אלה של הנתבעות מחמת מספר טעמים. תחילה נציין כי טענות אלו לא בא זכרן בכתב ההגנה המתוקן אלא נזכרו לראשונה בתצהירו של פרסבורגר (ראו שם בפסקאות 134-133 וכן בנספחים 22 ו-23 לתצהירו). משכך, מדובר בהרחבת חזית אסורה ופסולה ללא קבלת אישורו של בית המשפט או של הצד שכנגד [ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 202 (מהדורה שלוש עשרה 2020)]. יוזכר כי לנתבעות ניתנה הזדמנות לתקן את כתב הגנתן בד בבד עם האישור שניתן לתובעת לתקן את כתב התביעה מטעמה. כך אכן נעשה על ידי הנתבעות עוד בשנת 2019, הרבה לאחר העסקה למול החברה הסינית וקבלת התמורות בגינה. על כן, לא ניתן להתייחס לטענות חדשות ומשמעותיות שעיקרן הפחתת הסכום שנתקבל באותה העסקה שנטענו אך במסגרת תצהיר שהוגש בשלהי שנת 2021.
אף בהתעלם משינוי החזית, הרי שהנתבעות לא צירפו אסמכתא המציגה את ניכוי המס הנטען אלא אך תדפיסי חשבון בנק שנתקבלו בגין העסקה עם החברה הסינית (נספח 22 לתצהירו של פרסבורגר). אשר להוצאות המתווך, הרי שהתובעת לא הייתה מודעת לשכירת שירותיו ולא ניתנה לה ההזדמנות לקחת חלק בעסקה או להשפיע בדרך מסוימת על שיעור התשלומים בעבור התיווך.
בנוסף, וזה העיקר, אין בהוצאות שהוציאו הנתבעות במהלך העסקה על מנת לפגוע בזכותה של התובעת לקבל את חלקה במסגרת ההסכם למכירת הטכנולוגיה של המוצר שהיא פיתחה בעצמה. בלאו הכי מדובר בעסקה "שנולדה בחטא" תוך הפרה של הסכם המיזם המשותף ולכן אין כל הצדקה להפחית את הסכומים שהוציאו הנתבעות במסגרתה על חשבון התקבולים המגיעים לתובעת. והרי לו טרחו הנתבעות ליידע את התובעת בדבר העסקה, סביר להניח שהיא כלל לא הייתה מגיחה לעולם באופן שלא היה מצריך כלל הוצאות תיווך או מיסוי. משכך, בהקשר זה אין לנתבעות אלא להלין על עצמן ועל עצמן בלבד.
81. בסיכומיה עתרה התובעת לחייב את הנתבעות אף בסכומים נוספים ששיעורם ייקבע לפי שיקול דעתו של בית המשפט נוכח הוראות בהסכם הרישיון שעניינן בתקבולים עתידיים בגין מכירת המכשירים על ידי החברה הסינית. אלא מאי, התובעת לא סיפקה אסמכתאות שיש בהן להצביע על סכומים כאלו ואחרים שהתקבלו בידי הנתבעות כתוצאה מהמערכת ההסכמית עם החברה הסינית, ובהיעדר ראיות לכך, לא ניתן לחייב את הנתבעות בגין סכומים אלו.
כמו כן, במסגרת סיכומיה התובעת ביקשה לפסוק סכומים נוספים לטובתה, אשר לא היתה מניעה לכלול אותם לו היתה עותרת בבקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, וכן עתרה התובעת בבקשה לפיצול סעדים על מנת שיתאפשר לה לתבוע פירות נוספים שהיו או שיהיו לנתבעות מן העסקה עם החברה הסינית. דא עקא, טיעונים אלו נזכרו לראשונה במסגרת הסיכומים ולכן אף הם מהווים הרחבת חזית אסורה בניגוד לדין ולכן יש לדחותן, כפי שנדחו טענותיהן של הנתבעות שהובאו לראשונה אך במסגרת תצהירו של פרסבורגר. ממילא לא ניתן להיעתר לסעדים שלא נתבקשו במסגרת כתב התביעה המתוקן.
נוכח האמור, יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 75,000 דולר, אשר במעמד הגשת כתב התביעה המתוקן, לפי התובעת, מסתכם בסך של 279,000 ₪.
82. שנית, התובעת עתרה לחייב את הנתבעות בגין סכומי מכירות המיזם, עלויות הייצור ועמלות המכירה. נטען כי בתחילת הדרך הסכם המיזם המשותף הציג עלויות נחזות של כ-29 דולר עד 32 דולר ליחידה (סעיף 14 להסכם), אך הן לא כללו עלויות נלוות אחרות לייצור המכשירים, לרבות עלויות אריזה, שינוע ושילוח המוצר כמו גם טיפול כללי בענייני רגולציה ופטנטים. ממילא, טוענת התובעת, כי במעמד חתימת הסכם המיזם המשותף תכננו הצדדים להקים חברה משותפת, אך משזו לא הוקמה, אזי נאלצה התובעת לשאת במלוא עלויות הייצור לבדה. לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת תחשיבים שערכה על סמך אסמכתאות בדבר היקפי המכירות ועלויות הייצור בפועל למשך שנות חיי המיזם המשותף (ראו נספחים 31, ו-64-62 שצורפו לתצהירו של בוריס). מנגד, הנתבעות לא הגישו תחשיב הסותר לכאורה את הממצאים שהציגה התובעת, כפי שאימת זאת פרסבורגר בחקירתו (עמ' 158, שור' 5-1 לפרוטוקול הדיון).
אף על פי כן, וכפי שכבר הבהרתי לצדדים במהלך הדיון, מעמדם הראייתי של התחשיבים הללו לוקה בחסר מן העובדה הפשוטה שהם לא מהווים דוחות כספיים ערוכים ומבוקרים כדבעי על ידי רואה חשבון (ראו גם בעמ' 70-63 לפרוטוקול הדיון). משכך, ישנו קושי בהתחקות אחר הסכומים המדויקים שבמוקד ההתחשבנות בין הצדדים, ובין היחס שבין עלויות ייצור המכשירים לבין הרווחים אשר חולקו דה פקטו שווה בשווה בין התובעת לבין הנתבעות.
83. מכל מקום, אין צורך להכריע בנושא על סמך תחשיבי התובעת בלבד מאחר ושני הצדדים הסכימו להעביר את הסוגייה להכרעתו של משרד רואה החשבון "רן שטוק יעוץ ניהולי ועסקי" (להלן: "שטוק"), כפי שהוצע על ידי הנתבעות אשר גם נשאו בשכר טרחתו של המומחה (להסכמת התובעת ראו בפסקה 46 לסיכומי התובעת, ולהסכמת הנתבעות בשמו של פרסבורגר ראו בעמ' 118 לפרוטוקול הדיון).
חוות הדעת נערכה על ידי שטוק בחודש פברואר לשנת 2016 (נספח 19 לכתב התביעה המתוקן). בקצירת האומר, חוות הדעת סברה כי הסכם המיזם המשותף מעלה לא מעט סימני שאלה לגבי אופן ההפעלה, ההתחשבנות, הדיווח, המעקב והבקרה בין הצדדים. חוות הדעת ניתחה את עלות הטיפול במוצר, ועל סמך ניסוי קצר והערכת מומחה, הגיעה למסקנה כי התוספת המחושבת לעלות ייצורו של כל מכשיר עומדת על סך 8.3333 ₪, ובהנחה שיוצרו עד למתן חוות הדעת 8,375 יחידות אזי עלות הייצור הכוללת הינה 69,790 ₪.
בנוסף, חוות הדעת סברה כי יש להתחשב גם בעלות החלקית של אחזקת החברה (קרי התובעת) בסך של 3,000 ₪ לחודש, דהיינו 36,000 ₪ לשנה, ובראי ארבע שנים (2015-2011) מדובר בסך כולל של 144,000 ₪ לפני מע"מ. בסך הכל, לפי חוות הדעת, זכאית התובעת להכרה בהוצאות בגין המיזם בסך כולל של 213,790 ₪ ללא תוספת מע"מ.
חוות הדעת לא הסתפקה בכך, ואף קבעה כי נוכח העיכוב בייצורן של 1,000 היחידות הראשונות, הנתבעות זכו להחזר השקעתן במיזם באיחור ניכר של כשנתיים וחצי ועל כן הן זכאיות לפיצוי בגין 12.5% מסכום ההלוואה, קרי 45,000 ₪. עוד הוסיפה חוות הדעת כי הנתבעות הוציאו הוצאות מכיסן במהלך השנים אשר הן זכאיות להחזר בגינן בסך של 62,400 ₪ לפני מע"מ. בסך הכל הכירה חוות הדעת בזכאותן של הנתבעות לסך כולל של 107,400 ₪ ללא תוספת מע"מ.
84. התובעת התנגדה וטענה כי חוות הדעת חורגת מגדר המנדט שנמסר לשטוק מאחר והיא התיימרה להכריע בשלל המחלוקות וההתחשבנויות בין הצדדים, להבדיל מהכרעה הספציפית לעניין הוצאות הייצור של המוצר בלבד. טענה זו של התובעת דינה להתקבל ולו מחמת העובדה שהנתבעות לא עתרו לחייב את התובעת בגין הסכומים שנזקפו לטובתן בחוות הדעת, לא במסגרת טענת קיזוז בכתב ההגנה המתוקן ולא במסגרת סעד כספי במסגרת כתב התביעה שכנגד המתוקן.
יתרה מכך, חוות הדעת כלל לא מפרטת כיצד היא הגיעה לסכומים האמורים בהינתן שסעיף 15 להסכם הקובע בין היתר שעל התובעת לייצר 1,000 יחידות מוכנות לשיווק תוך 120 יום לא קובע מנגנון מסוים לפיצוי הנתבעות בגין חריגה ממגבלת הזמנים. כמו כן, לא ברור מדוע הוצאות הנתבעות במהלך חיי המיזם המשותף הן רלוונטיות לצורך הוצאות ייצור המוצר, שהרי המכשירים יוצרו לכל אורך הדרך על ידי התובעת (מאחר וחברה משותפת של הצדדים לא הוקמה בסופו של יום). משאלו הם פני הדברים אני מקבלת אפוא את ממצאי חוות הדעת באופן חלקי, כך שהתובעת תהא זכאית להכרה בהוצאות ייצור המוצר בסך של 213,790 ₪ ללא מע"מ, ובסך כולל של 250,134 ₪ כולל מע"מ, ללא קיזוז או הפחתה לטובת הנתבעות.
85. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להתייחס לטענותיה הנוספות של התובעת בדבר עלויות נוספות שהוציאה התובעת ושלא נזכרו בחוות הדעת בדבר מכשירים נוספים שנמכרו לאחר הכנתה של חוות הדעת. ממילא בכתב התביעה המתוקן שהוגש כ-3 שנים לאחר הפקתה של חוות הדעת עתרה התובעת בגין רכיב ההוצאות לסעד כספי בסך של 250,850 ₪ בלבד. מאחר ובין כה וכה זכתה התובעת בכמעט מלוא הסכום לו עתרה, פשיטא כי אין טעם לפתוח את הצוהר לחישובים נוספים כאלו ואחרים בסוגיית עלויות הייצור.
86. לבסוף, התובעת עותרת לחייב את הנתבעות בסך של 779,500 ₪ בגין העלויות הכרוכות בעריכתו של מחקר קליני חדש מטעמה, לאחר שלטענתה תוצרי המחקר הרפואי שסיפקה חברת מדיקלי אינם מספקים ואינם נאותים, כי כלל לא ניתן לערוך בהם שימוש, וכי למעשה המחקר כולו עוקר מתוכן באופן המחייב את עריכתו של מחקר חדש ונוסף ביחס למוצר.
לעומת זאת, הנתבעות טוענות כי אין שחר לטענות אלה משעה שבוריס חתם אף הוא יחד איתן על הצעת המחיר והזמנת העבודה המפורטת של המחקר. כך נטען על ידי הנתבעות כי משעה שכל תפקידן היה לשווק את המוצר הרי שלא ניתן להטיל עליהן את מלוא האחריות בגין כישלון המיזם כטענת התובעת.
רכיב זה בתביעתה של התובעת דינו להידחות מן הטעמים אשר פורטו לעיל בדבר טענותיה של התובעת להפרת ההסכם על ידי הנתבעות עקב כישלון המחקר הקליני לכאורה. כאמור שם, הצדדים סיכמו כי יפעלו יחדיו לעריכתו של מחקר קליני מקיף לטובת קידום המוצר. אין בכוחה של העובדה כי הנתבעות הן שהתקשרו עם הגורמים המתאימים לעריכת המחקר כדי לעמוד לה לרועץ. מכל מקום, עורכי המחקר (חברת מדיקלי ופרופ' שמר) לא זומנו ולא נחקרו בבית המשפט כך שלא ניתן להסיק ממצאים פוזיטיביים מחייבים ביחס לנאותות תוצרי המחקר. ממילא אין להידרש לטענתה זו של התובעת מאחר ומחקר חדש כלל עוד לא נערך מטעמה, ולכן הסכומים להם היא עותרת לא יצאו מכיסה בפועל.
אי לכך, לא ניתן לחייב את הנתבעות בסכומים שבכלל לא שולמו על ידי התובעת לגורם כזה או אחר נכון למועד כתיבת שורות אלה.
87. סיכומם של דברים עד כה – מן המקובץ לעיל מסקנתי היא כי יש להיעתר לשניים מהרכיבים הכספיים להם עתרה התובעת בתביעתה, דהיינו סך של 279,000 ₪ בגין תקבולי מכירת רישיון הפטנט לחברה הסינית ועוד סך של 250,134 ₪ בגין עלויות ייצור המוצר במסגרת המיזם המשותף, ובסך הכל - 529,134 ₪.
התביעה שכנגד
88. לאחר כברת דרך זו, ולאחר ההכרעה המקיפה בתביעתה של התובעת, עתה נידרש לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעות. למען נוחות הקריאה, אמשיך להתייחס בחלק זה לתובעות שכנגד כ"נתבעות" ולנתבעת שכנגד כ"תובעת".
89. בקליפת אגוז נזכיר כי במסגרת התביעה שכנגד טענו הנתבעות כי יש לחייב את התובעת בנזקים שהיא גרמה להן לאור מעשיה ומחדליה, נוכח התנהלותה החד צדדית בכל הקשור לייצור המוצר והפצתו ונוכח הפרת חובתה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל הנוגע להסכם המיזם המשותף.
90. אציין מיד כי בעקבות התנהלותן חסרת תום הלב של הנתבעות והפרתן את ההסכם בין הצדדים, כפי שתואר לעיל בפרוטרוט, אזי מחמת טעם זה הן עומדות בפני משוכה לא פשוטה בעתירתן לחייב את הצד שנפגע מהפרתן את החוזה לשאת בנזקיהן והוצאותיהן. ודוק, ככל והנתבעות מבקשות להסתמך על מערכת היחסים ההסכמית שהופרה על ידן לשם קבלת סעד, אזי ישנו קושי ניכר לפצותן לאחר התנהלותן בחוסר תום לב משווע במסגרת אותה מערכת הסכמית ממש. ראו בהקשר זה את דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839-838 (1980):
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת..."
(ההדגשות אינן במקור מ.ע.א).
משכך, הפרתן את הסכם המיזם המשותף והתנהלותן בחוסר תום לב עומדת לנתבעות לרועץ.
91. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן אדון בתביעת הנתבעות לגופה. אקדים מסקנה לדיון ואומר כבר עתה כי דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.
92. בפתח הדברים אומר כי למרבה הפלא, מעיון בסיכומי הנתבעות נלמד כי אין בפיהן כל פירוט ביחס לעילות אשר הצמיחו לשיטתן את זכאותן לסעדים שהתבקשו בתביעה שכנגד, וטענותיהן הסתכמו רובן ככולן בכפירה בטענות התובעת לעניין התביעה המקורית. יתרה מכך, רק בחלקו האחרון של הסיכומים הציגו הנתבעות (התובעות שכנגד) מעין "רשימה" בדבר הסכומים הכספיים אשר הן דורשות מן התובעת לשלם, וזאת ללא כל פירוט או הנמקה שקדמה לכך במסגרת הסיכומים, והכל בגדר דרישות ללא תימוכין וטענות בעלמא.
93. לא זו אף זו, בהשוואה מדוקדקת למול כתב התביעה שכנגד המתוקן נמצא כי הסכומים שנזכרו בשולי הסיכומים והסכומים שהתבקשו בתביעה שכנגד אינם מתיישבים זה עם זה. והרי בכתב התביעה שכנגד המתוקן העמידו הנתבעות (התובעות שכנגד) את תביעתן בסך של 1,025,263 ₪. ברם, בסיכומיהן דרשו הנתבעות (התובעות שכנגד) לחייב את התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם להן סך של 1,209,714. יתרה מכך, בסיכומיהן זנחו הנתבעות (התובעות שכנגד) סעדים מסוימים שנתבקשו במסגרת התביעה שכנגד המקורית (בין היתר, הסעד למתן החשבונות והתביעה בגין אובדן רווחים בשל טרפוד התובעת את העסקה מול המפיץ הסיני). לבסוף, הנתבעות (התובעות שכנגד) עתרו לחייב את התובעת בגין אי אלו סכומים שלא בא זכרם במסגרת הסעדים להם עתרו הנתבעות (התובעות שכנגד) במסגרת כתב התביעה שכנגד המתוקן. על רקע האמור אתייחס בקצרה לרכיבים הכספיים שנזכרו "ברשימה" כסדר הופעתם בסיכומי הנתבעות (התובעות שכנגד), בבחינת "עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון".
94. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 272,317 ₪ כולל מע"מ בעד מכירה של 875 יחידות לברנע בחודש יוני 2016: הנתבעות (התובעות שכנגד) טענו כי בשלהי שנת 2015 התקשרה התובעת (הנתבעת שכנגד), באופן חד צדדי וללא הסכמתן עם ברנע לצורך הפצת המוצר מבלי להעביר לידיהן את הרווחים מן המכירות בניגוד להסכמות בגדר המיזם המשותף. עם זאת, בכתב התביעה המתוקן תבעו הנתבעות (התובעות שכנגד) בגין עילה זו סכום של 244,988 ₪ בלבד, וממילא לא תמכו רכיב זה בתחשיב מטעמן המפרט אודות ההתחשבנות הנ"ל. כל שצורף הוא התכתבויות דואר אלקטרוני בין הצדדים ביחס לסוגייה זו ולא מעבר (ראו נספח 18 לכתב התביעה שכנגד המתוקן).
משכך, לא ניתן להיעתר לסעד זה על בסיס תשתית עובדתית וראייתית לקונית וחסרה. בלאו הכי, כפי שסברתי לעיל, מכלול ההתחשבנויות בין הצדדים בגין חלוקת רווחי מכירת המוצר לאורך השנים מצא ביטויו אך בחוות דעתו של שטוק ולא באי אלו מסמכים אחרים שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם ותצהיריהם.
95. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 21,499 ₪ כולל מע"מ בעד 150 יחידות שסופקו לברנע: רכיב זה נזכר לראשונה בסיכומי הנתבעות (התובעות שכנגד) באופן העולה כדי הרחבת חזית ולכן דינו להידחות אך מחמת טעם זה לבדו. ממילא לא מובן מדוע מדובר ברכיב שונה מן הרכיב הקודם ולמה הוא התבקש בנפרד. למותר לציין כי גם כאן הנתבעות (התובעות שכנגד) לא טרחו לצרף אסמכתאות אשר יש בהן כדי לשפוך אור על דרישתן זו. עוד נוסיף כי ישנו קושי אינהרנטי בהתחקות אחר התחשבנות זו בין הצדדים בנוגע להסכמים מול מפיצים שלישיים מבלי שהעדים מטעם הצדדים נחקרו על כך במסגרת הדיון בבית המשפט ומבלי שזומנו כל העדים הרלוונטיים.
96. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 150,165 ₪ כולל מע"מ בעד תשלומים לשחזור תיק הייצור: הנתבעות (התובעות שכנגד) טענו כי מאחר והתובעת (הנתבעת שכנגד) סירבה למסור לידיהן את תיק הייצור של המוצר, אזי הן נאלצו "בלית ברירה" לשחזר את תיק הייצור על דרך של "הינדוס לאחור" באופן שהצריך עלויות כבירות, והכל למען העסקה מול החברה הסינית. לכן, לטענת הנתבעות (התובעות שכנגד), גם לאחר קיזוז הסכומים אשר צריכות הן להשיב לתובעת (הנתבעת שכנגד) במסגרת אותה עסקה, הרי שבמכלול הדברים נותרה התובעת (הנתבעת שכנגד) חייבת להן סכום כסף משמעותי.
אכן, סעיף 9 להסכם המיזם המשותף קובע כי "החברה מצהירה כי בידה תיק מוצר מלא – אשר העתקו יצורף כנספח "4" להסכם זה." משמע, הצדדים סיכמו בשלב חתימת ההסכם כי תיק הייצור יצורף להסכם לעיון הנתבעות. אלא מאי, הנתבעות (התובעות שכנגד) לא טרחו ליתן הסבר מספק בדבר הסכומים העצומים אשר גולמו במאמצי שחזורו של תיק הייצור של המוצר (וגם כאן אסמכתאות לא מצאו דרכן לכתבי הטענות של הנתבעות). אף לא ברור מדוע בסיכומיהן הסכום שנותר בו כדי לחייב את התובעת (הנתבעת שכנגד) הועמד על סך של 150,165 ₪ בעוד שבכתב התביעה שכנגד המתוקן סיכמו הנתבעות (התובעות שכנגד) נזק זה בשיעור של 120,000 ₪ בלבד. "קפיצות" אלו בסכומים ללא הסבר המניח את הדעת (ולמעשה ללא הסבר כלל) לכשעצמה מעוררת אי נוחות, לשון המעטה.
יתרה מכך, הפעולה שהצריכה את שחזור תיק הייצור לטענת הנתבעות (התובעות שכנגד) עצמן היא אותה עסקה אשר בעצם הוצאתה אל הפועל הפרה מניה וביה את הסכם המיזם המשותף. אי לכך, לא ניתן להיעתר לבקשת הנתבעות (התובעות שכנגד) מאחר ובהתקשרותן בהסכם הרישיון גדעו הן הלכה למעשה את חיי המיזם המשותף וסתמו את הגולל על כל שיתוף פעולה עתידי עם התובעת (הנתבעת שכנגד). משכך, ברי כי אין מקום להיעתר לדרישתן של הנתבעות (התובעות שכנגד) לחייב את התובעת (הנתבעת שכנגד) לשאת בעלויות שחזור תיק הייצור מכוחו של הסכם שדרש בראש ובראשונה את נאמנותן של הנתבעות כלפי המיזם המשותף.
97. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 607,377 ₪ כולל מע"מ עבור מכירות לחברת מ.ד.ס וחברת ב.ד. סיגמא: לשיטת הנתבעות (התובעות שכנגד), התובעת (הנתבעת שכנגד) הפרה את ההסכם שכרתו הצדדים במשותף עם חברת מ.ד.ס וסירבה להעביר לידי הנתבעות (התובעות שכנגד) את הסכומים המגיעים להן בגין מכירות יחידות המוצר לחברת מ.ד.ס. ואולם, במסגרת כתב התביעה שכנגד המתוקן רכיב כספי זה הועמד על סך 385,150 ₪ בלבד, ויש לתהות מדוע בסיכומי הנתבעות (התובעות שכנגד) "תפח" הסכום הנדרש וכמעט הכפיל עצמו. למעשה במסגרת סיכומיהן כרכו הנתבעות (התובעות שכנגד) רכיב זה ביחד עם דרישתן לחייב גם את חברת ב.ד סיגמא, אשר היא החברה בבעלותו של ברנע, כפי שמשתקף מחתימתו של האחרון במסגרת התכתבויות הדואר האלקטרוני עם מזור (ראו נספח 33 לתצהירו של בוריס). אי לכך, לא ברור מדוע הסכומים נזכרו בנשימה אחת שעה שמדובר בחיובים שונים המכוונים לשתי ישויות עצמאיות ונפרדות.
בנוסף על כך, ובדומה לרכיבים כספיים נוספים להם עתרו הנתבעות (התובעות שכנגד) במסגרת ההתחשבנויות בין הצדדים, גם כאן לא שעו הנתבעות לצרף לתיק בית המשפט כל תחשיב חשבונאי מתאים ממנו ניתן ללמוד על מהות הסכומים הניצבים בבסיס דרישותיהן הכספיות. כל שהצביעו עליו הנתבעות (התובעות שכנגד) היו הסכמי ההפצה עצמם, כמו גם הפניות להתכתבויות בין הצדדים אשר אינם מלמדים דבר וחצי דבר על אותם סכומים, וכן הפניות למסמכים בלתי קריאים, בלתי ברורים ובלתי רלוונטיים כלל ועיקר (ראו נספח 17 לכתב התביעה שכנגד המתוקן).
98. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 155,035 ₪ אשר שולמו למשרד עו"ד ברסלר על חשבון חלקה של התובעת לשם שימור הפטנטים שהינם נכס של הפרוייקט: רכיב זה נזכר לראשונה בסיכומי הנתבעות (התובעות שכנגד) וללא מתן הזדמנות לתובעת (הנתבעת שכנגד) להגיב על הנטען לאורך ההליך אלא אך בסיכומי התשובה. על כן, אף רכיב זה מהווה הרחבת חזית אסורה ופסולה שבגינה לא ניתן להיעתר למבוקש. כך או כך, טענה זו נטענה בעלמא ללא הסבר, ללא קבלות וללא אסמכתאות אשר יש בהן כדי לבסס ראשיתה של עילה בנושא.
99. חיוב התובעת (הנתבעת שכנגד) בסך של 428,571 ₪ כולל מע"מ על פי נתונים שנמסרו על ידי התובעת בשנים 2019-2016: אף טענה זו לא בא זכרה במסגרת כתבי הטענות של הנתבעות (התובעות שכנגד), ולמעשה ממקרא הטיעון בסיכומיהן כלל לא ניתן לרדת לסוף דעתן בעתירתן זו. למותר לציין שגם בנקודה זו לא טרחו הנתבעות (התובעות שכנגד) להפנות את בית המשפט לאי אלו אסמכתאות ומסמכים רלוונטיים.
100. נוכח כל האמור לעיל, דינן של כל דרישותיהן הכספיות של הנתבעות לעיל להידחות. ממילא אין צורך להידרש לסעדים כאלו ואחרים שנזנחו בסיכומי הנתבעות ושלמצער התייתרו כליל.
סוף דבר
101. נוכח כל שפורט לעיל בהרחבה סיכומם של דברים הוא כדלהלן:
א. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו הנתבעות הפרו את הסכם המיזם המשותף הפרה יסודית ומשכך דינו של ההסכם בין הצדדים להתבטל.
ב. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל הזכויות במוצר מוקנות לתובעת בלבד ומשכך היא זכאית לפעול לבדה (ביחסים שבינה לבין הנתבעות) לייצור, שיווק ומכירה של המוצר ולמלוא ההכנסות ממכירתו.
ג. התביעה על רכיביה הכספיים מתקבלת בחלקה במובן זה שהנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 529,134 ₪ הן בעבור תקבולים שנתקבלו מן העסקה עם החברה הסינית והן בגין עלויות ייצור המוצר בהן נשאה התובעת. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
ד. התביעה שכנגד נדחית על כלל חלקיה.
ה. הנתבעות (התובעות שכנגד) תשאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסכום האגרה כפי ששולמה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 150,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. מצאתי כי הסכום הנ"ל משקף את השקעתה של התובעת ובא כוחה בהליך דנן בהתאם לחשבוניות שסיפקה התובעת ושהופקו לעו"ד שפינדל, וכן בהתאם להיקף הסעדים שנפסקו בפועל לטובת התובעת וביחס למורכבות ההליך והתנהלותם של הצדדים במהלכו (ראו לעניין זה את תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
המזכירות תסגור את התיק.
המזכירות תדוור העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.