תא (חי') 837-08-20 המאיר בע"מ נ' מילועוף אינטגרציית פטם אגש"ח בע"מ

בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 837-08-20 המאיר בע"מ נ' מילועוף ושות' ואח'

לפני כבוד השופט חננאל שרעבי

תובעת המאיר בע"מ ח.פ. 512039389 (בפירוק)
ע"י ב"כ עוה"ד אליהו בן עזרא

נגד

הנתבעת מילועוף אינטגרציית פטם אגש"ח בע"מ מ. א 550010060
ע"י ב"כ עוה"ד יונתן פרידמן

פסק דין
1. עסקינן בתובענה כספית, בעילות חוזיות, נזיקיות ועשיית עושר, על סך של 8,994,593 ₪, שהוגשה ביום 2.8.2020.
רקע
2. התובעת היא חברה פרטית בע"מ, המצויה בהליכי פירוק. התובעת עסקה בתקופת פעילותה באספקת שירותי שחיטה והשגחת כשרות עבור מפעל העופות של הנתבעת.
לפי הנטען בכתב התביעה, התובעת הוקמה בשנת 1994 ביוזמת הנתבעת, לצורך התקשרות עימה לאספקת שירותי שחיטה וכשרות. כפועל יוצא כל עובדי התובעת עבדו עבור הנתבעת.
3. הנתבעת היא אגודה שיתופית העוסקת בגידול, ייצור ושיווק עוף ומוצריו, ומפעילה ומחזיקה את משחטת מילועוף.
4. התובענה דנן הוגשה תחילה בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 30.11.20, ובהמשך הועברה לבית משפט זה, כבית המשפט המוסמך מבחינה מקומית.
5. במקור, לתובענה היו שני נתבעים נוספים (ההסתדרות ומנכ"ל הנתבעת בזמנים הרלוונטיים, מר שוקי בשן) אך אלה נמחקו במסגרת ההליך, ונותרה בו רק הנתבעת.
טענות התובעת בכתב התביעה
6. לטענת התובעת, התובענה דנן הוגשה על מנת לפצותה בשל סיום ההתקשרות החוזית שלא כדין, בין התובעת לבין הנתבעת (להלן גם: "הצדדים"), כמפורט להלן:
א. בתאריך 7.1.2005 חוּדש הסכם ההתקשרות בין התובעת לנתבעת (להלן: "החוזה"). בהתאם לחוזה, התובעת ביצעה עבודתה בתמורה לרווח תפעולי, שנגזר מההפרש שבין התמורה שקיבלה התובעת לבין שכרם של עובדיה, לפני הפחתת הוצאות שוטפות ושכר מנהלהּ. התשלום חושב לפי מספר העופות שנשחטו, וכך גם חושב שכרם של מרבית העובדים (השוחטים).
ב. בהתאם לחוזה התקשרו התובעת והנתבעת החל משנת 1994 ועד ליום 18.12.2014 (מועד בו בוטל החוזה) באופן רציף, כך שהתובעת סיפקה לנתבעת ולה בלבד, את כל שירותי השחיטה והכשרות, לרבות הכשרת שוחטים, משגיחי כשרות ובודקי סכינים והסמכתם ברבנות; תיאום עובדים לעבודה במשחטה על פי היקף דרישת הנתבעת; פיקוח במפעלי הנתבעת; עמידה בדרישות הרבנות ודאגה לכלל הזכויות הסוציאליות של השוחטים ומשגיחי הכשרות.
ג. מתחילת תקופת ההתקשרות בשנת 1994 ועד לחודש יולי שנת 2014 לא הייתה לנתבעת כל טענה באשר להתנהלות התובעת, שסיפקה את כל דרישות הנתבעת לשביעות רצון מלאה. בשנת 2013 ועקב שינוי בדרישות הרבנות, עלה שכר השוחטים ביותר מעשרה אחוזים. את ההפרש שילמה התובעת לעובדיה, והמתינה כי הנתבעת תשיב לה את הסכום, שעמד על 725,000 ₪ נכון ליום 31.12.2013, אך סך זה לא שולם נכון למועד הגשת התובענה דנן.
ד. הנתבעת שמה לה למטרה, לנכס לעצמה את התובעת שסיפקה לה שירותים, ולבצע העסקה ישירה של עובדי התובעת באמצעות הנתבעת. משנדחו הצעות הנתבעת לרכישת התובעת, החלה הנתבעת בדרישות להעלאת כח האדם אצל התובעת והכשרת שוחטים נוספים, ומנגד גרמה ל"ייבוש" התובעת על ידי הפחתה סדרתית של אספקת העופות לשחיטה. כל זאת על מנת לגרום למרמור בקרב עובדי התובעת. לצורך כך, העבירה הנתבעת עופות לשחיטה לחברת זוגלובק. בכך ביצעה הנתבעת הפחתה בשכרם של עובדי התובעת וגרמה לתסכול בקרבם.
ה. בחודש מאי 2014, לאחר שחלפה תקופה במהלכה עובדי התובעת קיבלו משכורות שהלכו ופחתו כתוצאה מההפחתה המכוונת במספר השחיטות, החליטו עובדי התובעת להצטרף לארגון "כח לעובדים (לגביו נתייחס להלן) במטרה לשפר את תנאי העסקתם. עובדי התובעת הקימו ועד על מנת לנהל מו"מ עם התובעת והנתבעת. ביום 10.7.2014 החלו במשא ומתן, כאשר מספר ימים לפני כן דיווחה על כך התובעת לנתבעת וביקשה התייחסותה, מאחר שהיה ברור כי התובעת לא מסוגלת להיענות לכל דרישה לשינוי תנאי העסקת העובדים מבלי שהנתבעת תאשר זאת ותישא בעלויות אלה.
ו. הנתבעת ביקשה לנצל את המצב לתכנוניה וכבר בימים 8.7.2014 ו- 9.7.2014 הוציאה לתובעת מכתבים, שמטרתם להביא לביטול החוזה ביניהן ולחייב על הנזקים שייגרמו לה. זאת כדי להצדיק המשך העברת העופות לשחיטה אצל קבלנים אחרים, ובהמשך לקחת חלק במשא ומתן (בין התובעת לעובדיה) מתוך כוונה למשוך את הזמן ולסכל את המשא ומתן האמור, עד שתוכשר הדרך לנתבעת לבטל את החוזה עם התובעת, ולגזול את פעילותה לעצמה.
ז. הנתבעת הודיעה כי היא מוכנה לשלם תוספת לשכר העובדים במערך הכשרות בתובעת בסך 8% (להלן: "התוספת") וכי סך זה ישולם רטרואקטיבית מחודש אפריל 2014, ברם התוספת לא סיפקה את עובדי התובעת. התובעת עדכנה את הנתבעת בתשובת העובדים אך הנתבעת עמדה במפגיע על עמדתה וסירבה להפצרות התובעת לשיפור נוסף בתנאי השכר של העובדים – תוך שמותירה את התובעת חסרת אונים ויוצרת סכסוך עבודה מכוון בינה לבין עובדיה.
ח. בנסיבות המתוארות, ונוכח העובדה כי מנכ"ל התובעת, מר גדי בן שלוש (להלן: "גדי") ציין בפני הנתבעת כי אינו יכול להזרים כספים על חשבונו, לחצה הנתבעת על התובעת וגדי למכור לה את התובעת בסך מוצע של 1.4 מיליון ₪, כאשר לטענת התובעת שווייה עמד אז על כ- 6 מיליון ₪.
ט. ביום 13.7.2014 שיגר ועד עובדי התובעת, מכתב שסיכם את התנהלותה חסרת תם הלב של הנתבעת והאיומים כלפי התובעת ועובדיה מאז שהתארגנו. לאחר שלא סופקו דרישות עובדי התובעת, נקטו הם בעיצומים שכללו שתי אספות עובדים בנות 30 דק' כל אחת. ביום 20.7.2014 השיבה הנתבעת לעובדי התובעת, כי המעסיק היחידי של העובדים היא התובעת, והנתבעת לא מתערבת באופן כלשהו בהתארגנות עובדי התובעת. בהמשך ולאחר שלא נענו דרישות העובדים, הגיעו העובדים ביום 10.8.2014 והודיעו על שביתה מעבודתם, במחאה על תנאי עבודתם.
י. עוד באותו יום, 10.8.2014, שלחה הנתבעת לתובעת מכתב הפסקת התקשרות על אתר, בשל השביתה שנקטו עובדי התובעת. בה בעת ובאותו יום ממש, פנה מנכ"ל הנתבעת לעובדי התובעת ודחף אותם להיקלט כעובדים במישרין בנתבעת, תוך תשלום תמורה מועדפת, בתנאי שיעזבו את ארגון העובדים ויצטרפו לעבודה אצל הנתבעת בתנאי ההסכם הקיבוצי שחל בנתבעת ותחת חסות ההסתדרות. מדובר בהצעה שלא בא זכרה כאשר התובעת ניהלה מו"מ עם הנתבעת, ולאחר שרק שבועיים קודם לכן ביום 20.7.2014, כתב מנכ"ל הנתבעת לאותם עובדים, כי התובעת היא המעסיק הבלעדי שלהם.
יא. התובעת הוציאה באותו יום, 10.8.2014, צו מבית הדין הרבני המחייב את הנתבעת להשיב את העובדים לעבודה ולא להביא במקומם עובדים אחרים – מה שמראה כי השביתה לא הייתה אמורה להיות יותר ממספר שעות ולכל היותר יום אחד.
יב. הנתבעת סיכלה את ההסכם עם התובעת, כאשר הזמינה משטרה לעובדים וסילקה אותם ממקום העבודה והביאה עובדים אחרים במקומם, תוך שפנתה לאותם עובדים שסולקו ושידלה אותם להצטרף לתעסוקה ישירה אצל הנתבעת.
יג. ביום 14.8.2014 פנו עובדי התובעת ביחד עם ארגון העובדים לבית הדין לעבודה בבקשה למנוע את הפסקת העסקתם בהתאם למכתב הנתבעת מיום 10.8.2014. בו ביום, 14.8.2014, שלחה התובעת מכתב לנתבעת בו הבהירה כי התנהלותה חסרת תום לב ואינה מקובלת, ומהווה קיום חוזה שלא בתום לב והתעשרות שלא כדין עקב פעולותיה להקמת מחלקת שחיטה עצמאית המבוססת על פעילות התובעת ועובדיה – וביקשה כי תחדל מהתנהלותה זו.
יד. ביום 21.8.2014 נעתר בית הדין לעבודה ופסק כי שלושת הצדדים – התובעת, הנתבעת ועובדי התובעת – ינהלו משא ומתן בתום לב במשך שישים ימים באשר להעסקת עובדי התובעת. נטען כי היה ברור שככל שייווצר מצב של קליטת עובדי התובעת אצל הנתבעת, הרי שמדובר בתשלום תמורה שהייתה צריכה לשלם הנתבעת לתובעת בגין העברת פעילותה מתוקף ההסדר בכתב, ומכללא של שנים, מתוקף אופי היחסים בין הצדדים, הכשרת העובדים, מוניטין וכו'.
הנתבעת חשפה את חוסר תם לבה עת הצהירה בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה, כי היא מוכנה לקלוט את עובדי התובעת כעובדיה ובכך למעשה להיענות לדרישתם להעלאת השכר. לא במקרה, סמוך לאחר הדיון, פנה מנכ"ל הנתבעת למנכ"ל התובעת גדי והציע לו לסיים את העניין בתשלום בסך 1.4 מיליון ₪.
טו. בהתאם להחלטת בית הדין לעבודה, ניהלו הצדדים משא ומתן במשך מספר חודשים, מאוגוסט ועד דצמבר 2014. אלא שהיה מדובר במשא ומתן למראית עין בלבד, מאחר שהנתבעת לא ניהלה את המו"מ בתום לב ואף הרעה את הצעתה הראשונית שניתנה לתובעת, והכל במטרה לסכל את ההסכם ולהשתלט על פעילות התובעת.
טז. ביום 18.12.2014 התקבל במשרדי התובעת מכתבה של הנתבעת, במסגרתו הודיעה הנתבעת על הפסקת ההתקשרות עם התובעת לאלתר. נטען כי הנתבעת תכננה צעד זה מראש ומתוך היערכות, כאשר ברור לה כי מנכ"ל התובעת (גדי) מצוי בחסרון כיס וכי תלוי בתשלומי הנתבעת, וכאשר היה ברור כי יש הסכמה מצד העובדים לקבל 8% תוספת, ולאחר שהתישה את העובדים על ידי הפניית העופות לשחיטה במשחטות אחרות.
יז. באותו יום 18.12.2014, שיגרה הנתבעת מכתב אף לעובדי התובעת, במסגרתו הציעה להם כי יועסקו ישירות על ידה תוך צירופם להסתדרות הכללית, בתנאים שכבר ידעה כי מוסכמים על עובדי התובעת. נטען כי הגם שהיה בידי הנתבעת לסיים את הסכסוך, היא בחרה לגזול את עסקה של התובעת, לאחר עשרים שנות טיפוח, כאשר כבר אין הצעה על הפרק מטעמה לשלם עבורו לתובעת.
יח. התובעת פנתה לבית המשפט ביום 24.12.2014 בבקשה למתן צו מניעה זמני. דיון בבקשה נקבע ליום 11.1.2015. בתקופה זו, פעלה הנתבעת בחוסר תום לב – הן כשסירבה לשלם לתובעת סך של 573,665 ₪ עבור מתן שירותי שחיטה שקיבלה ממנה בתאריכים 1.12.2014 ועד 18.12.2014; הן כאשר חתמה עם עובדי התובעת על הסכם ביום 8.1.2015, לפיו העובדים יועברו לעבוד בהעסקה ישירה אצל הנתבעת. בבוקר הדיון בבקשת צו המניעה לעיל, הוצג ההסכם החתום בין הנתבעת לעובדים ובכך נוצר מעשה מוגמר קודם למתן ההחלטה בבקשה לצו מניעה, ומסיבה זו בוטל צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית המשפט.
יט. הנתבעת למעשה "רכשה" את פעילות התובעת אך לא שילמה את התמורה בגין העברת הפעילות, לרבות המוניטין, ונהנית מהפסד הכנסותיה של התובעת עד היום, אותן גזלה בעושר ולא במשפט. הנתבעת נהגה כחברה בריונית תוך הפרה בוטה של הסכמים, ולראיה – בחודש ינואר 2015 הודיעה הנתבעת לזוגלובק על הפסקה חד צדדית של ההסכם ביניהן, מאחר שעם קליטת עובדי המשחטה אין לה עוד צורך בשירותי השחיטה של זוגלובק; זוגלובק, כך נטען, הגישה תביעה נגד הנתבעת על סך שמונה וחצי מיליון ₪, שעודנה מתבררת בבית המשפט.
כ. עילות התביעה של התובעת בתובענה דנן הן כדלקמן:
חוזיות;
נזיקיות;
עשיית עושר ולא במשפט;
כא. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת לנזקים בסכום כולל של 8,994,543 ₪, אותם נפרט ונבחן להלן, כשנעסוק בנזקי התובעת הנטענים.

טענות הנתבעת בכתב ההגנה
7. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי מדובר בתובענה "שערורייתית" וכי יש לדחותה, מהטעמים הבאים:
א. עילת התביעה כולה נסמכת על אירועים שהתרחשו בשנת 2014 או לפניה. באותה שנה הוגשה על ידי התובעת, בגין אותם אירועים, תובענה לבית משפט שלום בחיפה (ת"א 51334-12-14). התובעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית ובחודש אוקטובר 2017, בחרה התובעת שלא להמשיך בהליכים והתביעה נמחקה בהסכמה וללא צו להוצאות. עצם ההחלטה להגיש את התובענה דנן, בגין אותה מסכת אירועים ממש, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. חוסר תום לב כזה עולה כדי השתק שיפוטי ומחייב סילוק התביעה על הסף.
ב. חלוף הזמן פוגע קשות ביכולת הנתבעת להתגונן מפני התביעה וגורם לה נזק ראייתי של ממש. למשל, בכתב התביעה הועלתה טענה כי מר און ברזילי, מנכ"ל תשלובת מילואות (שהנתבעת שייכת אליה), הגיש הצעה לרכישת התובעת בסך של 1.4 מיליון ש"ח. למרבה הצער מר ברזילי, שאמור היה לשמש כעד מטעם הנתבעת, הלך לעולמו בנובמבר 2020 עקב מחלת קורונה.
ג. התובעת הינה חברה בפירוק, מצב הגורם לכך שיכולה לנהל הליך ארוך ולהטריד את הנתבעת, לתבוע סכום גבוה פי ארבע מסכום התביעה המקורית (שהוגשה כאמור לבית משפט שלום) ולבסוף לאחר דחיית התביעה לא תוכל הנתבעת לגבות את המגיע לה.
ד. התביעה דנן נטולת עילה, וההשקפה הבסיסית עליה היא מבוססת מנוגדת לכלל היסודי, לפיו חוזים יש לקיים. במוקד התביעה עומד סיום ההתקשרות בין הצדדים שיחסיהם הוסדרו בהסכם, לפיו כל צד להסכם רשאי להביאו לסיום בהודעה של שישים יום מראש; בנוסף איפשר ההסכם להביא את סיומו בהודעה קצרה בנסיבות מסוימות. הנתבעת פעלה בדיוק בהתאם לזכויותיה על פי ההסכם, כדין, ולא חייבת בפיצוי כלשהו לתובעת בגין כך.
ה. החל מחודש יולי 2014 הפרה התובעת את ההסכם מספר פעמים, ברקע סכסוך בין התובעת לעובדיה. ההפרות גרמו נזקים כבדים לנתבעת, ונוכח הפרות אלה, קמה לנתבעת הזכות להביא לסיום ההסכם באופן מיידי, לאחר שהתריעה על כך בפני התובעת. צד שמסיים כדין הסכם עם הצד שכנגד, לא חייב בפיצויו.
ו. לאחר סיום ההסכם, נקלטו עובדי התובעת שרצו בכך לעבודה אצל הנתבעת; הדבר נעשה בחסות בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בהליך שכלל את התובעת, ההסתדרות והנתבעת. לאחר שהתובעת כשלה במגעיה עם העובדים ולא הגיע עמם להסכם, פעלה הנתבעת בהתאם למתווה שגובש על ידי בית הדין לעבודה וקלטה את העובדים; אין בכך משום הפרה כלפי התובעת, והנתבעת לא "אשמה" בקריסתה כפי שהציגה בכתב התביעה.
ז. הסכומים הנתבעים בתובענה דנן מהווים שיא של עזות מצח, עת נגרמו נזקים של מיליוני ₪ לנתבעת, עוד מהעיצומים שננקטו בחודשים יולי-אוגוסט בשנת 2014, ובעקבותיהם הודיעה הנתבעת כדין על ביטול ההסכם ביום 10.8.2014. חרף זאת, ובחסות בית הדין לעבודה, הסכימה הנתבעת להשעות את ביטול ההסכם, מתוך תקווה כי התובעת תצליח להגיע להסדר עם עובדיה; משנתברר כעבור ארבעה חודשים, בדצמבר 2014 שלא עלה בידי התובעת להגיע להסדר עם העובדים ואלה פתחו שוב בעיצומים שהסבו לנתבעת נזקים במיליוני ₪, הביאה הנתבעת את ההתקשרות עם התובעת לסיומה באופן סופי.
ח. גם אילו זכאית התובעת לסכום כלשהו מהנתבעת, תטען הנתבעת כי נוכח הנזקים שנגרמו לה ולאור זכות הקיזוז העומדת לה (ולה היא טוענת), אין התובעת זכאית לסכום כלשהו. לנתבעת עומדות עילות מוצקות לתביעה שכנגד, אך נוכח העובדה כי התובעת היא חברה בפירוק, לא פעילה וחסרת נכסים, לא תהיה תועלת כלשהי בהגשת תובענה כעת, והטענות הרלבנטיות תיטענה במסגרת תיק זה כטענות קיזוז.
ט. כאמור לעיל, כתוצאה מהפרת ההסכם עם התובעת, נגרמו לנתבעת נזקים כבדים אשר יש לקזז בערכם הריאלי אל מול הנזקים הנטענים והמוכחשים בכתב התביעה (הנתונים המספריים בערכי המחצית השנייה של שנת 2014):
1. תשלום למשחטות חיצוניות עבור שירותי שחיטה – 668,918 ₪ עבור חודש אוגוסט 2014; 3,782,308 ₪ עבור חודש דצמבר 2014.
2. עלות הובלת העופות לשחיטה במשחטות החיצוניות – 536,000 ₪.
3. מכירת עופות חיים אותם לא היה ניתן לשחוט לשוק החי במחיר מופחת – 2,659,500 ₪ עבור חודש אוגוסט 2014; 742,596 ₪ עבור חודש דצמבר 2014.
4. השמדת עופות שלא נשחטו בפרק הזמן הקבוע בתקנות – 411,684 ₪.
5. נשיאה בעלות של מאות עובדי הנתבעת שלא יכלו לבצע את עבודתם כתוצאה מהשבתות עובדי התובעת – מיליון ₪.
סה"כ כעשרה מיליון ₪.
י. ביום 8.1.2015 קיזזה הנתבעת כדין, "דרישה לתשלום חשבון חודש דצמבר 2014" ששלחה התובעת, בגין חלק מהנזקים שהסבו לה הפרת ההסכם כמתואר לעיל. במסגרת כתב ההגנה, נתנה הנתבעת הודעת קיזוז כנגד כל סכום שייקבע כי התובעת זכאית לו, מול כל הסכומים להם זכאית הנתבעת כאמור לעיל.
יא. סיום ההתקשרות בין הנתבעת לתובעת נעשה כדין, משהפרה התובעת הפרה יסודית של ההסכם (סעיפים 5.2 – 5.6 להסכם). הנתבעת נתנה לתובעת שתי התרעות לפני ביטול ההסכם, הראשונה ביום 23.7.2014 והשניה ביום 15.12.2014, ואף הסכימה להשעות את הודעת סיום ההתקשרות מאוגוסט 2014, אולם חרף זאת, השיבושים והשביתות בתובעת נמשכו ואף החריפו. בנסיבות אלה אין ספק כי סיום ההתקשרות על ידי הנתבעת נעשה כדין ובהתאם לזכותה של הנתבעת מכח הוראות החוזה.
כתב התשובה של התובעת
8. בכתב תשובתה לכתב ההגנה של הנתבעת, חזרה התובעת על עיקרי כתב תביעה, והוסיפה כדלקמן:
א. בכל הקשור לתביעה הקודמת נגד הנתבעת, באי כחם של הצדדים עשו הכל כדי לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט ובלבד שלא יוגשו תצהירים בתיק. בסופו של יום, הוסכם על מחיקת ההליכים (תביעה ותביעה שכנגד) ללא הגשת תצהירים ומבלי שהובאו ראיות, מבלי למנוע מהתובעת להגיש תובענה חדשה בבוא העת. עיקר התביעה שהוגשה בשנת 2014 היה להשיג צו מניעה זמני למניעת העסקת עובדי התובעת אצל הנתבעת; הנזקים הכספיים של התובעת לא התגבשו במועד הגשת התובענה דאז. הסוגיות מהן הורכב הסכסוך בין הצדדים כלל לא נדונו לגופן; אין במחיקת התובענה משנת 2014 שום השתק שיפוטי כטענת הנתבעת.
ב. טענת אי יכולתה של הנתבעת להתגונן בחלוף השנים היא טענת סרק, הואיל וכל המידע היה מצוי ברשותה בעת הרלבנטית כמו גם היום. העובדה כי עד מטעם הנתבעת נפטר בפתאומיות לאחר הגשת התובענה דנן, אין בה להעיד כי היה בעצם הגשת התובענה הנוכחית כדי לגרום לנתבעת נזק.
כמו כן לא התיישנו שום עילות מעילות התובענה כפי שנטען בכלליות ובסתמיות על ידי הנתבעת, והתביעה דנו הוגשה על סכומי נזק כפי שראוי שתוגש ועל בסיס חוות דעת חשבונאית וחשבונית לאחר שהתגבש הנזק.
ג. לנתבעת היה חלק עיקרי ביוזמה לפרק את התובעת, על מנת שזו תתקשה להגיש את התובענה דנן נגדה.
ד. אין מדובר רק בסיומו של הסכם בין הצדדים, כטענת הנתבעת, אלא השאלות הן:
האם ההסכם הסתיים כדין אם לאו?
מהי משמעות החלטת הנתבעת להקים תשתית חדשה משלה של עובדים חדשים לרבות הכשרתם?
משמעות הצבת מכשולים מכוונים מצד הנתבעת ו-"מריחת זמן" בניהול משא ומתן עם התובעת לצורך סיכול ההסכם, וגזלת פעילות התובעת ללא תשלום תמורה כמקובל בשוק.
ה. באשר לנזקים הנטענים על ידי הנתבעת – חובתה של הנתבעת להוכיח ולשכנע כי נגרמו לה עצמה נזקים כנטען וכי אלה קשורים סיבתית לתובעת, וכי אלה נזקים בני קיזוז; עול ההוכחה והשכנוע להוכחת הנזק ושיעורו, המוכחשים כשלעצמם, מוטל על כתפי הנתבעת מהחל ועד כלה. השיקולים באי הגשת תביעה שכנגד שמורים עם הנתבעת, ולא יכולים לשמש טענות נגד לחבותם כלפי התובעת. מדובר בהוצאות, ככל שיוכחו, שאינן קשורות לתובעת או לפעילותה, ואשר נגרמו ברשלנותה של הנתבעת; הנתבעת בכל מקרה הייתה מוציאה הוצאות אלו ללא קשר לתובעת, והם חלק מניהול שגרתי של עסקיה, שהנתבעת בחרה להוציא כחלק ממאבקה בתובעת. התובעת לא עשתה מעשים שיש בהם לגרום לנזק הנטען.
ו. הסכם יש לקיים באופן הדדי על ידי שני הצדדים; אין אי קיום חובה אחת של התובעת (כנטען כלפיה), מאפשר אי קיום חובה אחרת בהסכם מצד הנתבעת. ברור כי אי קיום התחייבויותיה של הנתבעת לשלם לתובעת על פי ההסכם את התמורה המיועדת לעובדי התובעת, בהכרח יוביל לעיצומים זמניים שיתרצו את ביטול ההסכם.
אף אם סיום ההתקשרות בין הצדדים נעשה כדין, טענה המוכחשת, אין בכך כדי לפגוע בתובענה דנן ולנזקים שגרמה הנתבעת לתובעת, כמפורט בתובענה.
ז. לעניין טענת ההתיישנות שטוענת הנתבעת, מדובר בטענה כללית ולא מפורטת; לא חלה כל התיישנות בתובענה דנן משום שעילת התביעה נולדה ביום 31.12.2013 – המועד בו הייתה אמורה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 725,000 ₪. התובענה דנן הוגשה קודם שחלפו שבע שנים ממועד היווצרות העילה.
סיכום כתבי הטענות
9. אם נסכם את טענות הצדדים בתמצית שבתמצית נאמר כך:
התובעת טוענת כי ביטול החוזה עִמה על ידי הנתבעת נעשה שלא כדין, תוך הפרתו על ידה ובמטרה ליטול את הכנסות התובעת ונכסיה (בעיקר עובדים מיומנים בתחום השחיטה והכשרות). כל זאת הביא לביטול ההסכם ולנזקי התובעת הנטענים.
מנגד הנתבעת טוענת, כי ביטול החוזה והפסקת ההתקשרות עם התובעת נעשה בדלית ברירה, וכ"שהגיעו מים עד נפש" על רקע הפרות חוזרות ונשנות של החוזה שבין הצדדים. הפרות שבאו לידי בעיצומי עובדי התובעת והשבתות שנקטו בהן, במסגרתם לא ניתנו לנתבעת שירותי שחיטה וכשרות על ידי התובעת, במטרה לשפר את תנאי העסקתם אצל התובעת. הכל תוך גרימת נזקים ניכרים לנתבעת. מכאן כי ביטול החוזה נעשה כדין. לאחר ביטול החוזה, נקלטו עובדי התובעת שרצו בכך, לעבודה אצל הנתבעת, בהתאם להמלצת בית הדין לעבודה.
דיון והכרעה
10. סבורני שאלה השאלות הדורשות הכרעה בתובענה דנן:
א. האם ביטול החוזה על ידי הנתבעת נעשה כדין?
ב. האם התובעת הוכיחה נזקיה?
ג. האם הנתבעת הוכיחה את נזקיה, וזכאותה לקיזוזם?
שאלה א' – ביטול החוזה על ידי הנתבעת
11. בשביל להשיב כיאות על שאלה זאת, נחלקהּ למספר נושאי משנה כדלקמן:
א. הרקע להקמת החברה התובעת;
ב. יחסי הצדדים בהתאם לחוזה עד לחודש יולי 2014;
ג. ההתרחשויות בחודש יולי 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים;
ד. ההתרחשויות בחודש אוגוסט 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים, ביטול החוזה והקפאת הביטול;
ה. ההתרחשויות בחודש דצמבר 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים, וביטול החוזה סופית ביום 18.12.2014 על ידי הנתבעת;
ו. שיקולים זרים של הנתבעת בסיום ההתקשרות עם התובעת;
הרקע להקמת התובעת
12. סבורני כי אין מחלוקת בין הצדדים, כעולה מסיכומיהם, שהרקע להקמת התובעת הוא כדלקמן:
א. עד שנת 1994 השוחטים, כעשרה במספר, בכללם גדי, עבדו במישרין אצל הנתבעת. דא עקא שהעסקה ישירה של השוחטים על ידי הנתבעת לא היה לה פשוט, אלא מורכב, נוכח דרישות הרבנות בהקשר של השחיטה והשוחטים, שהנתבעת לא הייתה בקיאה בהן.
ב. במצב דברים זה החליטה הנתבעת בשנת 1994 לעודד את גדי להקים חברה שתספק לנתבעת שירותי שחיטה וכשרות. לשם כך הנתבעת הכשירה והדריכה את גדי בהקמת החברה התובעת, ואף העניקה לו מענק של 50,000 ₪ לשם כך.
ג. בסופו של דבר החברה התובעת, המאיר בע"מ, הוקמה ביום 23.10.1994, כשבעל המניות והדירקטור היחיד בה הוא גדי (מידע על פרטי חברה מרשות התאגידים הוגש כנספח 5 למסמכי התביעה).
ד. ביום 19.10.1994 נחתם החוזה הראשון שבין התובעת לנתבעת (כארבעה ימים טרם רישום התובעת בפועל כחברה בע"מ) למתן שירותי שחיטה וכשרות (החוזה צורף כנספח 6 למסמכי התביעה);
חוזה זה חודש ביום 7.1.2005 (נספח 7 לנספחי התביעה), והוא שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים לתובענה דנן;
הסעיף בחוזה שיעמוד במוקד דיוננו בתובענה זאת, הוא סעיף 25 להסכם שלשונו כדלקמן:
"25. מוסכם ומוצהר כי:
25.1. אם תפר החברה (התובעת – ח"ש) התחייבות כלשהיא מהתחייבויותיה כאמור בהסכם זה, ולא תתקן את ההפרה תוך 3 ימים משעה שיידרש לכך על ידי האגודה (הנתבעת – ח"ש) בין בכתב ובין בע"פ תהיה האגודה רשאית לבטל הסכם זה מיד ללא כל הודעה או התראה נוספת.
25.2 האמור בסעיף 25.1 לעיל לא יגרע מזכותה של האגודה על פי הסכם זה או על פי הדין לכל תרופה או סעד המגיעים לה.
25.3 תוקפו של הסכם זה מיום חתימתו ועד להודעה על ביטולו שתימסר בכתב על ידי הצד המבטל לפחות 60 ימים מראש.
25.4 צד יוכל להודיע למשנהו על סיום הסכם זה אף בהתראה קצרה מהאמור לעיל אם הדבר נובע מסגירת המפעל ו/או הפסקה של העבודות בו, באופן זמני או קבוע, בשל הודעה שלטונית על כך ו/או בשל שביתה או בשל השבתה הבאה למנוע נזקי שביתה, חלקית או מלאה".
ה. כאמור על אודות הרקע להקמת החברה התובעת אין מחלוקת. נפנה בנדון לסעיפים 1-2 לסיכומי התובעת וסעיפים 26-28 לסיכומי הנתבעת, על האסמכתאות ששם.
יחסי הצדדים בהתאם לחוזה עד לחודש יולי 2014
13. בנקודה זאת גם אין מחלוקת בין הצדדים, כעולה מסיכומיהם:
א. מאז חתימת החוזה הראשון ביום 19.10.1994 ועד לחודש יולי 2014, במשך כעשרים שנים, ההתקשרות בין הצדדים הייתה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
ב. בנדון נפנה לפרק א' לסיכומי התובעת, על האסמכתאות ששם, ולסעיפים 32-22 לסיכומי הנתבעת, על האסמכתאות ששם.
ההתרחשויות בחודש יולי 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים
14. האידיליה ביחסי הצדדים החלה "להיסדק" בחודש יולי 2014, ו"נשברה" סופית בחודש אוגוסט 2014. תיאור ההתרחשויות בחודשים אלה מובאים באור שונה על ידי כל אחד מהצדדים, ונתייחס לגרסאותיהם בנדון.
15. טרם שנבחן את גרסאות הצדדים להתרחשויות חודשים יולי-אוגוסט 2014 נקדים שלוש נקודות שהובילו, כך להתרשמותי, להתרועעות יחסי הצדדים:
א. בחודש אוגוסט 2012 הופעל, באמצעות מועצת הלול, הסדר ארצי בענף הפטם שמטרתו הייתה צמצום ייצור בשר עוף. הסדר זה נמשך עד לחודש ספטמבר 2015 (סעיף 19 לתצהיר עדותו הראשית של מר שוקי בשן (נ/3), ששימש כמנכ"ל הנתבעת במועדים הרלוונטיים לנו – להלן: "בשן").
כן ראו עדותו של בשן ביום 21.11.2022 עמ' 197-198 לפרו'.
כתוצאה מהסדר זה כל המשחטות, ומשחטת הנתבעת בכללן, עברו לארבעה ימי שחיטה בשבוע בלבד. עובדה זאת הגדילה את עליות הייצור של הנתבעת לעוף (להלן: "ההסדר").
בעקבות ההסדר הוציא בשן לגדי מכתב ביום 28.4.2013, כי הנתבעת לא תפצה את התובעת בגין ההסדר, והמעבר לארבעה ימי שחיטה בלבד.
ב. גדי בתצהירו ת/5 ציין, כי בשנת 2013, בעקבות שינוי בדרישות הרבנות, עלה שכר השוחטים ביותר מ-10%, אותו הייתה אמורה הנתבעת להשלים לתובעת, ולא עשתה כן;
בשן בתצהירו נ/3 ציין, כי בחודש אוגוסט 2013 אכן נדרשה התאמה בתמורה ששולמה לתובעת, ותמורה חדשה מעודכנת סוכמה בין הצדדים. זאת כעולה מנספח 4 לנ/3 נושא תאריך 27.8.2013. זאת התמורה ששולמה מאז לתובעת בעבור השחיטה מיני אז (בנדון אף צורפה כנספח 6 לנ/3 כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת, לשנת 2014).
הוסיפה וציינה הנתבעת בסיכומיה בנדון, לנוכח טענת התובעת כי לא שולם לה השכר המעודכן נשוא נספח 4 לנ/3, כי טענה זאת לא הוכחה, והיא מהווה טענה נגד מסמך בכתב לנוכח נספח 4 וכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת, שגולתה בהליך כאמור.
נעמוד על סוגיה זאת בהמשך.
ג. בשנת 2014, או בסמוך לכך, עובדי התובעת התאגדו, או ניסו להתאגד, תחת ארגון עובדים במשחטות בשם "כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי" (להלן: "כח לעובדים").
בנדון ראו ת/4, תצהירו של סבי עמר, ראש ועד עובדי התובעת שעבדו אצל הנתבעת (להלן: "סבי"), סעיף 12.1.
כפי שנראה להלן, כח לעובדים היה דומיננטי בסכסוך עבודה שהחל לתת אותותיו בחודש יוני 2014 ואילך ביחסי העובדים-תובעת, שהשפיע מדרך הטבע על התנהלות עובדי התובעת בעבודתם אצל הנתבעת.
סבי העיד ברורות, כי המוטיבציה של כח לעובדים בטיפול בעובדי התובעת לא היה מקומי (עובדי התובעת בלבד) אלא מוטיבציה ארצית בסכסוך הזה. הארגון רצה לאחד "תחת כנפיו" את כל עובדי המשחטות בארץ (עמ' 90 לפרו' שו' 21-24);
ביום 22.6.2014 שלח כח לעובדים מכתב לבשן נושא כותרת: "הודעה בדבר סכסוך בענף שירותי השחיטה הכשרה" (נספח 12 לנ/3) – (להלן: "מכתב הסכסוך").
בסעיף 6 למכתב הסכסוך פורטו העניינים שבסכסוך כדלקמן:
1. דרישת העובדים למשא ומתן להסדרת תנאי העסקה בענף;
2. פגיעה בזכויות העובדים, בשכרם ובתנאים הסוציאליים המגיעים להם;
3. דרישת עובדי מערך הכשרות לשיפור תנאי שכרם ובתנאי עבודתם;
4. דרישה למשא ומתן של כח לעובדים מול כלל המעסיקים למציאת פתרון מיטיב לכל הצדדים.
בסעיף 7 למכתב הסכסוך צוין כי נקבעה שביתה כללית של השוחטים ועובדי הכשרות במשחטות, החל מיום 6.7.2014 ובכל מועד נדחה אחר.
כבר כאן נציין את התרשמותנו, כי מרגע כניסת כח לעובדים לתמונה, איבדה התובעת, כמעבידה, כח משמעותי מהשפעתה על העובדים, שיותר נשמעו לכח העובדים ולנציגו בקרב עובדי התובעת (סבי), בין אם מרצון ובין אם מ"פחד" מכוחו של הארגון ו/או נציגיו.
נמחיש את הדברים:
1. גדי לא היה מעודכן בעיצומי עובדיו, דוגמת מועדי השבתות מתוכננות וכד' (עמ' 132 לפרו' שו' 19-36; עמ' 133 לפרו' שו' 1-3);
2. גדי הודה שעובדיו במועדי העיצומים ביולי 2014 כבר לא נשמעו לו, והודה באיבוד שליטה עליהם. אמנם גדי ניסה לייחס איבוד שליטה זה לנתבעת, בכך שלא שילמה לו כספים שהבטיחה (עמ' 134 לפרו' שו' 20-36), ברם המציאות מלמדת שהתובעת האשימה את כח לעובדים בעיצומי עובדיה החל מחודש יולי 2014 וכלה בחודשים אוגוסט ודצמבר 2014 כפי שנראה להלן.
בנדון נפנה למכתב בא כוח התובע עו"ד שי אולשיביצקי לכח לעובדים מיום 14.10.2014, בו "האשים" את הארגון האמור בדרישות סף מוגזמות, סחטניות, חסרות תום לב ובלתי ריאליות (נספח 24 לנ/3).
מנגד כח לעובדים השיב לעו"ד אולשיבצקי במכתב תשובה מיום 19.10.2014 (נספח 25 לנ/3) בו האשים את התובעת בפעולות בחוסר תום לב.
הרושם שהתקבל הוא כי התובעת, וליתר דיוק גדי, נקלע למאבק של כח לעובדים, שרצה בכל מאודו לארגן את כל שוחטי המשחטות בארץ תחת חסותו, כמתחרה להתאגדות העובדים במשחטות, כיתר עובדי המשחטות, תחת איגוד ההסתדרות (ראו בנדון עדותו של גדי עמ' 147 לפרו' שו' 11-36); כן ראו ת/4, תצהירו של סבי, סעיף 12.2).
הטיב לתאר את מצב הדברים סבי בעדותו הבאה:
"... מה שההלך רוח שהיה במפעל עצמו זה שגדי עמד בין הפטיש לסדן, דרשו ממנו הרבה, הוא לא יכל לספק כי לא היה לו כסף לתת, הם, היו משחקים ביניהם, של הורדת כוחות והיה צריך פעם לעשות, לשחק בין מה שנקרא, ישחקו הנערים לפנינו. עכשיו, זה היה הלך הרוח עד שבסוף ירדה התמונה הכללית... זה היה ההלך רוח הכללי..." (עמ' 73 לפרו' שו' 21-25).
כך גם תיאר בשן את מצב הדברים:
"... והכול התחיל מזה שכוח לעובד וסאבי שארגן את כל העניין הזה, היינו היום, עד היום באותו מצב. לא חשוב, היינו מתקוטטים אני וגדי אני מניח... על ההסכם המסחרי בינינו אבל לא היה משתנה שום דבר בעניין הזה, חד משמעית" (עמ' 223 לפרו' שו' 29-33);
גדי גם תיאר מצב דברים דומה, כשתיאר את מאבק כח לעובדים כרוצה להיות מייצג העובדים במשחטות, דבר לו התנגדה הנתבעת, שרצתה שההתאגדות של השוחטים ועובדי הכשרות תהא תחת ההסתדרות, כיתר עובדי הנתבעת.
בלשונו של גדי:
"... הם (הנתבעת – ח"ש) רצו למנוע שני וועדים, המפעל, כמפעל, אני הייתי בעד דעת המפעל דרך אגב, אני לא הייתי בעד כוח לעובדים, אני הייתי בעד שיפנו להסתדרות כולם ביחד, שתהייה אגודה אחת כולם ביחד, איזשהו התאגדות מסוימת. אבל הם (העובדים, באמצעות כח לעובדים – ח"ש) היו בשלהם, לא רצו לשמוע בשום פנים ואופן" (עמ' 147 לפרו' שו' 30-33);
כן ציין גדי:
"...כשהתחיל העיצומים, אמרו לי גדי, אתה אל תתערב בשביתות, אל תתערב בהפגנות, באסיפות מחאה, אסור לך כמעסיק. זכותם להתאגד, זכותם להתארגן, אל תפעל נגד ההתארגנות, לא פעלתי. אמרתי לוועד חבר'ה, תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מתערב, אני יודע לעבוד לפי ההסכם שלי. אתם תשבתו זה בעיה שלכם, לא שלי, זהו. וגם... כשהיו אסיפות מחאה, כל העופות נשחטו עד העוף האחרון, חוץ מה-10 לאוגוסט" (עמ' 139 לפרו' שו' 30-36);
גדי אף תיאר את כח לעובדים כארגון אנרכיסטי (עמ' 166 לפרו' שו' 8-9);
כאן החלה שליטתו של גדי בעובדיו להתרופף עד איבוד שליטה מלא. העובדים באותה עת נשמעו למאבק האגרסיבי של כח לעובדים להטבת תנאיי עבודתם ושכרם, הגם שהיו מודעים לסכנת ביטול החוזה שבין התובעת לנתבעת (ראו בנדון התראותיו של עו"ד אולשביצקי במכתבו לכח לעובדים המוזכר לעיל (נספח 24 לנ/3)).
להמחשה – עד התביעה ציון ממן, עובד של התובעת בשנת 2014 (אשר לעדותו נתייחס גם להלן), ציין כי את כל המידע ואת כל ההוראות בהתייחס למשא ומתן, העיצומים והשביתות קיבלו מוועד העובדים ששויך לכח לעובדים, ובעיקר מסבי, יו"ר ועד העובדים (עמ' 19 לפרו' שו' 17-21; עמ' 20 לפרו' שו' 26-29).
16. במה באו לידי ביטוי עיצומי התובעים בחודש יולי 2014?
בשן בתצהירו נ/3 בסעיף 24 פירט הדברים בציינו כדלקמן:
"... אנשים היו כבר מופרעים, לא מגיעים לעבודה, עושים בלגן, מוציאים מחלות בלי הפסקה, יוצאים לתאונות עבודה בלי הפסקה. הייתי מצד אחד, צריך לסיים את היום עבודה. מצד שני, גם ישיבות אתם. וזה היה מצב קשה מאוד, זה לא מצב רגיל" (עמ' 158 לפרו' שו' 29-33);
בנדון נפרט הדברים בהתאם לתצהירו של בשן נ/3:
א. במהלך חודש יולי 2104, בתאריכים 2, 3, 9, 10 ו-13 לחודש זה, חלו שיבושים והפסקות עבודה חלקיות ומלאות, באספקת שירותי השחיטה במפעלה של הנתבעת.
ב. בתאריך 2.7.2014 ערכו עובדי התובעת ישיבות הסברה במהלך שעות העבודה, באופן שמלאכת השחיטה הושבתה באופן זמני. יום לפני כן פנה בשן לגדי וביקש כי ישיבות ההסבר לא יתקיימו בשעות העבודה, אך ללא הועיל. ישיבות ההסברה התקיימו בשעות העבודה, וגם לאחריהן האטו העובדים את קצב שחיטת העופות במתכוון.
בנדון צורף נספח 8 לנ/3, מכתבו של בשן לגדי מיום 1.7.2014, בו צויין כי:
"בהמשך להודעתך על כוונת השוחטים לעשות ישיבות הסברה מחר ב-07:30 בבוקר, שזה שעת העבודה ויפגע במהלך הייצור השוטף. הריני דורש שישיבת ההסברה תהיה ביום ובשעה שאינם פוגעים במהלך העבודה התקין. לדוגמא: ביום חמישי בסוף היום. במידה ובקשתי לא תתקבל, הריני להודיעך כי כל נזק שייגרם למהלך העבודה התקין, יושת עליך".
כן צורף כנספח 9 נ/3 מכתבו של אקי בן ארי, מנהל המשחטה במפעל הנתבעת (להלן: "אקי") אל גדי מיום 2.7.2014, נושא כותרת "עיכובים בעבודה". במכתב זה ציין אקי את עיצומי העובדים למשך חצי שעה באותו יום ("ישיבות הסברה"), וירידה בקצה עבודת השחיטה. עיצומים אלה הובילו, מחוסר ברירה (כך צוין במכתב) להקטנת כמות השחיטה באותו יום ב-10,000 עופות, תוך גרימת נזקים לתובעת.
ג. ביום 8.7.2014 אקי כתב שוב מכתב לגדי (נספח 10 לנ/3), בו ציין כי בעקבות עיצומי עובדי התובעת בשבועות האחרונים נגרמו לנתבעת נזקים, דוגמת איחור בהספקה ללקוחות והוצאות תפעול עודפות. בנסיבות אלה, כך צוין במכתב האמור, הוזהרה התובעת כי אם התנהלות זאת תימשך, לא תהיה לנתבעת ברירה אלא לסיים ההתקשרות עמה בהתראה קצרה.
ד. ביום 9.7.2014 שוב הושבת קו השחיטה על ידי עובדי התובעת, ללא תיאום או הודעה מראש. במצב דברים זה שוב שלח אקי מכתב לגדי בנדון, בו ציין את עובדת ההשבתה באותו יום, תוך ציון כדלקמן:
"בהמשך למכתב שנשלח לך אתמול בענין אי עמידתכם בהוראות ההסכם שיש לכם עימנו, התבשרנו היום על השבתת השחיטה עקב הסכסוך שיש לכם עובדיכם, וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת ובחוסר אפשרות להתארגן. מובן שאירוע מסוג זה גורם לנו נזק ועם כל הרצון להבין את מצבכם, הרי שהסכסוך בו אם שרויים עם עובדיכם אינו חלק מההתנהלות שאנו יכולים לקחת בחשבון.
לאור האמור ובשל חוסר האפשרות לתכנן את הצעדים, צר לי להודיעך כי ככל שמקרה כזה או דומה יחזור, לא תהיה בידינו הברירה ואנו נביא את ההסכם לסיומו באופן מיידי, על פי הזכות העומדת לנו בסעיף 25.4 של ההסכם.
צר לי שאלו פני הדברים אך הנכם חייבים להבין כי השפעת אירועים מסוג זה הינה רחבה מעבר ליחסים שביננו לבינכם בלבד.
אני מקווה כי לא יהיה צורך לממש את זכותנו".
17. יצוין כי במענה למכתב הסכסוך, השיב בשן לכוח לעובדים במכתב מיום 20.7.2014 (נספח 13 לנ/3) בו ציין, בין היתר, כי ניהול המשא ומתן על שכרם של העובדים צריך להיות מול התובעת, המעבידה של השוחטים ועובדי הכשרות, וכך אף הודיעה לתובעת. לפנים משורת הדין (סעיף 25 לנ/3) הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת תוספת תשלום של 8%, בכדי שהתובעת תגיע להסכם עם עובדיה, ובלבד שיסתיימו העיצומים והשביתות מצד עובדי התובעת.
18. ציין בשן בסעיף 26 לתצהירו נ/3, כי העיצומים וההשבתות נמשכו עד ליום 13.7.2014. באותו יום אף קיבל מכתב מ"ועד מערך הכשרות מילועוף", שביקשו את התערבותה של הנתבעת בסכסוך העבודה שבינם לבין התובעת, אך במכתב תשובה מיום 20.7.2014 הבהירה הנתבעת לעובדים האמורים, כי אינה צד לסכסוך שבין התובעת לעובדיה. עם זאת הנתבעת הסכימה לשלם לתובעת תוספת תמורה (8%), כנגד הגעת התובעת להסכם עם עובדיה והתחייבות להעדר שביתות (נספחים 14-15 לנ/3).
19. הוסיף וציין בשן בסעיף 27 לנ/3, כי על רקע ההשבתות והעיצומים שנקטו בהם עובדי התובעת בחודש יולי 2014, ולנוכח איומי העובדים וכוח לעובדים לנקוט בשביתה כוללת, שלחה הנתבעת מכתב נוסף לגדי ביום 23.7.2014, (נספח 16 לנ/3), ובו ציינה כי רואה בתובעת כאחראית בלעדית לכך ששירותי התובעת בהתאם לחוזה יינתנו באופן שוטף ותקין. כן צוין כי תוספת התמורה שהסכימה הנתבעת לשלם לתובעת (8%) תינתן לאחר השגת הסכם עם העובדים שיימנע עיצומים ושביתות בעתיד.
20. בשן, העד היחיד מטעם הנתבעת, נחקר בחקירתו הנגדית גם על אירועי חודש יולי 2014 וציין כדלקמן:
"כב' השופט: ...אתה אמרת שעד יולי 2014, הוא שאל אותך אמנם אם הכול היה נופת צופים אבל הכול היה תקין פחות או יותר.
מר ש. בשן: נכון.
כב' השופט: שים לי את האצבע על הנקודה הראשונה שבה התחילו הבעיות.
מר ש. בשן: ביולי כשהתחילו הפסקות עבודה לצורך אסיפות הסברה של השוחטים, בלי להודיע לנו מראש.
כב' השופט: כמה אסיפות הסברה היו כאלו?
מר ש. בשן: לא יודע, היו הרבה.
כב' השופט: הרבה?
מר ש. בשן: אני לא יודע, היו הרבה.
כב' השופט: כמה זמן נערכה כל אסיפת הסברה?
מר ש. בשן: בין חצי שעה לשלושת רבעי שעה. כי רק הזמן שאתה מפסיק את העבודה ועד שאתה עושה הסברה ועד שאתה חוזר לעבוד, זה לפעמים שלושת רבעי שעה של שחיטה.
כב' השופט: האם במסגרת אסיפות ההסברה, קרה מצב שהעובדים לא סיימו את אותה תפוקה באותו יום?
מר ש. בשן: הייתי צריך להוריד. ברגע שאני רואה שיש לי אסיפת הסברה, אני עוצר את ההעמסה של העופות בלולים, אני מוריד את הכמות עופות באותו יום.
כב' השופט: תגיד לי בבקשה, אתה יכול לומר לי או לכמת לי או להראות לי מסמך שנתת הוראה לא להעמיס בעקבות אותן אסיפות הסברה?
מר ש. בשן: לא, זה נעשה טלפונית.
כב' השופט: אז אני לא יכול לדעת בכמה כמויות מדובר למעשה.
מר ש. בשן: אהה לא, אני לא יכול להעריך את זה.
כב' השופט: אז זה היה ביולי.
מר ש. בשן: כן.
כב' השופט: ואני מבין שפניתם לעובדים ואמרתם, זה לא בסדר.
מר ש. בשן: לא, אני לא פניתי לעובדים, פניתי לגדי. אני יש לי,
כב' השופט: מה אמרת לו?
מר ש. בשן: לי יש חוזה. אני הוצאתי לו מכתבים, יש פה בתצהיר שלי מכתבים שהוצאתי לו, שאסיפות ההסברה נעשות על חשבון עבודה, זה פוגע בנו. יש, תפנה לתצהיר שלי אדוני ותראה שיש לי את המכתבים האלה" (עמ' 209 לפרו' שו' 4-34).
21. גדי בתצהירו ת/5 בחר להתייחס בקצרה לאירועי יולי 2014, אותם תיאר, ועליהם עמד בשן בתצהירו ובחקירתו הנגדית, תוך ביסוס דבריו במסמכים מזמן אמת, כמתואר לעיל.
גדי התייחס כאמור לאירועי יולי 2014 בקצרה (ראו סעיפים 73-76 לת/5), וציין כי היו רק שתי אספות הסברה בנות 30 דקות כל אחת. בכל אופן כל מכסת העופות אשר הגיעה למשחטה בימים אלה נשחטה במלואה, כך שלא נגרם נזק לתובעת. כן ציין כי פניית כח לעובדים לנתבעת לנהל משא ומתן במישרין על תנאי השכר נענתה בשלילה על ידי הנתבעת, שהפנתה את העובדים או את כח לעובדים לנהל משא ומתן מול התובעת מעבידתם.
22. בחקירתו הנגדית נחקר גדי על אירועי חודש יולי 2014 וציין כדלקמן:
א. גדי אישר שביום 13.7.2014 פנה ועד העובדים של התובעת, בעיקר סבי, להנהלת הנתבעת וביקשו לנהל משא ומתן עמה במישרין (עמ' 145 לפרו' שו' 28-34);
ב. גדי אישר שבתגובה הנתבעת (וליתר דיוק בשן) הפנתה את ועד העובדים לתובעת, מעבידתם, לניהול משא ומתן, ולא עמה (עמ' 146 לפרו' שו' 4-7);
ג. גדי תיאר את התגברות כוחו של ארגון כח לעובדים, המתחרה של ההסתדרות בהתארגנות השוחטים במשחטות, ובאופן מיוחד את התגברות כוחו של הוועד במפעל הנתבעת, ובראשו סבי, בסכסוך העבודה במפעלה של הנתבעת (עמ' 145-147 לפרו').
23. סבי בתצהירו ת/4 טען, כי הסיבה לסכסוך העבודה שפרץ בגבולות חודש יולי 2014 הייתה, חזרתה של הנתבעת מהסכם שהושג בין התובעת, הנתבעת ועובדי התובעת להעלאת שכר עובדי התובעת בשיעור של 8% (סעיף 13).
בחקירתו הנגדית ציין סבי לענין עיצומי חודש יולי 2014 כדלקמן:
א. הוא תיאר את התאגדות כל עובדי התובעת בכח לעובדים (עמ' 73-74 פרו');
ב. כשנשאל אם איימו על עובדים שלא רצו להיות מיוצגים על ידי כח לעובדים, שלל זאת (עמ' 74 לפרו' שו' 10);
ג. הוא אישר כי ביולי 2014 החלו עיצומי עובדי התובעת, שבאו לידי ביטוי באספות הסברה, בה עבודת השחיטה הייתה מושבתת (עמ' 91 לפרו' שו' 34-36; עמ' 92 לפרו' שו' 1-7).
24. התובעת העידה גם את מר ציון ממן (להלן: "ממן").
ממן היה עובד התובעת משנת 1995, ועבר לעבוד בחודש ינואר 2015 במישרין אצל הנתבעת כשוחט (סעיף 3 ו-9 לת/3; עמ' 17 לפרו' שו' 26-27).
ממן ציין לגבי אירועי חודש יולי 2014, כדלקמן:
א. העיצומים החלו בחודש יולי 2014, כשכח לעובדים ייצג את העובדים וסבי היה יו"ר ועד עובדי התובעת. העובדים ביקשו תוספת שכר, כי הייתה ירידה בשכר, העבודה פחתה ושכרם לא עלה במשך שנים (סעיף 5 לת/3);
ב. בחודש יולי 2014 נקטו עובדי התובעת בעיצומים שהביאו להשבתת עבודת השחיטה במפעל הנתבעת (עמ' 17 לפרו' שו' 35-36);
ג. מי שארגן ויזם את עיצומי העובדים היה ועד העובדים בראשותו של סבי (עמ' 18 לפרו' שורות 1-39).
25. עד תביעה נוסף, מר יהודה אוחיון (להלן: "אוחיון"), שבשנת 2014 היה עובד התובעת ובחודש ינואר 2015 עבר לעבוד אצל הנתבעת, ציין כי בחודש יולי 2014 עובדי התובעת פתחו בעיצומים במסגרת כח לעובדים, ובהובלת סבי שהיה אז ראש ועד עובדי התובעת (עמ' 25 לפרו' שו' 11-12);
העד אוחיון העיד, כי סכסוך העבודה היה לשיפור תנאיי העסקת עובדי התובעת (עמ' 27 לפרו' שורות 26-27).
26. עד תביעה נוסף, מר יעקב בנוז (להלן: "בנוז"), עובד התובעת בשנת 2014 שעבר לעבוד במישרין אצל הנתבעת בחודש ינואר 2105, גם העיד על סכסוך העבודה שפרץ בשנת 2104. הוא העיד על עיצומי חודש יולי 2014, של חצי שעה עד שעה מידי פעם (עמ' 32 לפרו' שו' 21-26);
העד בנוז גם העיד כי כל סכסוך העבודה ועיצומי העובדים היו במסגרת כח לעובדים ובניהול הוועד שבראשו עמד סבי. הכל עבר דרך סבי (עמ' 33 לפרו' שו' 9-10; עמ' 34 לפרו' שו' 16-21).
27. לסיכום הדברים שוכנענו כדלקמן:
א. בחודש יולי 2014 נקטו עובדי התובעת בעיצומים, שבאו לידי ביטוי באספות הסברה במהלך שעות העבודה, שהפריעו או האטו את עבודת השחיטה הרגילה במפעל הנתבעת.
ב. אספות ההסברה התקיימו מספר ימים בחודש יולי 2014. בהעדר גרסה ברורה מצידה של התובעת לעניין מספר הימים בהן התקיימו העיצומים האמורים, שוכנעתי לקבל בנדון את גרסתו של בשן, שהייתה יותר מאורגנת, מסודרת ונסמכת במסמכים מזמן אמת, כי העיצומים התקיימו במשך חמישה ימים בחודש יולי 2014 (ראו סעיף 16(א) לעיל; כן ראו לחיזוק מכתבה של ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת מיום 17.8.2014, נספח 20 לנ/3, בו אף פירטה את התאריכים המדויקים לימי העיצומים, חמישה במספר, והפעם בזמן אמת).
ג. הנתבעת מחתה בפני התובעת בזמן אמת על עיצומים אלה, ובכלל על האטה בקצב עבודתם של עובדי התובעת כחלק מעיצומים אלה (כמתואר בהרחבה לעיל במסגרת עדותו של בשן).
ד. הרושם הוא כי בשלב זה, מי שהוביל את העובדים והשפיע על פעולתם היה כח לעובדים וועד העובדים בראשות סבי, שהובילו את סכסוך העבודה האמור. באותה עת, כך ההתרשמות, השפעתה של התובעת על עובדיה הלך ופחת. רושם זה מתחזק עם המשך סכסוך העבודה בחודשים אוגוסט עד 12/2014, כפי שנראה להלן.
ה. בכל אופן עיצומי חודש יולי 2014, הגם שהם כשלעצמם לא הובילו לביטול החוזה, סיימו את "ירח הדבש" ששרר עד אז בין התובעת לנתבעת.
ההתרחשויות בחודש אוגוסט 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים, ביטול החוזה והקפאת הביטול
28. בחודש אוגוסט 2014 סכסוך העבודה שבין התובעת לעובדיה "עלה מדרגה" והגיע לכדי השבתה מלאה של העבודה, ביטול החוזה והקפאת הביטול לצרכי ניהול משא ומתן בחסות בית הדין האזורי לעבודה.
29. נתאר הדברים מנקודת מבטם של התובעת והנתבעת.
30. בסעיפים 28-44 לנ/3 הציג בשן את גרסת הנתבעת להתרחשויות חודש אוגוסט 2014, שהובילו לביטול החוזה, הקפאת הביטול וניהול משא ומתן בין הצדדים בחסות בית הדין האזורי לעבודה (להלן: "בית הדין").
נציג להלן את עיקרי הדברים:
א. חרף התראות הנתבעת לנוכח עיצומי עובדי התובעת בחודש יולי 2014 (כמתואר לעיל), במהלך מבצע "צוק איתן", כשתפוקת מפעל התובעת הייתה נחוצה מתמיד, שבתו עובדי התובעת ביום 10.8.2014. כתוצאה משביתה זאת לא התבצעה כלל שחיטה במפעל הנתבעת, ונגרמו לנתבעת נזקים חמורים.
ב. בעקבות הפרה זאת של החוזה, הודיעה הנתבעת לתובעת על סיום ההתקשרות ביניהם עוד באותו יום (נספח 17 לנ/3 – מכתבו של בשן לתובעת באמצעות גדי, נושא תאריך 10.8.2014, וכותרת: "סיום התקשרות". להלן: "מכתב הביטול"). במסגרת מכתב הביטול הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול החוזה/סיום ההתקשרות מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה, שצוטט בסעיף 12(ד) לעיל.
ג. במצב דברים זה נדרשה הנתבעת לגייס עובדים חדשים לביצוע השחיטה תחת עובדי התובעת. דא עקא עובדי התובעת פנו לבית דין צדק רבני להוצאת צו מניעה, שימנע מהתובעת "לפטר" את עובדי התובעת ולהעסיק עובדים אחרים תחתם (נספח 18 לנ/3 – העתק "צו המניעה" של בית דין צדק מיום 10.8.2014).
ד. צו מניעה זה של בית דין צדק גרם לנתבעת לקשיים בגיוס עובדים אחרים תחת עובדי התובעת, שכן חלק ניכר מהעובדים החדשים נרתעו מצו המניעה האמור, ואף קיבלו איומים מצד גורמים לא מזוהים. כל זאת גרם להפסקת פעולת השחיטה עד לחזרת עובדי התובעת לעבודתם בחסות בית הדין, כפי שיתואר להלן.
ה. במקביל, ביום 11.8.2014 בשעה 03:00 לפנות בוקר, כ-40 מעובדי התובעת חדרו לשטח המפעל (המשחטה) שלא דרך השערים המאובטחים והסגורים בשעות אלה. העובדים קפצו מעל חומת המפעל, דחפו את השומרים וריססו בצבע מכוניות של מאבטחים, ואת המאבטחים עצמם. העובדים שנכנסו התבצרו בשטח המפעל וסרבו לצאת. הנתבעת נאלצה להזעיק את המשטרה לנוכח הסגת גבול זאת של העובדים, שנועדה לשבש את פעילות המשחטה.
ו. ביום 14.8.2014 פנה ב"כ התובעת (עו"ד אולשביצקי) לב"כ הנתבעת (עו"ד בן אריה) במכתב (נספח 19 לנ/3), בו טען כי מכתב הביטול ניתן על ידי הנתבעת שלא כדין, תוך ניצול סכסוך העבודה של עובדי התובעת כדי להתנער מהתחייבויותיה על פי החוזה.
ז. ב"כ הנתבעת השיבה למכתב זה ביום 17.8.2014 (נספח 20 לנ/3) בו דחתה את טענות ב"כ התובעת במכתבו מיום 14.8.2014. במכתב תשובה זה פירטה ב"כ הנתבעת את עיצומי עובדי התובעת בחודש יולי 2014, הנזקים שנגרמו עקב כך לנתבעת, ההשבתה המלאה של שירותי השחיטה ביום 10.8.2014 והסגת הגבול של העובדים לשטח המפעל ביום 11.8.2014.
ח. בד בבד פנו עובדי התובעת באמצעות כח לעובדים לבית הדין בחודש אוגוסט 2014 בבקשת צד לסכסוך קיבוצי. בבקשה זאת עתרו העובדים, בין היתר, למתן צו המורה על המשך העסקתם במפעל הנתבעת, בין על ידי התובעת ובין על ידי הנתבעת במישרין.
הבקשה לבית הדין הוגשה נגד התובעת ונגד הנתבעת, לגביה נטען כי היא "מעסיקה במשותף" של עובדי התובעת (בהמשך צורפה גם ההסתדרות להליך, שהינה הארגון היציג אצל הנתבעת, מכח החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.12.2014).
ט. במסגרת דיון שהתקיים בבית הדין ביום 21.8.2014 בנוכחות התובעת והנתבעת, הסכימה הנתבעת, בהמלצת בית הדין, להשעות את מכתב הביטול, כדי לאפשר לתובעת לנהל משא ומתן עם עובדיה.
בעקבות זאת העובדים חזרו לעבודה עוד באותו יום. היינו – 21.8.2014. מיום ההשבתה בתאריך 10.8.2014 ועד ליום 21.8.2023 (בחלק מהיום) לא התבצעה עבודת שחיטה על ידי עובדי התובעת. עקב כך נגרמו לנתבעת נזקים חמורים.
כן צוין בהחלטת יום 21.8.2014 של בית הדין, על קיום משא ומתן עם העובדים "לרבות בדבר אפשרות קליטתם כעובדים מן המניין של מילועוף, וזאת במשך חודשיים ימים".
י. הנתבעת ניהלה משא ומתן מול התובעת (גדי) ברצינות רבה, בתום לב ובאינטנסיביות. כך עולה מנספחי 22 לנ/3 המהווים את סיכומי הפגישות והמשא ומתן בין התובעת לנתבעת בין החודשים 8-11/2014.
כך נהגה הנתבעת, שכן העדפתה הבסיסית הייתה, שהתובעת תמשיך לספק לה שירותי שחיטה וכשרות באופן שוטף ומקצועי ללא השבתות, כפי שהיה מאז 1994 ועד חודש יולי 2014, כ-20 שנים, ולא באמצעות העסקה ישירה (על ידי הנתבעת) של שוחטים ועובדי כשרות (דבר שהיה בעבר, והוביל כאמור להקמת התובעת).
ביום 1.12.2014 אף הודיעה הנתבעת לבית הדין על התקדמות המשא ומתן בין הצדדים, וביקשה להאריך את המשא ומתן בין הצדדים בחודש ימים. בית הדין הורה לצדדים להמשיך במשא ומתן בתדירות גבוהה, ולהגיש לו דיווח עד ליום 25.12.2014.
יא. ביום 4.12.2014 נערכה פגישה נוספת בין גדי ובא כוח העובדים, במהלכה הודיעו האחרונים כי הם דוחים את הצעת התובעת והנתבעת, ונראה היה כי המשא ומתן עלה על שרטון.
בדיעבד התברר כי התובעת וכח לעובדים, טענו האחד כלפי השני, כי הם מסכלים את המשא ומתן המתקיים בין הצדדים (נספחים 24-25 לנ/3).
יב. על רקע זה מנסה התובעת לטעון כיום, כי הנתבעת הכשילה את המשא ומתן בין הצדדים, שהוביל לכשלון המשא ומתן ולאירועי חודש דצמבר 2014, שהובילו שוב להפסקת ההתקשרות בין הצדדים, ולקליטת עובדי התובעת (אלה שרצו בכך) בקליטה ישירה אצל הנתבעת (ובכך נעסוק בפרק הבא בפסק הדין).
ברם האמת היא הפוכה. הנתבעת ניהלה משא ומתן בתום לב עם התובעת, ואף הסכימה, למרות מכתב הביטול, להמשיך ולקבל שירותים מהתובעת.
כנספח 26 לנ/3 צורפו שלושה מכתבי הארכת ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת למרות מכתב הביטול:
הראשון – מיום 25.10.2014, וזאת לאחר שהתובעת הודיעה כי קיבלה התחייבות לשקט תעשייתי מצד העובדים עד ליום 10.11.2014;
השני – מיום 16.11.2014, וזאת לשם מיצוי המשא ומתן עד ליום 1.12.2014;
השלישי – מיום 3.12.2014, כדי לאפשר משא ומתן עד ליום 25.12.2014, ובלבד שלא יינקטו עיצומים ושביתות על ידי עובדי התובעת.
יג. האחראים למצב שנוצר הם הקבלן וכח לעובדים, שלא השכילו להגיע להבנות ביניהם למרות שהתובעת והנתבעת הגיעו להסכמות במשא ומתן ביניהם. החלטת כח לעובדים להמשיך ולהשבית את השחיטה במפעל חרף אזהרות התובעת, כי פעולות אלה יובילו לביטול החוזה ולקריסתו (מכתב בא כוחו – נספח 24 לנ/3), נפלו על "אזניים ערלות", וחשש התובעת לביטול החוזה ולקריסתה התממש.
31. בשן נחקר על אירועי חודש אוגוסט, ביטול החוזה וניהול משא ומתן בחסות בית הדין, ולהלן תמצית חקירתו:
א. בעוד שבחודש יולי נקטו העובדים עיצומים (אספות הסברה), בתאריך 10.8.2014 עלה הסכסוך מדרגה, והעובדים שבתו בו לחלוטין (עמ' 210 לפרו' שו' 22; עמ' 211 לפרו' שו' 3);
ב. הנתבעת ניסתה להשיג שוחטים אחרים, אך העובדים הוציאו צו מניעה של בית דין צדק, שאסרו על עבודת שוחטים אחרים (עמ' 211 לפרו' שו' 12-13).
נגד השוחטים החדשים אף נקטו עובדי התובעת באלימות וחרמות, למנוע עבודתם במפעל הנתבעת (עמ' 222 לפרו' שו' 1-9);
ג. לנוכח השביתה האמורה הנתבעת סגרה את המשחטה שבמפעלה, ברם העובדים פרצו לשטח המפעל ביום 11.8.2014 בשלוש לפנות בוקר, תוך עקיפת השומרים במקום, והנתבעת נאלצה לערב את המשטרה בכדי לפנות את העובדים משטח המפעל (עמ' 211 לפרו' שו' 20-22);
ד. העבודה במפעל חודשה רק במסגרת ההליכים בבית הדין לעבודה, וכשבועיים לאחר יום השביתה בתאריך 10.8.2014 (עמ' 211 לפרו' שו' 26-30 ושו' 35; עמ' 212 לפרו' שו' 3-8);
ה. שביתת יום 10.8.2014 הייתה במעורבות ישירה של כח לעובדים שרצה לייצג את עובדי המשחטה, בעוד שהנתבעת התנגדה לכך, ורצתה כי ההסתדרות המייצגת את עובדי מפעלה, תייצג גם את עובדי התובעת. הנתבעת לא רצתה שני גופים מייצגים של עובדיה. בסופו של דבר, ולאחר שהעניין הגיע אף לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה, נפסק כי רק ההסתדרות תהא הגוף המייצג של כל עובדי הנתבעת, לרבות שוחטים ועובדי כשרות (עמ' 211 לפרו' שו' 31-33; עמ' 212 לפרו' שו' 3-9);
ו. כאמור העובדים חזרו לעבודה במסגרת ההליך בבית הדין. כשנשאל בשן באיזה תנאים חזרו העובדים לעבודה, השיב – העובדים יחזרו לעבודתם ללא שינוי בתנאיי שכרם בשלב זה. ברם, בית הדין הורה לצדדים (התובעת, הנתבעת והעובדים) לנהל משא ומתן לגבי תנאיי שכרם, ובכל תקופת המשא ומתן העובדים לא ישבתו (עמ' 212 לפרו' שו' 15-18);
ז. כשעומת עם טענת גדי, כי נאלץ להוסיף לעובדיו 8% לשכרם אך הנתבעת לא עמדה בהבטחתה להשיב לו סכומים אלה, השיב שהוא הסכים לתוספת זו של 8% לעובדים, אך העובדים לא הסכימו. זה לא הספיק להם (עמ' 21 לפרו' שו' 19-22);
הבהיר בשן כי אמר לגדי שהוא יוסיף לו 8%, ובלבד שיסכם את הדברים בהסכם עם העובדים. הנתבעת לא חזרה בה מהסכמה זאת, דא עקא העובדים לא הסתפקו בתוספת זאת ורצו יותר. לכן ההסכמה של הנתבעת לא יצאה אל הפועל, והם המשיכו לעשות שביתות.
בלשונו: "התנאי שלי הייתה ל-8% שיש הסכמה שאין יותר הפרעות ושביתות, אחרת לא הייתי מוכן לשלם" (עמ' 212 לפרו' שו' 6-12);
הדגיש בשן – ככל שהיה מושג בין התובעת לעובדים הסכם על תוספת 8%, הייתה הנתבעת מוכנה לשלם התוספת רטרואקטיבית ממועד הסכמתה לתוספת (עמ' 220 לפרו' שו' 19-21);
עוד הוסיף בשן, כי לא היה לו ענין לפתוח ההסכם בינו לבין התובעת חד צדדית וליתן תוספת של 8%, ללא התחייבות להעדר שביתות (עמ'220 לפרו' שו' 31-32);
לכן גם לאחר שהעובדים חזרו לעבודה לאחר שביתת יום 10.8.2014 הוא לא שילם את תוספת ה-8% לתובעת, כי המשא ומתן שבין התובעת לעובדים לא הסתיים, והעובדים רצו יותר מ-8%. בלשונו: "הוא (גדי – ח"ש) בא אלי, הוא אמר לי שזה לא מספיק ה-8%, הוא רוצה להמשיך לקיים את המשא ומתן..." (עמ' 213 לפרו' שו' 20-25).
ח. כשעומת עם טענת גדי, כי התובעת נאלצה להוסיף מכיסה לעובדים 8% כדי שיחזרו לעבוד בחודש אוגוסט 2014, אך הנתבעת לא העבירה תוספת זאת לגדי, עד שבסופו של דבר נגמר לתובעת הכסף בחודש דצמבר, הוא לא שילם לתובעים ופרצה שביתת חודש 12/2014, השיב:
"מר ש. בשן: בסדר, זה מה שאומר גדי ואני טוען שאני הסכמתי לשלם 8% בתנאי שיהיה לי בכתב, התחייבות שעובדים בלי הפרעות ובלי שביתות ובלי כלום וזה לא קרה.
כב' השופט: מה, יכול להיות שהיה קצר בתקשורת בינך לבין גדי, שהוא לא הבין אותך נכון?
מר ש. בשן: יכול להיות, הרבה פעמים גדי אמר לי ש, לפחות לצורך הדיונים שהוא נכנס אלי, אני איבדתי שליטה על העובדים.
כב' השופט: תראה, גדי אמר לך בתקופה הזאת ואני מדבר על התקופה עד שהכול התפוצץ בדצמבר, עד ה-18 לדצמבר. גדי אמר לך באיזשהו שלב, תשמע שוקי, אני משלם להם מכיסי 8% יותר, אני הולך להתמוטט כלכלית, תנו לי לפחות את ה...
מר ש. בשן: הוא לא אמר לי את זה, אני לא זוכר, אני לא זוכר שהוא אמר לי את זה.
כב' השופט: ואם הוא היה אומר לי?
מר ש. בשן: אם הוא היה אומר לי, הייתי אומר לו את אותו דבר, שאני מוכן לשלם את ה-8% בתנאי שיש הסכם בינינו מסודר, שהם מתחייבים לא לשבות ולא ל, לקיים את הפסק דין" (עמ' 213 לפרו' שו' 26-36; עמ' 214 לפרו' שו' 1-13).
ט. לאחר שהעובדים חזרו לעבודה בחסות בית הדין, כשבועיים לאחר יום 10.8.2014, ועד השביתה בחודש 12/2014 (אליה נתייחס בפרק הבא), לא היו שביתות מלאות של העובדים והם עבדו בצורה סדירה, ברם הוא (בשן) חושב שגם בתקופה זאת היו כמה עיצומים ואספות הסברה (עמ' 213 לפרו' שו' 13-16).
י. בשן היה ספקני לגבי טענת גדי, כי הוסיף לעובדים 8% משכרם, שהרי לאחר שעובדי הנתבעת נקלטו אצל הנתבעת הוסף להם סך של 8% לשכרם בלבד, וזה סיפק אותם. לכן הוא לא בטוח שטענת גדי בנדון, כי הוסיף לעובדים תוספת כאמור, היא נכונה (עמ' 215 לפרו' שו' 1-35; עמ' 216 לפרו' שו' 1-8; עמ' 222 לפרו' שו' 33-34).
בשן דחה את טענת התובעת, כי העובדים נקלטו בהמשך הדרך אצל הנתבעת בתוספת הגבוהה מ-8% (עמ' 223 לפרו' שו' 8-9);
יא. בשן העיד על המשא ומתן שהתנהל בין התובעת לנתבעת לאחר שובם של העובדים לעבודה בחסות בית הדין ואף התקדמו במשא ומתן. כך אף הודיעו לבית הדין בתחילת חודש דצמבר 2014 (ראו מוצגים ת/11+ת/12), ועמ' 216-217 לפרו');
יב. בתאריך 4/12/2014 הודיעו העובדים לגדי, במסגרת פגישה שהתקיימה, כי הם דוחים את הצעת התובעת והנתבעת, ונראה היה כי המשא ומתן עלה על שרטון. בשן שלל את האפשרות כי רק בתאריך זה העובדים הודיעו כי הם לא מסתפקים בתוספת 8%, אלא ציין כי הודיעו על כך לגדי קודם לכן.
בלשונו של בשן:
"הם כבר הודיעו את זה קודם, הם דחו את כל הצעות הפשרה שנידונו ביני לבין גדי במשך הזמן. את ה-8% הם כבר לא הסכימו מראש. לפי דעתי מי שלא נתן להם להגיע להסכמות זה כוח לעובד, הוא ישב מאחוריהם וכל הזמן אמר להם שהוא ישיג יותר. הוא בכלל רצה להיות הגורם הייצוגי של כל המשחטות בארץ, זה היה המ, הוא רצה לקחת את סאבי עמר שינהל אותו וייצג אותו בכל המשחטות והוא לא נתן להם להגיע להסכמות. הוא אמר, אני אשיג לכם יותר, זה התשובה" (עמ' 218 לפרו' שו' 25-31);
32. גדי בתצהירו ת/5 ציין את אירועי חודש אוגוסט 2014 ואילך, עד חודש 12/2014, כדלקמן:
א. משלא נענו דרישות השכר של העובדים למרות עיצומי חודש יולי 2014, השביתו העובדים את עבודת יום 10.8.2014, כפי שנמסר חודש מראש (סעיף 77);
ב. עוד באותו יום בשעות הבוקר המאוחרות, תוך התעלמות מאחריותה לשביתה, שלחה הנתבעת לתובעת את מכתב הביטול, והפסיקה את ההתקשרות בין הצדדים לאלתר (סעיף 78);
ג. הסיבה לשביתה ביום 10.8.2014 הייתה חזרה של הנתבעת מהסכמתה לתוספת 8% לשכרם של העובדים (באמצעות התובעת), כך שהתובעת לא הייתה יכולה להיעתר לדרישות השכר של העובדים (סעיף 82);
ד. לאחר שהחלה השביתה סולקו עובדי התובעת מהמפעל והובאו שוחטים אחרים תחתם. במצב דברים זה עובדי התובעת פנו כבר באותו יום (10.8.2014) לבית הדין הרבני והוציאו צו מניעה להעסקת השוחטים החדשים ולהחזיר את עובדי התובעת לעבודתם. ברם הנתבעת התעלמה מצו זה, ולא החזירה את עובדי התובעת לעבודתם (סעיף 85);
ה. רק ביום 21.8.2014 שבו העובדים לעבודתם במפעל הנתבעת בחסות בית הדין, תוך שבית הדין הורה לצדדים לנהל משא ומתן ביניהם (סעיף 90);
ו. הנתבעת לא קיימה את המשא ומתן בנמרצות, אלא משכה אותו (סעיף 95);
ז. בסופו של דבר, כל זה הביא לעיצומי עובדי התובעת בתאריכים 11/12/2014 ו-14/12/2014, שבאו לידי ביטוי בהפסקת העבודה למשך 30 דקות כל פעם, בנוסף הם סיימו עבודתם מוקדם יותר ביום 15.12.2014. כל זאת ללא פגיעה בעבודת השחיטה (סעיף 106).
33. בחקירתו הנגדית נחקר גדי על אירועי 8/2014, מכתב הביטול וההליך בבית הדין, ותמצית חקירתו כדלקמן:
א. הוא מודה כי ביום 10.8.2014 נקטו העובדים בשביתה מלאה (עמ' 133 לפרו' שו' 20-21);
ב. למחרת היום, 11.8.2014, באו העובדים לעבוד והנתבעת סילקה אותם (עמ' 133 לפרו' שו' 36);
ג. על ההשבתה ביום 10.8.2014 הודיעו העובדים לנתבעת כחודש חודשיים מראש, במסגרת מכתב הסכסוך מיום 22.6.2014 (באמצעות כח לעובדים), בו הודיעו כי בכוונתם לנקוט בעיצומים (ראו נספח 12 לנ/3) – (עמ' 132 לפרו' שו' 10-11);
ד. הוא "הריח" כי הולכת להיות שביתה כבר בחודש יולי 2014, למרות שתאריך מדויק התובעת לא ידעה (עמ' 134 לפרו' שו' 9-13);
ה. הוא הודה כי בתקופה זאת, החל מחודש יולי 2014 ואילך החל לאבד שליטה על העובדים. לטעמו כך אירע לנוכח ההסדר במועצת הלול, שקבע ארבעה ימי שחיטה בשבוע במקום חמישה, וחוסר יכולתו לתחזק את העובדים מבחינת תוספות שכר (עמ' 134 לפרו' שו' 20-29);
ו. הוא עשה נסיון לתחזק העובדים, כך שבחודש מאי שילם להם תוספת של 8% מכיסו, מבלי שקיבל החזר מהנתבעת. ברם בחודשים יוני ואילך כבר לא היה יכול להוסיף 8% מכיסו ושוב העבדים חזרו לעשות בלגאן, כלשונו (עמ' 138 לפרו' שו' 24-20);
ז. גדי הודה שמעבר לתוספת 8% היו לעובדים דרישות נוספות כדלקמן:
"... אני אסביר איזה הסכמות. על ה-8% אין וויכוח שרצו וצריכים לשלם לי את זה, על ההסכמות לשאר הדברים. הם (העובדים – ח"ש) דרשו הבטחה שאם אין עבודה, ישלמו להם חצי יום. הם דרשו עוד כל יום, חצי שעה זמן התארגנות. הם דרשו, אם אין פועלים, זמן העסקה ש, בגלל שאין פועלים, שיהיה על חשבון המפעל. יש המון דברים, יש המון דרישות" (עמ' 141 לפרו' שו' 2-6);
ח. לטענתו הנתבעת הבטיחה לו תוספת של 8% ללא תנאי, אך לא עמדה בכך, בעוד הוא הסתמך על הסכמתה ונתן תוספת של 8% מכיסו לעובדים, עד שנגמר לתובעת הכסף (עמ' 157-158 לפרו');
ט. גדי הודה, כי למרות ההסכמות בבית הדין לחזור לעבודה ללא עיצומים או שביתות, ולמרות שהצדדים הודיעו לבית הדין ביום 1.12.2014 על התקדמות בשיחות ביניהם, העובדים נקטו בעיצומים לחצי שעה בתאריכים 10-11/2014. זאת למרות שסיימו את כל מכסות השחיטות באותם ימים (עמ' 160 לפרו' שו' 25-33).
34. סבי בתצהירו ת/4 גם עמד על אירועי חודש 8/2014 וציין כדלקמן:
א. לאחר עיצומי חודש יולי 2014 שלא הובילו לפתרון סכסוך העבודה, נקטו התובעים בשביתה בתאריך 10.8.2014, שהסתיימה בתוך שעה (סעיף 14);
ב. בעקבות כך הנתבעת הודיעה לתובעת על ביטול ההסכם (מכתב הביטול), וניסתה להביא שוחטים אחרים כבר ביום 11.8.2014, דבר שנמנע בהוצאת צו מניעה של בית דין רבני (סעיף 15);
ג. ניסיון העובדים לחזור לעבוד ביום 11.8.2014, נמנע על ידי הנתבעת, שהביאה משטרה בנדון בטענה שעובדי התובע הם מסיגי גבול (סעיף 16);
ד. במסגרת בית הדין חזרו העובדים לעבודה, והתנהל משא ומתן בין הצדדים. ברם הנתבעת נהגה במשא ומתן בחוסר תום לב, כשחזרה בה מהבטחה לתוספת 8% לשכר עובדי התובעת (סעיפים 27-30);
ה. גם בתקופה שלאחר החזרה לעבודה בחסות בית הדין, נקטו עובדי התובעת עיצומים קלים שלא היה בהם לפגוע בעבודה השוטפת, אלא רק לאותת שבכוונתם להמשיך בעיצומים עד שיימצא להם פתרון (סעיף 32).
35. בחקירתו הנגדית התייחס סבי לאירועי חודש 8/2014 במילים הבאות:
א. הוא מאשר כי פרצה שביתה ביום 10.8.2014. העובדים ניסו להיכנס למפעל הנתבעת לפנות בוקר של 11.8.2014, גם לא דרך השערים, והוזמנה משטרה על ידי הנתבעת לפנות העובדים (עמ' 49 לפרו' שו' 21-35; עמ' 50 לפרו' שו' 1-12);
ב. הוא תיאר את התבצרות העובדים במפעל ב-11.8.2014 והוצאתם באמצעות המשטרה. יום למחרת הוא נכנס למפעל לצלם את העובדים ששברו שביתה, ואז אלי כץ (אחד ממנהלי הנתבעת) תקף אותו והוא שחרר את ידיו ממנו. אין זה נכון שהוא תקף את אלי כץ (עמ' 50 לפרו' שו' 18-23);
ג. הוא אישר כי ביום 10.8.2014 לא התבצעה שחיטה כלל על ידי העובדים. לטענתו על אודות כוונת השביתה הודע מראש לנתבעת באמצעות המכתב נספח 12 לנ/3 (עמ' 60 לפרו' שו' 26-28; עמ' 62 לפרו' שו' 26-31);
ד. כשנשאל האם בזמן המשא ומתן העובדים הסתפקו בתוספת של 8%, לא השיב תשובה ברורה, אלא עמומה ומתחמקת (עמ' 65 לפרו' שו' 15-34; עמ' 66 לפרו' שו' 1-4);
בסופו של דבר ציין, כי גם העובדים הסכימו לתוספת של 8%, אבל אז הנתבעת חזרה בה מהסכמתה זאת (עמ' 66 לפרו' שו' 7-10);
ברם בהמשך ציין כי:
"מה שההלך רוח שהיה במפעל עצמו זה שגדי עמד בין הפטיש לסדן, דרשו ממנו הרבה, הוא לא יכל לספק כי לא היה לו כסף לתת, הם, היו משחקים ביניהם, של הורדת כוחות והיה צריך פעם לעשות, לשחק בין מה שנקרא, ישחקו הנערים לפנינו. עכשיו, זה היה הלך הרוח עד שבסוף ירדה התמונה הכללית" (עמ' 73 לפרו' שו' 21-25);
(מכאן עולה, כך לטעמי, כי העובדים אכן לא הסתפקו בהתחלה בתוספת של 8%, אלא רצו מעבר לכך).
ה. הוא ציין שלאחר מכתב הביטול, וכשראו העובדים כי הנתבעת מתכוונת להביא שוחטים אחרים, הם פנו לבית הדין הרבני להוצאת צו מניעה לכך ולהחזרתם לעבודה (עמ' 68 לפרו' שו' 30-35; עמ' 69 לפרו' שו' 1-2);
ו. כשהופנה להטחת האשמות בין התובעת לארגון העובדים, כשכל אחד מאשים האחר בכשלון המשא ומתן, השיב שזה היה ניסיון של הנתבעת לסכסך בכוונה בין ארגון העובדים והעובדים לבין התובעת (עמ' 71 לפרו' שו' 19-24);
ז. כשנשאל האם במשא ומתן שהתנהל בחסות בית הדין, בין הצדדים, התריעה התובעת באוזני העובדים או כח לעובדים, כי אם העיצומים או השביתות יימשכו הנתבעת עלולה לבטל את החוזה, השיב כך:
" ת: זה לא רק שאמרו את זה וזה היה כתוב במפורש באיך קוראים לו, באיומים ששלחו לגדי כל הזמן, זה מכתבים שהיו, שמילועוף הוציאה במפורש מכתבים. כל פעם שהיינו מתריעים על שביתה, מילועוף הייתה מוציאה מכתב לגדי ומאיימת עליו שיפוטרו כולם.
השופט: אבל הוא שאל אותך האם גדי התריע בפני העובדים ואמרו לכם תדעו לכם, הולכים לסיים את ההסכם אתי בגלל השביתות האלה?
מר ע. סאבי: גדי היה שבר כלי באותם ימים וכן, הוא הביע את החשש שלו.
עו"ד י. פרידמן: ובכל זאת פעלתם והמשכתם בשביתות וביתר שאת, נכון? בחודש דצמבר.
מר ע. סאבי: אנחנו היינו צריכים להשיג את מה? יצאנו למאבק על מנת מה להשיג? להשיג פרנסה מכובדת וברווח למשפחות שלנו ולנו, להחזיר את המעמד של השוחט, לכבוד שלו שהיה ראוי לו ומה שהיה מקדמת דנא, לשם חתרנו. רק שמה? שמילועוף רצתה לעשות בסופו של דבר, בניגוד להחלטה של בג"צ, לעשות מה שנקרא, לשמור על קשר מה שנקרא, משגיח מושגח..." (עמ' 72 לפרו' שו' 1-13);
ח. הוא סבור כי הנתבעת הביאה על עצמה את שביתת 10.8.2014 מראש, שהרי כבר ב-11.8.2014 הייתה מוכנה עם שוחטים אחרים, ברם צו המניעה של בית הדין מנע זאת (עמ' 86 לפרו' שו' 6-14);
לטעמו הנתבעת ידעה מראש על השביתה שכן לא הביאה עגלות עופות לשחיטה באותו יום, ואף דאגה כבר באותו יום לסגירה של המפעל, בכדי שעובדי התובעת לא ייכנסו אליו (עמ' 92 לפרו' שו' 25-33);
36. כאמור העידו גם עובדי הנתבעת ממן, אוחיון ובנוז בתקופה הרלוונטית.
ממן – ציין בתצהירו ת/3, כי ביום 10.8.2014 שבתו עובדי התובעת מספר שעות. בעקבות זה בוטל החוזה שבין התובעת לנתבעת (מכתב הביטול), ובחסות בית הדין העובדים חזרו לעבודה.
בחקירתו הנגדית כבר ציין, שאינו זוכר אם ביום 10.8.2014 התבצעה כלל שחיטה, או שהייתה שביתה מלאה (עמ' 18 לפרו' שו' 16-18); בסופו של דבר נזכר, כי ביום 10.8.2014 לא התבצעה שחיטה כלל (עמ' 18 לפרו' שו' 27);
אוחיון – גם אישר כי ביום 10.8.2014 עשו עובדי התובעת שביתה (עמ' 25 לפרו' שו' 24-25);
בנוז – גם אישר שביום 10.8.2014 היה שביתה של עובדי התובעת, שלאחריה העובדים לא הורשו להיכנס לשטח המפעל (עמ' 32 לפרו' שו' 22-24).
37. לסיכום הדברים שוכנענו כדלקמן:
א. עיצומי חודש יולי 2014 הגיעו לשיאם בהשבתה מלאה של העבודה ביום 10.8.2014. ודוק – מהעדויות דלעיל עולה כי ההשבתה הייתה מלאה באותו יום. היינו לא התבצעה שחיטה במפעל הנתבעת.
ב. שוכנעתי גם, כי הנתבעת לא ידעה על מועד השביתה מראש, מעבר לאותו מכתב כללי על סכסוך עבודה (מכתב הסכסוך) שקיבלה מכח לעובדים ביום 22.6.2014, נספח 12 לנ/3 (עליו עמדנו לעיל).
ג. השביתה הובילה למכתב הביטול, ולאיסור כניסת עובדי התובעת למפעל התובעת עד ליום 21.8.2014. אז חזרו העובדים לעבודתם במסגרת ההסדר שהושג בבית הדין.
ד. החלטת בית הדין מיום 21.8.2014 שהסדירה את החזרת העובדים לעבודה, צורפה כנספח 37 למוצגי התביעה ולהלן תמציתה:
1. עובדי התובעת יחזרו לאלתר לעבודה סדירה במפעל הנתבעת;
2. עבודתם של העובדים החליפיים שנקלטו בעבודה אצל הנתבעת תסתיים לאלתר, והנתבעת לא תגייס עובדים חליפיים כל תקופת המשא ומתן שיתנהל בין הצדדים;
3. כל הצדדים ינהלו משא ומתן בדבר תנאיי עבודתם ושכרם של עובדי התובעת, לרבות אפשרות קליטתם כעובדים מן המניין של הנתבעת, וזאת במשך חודשיים ימים;
4. במהלך תקופת המשא ומתן, עובדי התובעת לא ינקטו בצעדים ארגוניים מכל סוג שהוא.
ה. הרושם הוא כי המשא ומתן שבין התובעת לנתבעת התנהל היטב, עד כדי הגעה להסכמה ביניהם, שלא הייתה מקובלת על העובדים.
הנתבעת הסכימה ליתן לתובעת תוספת של 8%, שתעניק לעובדיה, אך לעובדים היו דרישות נוספות כפי שהעידו על כך גדי וסבי (ראו סעיפים 33(ז)+35(ד) בהתאמה לעיל), וכפי שאף העיד על כך בשן.
ו. בכלל אציין כי גרסתו של בשן המתומצתת לעיל בכל הקשור לאירועי אוגוסט 2014 וההליך בבית הדין הייתה ברורה יותר ומסודרת מגרסתם של גדי וסבי, ושיקפה לטעמי את המציאות.
כך שוכנעתי כי הנתבעת לא חזרה בה מכוונתה ליתן 8% תוספת לתובעת, ובלבד שהתובעת תשכיל להגיע להסכם עם התובעים בנדון. זה היה התנאי מלכתחילה כעולה מתצהירו של בשן, עדותו בפני והמסמכים התומכים בגרסה זאת, הכל כמתואר לעיל.
כך גם נראה שבפגישת משא ומתן ביום 3.11.2014, בשן הציב תנאי זה במפורש וגדי לא מחה על כך (ראו את סיכום הפגישה כחלק מנספחי 22 לנ/3).
בחקירתו גדי תירץ זאת בכך שלא הייתה לו ברירה אחרת (עמ' 157 לפרו' שו' 23-24). קרי הסכים לתנאי זה, בניגוד לטענותיו היום כי ההבטחה לתוספת 8% ניתנה על ידי הנתבעת ללא כל תנאי.
ברם, התובעת לא הצליחה להגיע להסכם עם העובדים, ולכן הנתבעת לא הסכימה ליתן התוספת, ומבחינתה בצדק. אלמלא נקטה בצעד מתגונן זה, הייתה יכולה ליתן התוספת של 8% ותוך זמן קצר למצוא עצמה שוב בעיצומים ושביתות של עובדי התובעת.
ז. שוכנעתי כי גדי לא הצליח להגיע להסכמות עם העובדים לנוכח דרישתם המתגברת בעידודו של כח לעובדים שהציב דרישות מעבר ל-8% , בניסיון "לנצל", את הסכסוך המקומי שבין התובעת לעובדיה להשגת הישגים, ובכך להעצים את כוחו הארצי של הארגון (ראו עדותו של סבי);
במצב דברים זה, לא פלא שגדי, כעולה מעדותו לעיל, כינה את ארגון כח לעובדים, כארגון אנרכיסטי; והוחלפו מכתבים בין ב"כ התובעת לב"כ כח לעובדים, בו מאשימים זה את זה באחריות למצב שנוצר (התייחסנו למכתבים האמורים לעיל).
ח. מנגד גדי היה "שבר כלי", באותה עת, כלשונו של סבי, נתון בין הפטיש לסדן (בין הנתבעת לעובדים) באופן שלא היה יכול למנף את הצעת התובעת לתוספת 8% בכדי להגיע להסכם עם התובעים, שהיה מביא למימוש התחייבות הנתבעת בנדון.
ט. לא זו אף זו – למרות החלטת בית הדין מיום 21.8.2014 כי בתקופת המשא ומתן לא יינקטו עיצומים או השבתות מצד העובדים, נקטו העובדים בחודשים נובמבר-דצמבר 2014 בעיצומים כפי שהעיד על כך גדי (ראו סעיפים 32(ז) + 33(ט) לעיל).
נזכיר כי הארכותיה של הנתבעת את ההתקשרות עם התובעת מעת לעת למרות מכתב הביטול, היו בתנאי שלא יהיו עיצומים/שביתות מטעם העובדים (ראו סעיף 30(יב) לעיל), אך העובדים לא עמדו בתנאי זה.
י. אקדים את המאוחר ואומר, כי כל טענות התובעת (וסבי), כי הנתבעת תכננה והביאה על עצמה את שביתת 10.8.2014, במטרה להביא לביטול החוזה, אינן משכנעות. על כך ארחיב בהמשך פסק הדין.
יא. בקיצור – למרות מאמצי התובעת והנתבעת, שהמשא ומתן ביניהם בחסות בית הדין יניב הסכמה, העובדים דחו הסכמה זאת, שהובילה בסופו של יום ל"פיצוץ" נוסף לקראת מחצית חודש 12/2014, עד הודעה נוספת של הנתבעת אל התובעת ביום 18.12.2014 על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. על כך יורחב בפרק הבא של פסק הדין.
ההתרחשויות בחודש דצמבר 2014 שהשפיעו על יחסי הצדדים, וביטול החוזה (בשנית) ביום 18.12.2014 על ידי הנתבעת
38. נתחיל בבחינת הדברים לפי גרסתו של בשן בתצהירו נ/3:
א. למרות השעיית מכתב הביטול, והארכות שניתנו לתובעת לשם מיצוי המשא ומתן בין הצדדים, תוך הוראת בית הדין כי בתקופת המשא ומתן לא ינקטו העובדים עיצומים ו/או שביתות, העובדים נקטו עיצומים בתאריכים 11 ו-14 בחודש 12/2014. עיצומים אלה באו לידי ביטוי בהפסקת העבודה בפתאומיות למשך 30 דקות כל פעם (סעיף 52);
ב. הגם שהנתבעת הייתה זכאית שוב להביא לסיום ההתקשרות לאלתר מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה, היא בחרה להוציא לתובעת מכתב התראה לפני ביטול החוזה. כך עשתה במכתבו של בשן לגדי מיום 15.12.2014 שצורף כנספח 27 לנ/3.
במכתב זה ציין בשן באוזני גדי את העיצומים האמורים שגרמו נזק לנתבעת; כן ציין את כוונתם של העובדים להפסיק העבודה ביום 15.12.2014 בשעה 13:00 במקום בשעה 17:00.
בשן ביקש מגדי באותו מכתב כי:
"בשלב זה, אנו דורשים שתדאג לנקוט מיידית בכל האמצעים על מנת למנוע נזקים נוספים בעתיד, ובכלל זה תפנה לבית הדין לעבודה בבקשה למנוע שביתות ועיצומים נוספים. ככל שהתנהלות זו מצד עובדי חברתך תימשך, נאלץ לסיים את ההתקשרות איתכם מיידית, בהתאם להסכם בינינו וזאת ללא התראה נוספת".
למרות מכתב זה, התובעת לא נקטה בכל פעולה למנוע את המשך עיצומי התובעים בחודש 12/2014, ובכלל זה לא הגישה לבית הדין בקשה לצו מניעה נגד העובדים. במצב דברים זה, עיצומי העובדים לא רק שלא הפסיקו אלא החריפו (סעיף 53);
ג. בתאריכים 15-16/12/2014 עזבו העובדים את עבודתם במפעל בשעה 13:00 במקום בשעה 17:00, תוך גרימת נזקים לנתבעת (סעיף 54);
ד. על רקע כל זאת, המהווה הפרה יסודית של החוזה, ובכדי להקטין את נזקיה מהמשך השביתות הפרועות הנ"ל, הודיעה הנתבעת לתובעת ביום 18.12.2014 על סיום ההתקשרות עמה, בהתאם לזכותה המפורשת הקבועה בחוזה (סעיף 55);
מכתב סיום ההתקשרות מיום 18.12.2014 צורף כנספח 28 לנ/3 (להלן: "מכתב הביטול השני").
בנדון נצטט חלק ממכתב הביטול השני שנשלח מבשן אל גדי, כדלקמן:
"1. למרות מכתבנו אליכם מיום 15.12.2014... ודרשנו ממך לנקוט צעדים מיידים למניעת עיצומים נוספים, לא נעשה על ידכם דבר.
2. ....
3. בהתנהלותה האמורה הפרה חברתך את הסכם ההתקשרות...באופן יסודי, בין השאר, לפי סעיף 5.2 ו-5.6 לאותו הסכם.
4. במקביל, הליכי המשא ומתן של חברת המאיר מול העובדים לא התקדמו באופן המאפשר סיום המשבר...
5. בנסיבות אלה ולאחר שכל האורכות שניתנו לחברתך לצורך הנסיון להסדיר המחלוקת בדרכי פשרה (למרות העיצומים החוזרים ונשנים), לא קידמו את הענין, לא נוכל לספוג שביתות נוספות ולו חלקיות. אנו מחויבים לפעול מיידית למניעת המשך נזקי העיצומים והשביתות ומניעת הפרת דיני (צער) בעלי חיים בקשר לכך.
6. נוכח כל האמור לעיל, אנו נאלצים להודיע לך על סיום ההתקשרות איתך היום, 18.12.2014. הודעה זו ניתנת לחברתך עקב הנזקים שנגרמו בשל עיצומים של עובדיך וכדי למנוע המשך נזקי עיצומים או שביתות חלקיות או מלאות כאמור והפרות הדין. הכל בהתאם לסעיף 25.4 להסכם ההתקשרות הנ"ל איתכם.
7. אין באמור לעיל כדי לשלול מאיתנו קבלת סעדים נוספים מחברתכם ובכלל זה פיצויים בשל הנזקים החמורים שהסבו לנו העיצומים".
ה. כפי שצוין לעיל, לאחר מכתב הביטול גייסה הנתבעת 16 שוחטים חדשים, בכדי להקטין נזקיה. בעקבות צו המניעה של בית דין צדק, הסכימה הנתבעת כי אלה לא יועסקו בשחיטה אלא בתפקידים אחרים, תחת לפטרם (סעיף 56);
לנוכח מכתב הביטול השני, הנתבעת הייתה ערוכה לקלוט עובדים נוספים, בהנחה שהתובעת תעסיק את עובדיה במתן שירותים לאחר/ים. ברם גם אפשרות גיוס עובדים חדשים סוכלה פעם נוספת על ידי עובדי התובעת, שפנו בשנית לבית דין צדק, בטענה כי הנתבעת מפירה את צו המניעה שנתן בשעתו. בעקבות זאת בית דין צדק נתן הבהרה לנתבעת ביום 15.12.2014 כי צו המניעה שהוצא על ידו בחודש אוגוסט 2014 עדיין בתוקף (סעיף 57);
מכתב ההבהרה של בית דין צדק מיום 15.12.2014 צורף כנספח 29 לנ/3.
ו. משנסתיימה ההתקשרות, והיות שהנתבעת נזקקה לשוחטים תחת עובדי התובעת, והאחרונה לא הציעה לעובדיה עבודה חלופית, ובהמשך להחלטת בית הדין, הודיעה הנתבעת כי היא מוכנה לקלוט באופן ישיר את עובדי התובעת שיחפצו בכך. הצעה זו התיישבה עם המתווה שקבע בית הדין, והיה המעשה ההומני היחיד שנותר לעשות למען עובדים אלה, על מנת שימשיכו לפרנס את משפחתם (סעיף 58);
כנספח 30 לנ/3 צורף מכתבו של בשן לעובדים מיום 18.12.2014 בו צוין כדלקמן:
"לאחר שהתברר כי המשא ומתן בחלופה הראשונה (במסגרתה נבחנה האפשרות שההתקשרות בין מילועוף לחברת המאיר תימשך ואתם תמשיכו להיות עובדי המאיר) – נכשל ובנוסף, נוכח הנזקים הרבים שנגרמו למפעל, נאלצנו להודיע לחברת המאיר בע"מ על סיום מיידי של ההתקשרות עימה.
אנו עוברים עתה לחלופה השניה עליה הודענו לכם בשעתו. במסגרת חלופה זו אנו מציעים לכם להיקלט מיידית בהעסקה ישירה כעובדי מילועוף, תחת ההסכם הקיבוצי שנחתם עם הסתדרות העובדים הכללית וחל על כל עובדי מילועוף.
מי מכם שמעונין להיקלט להעסקה ישירה בתנאים האמורים, מתבקש להגיע למפעל ביום ראשון 21.12.2014... לפגישה ישירה עם... מנהלת משאבי אנוש של מילועוף.
מילועוף תיתן עדיפות לקליטת עובדים מעובדי חברת המאיר להעסקה ישירה אצלה לתקופה מוגבלת".
ז. ביום 24.12.2014 פנתה התובעת לבית הדין, וביקשה לזמן דיון דחוף בנוגע להצעת הנתבעת לעובדיה להיקלט לעבודה במישרין אצל הנתבעת;
ח. לאחר קיום דיון בנדון בבית הדין ושמיעת טענותיהם, החליט בית הדין ביום 7.1.2015, חרף התנגדות התובעת בעת הדיון, כי הנתבעת ועובדי התובעת "ימשיכו לנהל מגעים על מנת להגיע להסכמות" (סעיף 60);
ט. הנתבעת נהגה בהתאם להחלטת בית הדין האמורה, ולאחר משא ומתן עם העובדים הגיעה להסכמה לגבי קליטת העובדים. רק ביום 11.1.2015 נקלטו העובדים כעובדי הנתבעת במישרין והחלו לעבוד במסגרתה (סעיף 61);
י. בפרק הזמן שחלף מיום מכתב הביטול השני (18.12.2014) ועד לחזרת העובדים לעבודה ביום 11.1.2015 לא התבצעה שחיטה במפעל הנתבעת, משתי סיבות:
האחת – צו המניעה של בית דין צדק שגרם לקשיים בגיוס עובדים חדשים;
השנייה – הרבנות הראשית פסלה את השוחטים החלופיים שהנתבעת הצליחה לגייס חרף צו המניעה, בעיקר לנוכח קיומו של צו המניעה (הסבר מפורט נמצא בסעיף 62 לנ/3 ולמכתב מטעם נציג הרבנות, נספח 32 לנ/39).
39. בשן נחקר על אירועי חודש 12/2014, מכתב הביטול השני והעסקת עובדי התובעת במישרין, ותמצית חקירתו כדלקמן:
א. הוא אישר את הסכם הביטול השני מיום 18.12.2014 (עמ' 2017 לפרו' שו' 9-18);
הדגיש בשן כי מכתב הביטול השני הוצא לנוכח המשך העיצומים בהם נקטו העובדים על אף הוראות בית הדין כי לא יינקטו עיצומים בתקופת המשא ומתן (עמ' 244 לפרו' שו' 26-36; עמ' 245 לפרו' שו' 1-3);
ב. הוא ציין כי הפסקת ההתקשרות עם התובע נועדה להגן על מפעל הנתבעת (עמ' 208 לפרו' שו' 16-18);
ג. עובר להוצאת מכתב הביטול השני, פנתה הנתבעת לתובעת בדרישה שתוציא נגד עובדיה צו מניעה לשיבושי העבודה, אך התובעת לא עשתה כן. בלשונו של בשן: "אני עובד מול גדי. גדי צריך לעשות סדר אצלו בבית, להגיע להסכמות עם העובדים שלו..." (עמ' 241 לפרו' שו' 17-18);
ד. בית הדין לעבודה העלה את האפשרות של העסקה ישירה של העובדים ככל שהמשא ומתן בין הצדדים ייכשל, ולא הוזכר שום פיצוי בנדון לתובעת (עמ' 238 לפרו' שו' 8-14);
ה. כשהופנה למכתב נספח 27 לתצהירו (ראו סעיף 38(ב) לעיל), במסגרתו מנסה הנתבעת למנוע מהעובדים לשבות, הגם שזכות השביתה עומדת לימינם, השיב: "אני לא טענתי נגדם, אני טוען נגד גדי" (עמ' 243 לפרו' שו' 21).
40. גדי בתצהירו ת/5 התייחס לאירועי חודש 12/2014, כדלקמן:
א. לאחר ביטול ההסכם השני, גזלה הנתבעת את רכושה של התובעת, שהוא עובדיה. זאת מבלי שהעובדים פוטרו על ידי התובעת, או מסרו על התפטרותם לתובעת (סעיף 5);
ב. הוא מודה כי בתאריכים 11.12.2014 ו-14.12.2014 נקטו עובדי התובעת בעיצומים בדמות של הפסקת עבודה למשך 30 דקות כל פעם, וכן סיימו עבודתם מוקדם ביום 15.12.2014. לטעמו הם עשו כן לנוכח חוסר ההתקדמות במשא ומתן בעניינם (סעיף 106);
ג. בתאריך 18.12.2014 התקבל אצל התובעת מכתב הביטול השני, במסגרתו הודיעה לה הנתבעת על הפסקת ההתקשרות ביניהן לאלתר. זאת הגם שלא נגרם לתובעת כל נזק מעיצומי העובדים בחודש 12/2014 (סעיף 107);
ד. בו ביום, 18.12.2014 שיגרה הנתבעת מכתב לעובדים והציעה להם כי יועסקו על ידה במישרין תחת התאגדות בהסתדרות העובדים (סעיף 109);
ה. בעקבות כך התובעת פנתה לבית הדין להוצאת צו מניעה ביום 24.12.2014, שלא צלח (סעיף 110);
ו. הנתבעת אף סירבה לשלם לתובעת את השכר המגיע לה בעבור עבודה מיום 1.12.2014 – 18.12.2014 בסכום של 573,665 ₪, בטענת קיזוז נזקים שנגרמו לה. בכך סתמה הנתבעת את הגולל על התובעת ועובדיה (סעיפים 111-113);
ז. למעשה הנתבעת טרפדה את ההסכם וסיכלה את המשך יישומו בחוסר תום לב (סעיף 121);
ח. הנתבעת לא ביטלה ההסכם על פי סעיף 25.3 לחוזה תוך מתן הודעה מוקדמת לתובעת בת 60 ימים, אלא בחרה בהליך הדרסטי לפי סעיף 25.4 לחוזה (סעיף 121).
41. בחקירתו הנגדית ציין גדי כדלקמן:
א. כשנשאל מדוע לא שעה לבקשתו של בשן במכתבו אליו מיום 15.12.2014 והוציא צו מניעה נגד העובדים, השיב:
"הם לא אנשים שישמעו לצו מניעה... האנשים האלה, גם אם היה צו מניעה, הם היו שמים פס על הצו מניעה" (עמ' 163 לפרו' שו' 24-27; כן ראה דברים דומים בעמ' 134 לפרו' שו' 20-29);
ב. כשנשאל איך העובדים נקטו עיצומים בחודש 12/2014, הגם שבית הדין החזירם לעבודה לאחר מכתב הביטול בלבד שלא יינקטו בעיצומים ושביתות, השיב כי הם לא שבתו ביום 18.12.2014, אלא סיימו את יום עבודתם, ומכתב ההצעה להיקלט לעבודה במישרין אצל הנתבעת נמסר להם במקלחות (עמ' 164 לפרו' שו' 6-169;
ג. הוא הטיל את האחריות לכישלון המשא ומתן שהוביל למכתב הביטול השני על כתפי הנתבעת.
לדבריו:
"... זכותו של כל עובד לבקש אפילו מיליון דולר על היום עבודה שלו, זכותו לבקש. הוא, אם הוא יקבל או לא, זה משהו אחר. אבל הזכות של עובד לקבל את השכר הבסיסי שלו, אחרי שעשו כביכול במירכאות, הסדר בענף, שהמציא את זה שוקי וחבורתו, אז השוחטים הרוויחו פחות. מצד שני, אמרו אתם רוצים מהדרין? תוסיפו עוד שוחטים. הוספתי עוד שוחטים, המנה של העובד קטנה ואז זה גרם להתמרמרות. בנוסף לכך, הם לא הביאו עובדים כל בוקר אז יום עבודה התארך, במקום בשש, התחילו בשבע... העובד רוצה להשיג את המנת לחם שלו ביושר ובכבוד. מילועוף יושבים על הברז וסגרו אותו ופתחו אותו כאוות נפשם" (עמ' 164 לפרו' שו' 30-35; עמ' 165 לפרו' ש1-5);
ד. כשהופנה למכתבו של בא כוחה של התובעת מיום 14.10.2014 אל ב"כ כח לעובדים (התייחסנו אליו לעיל), בו רואים כי הנתבעת הטילה את האחריות לקשיים במשא ומתן על העובדים ודרישותיהם המוגזמות, השיב כי העובדים רצו למקסם את הטבת תנאיי עבודתם (עמ' 165 לפרו' שו' 6-34);
הוסיף גדי וציין כי :
"... לכן הם (העובדים – ח"ש) נאבקו... אני כמעסיק לא יכולתי להתערב, לא יכולתי להתערב. יכולתי לדבר אל ליבם שיעשו, שיזהרו. ניסיתי, ניסיתי לעזור למפעל שיעברו להסתדרות ולא בכוח לעובד, ניסיתי אבל לא, הם היו בדעה של כוח לעובד, עד שבסוף הם נשברו ועברו להסתדרות אחרי כמה חודשים" (עמ' 166 לפרו' שו' 1-5);
כשנשאל, אז מדוע בא כוח התובעת השתלח במכתבו מיום 14.10.2014 בכח לעובדים, השיב:
"כי כוח לעובדים, גם אני קראתי להם אנרכיסטים, כוח לעובדים אנרכיסטים, עד היום אני חושב ככה" (עמ' 166 לפרו' שו' 8-9);
ה. כשנשאל האם לאחר מכתב הביטול השני הציע מקום חלופי לעובדיו, השיב:
"התחלתי משא ומתן בעוף טוב כי ברוך השם, יש לנו שם טוב, מכירים אותנו בענף. ורצו שנעשה להם אגף שחיטת לילה. התחלתי משא ומתן אבל האנשים לא היו מסוגלים לעבוד לילה אז זה לא יצא אל הפועל אבל התחלנו" (עמ' 167 לפרו' שו' 3-6);
עם זאת הוסיף, שאם הנתבעת הייתה נותנת לו טרם מכתב הביטול השני הודעה מוקדמת של 60 ימים, היה מארגן לעובדים מקום עבודה אחר, והנתבעת הייתה נותרת בלי שוחטים, ונאלצת לגייס שוחטים חדשים וללמדם את מקצוע השחיטה (עמ' 167 לפרו' שו' 14-17);
כשנשאל האם לנוכח אירועי יולי-אוגוסט 2014, לא הבין לאן הדברים מתקדמים, הסביר שבשנותיו הרבות (20 שנים) בניהול התובעת, היו עליות ומורדות, משברים ותיקונם, והוא האמין שהדברים יסתדרו גם הפעם. הוא בעל אמונה גדולה (עמ' 167 לפרו' שו' 17-35; עמ' 168 לפרו' שו' 1-5).
42. סבי בתצהיר עדותו הראשית ת/4 גם התייחס לאירועי דצמבר 2014 שהובילו למכתב הביטול השני, וציין כדלקמן:
א. לנוכח אי התקדמות המשא ומתן, החלו העובדים לנקוט בחודש 12/2014 בעיצומים, אותם הגדיר עיצומים קלים, ובתאריך 18.12.2014 הודיעה הנתבעת על סיום ההתקשרות עם התובעת (סעיף 32);
ב. בקשת התובעת לצו מניעה שימנע את העסקת העובדים במישרין על ידי הנתבעת לא הועיל, שכן הנתבעת הגיעה להסכם עם העובדים. בנדון הנתבעת ובשן איימו על העובדים כי כעת נותרו "ללא אמא ואבא", והציעה להם העסקה ישירה אצלה, וכך היה (סעיפים 33-34);
ג. ביום 8.1.2015 נחתם הסכם העסקה בין הנתבעת לעובדים, הגם שטרם פוטרו על ידי התובעת (סעיף 37).
43. בחקירתו הנגדית ציין סבי כדלקמן:
א. את ההצעה להיקלט אצל הנתבעת במישרין נתנה הנתבעת לעובדים אף טרם מכתב הביטול (עמ' 79 לפרו' שו' 16-18);
ב. אין לו מסמכים המלמדים על הצעה מוקדמת כאמור של הנתבעת, אלא זה נעשה בעל פה (עמ' 80 לפרו' שו' 14);
ג. אם לא היה נחתם הסכם ההעסקה בין העובדים לנתבעת בחודש ינואר 2015, חלק ניכר מהעובדים היו נותרים מחוסרי עבודה. לכאורה מעשה הומניטרי זה של הנתבעת הוכן על ידה מראש (עמ' 81 לפרו' שו' 27-34);
כן הודה כי ההעסקה הישירה של העובדים על ידי הנתבעת הטיבה לעובדים במידה מסוימת (עמ' 84 לפרו' שו' 7);
כן הודה כי בסופו של יום העובדים נכנסנו לעבוד תחת הנתבעת במישרין כי הרבנות דרשה זאת והעובדים רצו זאת (עמ' 87 לפרו' שו' 31-34);
ד. המצב של גדי באותה תקופה היה בכי רע. הוא חי על כדורים, היו לו רעידות בידיים. זה לא היה האדם שקיבל את העובדים לעבודה. שברו לו את הגאווה שלו. לשאלה מי שבר את הגאווה שלו, השיב: הנתבעת וכישלון עסקי שהיה לו באיטליה. בלשונו של סבי, גדי באותה תקופה היה "עלה נידף" (עמ' 82 לפרו' שו' 22-29);
ה. לדעתו גדי עשה טעויות בדרך. אחת מהן שלא שקל להוריד ברווחיו בכדי להציל את התובעת (עמ' 83 לפרו' שו' 11-19);
ו. בעת מעבר העובדים לנתבעת הם איבדו את יחידת המיקוח שלהם (כח לעובדים) שכן עברו לחסות תחת ההסתדרות (עמ' 90 לפרו' שו' 7-24).
44. ממן, עובד התובעת באותה עת, ציין בתצהירו ת/3 על אירועי 12/2014 כדלקמן:
א. בתאריך 18.12.2014 או בסמוך לכך שוב היו עיצומי עובדים. בעקבות כך התקבל מכתב הביטול השני (סעיף 7).
ב. בשום שלב לא פוטר ולא התפטר מהתובעת (סעיף 8);
ג. בתאריך 8.1.2015 נחתם הסכם בין הנתבעת לעובדים, וביום 11.1.2015 עברו עובדי התובעת לעבוד במישרין אצל הנתבעת (סעיף 9).
45. בחקירתו הנגדית ממן לא הוסיף הרבה, למעט העובדה שחלק גדול מהמידע שמסר בתצהירו, נמסר לו על ידי סבי (עמ' 20 לפרו' שו' 26-33).
46. אוחיון, עובד של התובעת באותה עת, ציין כי היו עיצומי עובדים בחודש 12/0214, והעובדים נגררו לעיצומים בהתאם להוראת ראש הוועד סבי (עמ' 25 לפרו' שו' 27-30; עמ' 28 לפרו' שו' 25).
47. ציין עוד אוחיון, כי המעבר של העובדים כחטיבה אחת לעבודה במישרין אצל הנתבעת, היה בהוראת הוועד.
בלשונו:
"זה היה מצב כזה שפתחנו בעיצומים וכמו שאני זוכר את התמונה ואני מצייר אותה, פתחנו בעיצומים ופשוט פיטרו את, את ה, את הקבלן שלנו גדי, פיטרו אותו והיינו בתקופה של איזה שבועיים, שלוש בבית. אחרי שכמובן עשינו גם בהתחלה כל מיני עיצומים והפסקות, כל מיני בלגן בעבודה והיינו איזה תקופה של שבועיים, שלוש ואז התחיל דיבור בין הוועד שלנו לבין אהה, לבין המפעל. והתחיל דיבור וזה ואז פתאום נקלטנו כולנו לעבודה, הציעו לנו לבוא לחזור לעבודה, הכול דרך הוועד היה. אני לא הייתי אחד שמוביל או זה, סך הכול אני הייתי עובד מן המניין, מה שכולם עשו, עשיתי" (עמ' 28 לפרו' שו' 19-27);
הוסיף אוחיון – "אף אחד לא פנה אלי ישירות לבוא לעבוד...הלכנו כקבוצה... אמרו לנו (הוועד – ח"ש) פשוט להגיע, היה קבוצת ווטסאפ אם אני זוכר טוב, אז, כן, אמרו לנו להגיע..." (עמ' 29 לפרו' שו' 4-5).
48. העד בנוז, עובד של התובעת באותה עת, ציין כי לאחר מכתב הביטול השני, העובדים רצו לחזור לעבוד, ולשם כך פעלו בהתאם להוראות הועד והוראותיו של ראש הוועד סבי (עמ' 34 לפרו' שו' 20-21; עמ' 35 לפרו' שו' 1-4);
49. אם נסכם הדברים נאמר כך:
א. משראתה התובעת כי התובעת לא מצליחה להגיע להסכם עם עובדיה, דבר שהוביל להמשך העיצומים בחודש 12/2014, התריעה על כך ביום 15.12.2014 בפני התובעת, אך ללא הועיל, דבר שהוביל למכתב הביטול השני.
ב. סבורני כי השתלשלות הדברים בתצהירו של בשן (נ/3) כמתומצת בסעיף 38 לעיל, שיקפו ביתר דיוק את המציאות.
ג. לא שוכנעתי מטענותיו של גדי ו/או סבי כי ביטול ההסכם השני היה מהלך מתוכנן מצידה של התובעת, אחרת לא היה בשן מתאמץ לפנות לגדי במכתב מיום 15.12.2014 במטרה להאיץ בו למנוע את עיצומי העובדים בחודש 12/2014.
ד. למעשה בעקבות מכתב הביטול השני, היה ברור שתמה תקופתה של התובעת ביחסיה עם הנתבעת, ולא ראיתי ניסיונות של ממש מצד התובעת למנוע את ביטול החוזה, בעקבות מכתב הביטול השני.
ה. עולה מהעדויות דלעיל, שגם העובדים הבינו זאת, ולכן בחרו לקבל את הצעת הנתבעת, שבאה לאחר סיום ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת, לעבור לעבוד כעובדי הנתבעת במישרין.
ו. העובדים לא עשו כן כלאחר יד, אלא בארגון הוועד, כחטיבה אחת, בהתאם להוראות הרבנות (סעיף 43(ג) לעיל) ולאחר חתימה על הסכם עם הנתבעת ביום 8.1.2015.
ז. עולה מעדויותיהם של גדי וסבי, כי התובעת למעשה, הגם שיתכן שלא פיטרה את העובדים, לא הייתה יכולה לספק להם עבודה חלופית. כך שאם הנתבעת לא הייתה קולטת העובדים, הם היו צריכים לדאוג בכל מקרה לפרנסתם במקום אחר.
ח. כפי שציינו לעיל, החל מחודש יולי 2014 מועד תחילת העיצומים, גדי החל לאבד שליטה על העובדים במקביל לעליית כוחו של כח לעובדים.
גדי כאמור התקשה להגיע להסכם עם העובדים, דבר שגרם לאי קבלת התוספת של 8% מצידה של הנתבעת, שהתנתה זאת בהגעה להסכם.
למעשה, כתיאורו של סבי, גדי באותה תקופה, גם לנוכח כישלון עסקי באיטליה, היה שבר כלי, "עלה נידף", חי על כדורים וידיו רעדו.
במצב דברים זה, מובן גם מדוע העובדים דאגו לעצמם, ובחרו מרצונם לעבור לעבוד אצל הנתבעת תחת הסכם מסודר.
ט. בפרק הבא נבחן את טענות התובעת נגד הנתבעת, שלטענתה (של התובעת) הובילו לקריסתה ולמעבר העובדים לעבודה במישרין אצל הנתבעת.

שיקולים זרים של הנתבעת בסיום התקשרות עם התובעת, האמנם?
50. התובעת טענה הן בכתב התביעה והן בתצהירו של גדי (ת/5), וסיכמה את טענתה בנדון בסעיף 12 לסיכומיה, כי הנתבעת חיכתה להזדמנות שתיקרה לה לבטל את החוזה, באופן שתבוטל ההתקשרות עם התובעת על כלל עובדיה, ולהחליפם בשוחטים אחרים בהעסקה ישירה.
חידדה התובעת טענתה זאת, בכך שציינה שהנתבעת חיכתה להזדמנות שתיקרה לה לבטל את החוזה, באופן שתבוטל ההתקשרות עם התובעת, ואז תקלוט את עובדי התובעת בהעסקה ישירה אצלה.
כך ייצא שהנתבעת תכניס לכיסה את רווחי התובעת.
ההזדמנות שנקרתה בפני הנתבעת, הייתה הודעת סכסוך העבודה עליה הכריזו עובדי התובעת באמצעות כח לעובדים (מכתב הסכסוך), שהוביל למכתב הביטול, ולאחריו (לאחר התערבות בית הדין) לניהול משא ומתן עם התובעת למראית עין, תוך ששידלה את עובדי התובעת להיקלט אצלה בהעסקה ישירה.
לכן גם הנתבעת ביטלה את החוזה במסגרת מכתבי הביטול לאלתר, מבלי לתת לתובעת 60 ימי הודעה מוקדמת בכדי לאפשר לה לדאוג לעבודה חלופית לעובדיה.
51. מנגד טענה הנתבעת (וגרסתה סוכמה בסעיף 11.1 לסיכומיה), כי ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת הייתה לשביעות רצונה של הנתבעת במשך כ-20 שנים. התקשרות זאת פטרה את הנתבעת מהתעסקות בהיבטי השחיתה והכשרות, והתנהלות מול הרבנות. על רקע זה העדפתה הבסיסית של הנתבעת הייתה להמשיך לקבל מהתובעת את השירותים שנתנה במסגרת ההתקשרות ביניהם. ביטול החוזה שנעשה על ידה (באמצעות מכתב הביטול, ולאחריו מכתב הביטול השני) נעשה בנסיבות בהן העיצומים והשביתות במפעל המשיכו והחריפו באופן שנגרם לתובעת נזקים של מעל 10 מיליון ₪. במצב דברים זה לא נותרה לנתבעת כל ברירה אלא לסיים את ההתקשרות עם התובעת, לאחר שהתראות חוזרות ונשנות לתיקון ההפרה מצד הקבלן לא הועילו.
52. על פניו גרסה זאת של התובעת בדבר "חמדנות" הנתבעת את רווחיה, וניצול שעת כושר (סכסוך עבודה של עובדי התובעת) לביטול החוזה, בעייתית.
סעיף 25.3 לחוזה (ראו ציטוט בסעיף 12(ד) לעיל) מאפשר לנתבעת (כמו גם לתובעת) להודיע על ביטול ההסכם ללא כל סיבה מיוחדת, בהודעה מוקדמת של 60 ימים. מכאן כי לא ברורה טענתה של התובעת כי הנתבעת חיכתה ל"שעת כושר" לביטול החוזה.
לו חמדה הנתבעת את רווחי התובעת שבאו בעקבות ההסכם, הייתה פשוט יכולה להודיע לתובעת על ביטול ההסכם מכוחו של סעיף 25.3 לחוזה, והחוזה היה מבוטל, ללא כל סיבה שהיא.
נשאל גדי על תמיהה זאת ולא נתן תשובה של ממש, אלא ציין שהנתבעת לא עשתה את זה. היינו לא בחרה בזכותה לביטול ההסכם מכוחו של סעיף 25.3 לחוזה (עמ' 150 לפרו' שו' 23-32).
אם נוסיף לכך את מכתבי ההתראה ששלחה הנתבעת לתובעת עם עיצומי התובעים בחודש יולי 2014, ואף טרם הוצאת מכתב הביטול השני במכתבה אל התובעת מיום 15.12.2014 להוציא צו מניעה נגד עיצומי התובעת (ראו לעיל), ונמצאנו למדים בדיוק ההיפך – הנתבעת רצתה להימנע מביטול ההסכם. דא עקא, כמסקנתנו לעיל – התובעת איבדה שליטה על עובדיה החל מחודש יולי 2014 ועד ביטול ההסכם בשנית ביום 18.12.2014 (שוב, הכל כמתואר לעיל).
53. נמחיש הדברים גם בדרך אחרת:
א. התובעת טענה כי בשלב מסוים לאחר פרוץ עיצומי עובדי התובעת בחודש יולי 2014 הציעה הנתבעת (באמצעות המנכ"ל שלה דאז מר און ברזילי) לרכוש התובעת בסך של 1.4 מיליון ₪ (ראו סעיפים 6(ח) לעיל; פרק ד1 לת/5).
גדי בחקירתו הנגדית הבהיר כי הצעת הנתבעת הייתה שיבוטל החוזה, והתובעת תעזוב עם עובדיה (עמ' 105 לפרו' שו' 28-36).
נשאל גדי בחקירתו מה ההיגיון שהנתבעת תציע לו 1.4 מיליון ₪ אם היא יכולה לבטל החוזה מכח סעיף 25.3 והודעה מוקדמת של 60 ימים, והשיב "תשאל אותם" (עמ' 108 לפרו' שו' 24-30).
שוב, תמיהה שלא נענתה.
אגב – טענה זו של הצעת 1.4 מיליון ₪ להפסקת פעילות התובעת הוכחשה על ידי הנתבעת בכתב הגנתה, ואף על ידי בשן בעדותו, בציינו כי אינו מודע להצעה כזאת; ומי שהתובעת טוענת כי הציעה לה הצעה זו, מר און ברזילי, נפטר ממחלת הקורונה בסוף שנת 2020. בכל אופן מר ברזילי לא סיפר לו (לבשן) על הצעה כזאת (עמ' 237 לפרו' שו' 11-33).
לתובעת אין כל מסמך בכתב ממר ברזילי, או מאן דהוא אחר מטעם הנתבעת על הצעה כאמור.
התובעת העידה בנדון את עו"ד אפרת שגיא, העובדת במשרד עורכי הדין בן ארי, שייצגה את התובעת בעבר בעניין דנן, כי בשנת 2015 נפגשה עם גדי, וזה סיפר לה על הצעת ה-1.4 מיליון ₪, והיא רשמה זאת בכתב ידה (ראו תצהיר עדותה ת/1);
בחקירתה הנגדית הבהירה כי "חיה" בנדון מפיו של גדי, ולא שמעה ההצעה באוזניה ממר ברזילי (עמ' 7 לפרו' שו' 6-7).
במצב דברים זה שוכנעתי לקבוע, כי לא הוכחה גרסתה של התובעת להצעת רכישה של 1.4 מיליון ₪.
ב. נשאל גדי איזה אינטרס יש לנתבעת לקבל את ניהול השחיטה לידיה במישרין, לאחר שפעלה להקמת התובעת (ראו לעיל, בפרק העוסק ברקע להקמת התובעת), עבדה עמה "בנעימים" במשך כ-20 שנים, ואחר שהוסיפה לעובדים 8% לשכר (כגרסת הנתבעת) בקליטתם אצלה, כשיש לה האפשרות לתת את תוספת שמונת האחוזים לתובעת ולחזור לשגרה, והשיב: "אין לי מושג, תשאל אותם... אין לי מושג" (עמ' 141 לפרו' שו' 32-34);
בית המשפט הקשה על גדי בנדון, ונצטט את פרוטוקול הדיון בנדון מפאת חשיבותו:
" כב' השופט: רגע. איזה אינטרס יש למילועוף לקחת את הצרה הצרורה הזאת כפי שאתה אומר, על הראש שלה, להוסיף להם הרבה מעבר ל-8%, במקום להגיד לך אדון בן שלוש, קח את ה-8% כפי שהבטחנו לך, שבור אתם את הראש, איזה אינטרס, למה הם צריכים להכניס את הראש שלהם, ראש בריא למיטה חולה, למה? אני לא מבין את זה.
מר ג. בן שלוש: הקנאה, התאווה והכבוד,...
כב' השופט: עזוב, זה אתה יכול להגיד, תקשיב, זה אתה יכול להגיד על מתחרה עסקי שלך. אם יש קבלן אחר, כמו שאתה אמרת, במלון היאט אמרו לך, קינאו בך וכולי, זה אני יכול להבין. אם יש קבלן אחר שהיה גונב לך את העובדים ומוסיף להם קצת יותר, זה אני יכול להבין אבל למה שמילועוף תעשה את זה?
מר ג. בן שלוש: אני אסביר.
כב' השופט: מילועוף היום משלמת להם יותר ממה שהיא הייתה משלמת לך.
מר ג. בן שלוש: נכון, נכון.
כב' השופט: למה, למה? הרי לכל דבר צריך היגיון כלכלי.
העד, מר ג. בן שלוש: אין לי מושג" (עמ' 142 לפרו' שו' 1-18);
שוב, תמיהה ללא תשובה מצידו של גדי.
ג. בהמשך עדותו גדי ניסה להסביר את מניעי הנתבעת, בכך שחשקה ברווחי התובעת (עמ' 149 לפרו' שו' 7);
אבל אז נשאל שוב, אם הנתבעת אכן חשקה ברווחיה של התובעת, למה לה ללכת בדרך פתלתלה תחת ביטול החוזה מכוחו של סעיף 25.3 עם הודעה מוקדמת של 60 ימים, השיב:
"מפעל מילועוף זה דבר דינמי שעובד יום יום. אם יומיים הוא לא יהיה בשוק, הוא יפסיד הרבה לקוחות. הם לא יכולים להרשות לעצמם, יום אחד לא לשחוט לפי התוכניות שלהם. כזה מעבר וראינו, עם כל העזרה שהם קיבלו מכל המשחטות בארץ ולא הצליחו. רק אחרי שלא הצליחו שלושה שבועות באוגוסט וארבעה שבועות בדצמבר ובינואר 15, הם לא הצליחו להחזיק את המערכת ולא היה סחורה בשוק. זה ידוע וזה גרם, בגללם זה נגרם כי הם לא ידעו לנהל את המערכת" (עמ' 149 לפרו' שו' 30-36);
כשב"כ הנתבעת העמיד אותו על טעותו, והבהיר לו כי לאחר מכתב הביטול הנתבעת התקשתה לתפעל את המערכת עם שוחטים אחרים אך ורק לנוכח צו המניעה והתערבות הרבנות, ואלמלא צו המניעה הנתבעת הייתה יכולה להשיג שוחטים חלופיים, גדי אישר זאת (עמ' 150 לפרו' שו' 1-22).
קרי – גדי לא שלל, כי אם הנתבעת הייתה בוחרת לבטל החוזה בהודעה מוקדמת של 60 ימים מכוחו של סעיף 25.3 לחוזה, הייתה יכולה לתפעל את מערכת השחיטה בעצמה באמצעות שוחטים אחרים. יותר מזה הוסיף גדי, אם הייתה הנתבעת עושה כן היו נפרדים לדרכם ב"חיבוקים ונשיקות" (עמ' 150 לפרו' שו' 23-30).
מכאן עולה, כי בהימנעות הנתבעת מהפעלת זכות ביטול החוזה בהודעה מוקדמת של 60 ימים, עולה מסקנה מסתברת, שלא היה ברצונה ו/או לא תכננה מראש להביא את החוזה לידי ביטול, וכי ביטול החוזה היה מבחינתה בגדר אילוץ, בכדי להקטין את נזקיה עקב עיצומי ושביתות העובדים, כגרסתה.
54. לסיכום נקודה זאת ייאמר, כי גרסת התובעת בדבר "חמדנות" הנתבעת את רווחיה, וניצול שעת כושר (סכסוך עבודה של עובדי התובעת) לבטל החוזה ולקלוט במישרין את עובדי התובעת, בעייתית.
55. נבחן כעת את טענות התובעת על העסקת עובדיה במישרין על ידי הנתבעת, שהיוותה חלק מ"תוכניתה" של הנתבעת, לנשל את התובעת מעבודתה על פי החוזה (סעיף 12 לסיכומי התובעת וסעיף 50 לעיל).
משזו הטענה – נבחן כעת את טענות הצדדים בנוגע להעסקת עובדי התובעת בהעסקה ישירה על ידי הנתבעת לאחר מכתב הביטול השני:
א. בסעיף 77 לת/5 טען גדי (וכך נטען גם בסעיף 22 לסיכומי התובעת), כי הנתבעת פנתה לעובדי התובעת שבועות, ואף יותר מכך, לפני מכתב הביטול (10.8.2014), וגם לאחריו, ודחפה אותם להיקלט לעבודה אצל הנתבעת במישרין, תוך תשלום תמורה גבוהה מזו שמשולמת להם אצל התובעת. זאת בתנאי שיעזבו את כח לעובדים ויצטרפו לעבודה בתנאי ההסכם הקיבוצי החל אצל הנתבעת ותחת חסות ההסתדרות.
בחקירתו הנגדית ציין גדי, כי אין לו עדים לפניית הנתבעת אל מי מהעובדים להיקלט אצלה טרם מכתב הביטול (עמ' 135 לפרו' שו' 25).
ב. לעומתו בשן בתצהיר עדותו הראשית נ/3 (סעיף 33) ציין, כי בעת התפרצות העובדים לשטח המפעל ביום 11.10.2014, לאחר מכתב הביטול, הציע לעובדי התובעת להיקלט במישרין אצל הנתבעת. ברם לאחר ניהול ההליך בבית הדין וחזרת העובדים לעבודה הצעה זו ירדה מהפרק. הוא חזר על גרסה זאת בחקירתו הנגדית, תוך הדגשה כי זו הפעם הראשונה שהנתבעת פנתה בהצעה לעובדים להיקלט אצלה במישרין (עמ' 266 לפרו' שו' 31-36).
הוסיף בשן, כי הצעה זאת חזרה להיות רלוונטית רק לאחר מכתב הביטול השני, וסיום התקשרות סופית עם התובעת.
ג. האם אכן הנתבעת הציעה לעובדי התובעת להיקלט אצלה לעבודה במישרין לפני מכתב הביטול (10.8.2014)?
ארבעה עובדים של התובעת בתקופה הרלוונטית העידו בפני: ממן, אוחיון, בנוז וסבי (ראש הוועד). נבחן את עדותם בנקודה זאת.
ד. ממן בתצהירו ת/3 העיד כי הפניה מצידה של הנתבעת להיקלט אצלה לעבודה במישרין הייתה רק לאחר מכתב הביטול ביום 10.8.2014 (סעיף 6); בחקירתו הנגדית לא נסתרה עדותו זאת.
ה. אוחיון בתצהיר שנתן ביום 9.9.2014 בהליך אחר (נספח 41 למוצגי התביעה) גם ציין כי פניה לעבור לעבוד אצל הנתבעת במישרין הייתה לאחר מכתב הביטול (10.8.2014); בחקירתו הנגדית לא נסתרה עדותו זאת.
ו. בנוז בתצהיר שנתן ביום 9.9.2014 בהליך אחר (נספח 43 למוצגי התביעה) גם ציין כי פניה לעבור לעבוד אצל הנתבעת במישרין הייתה לאחר השביתה שהייתה במפעל. קרי – 10.8.2014. בחקירתו הנגדית לא נסתרה עדותו זאת.
ז. סבי בתצהיר עדותו הראשית ת/4 (סעיף 15.2) גם ציין כי הפניה לעובדי התובעת להיקלט אצל הנתבעת הייתה לאחר מכתב הביטול.
אמנם בחקירתו הנגדית טען סבי כי הצעות למעבר עובדים לעבוד במישרין אצלה ניתנו על ידי הנתבעת אף לפני מכתב הביטול. עם זאת כשהתבקש להראות הצעה אחת כזאת השיב: דיברתי איתך על דיבורים שהיו של יוסי בן הרוש שבא אלינו. אני יודע שדיברו איתי, מה שאמרו לי" (עמ' 79 לפרו' שו' 24-36);
כשנשאל סבי שוב האם יש בידיו עדות (מעבר לעדותו שלו) או מסמך המלמד על הצעה כאמור לפני מכתב הביטול השיב:
"... יש לנו אם אתה רוצה, עדויות שאנחנו נקרא למשה פיינברג שקיבל את זה. אם אתה רוצה, יש לקבל את, את מאיר סויסה שיעיד בזה שהם גם קיבלו לפני כן. אפשר להעלות את הכול, הכול נמצא. אתה רוצה שמות של אנשים שיבואו ויעידו בפניך? בפניך אז אין בעיה... אין מסמכים כי הכול נאמר" (עמ' 80 לפרו' שו' 9-14).
כשנשאל סבי שוב בנקודה זאת בחקירה חוזרת, לא נתן תשובה ברורה, אלא ציין, כי יוסי בן הרוש נתן ההצעה כשהתחילו העיצומים, אך לא נקט בתאריך מדויק (עמ' 91 לפרו' שו' 28-34);
לא נתתי אמון בעדותו של סבי כי הוצעה לעובדים או לו אישית הצעה לעבור לעבוד אצל הנתבעת במישרין לפני מכתב הביטול.
גרסה זאת לא נמסרה בתצהיר עדותו הראשית ת/4, שם ציין כי הפניה לעובדי התובעת להיקלט אצל הנתבעת הייתה לאחר מכתב הביטול (ראו לעיל), והיוותה התפתחות גרסה בחקירתו הנגדית.
ודוק – התובעת הביאה לעדות את ממן, אוחיון ובנוז שהעידו כי ההצעה להיקלט אצל הנתבעת הייתה רק לאחר מכתב הביטול ולא לפניו. ברם סבי הזכיר בעדותו שני עובדים (משה פיינברג ומאיר סוויסה), שקיבלו הצעה כאמור לפני מכתב הביטול, אך דווקא אותם לא הביאה התובעת לעדות בנקודה זאת, ללא כל סיבה סבירה. מחדל ראייתי זה פועל לחובת גרסת התובעת בנדון, שעליה נטל הראיה והשכנוע, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009).
אגב – גדי העיד כי אין לתובעת עדים שהנתבעת הציעה למי מעובדי התובעת להיקלט לעבודה אצלה טרם מכתב הביטול (ראו סעיף קטן א' לעיל). בסתירה ממש לעדותו של סבי.
ח. אם נסכם הדברים נאמר כך:
לא הוכח לי כי הנתבעת פנתה למי מעובדי התובעת טרם מכתב הביטול מיום 10.8.2014 בהצעה להיקלט בעבודה אצלה;
הייתה פניה כזאת של הנתבעת רק לאחר מכתב הביטול, כנראה ביום 11.8.2014 (עדותו של בשן לעיל), שבסופו של יום ירדה מהפרק עם התערבות בית הדין וחזרת העובדים לעבודה כתוצאה מכך (הכל כמתואר בהרחבה לעיל);
ט. אין מחלוקת כי נעשתה פניה אל העובדים לאחר מכתב הביטול השני, להיקלט במישרין אצל הנתבעת. התייחסנו לנדון בסעיף 38(ו) לעיל (שם גם צוטט מכתבו של בשן לעובדים מיום 18.12.2014).
בשן טען בעדותו, כי קליטת עובדי התובעת על ידי הנתבעת לאחר מכתב הביטול השני, מתיישבת עם המתווה שקבע בית הדין, והיה המעשה ההומני היחיד שנותר לעשות למען עובדים אלה, על מנת שימשיכו לפרנס את משפחתם (ראו סעיף 38(ו) לעיל);
הדגיש בשן בעדותו כי קליטת העובדים אצל הנתבעת, הייתה בתוספת של 8% בלבד לשכרם, כפי שהציעו לתובעת בזמנו (דא עקא שלא הצליחה עם תוספת מובטחת זאת להגיע להסכם עם העובדים, שהיה תנאי למתן התוספת), ולא מעבר לכך (עמ' 214 לפרו' שו' 28-36; עמ' 215 לפרו' שו' 1-8);
הדגיש בשן כי העובדים הסכימו להיקלט אצל הנתבעת בתוספת של 8% בלבד, כי ידעו שאם יתעקשו על תוספת גדולה יותר ביחסיהם מול הנתבעת, הם עלולים לצאת קרחים מכאן (התובעת) ומכאן (הנתבעת) – (עמ' 215 לפרו' שו' 5-6);
כשנשאל בשן איך הצליחה הנתבעת להגיע להסכם עם העובדים בתוספת של 8% וגדי (התובעת) לא הצליח בכך, השיב: "זו באמת שאלה שאנחנו לא מבינים" (עמ' 215 לפרו' שו' 28);
וכן: "אני לא יודע מה גדי שילם להם ומה גדי לא שילם להם..." (עמ' 215 לפרו' שו' 11);
י. מנגד גדי ציין לעניין קליטת העובדים על ידי הנתבעת אחרי מכתב הביטול כדלקמן:
גדי ציין בתצהירו ת/5 כי לאחר שהנתבעת לא הצליחה "לגזול" את עובדי התובעת לאחר מכתב הביטול, היא עשתה כן לאחר מכתב הביטול השני (ראו סעיפים 90 ו-109 לת/5);
בחקירתו הנגדית אף ציין גדי, כי הנתבעת הצליחה "לסגור" עם העובדים, היכן שהוא נכשל, כיוון שהוסיפה להם לשכר 50% ולא 8% (עמ' 141 לפרו' שו' 29; עמ' 143 לפרו' שו' 5);
במחלוקת זאת שבין הצדדים דעתי נוטה לכיוון עדותו של בשן, כי הנתבעת קלטה העובדים בתוספת של 8% בלבד, כפי שהציעה בשעתו לתובעת, ובלבד שתוכל להגיע להסכם עם העובדים, שדרשו יותר מכך (ועמדנו על כך לעיל).
ארבעה עדים הביאה התובעת, שהיו עובדיה ועברו לעבוד אצל הנתבעת אחרי סיום ההתקשרות נשוא מכתב הביטול השני: סבי, ממן, אוחיון ובנוז, ואף לא אחד מהם העיד כי קיבל תוספת של 50% מהנתבעת, בתמורה למעבר העבודה אצל הנתבעת.
יותר מזה – סבי, ראש הוועד, העיד ברורות כי כל דרישתם של העובדים לתוספת הייתה בשיעור של 8%, הא ותו לא! (עמ' 94 לפרו' שו' 32-35; עמ' 95 לפרו' שו' 1-2). אז איזה הגיון יש בתוספת של 50% לעובדים, כשמוכנים להסתפק ב-8%!
תלושי השכר של ממן אצל התובעת ואצל הנתבעת ושצורפו לתצהירו ת/3, אינם מלמדים על תוספת של 50%, ולכל היותר על תוספת של 8%.
כך גם תלושי שכר של סבי שצורפו כנספח 51א למוצגי התביעה.
יותר מזה – צורף כנספח 32 לנ/3 פרוטוקול ישיבת ועד ההנהלה של הנתבעת מתאריך 8.1.2015, בו תועד דיווחו של בשן על העסקת עובדי התובעת במילים הבאות:
"כוונתנו – לקלוט השוחטים כעובדים שלנו עם זכויות ל-8% עליית שכר והכנסתם להסכם הקיבוצי של ההסתדרות"
בסעיף 63.2 לנ/3 מפנה בשן לפרוטוקול זה כראיה שקליטת העובדים נעשתה בתוספת של 8% בלבד, וטיעון זה משכנע במיוחד, בהיותו דיווח לוועד הנהלת הנתבעת ובזמן אמת.
יא. כפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי השתלשלות העסקת העובדים במישרין אצל הנתבעת לאחר מכתב הביטול השני שתוארה בנ/3 (תצהירו של בשן), ושפורטה בסעיפים 38(ו) – 38(ט) משקפת המציאות.
להלן נתמקד במספר נקודות שעלו בטיעוני התובעת.
יב. בהחלטת בית הדין מיום 21.8.2014 (שתמציתה בסעיף 37(ד) לעיל), התבקשו כל הצדדים לנהל משא ומתן בדבר תנאיי עבודתם ושכרם של עובדי התובעת (להלן: "אפשרות א'"), לרבות אפשרות קליטתם כעובדים מן המניין של הנתבעת (להלן: "אפשרות ב'").
עם מכתב הביטול השני ירדה מהפרק למעשה אפשרת א'. לכן במכתבה של הנתבעת לעובדים מיום 18.12.2014, שצוטט בסעיף 38(ו) לעיל, ציינה הנתבעת בפני העובדים כי הגיעה העת לעבור לאפשרות ב' בהתאם למתווה בית הדין – קליטה ישירה של עובדי התובעת אצל הנתבעת, של מי מהעובדים שירצה בכך.
אכן נוהל משא ומתן בין הנתבעת לעובדים, שהניב הסכם מיום 8.1.2015 (מוצג 10 למוצגי התביעה), ואשר בעקבותיו עברו עובדי התובעת שבחרו בכך, להיקלט כחטיבה אחת (סעיף ו' להסכם) אצל הנתבעת (להלן: "הסכם ההעסקה").
טוענת התובעת כי המשא ומתן שנעשה בין הנתבעת לעובדיה במישרין לאחר מכתב הביטול השני, ושהוביל להסכם ההעסקה, נעשה בניגוד להחלטת בית הדין מיום 21.8.2014, שכן (סעיף 93 לת/5, תצהירו של גדי) – "היה ברור גם לבית הדין ולשלושת הצדדים, כי המו"מ אמור להתקיים בתום לב ובהגינות על מנת להחזיר את המצב לקדמותו, וככל... שיווצר מצב של קליטת עובדי המאיר במילועוף, הרי שהיה ברור כי המדובר בתשלום תמורה שתצטרך לשלם מילועוף למאיר בגין העברת פעילותה, מתוקף ההסדר בכתב ומכללא של שנים, מתוקף אופי היחסים בין הצדדים, הכשרת העובדים רכישת מוניטין וכו' לצורך סיום ההתקשרות".
לשון אחרת – התובעת טוענת כי ככל שרצתה הנתבעת ללכת לאפשרות ב' של החלטת בית הדין יום 21.8.2014, היא הייתה צריכה לצרף גם אותה למשא ומתן האמור, שאמור להיות משולש (תובעת, נתבעת, עובדים).
התובעת גם התייחסה בפרק ה' לסיכומיה על חובת המשא ומתן המשולש בשתי אפשרויות החלטת בית הדין מיום 21.8.2014.
מנגד הנתבעת בפרק ד' לסיכומיה טענה כי לא הייתה חובה לנהל משא ומתן משולש.
בנדון מפנה הנתבעת לבקשת רשות ערעור שהגישה לבית הדין הארצי לעבודה על החלטת בית הדין מיום 21.8.2014 שבצידה בקשת עיכוב ביצוע. בבר"ע האמורה טענה הנתבעת, בין היתר, כי אין לחייב אותה לקיים משא ומתן משולש.
ביום 1.9.2014 עיכב בית הדין הארצי באופן זמני את החלטת יום 21.8.2014 עד למתן החלטה אחרת. לאחר שכל הצדדים הגישו תגובתם לבקשות הנ"ל (במסגרתן התנגדה התובעת לעיכוב ביצוע) החליט בית הדין הארצי ביום 30.9.2014 להשאיר את עיכוב הביצוע על כנו במספר עניינים, וביניהם החובה לנהל משא ומתן משולש.
טוענת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 65) כי: "אף שהקבלן (התובעת – ח"ש) צירף החלטה זאת לתצהיריו (נספח 57 לתצהיר גדי), הוא בחר 'להעלים" אותה מסיכומיו ולטעון, בהטעיה מכוונת, כאילו בקשת רשות הערעור נמחקה. הבקשה אכן נמחקה, ביום 19.1.15 (לאחר קליטת עובדי הקבלן במילועוף – נספח 50ב לתצהיר גדי)".
איני נסחף לקבוע כי התובעת העלימה את החלטת בית הדין הארצי מיום 30.9.2014 במטרה להטעות במכוון את בית המשפט, אבל אעיר כי טוב הייתה עושה אם הייתה מציינת אותה בסיכומיה.
בכל אופן – העולה מהאמור, שאפשרות ב' בהחלטת בית הדין מיום 21.8.2014, אפשרות העסקת עובדי התובעת במישרין על ידי הנתבעת לאחר סיום ההתקשרות נשוא מכתב הביטול השני, לא חייבה משא ומתן משולש. זאת מבלי לגרוע מטענת התובעת לפיצויים בגין כך (ולכך נתייחס בנפרד).
56. טענה נוספת של התובעת היא, שהנתבעת הייתה יכולה לנקוט בדרך ביטול מתונה יותר, בהתאם לסעיף 25.3 לחוזה, שהייתה מעניקה לה הודעה מוקדמת בת 60 ימים, להתארגן ולמצוא עבודה חלופית לעובדיה (סעיף 50 לעיל). תחת זאת בחרה התובעת את דרך ביטול החוזה לאלתר הנקובה בסעיף 25.4 להסכם. זאת במטרה לגזול את עובדי התובעת (ראו סעיף 50 לעיל).
לא שוכנעתי מטענה זאת של התובעת ממספר טעמים כדלקמן:
א. כפי שנראה להלן, בנסיבות דנן הנתבעת הייתה זכאית לבחור בדרך ביטול החוזה לפי סעיף 25.4 (סיום התקשרות לאלתר). משפעלה הנתבעת כדין בדרך ביטול החוזה, אין לייחס לה בגין כך כוונות שליליות או כוונות זדון או חוסר תום לב;
ב. התובעת הייתה צריכה לראות את הנולד, שהכיוון אינו חיובי לנוכח עיצומי העובדים שנמשכו אף בחודש דצמבר 2014 למרות החלטת בית הדין מיום 21.8.2014 לחזור לעבודה ללא עיצומים כלל.
נפנה בנדון למכתבים בנדון שנשלחו על ידי בשן לגדי, ובו התראות כי אם העיצומים יימשכו יבוטל החוזה. המכתב האחרון בנדון נשלח על ידי בשן לגדי ביום 15.12.2014 (שלושה ימים לפני מכתב הביטול השני) עם התראה דומה (נספח 27 לנ/3), אך ללא הועיל (ראו סעיף 38(ב) לעיל).
יותר מזה – במכתבו של ב"כ התובעת לכח לעובדים מיום 14.10.2014, כבר הזהיר שהתנהלות העובדים (שביתות ועיצומים) עלולה להביא לביטול החוזה, ולהתמוטטותה הכלכלית, עד כדי חדלות פרעון (נספח 24 לנ/3, סעפים 6-7).
גדי נשאל בחקירתו, האם לנוכח אירועי יולי-אוגוסט 2014, לא הבין לאן הדברים מתקדמים, הסביר שבשנותיו הרבות (20 שנים) בניהול התובעת, היו עליות ומורדות, משברים ותיקונם, והוא האמין שהדברים יסתדרו גם הפעם. הוא בעל אמונה גדולה (עמ' 167 לפרו' שו' 17-35; עמ' 168 לפרו' שו' 1-5);
תשובה זאת של גדי, יש בה מן התמימות, או, לחילופין, "טמינת הראש באדמה", תוך התעלמות מהמציאות בשטח.
ג. למעשה שוכנעתי כי גדי ניסה למצוא מקום עבודה חלופי לעובדיו לאחר מכתב הביטול השני, אך התקשה בכך, כי נדרש גם לעבודת לילה (שחיטה לילית), ועובדי התובעת לא רצו בכך (ראו ציטוט מעדותו של גדי בסעיף 41(ה) לעיל).
ד. כפי שציינתי לעיל, גדי החל לאבד שליטה על עובדיו מחודש יולי 2014 ואילך, עד למכתב הביטול השני. הוא לא הצליח להגיע להסכם עם עובדיו, שנשמעו לכח לעובדים ולסבי (ראו עדויות ממן, אוחיון ובנוז לעיל), שמצידם רצו להאדיר כוחו של האגון ולהראות הישגים (גם לכך התייחסנו לעיל במסגרת התייחסות לעדותו של סבי).
סבי הגדיר את גדי באותה עת כשבר כלי, חי על כדורים ועוד, כמתואר לעיל. כך שלמעשה עובדי התובעת היו כאלה "על הנייר" אך לא במציאות.
הטיב בשן לתאר את המצב בציינו כי "העובדים של גדי כבר לא היו של גדי, הם היו עובדים של כוח לעובד..." (עמ' 234 לפרו' שו' 31).
ודוק – מכתב הפניה לעובדים להיקלט אצל הנתבעת (נספח 30 לנ/3), היה רק למי מעובדי התובעת שרוצים בכך, והם רצו בכך, וגם הרבנות רצתה בכך (כעדותו של סבי, עליה עמדנו לעיל).
סבי הודה כי המעבר לנתבעת הטיב עם העובדים (ראו סעיף 43(ג) לעיל). לכן לא בכדי עברו כחטיבה אחת לנתבעת.
בנדון הדגיש בשן בעדותו – כל עובד שעבר לעבוד בנתבעת לאחר מכתב הביטול השני, עשה כן מרצונו החופשי. באותה מידה היו יכולים העובדים שלא לבוא (עמ' 234 לפרו' שו' 22);
ה. אם אסכם הדברים בנקודה זאת אומר, כי הגם שהנתבעת לכאורה "הרוויחה" מהעסקת עובדי התובעת (קיבלה שוחטים מיומנים ללא טרחה מרובה), הרי שההעסקה ישירה זאת הטיבה עם העובדים, שבחרו להיכנס אליה כחטיבה אחת ו"בעיניים פקוחות" תוך שיפור תנאי עבודתם ושכרם.
מנגד – לא שוכנעתי בנסיבות דנן, כי אלמלא העסקת העובדים על ידי הנתבעת, הייתה התובעת מסוגלת להמשיך ולהעסיקם, ואפילו הייתה ניתנת לה הודעה מוקדמת של 60 ימים.
גדי היה מותש ("עלה נידף" ועוד, כפי שתיארו סבי – ראו לעיל( מהמאבק עם העובדים וארגון כח לעובדים, והיה אף לאחר כישלון עסקי באיטליה (סעיף 15.4 לת/4, תצהירו של סבי; עמ' 66-67 לפרו'; סעיף 34 לכתב התביעה). עובדה היא שבסופו של יום לא הצליח להגיע להסכם עם העובדים תוך תוספת של 8%, הסכם אותו הצליחה הנתבעת להשיג מולם.
מעבר לכך – הגם שהחוזה לא מנע מהתובעת לפתח את עסקיה ולתת שירותי שחיטה למשחטות נוספות (בניגוד לגרסתו של גדי בסעיף 128 לת/5), גדי בחר שלא לעשות כן ללא טעם סביר (עמ' 169 לפרו' שו' 10-36; עמ' 170 לפרו' שו' 1-5). דבר שמלמד כי פעילותה של התובעת הייתה מצומצמת, ואפשרויות העבודה החלופיות לא היו זמינות לה. לפחות לא הוכח כך.
למעשה שוכנעתי, כי אלמלא השכילו הנתבעת והעובדים להגיע להסכם ביניהם, היו העובדים עלולים לצאת קרחים מכאן (תובעת) ומכאן (נתבעת) ולהישאר מחוסרי עבודה.
57. עוד אחת מטענות התובעת לפעילות שאינה בתום לב של הנתבעת, הינה – שהנתבעת העבירה עופות לשחיטה במשחטת זוגלובק (בין 40 ל-50 אלף עופות בשבוע) שהיו מיועדים לשחיטה במפעל הנתבעת על ידי עובדי התובעת. כך פגעה בתובעת וסיכלה את קיום החוזה (סעיף 58 לת/5).
בשן בתצהירו נ/3 (סעיף 22) ציין כי הגם שנושא זה אינו רלוונטי לתביעה דנן, הוא מבהיר, שבשנת 2012 הנתבעת התקשרה בהסכם לשירותי שחיטה עם זוגלובק, בעיקר בקשר עם עופות הודו (להלן: "הודים"). זאת בשל העובדה שבמשחטת הנתבעת לא ניתן היה לשחוט הודים. מכל מקום כמות העופות שהועברה לשחיטה לזוגלובק בשנים 2012-2013 הייתה זניחה, ובשנת 2014, היא השנה הרלוונטית לתביעה דנן, כלל לא הועברו עופות לשחיטה לזוגלובק. בנדון הפנה בשן לטבלה שצורפה כנספח 7 לתצהירו.
בשן חזר על הדברים בחקירתו (עמ' 194 לפרו' שו' 1-14);
הבהיר בשן, כי היות שלא היו מספיק הודים לשחיטה, "פיצו" את משחטת זוגלובק בכמות לא גדולה של פטם (עופות). העברה זאת לא פגעה בתובעת, שכן בהתאם להסדר החדש בענף הלול (עליו גם עמדנו לעיל) שחיטת עופות ירדה לארבעה ימים בשבוע, וכמות העופות לשחיטה אצל הנתבעת עלתה על תקופת זמן זאת. לכן הנתבעת העבירה כמות קטנה של עופות לזוגלובק, אחרת הייתה צריכה הנתבעת למכור העופות הנותרים, בשוק החי (ראו עדותו עמודים 194-197 לפרוטוקול).
הדגיש בשן כי ההסכם עם התובעת לא היה אקסלוסיבי (בבלעדיות) וגדי ידע כי על העברת עופות לשחיטה לזוגלובק (עמ' 196 לפרו' שו' 21-23; עמ' 197 לפרו' שו' 22);
סבי בתצהירו ת/4 (סעיף 11.2) ציין, כי בשנים 2012-2103 עלה שכרם של עובדי התובעת, אך העלאה זאת לא הורגשה כיוון שהנתבעת הפחיתה בכמויות השחיטה והעבירה לזוגלובק.
סבי נחקר על אמירה זאת בחקירתו הנגדית, ועל מקור ידיעתו כי הנתבעת העבירה עופות לשחיטה לנתבעת, והשיב, כי ראה בחניה של זוגלובק (שם שהה לרגל הפגנה והיותו חבר בארגון הארצי של איגוד השוחטים) רכבים של הנתבעת (עמ' 56 לפרו' שו' 27-32).
יחד עם זאת הודה כי לנתבעת אין תשתית לשחיטת הודים (עמ' 56 לפרו' שו' 34);
הוא גם יודע שהיה הסכם בין הנתבעת לזוגלובק לעניין שחיטת הודים (עמ' 57 לפרו' שו' 12-13);
גדי בחקירתו הנגדית גם ציין את העברת העופות לשחיטה לזוגלובק (כל שבוע כ- 30,000 עופות), בהתאם להסכם שבין הנתבעת לזןגלובק לשחיטת הודים ופטם (עמ' 125 לפרו' שו' 11-28);
כשהופנה לנספח 7 לנ/3 (שהוזכר לעיל), ממנו עולה כי העברת העופות לזוגלובק הופסקה בשנת 2014, ציין כי רק בשנת 2015 זה נגמר (עמ' 125 לפרו' שו' 27-36);
לטענת גדי גם בשנת 2014 העבירה הנתבעת פטם לשחיטה בזוגלובק (עמ' 128 לפרו' שו' 34);
כשהופנה לנספח 7 לנ/3 (שגם צורף למוצגי התביעה כמוצג 21א) ממנו עולה שבשנת 2014 לא הועברו עופות לשחיטה לזוגלובק, לא הייתה לגדי תשובה של ממש (עמ' 129 לפרו' שו' 1-18);
בחינת הדברים גרמה לי לצדד בנקודה זאת בעמדת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של בשן לעיל.
בשן לא הכחיש העברת חלק מהעופות לשחיטה בזוגלובק והסביר ההיגיון לכך; אך הדגיש כי בשנת 2014 ואילך הפסיקה הנתבעת להעביר עופות לשחיטה לזוגלובק, ובשנת 2015 כבר בוטל ההסכם בין הנתבעת לזוגלובק, שכן משחטת זוגלובק הועברה לבעלות אחרת (עמ' 193 לפרו' שו' 27-36; עמ' 194 לפרו' שו' 1-14);
באשר לעובדה שגם בשנת 2014 חנו רכבי זוגלובק בחניית הנתבעת, אין הדבר מעיד כי הנתבעת העבירה לה עופות לשחיטה אלא:
"העופות מועמסים בטריילרים בלולים, לפני שמגיעים למשחטה. בזמן ההמתנה שלהם הם צריכים לעמוד בטמפרטורות של לחות ומים והכול. בזוגלובק לא היה מקום להעמיד את העופות, הם ביקשו לעשות אצלנו חניית ביניים לפני שהם נוסעים אליהם, זאת התשובה. הם עשו אצלנו חניית ביניים ולכן אנשים חשבו שהם נשחטו" (עמ' 194 לפרו' שו' 32-36);
הדגיש בשן אף במענה לשאלת בית המשפט, כי הטבלה נשוא נספח 7 לנ/3 משקפת המציאות, שלא הועברו בשנת 2014 עופות לשחיטה בזוגלובק (עמ' 195 לפרו' שו' 2-6).
האמנתי לגרסתו זאת של בשן, שעלתה בקנה אחד עם נספח 7 לתצהירו, שלא נסתר;
האמנתי גם לעדותו של בשן, כי גדי ידע על ההסכם עם זוגלובק (כפי שגם עלה בחקירתו הנגדית), שכוון בעיקר לשחיטת הודים, שלא התבצעה במשחטת הנתבעת (כעולה גם מגרסתו של סבי, המוזכרת לעיל), עם תוספת מסוימת של שחיטת עופות, כמפורט בנספח 7 לנ/3.
כאמור נספח 7 לא נסתר על ידי התובעת, שהייתה יכולה לסתרו די בקלות עם העדת גורם מטעם זוגלובק, לגבי שחיטת פטם בשנת 2014. ברם התובעת לא הביאה לעדות אף גורם מזוגלובק להוכחת טענתה כי ביצעה שחיטה בעבור הנתבעת בשנת 2014, ומחדל ראייתי זאת פועל לחובת גרסתה מכח הכלל שבפסיקה לעניין אי העדת עד רלוונטי המוזכר לעיל.
יותר מזה, נראה כי נספח 7 האמור משקף המציאות (למרות ספקות התובעת לגביו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בסעיף 107 לסיכומיה – שם ציינה ספקותיה לעניין הנתון הנקוב בנספח 7 בדבר אי שחיטת עופות בזוגלובק בשנת 2014, שלא הוכחו בעיניי), וזאת מהטעם הבא:
בעקבות ההסדר, כהגדרתו בסעיף 15(א), רואים ירידה בכמות העופות שנשחטו במשחטת הנתבעת החל משנת 2012 ועד 2015, שאז הסתיים ההסדר, ואז כמויות שחיטת העופות עולות שוב בשיעור ניכר.
היינו נספח 7 לנ/3 משקף את תקופת ההסדר ולאחריה, וככזה עולה בקנה אחד עם המציאות. עובדה זאת מחזקת את אמינות הנתונים שבו, שבכל מקרה לא נסתרו על ידי התובעת.
לסיכום – טענת התובעת, כי הנתבעת העבירה עופות לשחיטה לזוגלובק במטרה לפגוע בתובעת ו/או בהכנסותיה ובכך לסכל את החוזה, לא הוכחו. בכל מקרה שוכנעתי מראיות הנתבעת, כי בשנת 2014 בו החל סיפור המעשה (עיצומי התובעים והשבתת העבודה, שהביאו לביטול החוזה) לא העבירה הנתבעת עופות לשחיטה במשחטת זוגלובק.
58. עוד טענה התובעת – כי אי העברת התוספת של 8% שהובטחה לה על ידי הנתבעת, גרמה לתובעת לקושי כספי ניכר (ראו סעיף 129 לת/5);
אציין כי לעיל כבר קבעתי ששוכנעתי מטענת הנתבעת, כי לא חזרה בה מהבטחתה לתוספת, אלא התנתה זאת בהגעה להסכם עם העובדים, והתובעת לא עמדה בתנאי זה.
אחזור כרגע לנקודה זאת, לנוכח טענות הנתבעת בסיכומיה (סעיפים 13 ו-72 לסיכומיה), כי הגם שהתובעת טוענת (כעולה מחקירתו של גדי) ששילמה לעובדיה בפועל תוספת של 8% לשכר החל מחודש מאי 2014, אין אמת בעובדה זאת, והדבר אף מהווה הרחבת חזית.
נבחן טענה זאת כעת.
בסעיפים 11-12 לכתב התביעה הראשון (נ/2) שהוגש על ידי התובעת נגד הנתבעת בשנת 2014 (תביעה שנמחקה בהמשך), ציינה התובעת בסעיפים 11-12, כי הסכמת הנתבעת להוסיף 8% לשכר העובדים החל מחודש 4/2014 לא סיפקה את העובדים, דבר שהוביל להשבתה ביום 10.8.2014 ולהפסקת ההתקשרות הראשונה שבין התובעת לנתבעת (מכתב הביטול);
בכתב התביעה הראשון המתוקן (נ/1) ציינה התובעת בסעיף 24 כי "העלאת שכר עובדי התובעת ב-8% מגלמת תוספת של 600,000 ₪. לפיכך, ככל שהתובעת הייתה נענית ולו לתוספת של 8% בשכר העובדים (תוספת לה העובדים סרבו) – לא היה כל רווח לתובעת".
בכתב התביעה הנוכחי, נרשמו דברים דומים בסעיף 34.
בסעיף 35 לכתב התביעה הנוכחי אף צוין כדלקמן: "יודגש כי מנכ"ל התובעת גדי בן שלוש ציין בפני הנתבעת כי אינו יכול להזרים סכומים אלה על חשבונו לחברה עבור שכר העובדים, לנוכח מרמה בת מאות אלפי ₪ שנגזלו ממנו עקב תרמית בעסקה שאינה קשורה על ידי צד לחוזה באיטליה שנטל ממנו כספים ולא השיבם".
מסעיפים אלה מסיקה הנתבעת בסיכומיה (סעיף 14), כי מאז התביעה הראשונה ובמשך שנים, טענת התובעת הייתה כי לא שילמה לעובדיה תוספת של 8% בשל חוסר יכולת כלכלית, ללא העברת הסכום במקביל על ידי הנתבעת (להלן: "גרסה א'").
בחקירתו הנגדית בהליך הנוכחי נשאל גדי אם שילם את התוספת של 8% לעובדיו, למרות שלא קיבל מהנתבעת, והשיב בחיוב. בלשונו:
"יצאו עם משכורת נמוכה. התחילו להתרעם, התחילו להתארגן. אמרתי להם חבר'ה, זה מה ששחטתי, זה מה שקיבלתי. הגענו להסכם עם השוחטים, חבר'ה קחו 8% ונמשיך ויהיה שקט. אמר לי שוקי, תן להם, אני אשלם לך שיהיה שקט. הלכתי, ככה עשיתי. חודש מאי 2014 שילמתי 8% לשוחטים והתחלנו לעבוד, היה שקט. מאי, יוני, יולי, שוב חזרו לקבל את הנמוכות, שוב חזרו לעשות בלגן. אבל לפני כן, אמרתי לו, באתי לשוקי מה העניינים, איפה הכסף שלי? מגיע לי 8%. כן, כן, כן, כן, לא רוצה לשלם. עד, עד היום לא שילם לי על זה" (עמ' 138 לפרו' שו' 24-30).
כן ראו עמ' 139 לפרו' שו' 29; עמ' 143 לפרו' שו' 22);
היינו התובעת שילמה לעובדיה בפועל תוספת של 8% למשכורת מאי 2014 בלבד, אך מחודש יוני ואילך 2014 לא שולמה תוספת, ולכן החלו עיצומי העובדים בחודש יולי 2014;
ברם בהמשך עדותו ציין גדי, כי למרות שהנתבעת לא שילמה לו את התוספת במקביל, הוא לא הוריד השכר לעובדים (עמ' 139 לפרו' שו' 15);
עוד הדגיש גדי כי תלושי השכר של העובדים מלמדים על התוספת האמורה שהתובעת נתנה להם (עמ' 140 לפרו' שו' 2-3);
מכאן מסיקה הנתבעת בסיכומיה, כי גדי טוען למעשה כי מחודש מאי 2014 נתן תוספת 8% לעובדים, למרות שלא קיבל במקביל תוספת זאת מהנתבעת (להלן: "גרסה ב'").
לטענת התובעת גרסה א' היא האמיתית, וגרסה ב' שקרית, ומהווה הרחבת חזית, לעומת הנטען בכתבי הטענות, כמוזכר לעיל.
בנדון הפנתה הנתבעת בסיכומיה לעדויות הבאות:
העד ממן – לא העיד על קבלת תוספת של 8% על ידי התובעת בשום שלב, ובתלושי השכר שצירף לתצהירו לא נצפתה כל תוספת של 8% החל מחודש מאי 2014 שטען לה גדי בחקירתו;
סבי – גם לא העיד על תוספת כאמור של התובעת, ותלושי שכרו שצורפו לתצהירו לא לימדו על התוספת האמורה החל מחודש מאי 2014.
לטענת הנתבעת גדי לא אמר אמת בעדותו כשציין שהחל מחודש מאי 2014 נתן תוספת של 8% לעובדים.
התובעת בסיכומי תשובתה התייחסה לטענה זאת של הנתבעת, וביקשה לדייק. גדי העיד (כך עולה מהקטע המצוטט לעיל) כי נתן תוספת כאמור לעובדיו רק בחודש מאי 2014 בכדי "להרגיע הרוחות", אך מחודש יוני ואילך לא נתן התוספת האמורה לעובדיו (סעיף 4 לסיכומי התשובה);
לדידי, עדותו של גדי לא הייתה ברורה מספיק בכל הקשור לתקופות בהן נתן את התוספת של 8% לעובדיו, הגם שלא קיבל תוספת זאת במקביל מהנתבעת. ברם, מהקטע בעדותו של גדי שצוטט לעיל, ניתן לדלות כי התובעת הוסיפה 8% לשכר העובדים רק בחודש מאי 2014 ולא מעבר לכך (לטענתה מפאת חוסר יכולת כלכלית, שכן הנתבעת לא הוסיפה לה תוספת זאת במקביל).
מכאן שהמחלוקת בין הצדדים לעניין תשלום התוספת של 8% על ידי התובעת לעובדיה (כן או לא) היא רק לגבי חודש מאי 2014, שאינה מהותית להכרעה בתובענה דנן, שהחלה עם עיצומי התובעים בחודש יולי 2014.
עם זאת אי השתקפות תוספת 8% בתלושי שכרם של ממן (צורפו לתצהירו) וסבי (צורפו כנספח 51א למוצגי התביעה) לחודש מאי 2014, מלמדים לכאורה כי התובעת לא שילמה תוספת זאת לשכר העובדים בחודש מאי 2014 (בניגוד לגרסתו של גדי לראשונה בחקירתו הנגדית), וכך שוכנעתי לקבוע. זו למעשה גרסת התובעת בכתב התביעה הראשון, המתוקן והנוכחי, כמצוין לעיל.
59. עד כה דנו בשאלות המשנה לשאלה א' דלעיל (ראו סעיף 11 לעיל).
המסקנות הן:
א. לנוכח הרקע להקמת התובעת, כמפורט בשאלת משנה א', מחד גיסא, ואפשרות ביטול החוזה ללא כל סיבה תוך 60 ימים בהתאם לסעיף 25.3 לחוזה, מאידך גיסא, ההנחה הסבירה היא כי הנתבעת לא "חמדה" את התובעת או פעילותה אצל הנתבעת, וביטול החוזה היה בסופו של דבר נוכח עיצומי העובדים, לרבות השבתת עבודת השחיטה, על כל המשתמע מכך, בין החודשים 7-12/2014;
ב. לנתבעת לא היו שיקולים זרים בביטול החוזה, אלא נקטה בצעד זה, שללא ספק הוא מהותי, רק כשהבינה ש"כלו כל הקיצין", ושליטתה של התובעת בעובדיה כמעט ולא קיימת. קם גוף חדש בשנת 2014 לייצוג העובדים (כח לעובדים), עם ראש ועד דומיננטי (סבי), שרצו מצד אחד לשפר את תנאי העובדים, אך מצד שני גם להאדיר את שמם בקרב עובדי המשחטות בארץ, ובכך להפוך לגוף המייצג אותם (ראו עדותו של סבי לעיל). הכל "על גבן" של התובעת והנתבעת.
ג. שוכנעתי כי הנתבעת לא חזרה בה מהבטחתה לתובעת להוסיף לתובעת 8%, אף לעבר, ובלבד שתגיע להסכם עם העובדים, אך התובעת כשלה בכך, עובדה המלמדת על חולשת מעמדה באותה עת בקרב העובדים;
ד. שוכנעתי כי מנהלה של התובעת באותה עת, גדי, שהיה לאחר כישלון והפסד כספי ניכר עקב עסקה כושלת באיטליה, לא היה מסוגל באופן אישי לנווט את המשבר נשוא סכסוך העבודה עליו הכריזו העובדים, בדרך שתוביל לסיום הסכסוך. כגרסת סבי, עד התובעת, גדי באותה עת היה שבר כלי, עלה נידף, מעשן בשרשרת, רועד, נוטל כדורים, ועוד "אמרות שפר" מסוג זה. מכאן גם שוכנעתי, שאפילו הייתה ניתנת לתובעת הודעה מוקדמת בת 60 ימים על ביטול החוזה טרם סיומו (סעיף 25.3 לחוזה) לא היה מצליח גדי להשיג עבודה חלופית לעובדי התובעת. ודוק – גדי ניסה להשיג מקום עבודה חלופי כשהבין "לאן נושבת הרוח", אך נכשל בכך, ועמדנו על כך לעיל. כך שאם עובדי התובעת לא היו נקלטים לעבודה אצל הנתבעת, היו יוצאים קרחים מכאן ומכאן.
ה. זאת מעבר לעובדה (עליה עמדה הנתבעת בסיכומיה ואינה "קלוטה מן האוויר") שמיום מכתב הביטול (10.8.2014), שרק הושעה, ועד למכתב הביטול השני (18.12.2014), חלפו כארבעה חודשים, בהם היה צריך גדי לצפות הנולד, ולא לטמון הראש באדמה, מהטעם שמורגל בעליות וירידות ביחסיו עם הנתבעת.
עמד על נקודה זאת גם בשן בעדותו (עמ' 245 לפרו' שו' 9-12).
60. במצב דברים זה, ומשנקטה הנתבעת בדרך שעמדה בפניה בהתאם לחוזה (סעיף 25.4, המצוטט לעיל), ושיועדה למניעת שביתה מלאה או חלקית של עובדים בכדי למנוע את נזקי השביתה (והיו נזקים – על כך נעמוד להלן), יש לומר כי החוזה בוטל (סופית) כדין, במסגרת מכתב הביטול השני.
61. אחזק הדברים מכיוון אחר.
סעיף 25 לחוזה עוסק באפשרות ביטול החוזה (ראו ציטוטו המלא בסעיף 12(ד) לעיל).
סעיף 25.1 - עוסק באפשרות ביטול החוזה על ידי הנתבעת במקרה של הפרת החוזה על ידה;
סעיף 25.2 - שומר על זכויותיה של הנתבעת לתבוע כל סעד או תרופה המגיעים לה על-פי דין במקרה של ביטול החוזה (על פי סעיף 25.1) עקב הפרתו על ידי התובעת;
סעיף 25.3 - עוסק באפשרות ביטול החוזה ללא סיבה על ידי כל צד, בהודעה מוקדמת של 60 ימים;
סעיף 25.4 - עוסק באפשרות ביטול החוזה על ידי כל צד, בהתראה קצרה, במקרים הבאים: סגירת מפעל הנתבעת; הפסקת העבודות במפעל הנתבעת באופן זמני או קבוע; בשל שביתה או השבתה הבאה למנוע נזקי שביתה, חלקית או מלאה.
לשונו של סעיף 25 על תתי סעיפיו היא ברורה, ויש ליתן לה עדיפות בפרשנותו, במיוחד בחוזים מסחריים.
בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") – "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
ב-ע"א 6879/19 זאפ גרופ בע"מ נ' ווליו בייס בע"מ, פסקה 14 (17.2.2022), נאמר כי:
"...ודוק: בשונה מבית משפט קמא שראה לפרש את הסכם התיווך בהתאם לתכליתו ורקעו העסקי, אני בוחר להגיע לאותה מסקנה בהישען על לשון ההסכם גופו ועל העיקרון הבסיסי בדבר עליונות הלשון הכתובה אשר חל על כלל החוזים המסחריים עם התנאה מלאה, שאינם משאירים מקום להשלמה שיפוטית (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף [פורסם בנבו] (20.11.2019); וכן דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות [פורסם בנבו] (19.4.2020))".
כעת ננתח את סעיף 25 לחוזה –
ביטול החוזה על ידי הנתבעת עקב הפרתו על ידי התובעת צריך להיעשות מכוחו של סעיף 25.1 לחוזה;
ביטול החוזה ללא סיבה (קרי – ללא הפרה) צריך להיעשות מכוחו של סעיף 25.3 לחוזה, ומותנה בהודעה מוקדמת של 60 ימים;
ביטול החוזה עקב שביתה או השבתה מלאה או חלקית צריך להיעשות לפי סעיף 25.4 לחוזה, אף בהתראה קצרה.
לא בכדי הוסף סעיף 25.4 לחוזה, שכן שביתה או השבתה של עובדים שגורמת נזק למקבל השירות (במקרה דן הנתבעת) אינה מחויבת לעלות כדי הפרת החוזה, לנוכח זכות השביתה של עובדים (ונרחיב בכך להלן). אחרת, אם שביתה או השבתה הייתה עולה כדי הפרת החוזה, לא היה צריך את סעיף 25.4 לחוזה והיה ניתן להסתפק בסעיף 25.1 לחוזה, העוסק באפשרות ביטול החוזה עקב הפרתו.
לכן גם ביטול על פי סעיף 25.4 לחוזה, אינו מקנה לנתבעת שמירת זכויות לתביעת כל סעד או תרופה המוענקות לה רק במקרה של ביטול על פי סעיף 25.1 לחוזה (ראו סעיף 25.2 לחוזה).
(נקודה זאת חשובה לטענת הנתבעת לנזקים וזכות קיזוזם מכל סכום שייפסק לתובעת בתובענה זאת, הגם שהנתבעת טוענת כי ביטלה את החוזה מכוחו של סעיף 25.3 לחוזה – סעיף 84 לסיכומי הנתבעת).
בכל אופן זכות ביטול החוזה לנוכח עיצומים ושביתות העובדים, עומדת לנתבעת מכוחו של סעיף 25.4 להסכם, והיא, כאמור לעיל, השתמשה בזכות זאת כדין.
בנדון נציין מעדותו של בשן, ששיקפה נכונה הדברים, כשנשאל מדוע לא בוטל החוזה לפי סעיף 25.3 לחוזה (המחייב הודעה מוקדמת של 60 ימים) אלא מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה (המאפשר ביטול לאלתר), והשיב:
הנתבעת ספגה הפסדים ניכרים בין החודשים יולי-אוגוסט 2014, ולא נותרה לה ברירה אלא לבטל החוזה לאלתר מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה, בכדי להגן על מפעלה (עמ' 208 לפרו' שו' 16-18);
ודוק – לאחר מכתב הביטול הנתבעת משכה עוד, עד חודש 12/2014 (מכתב הביטול השני), למרות נזקיה, דבר המעיד על אורך רוח מצידה של הנתבעת (עמ' 234 לפרו' שו' 1-2);
הנתבעת נקטה בביטול לפי סעיף 25.4 לחוזה (ביטול לאלתר) לנוכח שביתות העובדים. במקרה כזה הנתבעת, בכדי לצמצם נזקיה, אינה חייבת לחכות 60 ימים (עמ' 234 לפרו' שו' 22-25);
במיוחד כשגדי לא נקט בכל צעד להפסקת עיצומי העובדים בחודש דצמבר 2014 (עובר למכתב הביטול השני), הגם שכך היה מצופה ממנו, דוגמת פניה לבית הדין להוצאת צו מניעה (עמ' 235 לפרו' שו' 6-8);
הבהיר בשן כי עיצומי ושביתות העובדים "התגלגלו" מחודש יולי 2014 ועד מכתב הביטול השני. במצב דברים זה לא היה מקום למתן זמן נוסף לתובעת, כשנזקיה של הנתבעת באותה עת כבר היו מיליוני שקלים, והצדיקו הודעת ביטול לפי סעיף 25.4 לחוזה (עמ' 237 לפרו' שו' 1-10).
62. כאן ראוי להתייחס לטענת התובעת בכתב התביעה ובסיכומיה (סעיף 78 וסעיף 123 בהתאמה), כי סעיף 25.4 לחוזה סותר את תקנת הציבור (פוגע בחופש העיסוק של עובדיה שהתארגנו כחוק) ולכן בטל מכוחו של סעיף 30 לחוק החוזים. בנדון הפנתה התובעת ל-ע"ב (ת"א) 3235/08 ברוידא נ' ויסמן (4.6.2008) – (להלן: "ענין ברוידא").
הנתבעת בסיכומיה (סעיף 106) סבורה כי פסק הדין בענין ברוידא, לא רק שלא תומכת בטיעון התובעת בנדון, אלא ההיפך – פוגעת בטיעונה.
מבהירה הנתבעת, כי בענין ברוידא, בית הדין לעבודה לא כיבד תניית אי תחרות שנקבעה בהסכם העסקה של העובדת אשר ביקשה לאחר פיטוריה לעבוד בחברה אחרת. בית הדין קבע, כי תניית אי התחרות הנ"ל פסולה שכן מגבילה את חופש העיסוק של העובדת.
אין בין זה לבין תוכנו של סעיף 25.4 כל קשר, ופרט לענין ברוידא, לא הביאה הנתבעת כל פסק דין אחר לתמיכה בטענתה כי סעיף 25.4 סותר את תקנת הציבור.
בנדון טוענת הנתבעת, כי הסיבה שחברות מתקשרות עם עובדי קבלן בהסכם מסחרי, היא על מנת שלא לעסוק בשביתות או עיצומים. מדובר בהתקשרות בין חברות מסחריות שרשאיות בהחלט להסכים כי השירותים החוזיים יינתנו באופן שוטף וללא הפרעות, ואם קורה כך. ניתן להפסיק את ההתקשרות.
בנדון שוכנעתי מטענת הנתבעת, כי טענת התובעת שסעיף 25.4 לחוזה סותר את תקנת הציבור נטענה בעלמא וללא סימוכין של ממש, ולכן לא הוכחה. גם אנוכי סבור כי ענין ברוידא אינו מהווה אסמכתא לטענתה הנדונה.
לחזוק הדברים אפנה לפסיקתו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה בסוגיית "תקנת הציבור". כוונת הדברים ל-ע"א 1770/21‏ אמיר חצרוני נ' ‏Facebook Ireland Limited (14.12.2022), פסק דינו של השופט דוד מינץ, אליו הצטרפו השופטות רות רונן וגילה כנפי שטייניץ. שם נאמר כך (פסקה 45):
"בדיני החוזים הכלליים, מקובל לומר כי זכויות האדם מוזרמות לתוך מערכת היחסים בין הצדדים להסכם דרך עיקרון 'תקנת הציבור' המעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. באמצעות עיקרון זה 'מבטיחה שיטת המשפט, כי רמה מינימאלית מסוימת של התנהגות ראויה תחול בתחומי המשפט הפרטי. בעזרתו מכוונת החברה את ההתנהגות הראויה של הפרטים ביחסיה החוזיים' (עניין חברת קדישא, עמ' 531). עם זאת, אין פירוש הדבר כי בכל מקום שבו הסכם יכלול תניה שיש בה משום הגבלה של זכות יסוד של הפרט, תקנת הציבור תביא לביטולה. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהתערבות בהסכמות החוזיות בין הצדדים יש בה כשלעצמה משום פגיעה בזכות יסוד – חופש החוזים. על כן, על מנת להכריע בשאלת תוקפה של תניה המגבילה זכות יסוד הנתונה לפרט יש לערוך איזון בינה לבין חופש החוזים, תוך מתן משקל למהות הפגיעה ולחומרתה. וכפי שציין השופט י' זמיר בבג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289 (1997):
'מהי תקנת הציבור? בית-המשפט אמר כי תקנת הציבור מבטאת את אושיות היסוד של הסדר החברתי ואת ערכי היסוד של שיטת המשפט... אמירה זאת מלמדת שלא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור, אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט. מה הם הוראות ומעשים אלה? התשובה מחייבת שיפוט ערכי, ראשית, בשאלת המהות והמשקל של ערכי היסוד, ושנית, בשאלה של חומרת הפגיעה בערכים אלה. השיפוט בשאלות אלה, אף שהוא נעשה בהכרח על-ידי בית-המשפט, אמור לשקף את התפיסות המקובלות בקרב הציבור... תקנת הציבור, גם אם אינה סוס פרא אלא, אולי, מכונית שהנהג שולט בה, דורשת נהיגה זהירה. הווי אומר, יש לנהוג בזהירות עד שמרחיבים את תקנת הציבור, ומוסיפים לה קטגוריה זו או אחרת, כדי לבטל הוראה בהסכם בשם תקנת הציבור. כך גם לגבי ביטול הוראה בהסכם מן הטעם שהיא פוגעת בזכות לשוויון. שהרי ביטול הוראה בהסכם אף הוא פוגע בזכות, קרי בחופש החוזים. חופש החוזים אף הוא ביטוי של תקנת הציבור. תקנת הציבור דורשת כי בית-המשפט יכבד את רצון הצדדים לחוזה' (שם, עמ' 369; ראו גם: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, 606-604 והאסמכתאות שם (2007) (להלן: עניין דולב); ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פסקה 56 [פורסם בנבו] (9.8.2010)).
ההתערבות בחופש החוזי בשל תקנת הציבור שמורה אפוא למקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם הפגיעה בה היא במידה כזו המצדיקה התערבות חרף חשיבותו של חופש החוזים. מטעם זה אף נפסק כי יש לפנות לצעד השיפוטי של ביטול תניה חוזית על יסוד היותה נוגדת את תקנת הציבור רק מקום שבו כללי החוזים ועקרונות הפרשנות המקובלים אינם נותנים מענה ראוי בנסיבות העניין (עניין דולב, עמ' 606 ו-648)".
המקרה דנן אינו חריג, ולכן אין מקום להתערב בחוזה שבין הצדדים, תוך קביעה כי סעיף 25.4 בטל מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור.
לטעמי אין בסעיף 25.4 לחוזה בכדי לפגוע בחופש העיסוק או השביתה של העובדים, אלא נותן כלי בידי הנתבעת, כמזמינה את שירותי התובעת, למנוע המשך נזק כתוצאה משביתה (מלאה או חלקית) ביחסים שבין התובעת לעובדיה. כך הוא הדבר, אף אם שביתת העובדים אינו עולה כדי הפרת החוזה על ידי התובעת, מכח זכות השביתה של העובדים, ועמדנו על כך לעיל (ונראה להלן, כי קביעה זאת רלוונטית לעניין טענת הנתבעת, כי התובעת הפרה את החוזה).
63. בנדון ראוי עוד להדגיש:
א. למרות מכתב הביטול מיום 10.8.2014 הסכימה הנתבעת להאריך מעת לעת את ההתקשרות, ובלבד שהעובדים לא ישבתו או ינקטו עיצומים (ראו נספח 26 לנ/3 ודברינו לעיל);
ב. בית הדין בהחלטתו מיום 21.8.2014 הורה על החזרת העובדים לעבודה ובלבד שלא ינקטו עיצומים או שביתות;
ג. דא עקא העובדים נקטו בעיצומים בחודש 12/2014, למרות החלטת בית הדין;
ד. במצב דברים זה, ולנוכח העיצומים והשביתות שהחלו מחודש 7/2104 וכלה בחודש 12/2014 תוך גרימת נזקים לנתבעת (עליהם נעמוד להלן) יש לומר, כי בחירתה של הנתבעת בביטול החוזה במסגרת מכתב הביטול השני לאלתר (לפי סעיף 25.4 לחוזה) ולא תוך הודעה מוקדמת של 60 ימים (סעיף 25.3 לחוזה), הינה סבירה, ולא נעשתה בחוסר תום לב, כטענת התובעת.
ה. קליטת העובדים על ידי הנתבעת לאחר מכתב הביטול השני כחטיבה אחת, ובמסגרת ניהול משא ומתן במישרין עימם, הטיבה כאמור עם העובדים, ועמדנו על נקודה זאת לעיל.
כפי שהבהרנו לעיל – בהחלטת בית הדין מיום 21.8.2014 היו שתי אפשרויות. הראשונה – משא ומתן לחזרה לעבודה על פי החוזה. השנייה – לקליטת העובדים במישרין על ידי הנתבעת.
משנכשלה האפשרות הראשונה (העובדים לא הסכימו לתוספת של 8% אלא דרשו יותר), ומשבוטל החוזה כדין (מכתב הביטול השני), עברה הנתבעת, כפי שאף ציינה במכתבה לעובדים להיקלט אצלה מיום 18.12.2014, לאפשרות ב'. היינו – משא ומתן להיקלט אצלה במישרין בתוספת של 8% בלבד ותחת איגוד ההסתדרות. ודוק – כפי שהובהר לעיל, לא הייתה חובת משא ומתן משולש (כולל התובעת) בנדון, ולא הייתה לכן מניעה למשא ומתן כאמור, שהוביל בסופו של יום להסכם ההעסקה ולקליטה של התובעים אצל הנתבעת במישרין, לרווחתם ולטובתם של העובדים.
ודוק – ביחסי התובעת ועובדיה לא היה כל הסכם או סעיף בהסכם, שימנע מהם ללכת לעבוד אצל קבלן שחיטה אחר דוגמת התובעת, או אף קליטה במישרין אצל הנתבעת; ואף אם היה סעיף כזה, סביר כי לא היה בכוחו למנוע את מעבר התובעים לעבודה אצל הנתבעת מרצונם החופשי (ראו ענין ברוידא).
כמו כן - עצם חתימת העובדים על הסכם ההעסקה, מלמד כי בחרו מרצון חופשי שלא להמשיך לעבוד אצל התובעת, אלא לעבור לעבוד אצל הנתבעת (וזאת במענה לטענת התובעת כי לא פיטרה את עובדיה).
לשון אחרת – בנסיבות דנן, קליטתה של הנתבעת את העובדים, שבאו לנתבעת כחטיבה אחת ומרצון, לא היה בגדר מעשה שלא כדין, מצידה של הנתבעת.
ודוק – אין בכך בכדי לשלול על הסף את דרישות התובעת לפיצוי בגין כך, אך בנקודה זאת נעסוק להלן, כשנדון בנזקי התובעת הנטענים.
64. לכן במענה לשאלה א' – התשובה היא שהחוזה בוטל כדין במסגרת מכתב הביטול השני.
שאלה ב' – נזקי התובעת
65. במסגרת שאלה זאת נבחן את נזקי התובעת הנטענים, הנתבעים במסגרת התובענה דנן, והאם הוכחו.
66. בסיכומיה (הערת שוליים 120), בכל הקשור לפירוט הנזקים, מפנה התובעת לסעיף 29 ת/5 (תצהירו של גדי), על סעיפי המשנה שבו, וגם אנו נתייחס לנזקים המפורטים שם.
67. סך של 573,665 ₪ (כולל מע"מ) נכון ליום 31.12.2014, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין –
עסקינן בחוב הנתבעת לתובעת בגין עבודת חודש דצמבר 2014, עד לסיום העבודה בהתאם למכתב הביטול השני. קרי מיום 1.12.2023 – 18.12.2023 (עדותו של בשן עמ' 231 לפרו' שו' 4);
חשבונית (מספר 0516) הוצאה לנתבעת ביום 31.12.2014 (נספח 15א למוצגי התביעה).
התובעת, באמצעות בא כוחה, שלחה לנתבעת דרישת תשלום במכתב מיום 8.1.2015, בהדגישה, כי יש לשלם את סכום החשבונית בהתאם להסכם, לא יאוחר מיום 8.1.2015 (נספח 15ב למוצגי התביעה).
ביום 8.1.2015 שלח ב"כ הנתבעת מכתב תשובה לב"כ התובעת, הודיעהּ כי הנתבעת מודיעה על קיזוז כל סכום אותו חייבת לתובעת, כנגד הנזקים שגרמה התובעת לנתבעת בקשר לחוזה שבין הצדדים (נספח 16 למוצגי התביעה; נספח 39 לנ/3);
לשון אחרת – הנתבעת לא הכחישה חוב נטען זה, אלא טענה לגביו טענת קיזוז. כך גם טענה הנתבעת בסיכומיה (סעיף 87);
את טענת הקיזוז שטענה לה הנתבעת בנדון נבחן להלן. ככל שנגיע למסקנה כי טענת הקיזוז אינה קיימת או תופסת במקרה דנן, ממילא הנתבעת תחויב לשלם לתובעת סכום זה של 573,665 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 8.1.2015 (מועד התשלום על פי החוזה, כעולה ממכתבו של ב"כ התובעת כמצוין לעיל) ועד יום התשלום המלא בפועל.
68. סך של 6.1 מיליון ₪, בגין שווי פעילותה של התובעת (המאיר בע"מ) על פי חוות דעת חשבונאית של רואה החשבון אלברט פדידה (להלן: "המומחה פדידה") מחודש מרץ 2020 (להלן: "חוות הדעת") –
א. חוות הדעת צורפה כנספח 1ב למוצגי התביעה (ואף סומנה ת/2), נושאת כותרת "הערכת שווי פעילות", והכוונה הערכת שווי פעילות התובעת.
הערכת השווי בחוות הדעת נעשתה בהתאם לדוחות הכספיים של התובעת לשנים 2008-2013. לא הובאו בחשבון ניתוח הדוחות כספיים, הדו"ח הכספי של שנת 2014 מאחר והתובעת הפסיקה פעילותה בשנה זאת, ובוצעה פעילות חדשה שאינה קשורה לפעילות התובעת אצל הנתבעת.
שווי פעילות התובעת נעשה כעסק חי המניב רווחיות, ולפי שיטת המכפיל.
קביעת הרווח המייצג שהובא בחשבון, חושב בהתאם לרווח הממוצע לשנים 2008-2012. שנת 2013 לא הובאה בחשבון מאחר ששכר השוחטים עלה ב-10% בגינו לא קיבלה התובעת פיצוי מהנתבעת.
המסקנה בחוות הדעת לפי מכפיל 8.33, בהתאם לרווח מייצג לאחר מס, היא ששווי פעילות התובעת מסתכם בסך של 6.1 מיליון ₪.
ב. המומחה פדידה נחקר על חוות הדעת בישיבת יום 20.11.2023, ולהלן תמצית חקירתו:
• לצרכי חוות דעתו קיבל דוחות כספיים של התובעת לשנים 2008-2015 (עמ' 18-22);
• הפעילות החדשה של התובעת בשנת 2014, שלא קשורה לנתבעת, הייתה יבוא בשר ושיווקו (עמ' 8 לפרו' שו' 31-35);
• את נתוני שכר השוחטים, שאף עלו בשנת 2013 עקב ירידה בכמות השחיטה ועליה בשכר, קיבל מגדי (עמ' 9 לפרו' שו' 6-9);
• לשאלה כמה עובדים החזיקה התובעת בשנת 2013, השיב שאין לו את הנתון המדויק (עמ' 9 לפרו' שו' 27); כך גם לא היה יכול למסור נתון מדויק של מספר עובדי התובעת בשנים 2011-2012 (עמ' 9 לפרו' שו' 33);
• כשהופנה לפרק ג' בחוות דעתו, שם צוין כי התובעת העסיקה כ-70 עובדים, מתוכם 50 שוחטים, 20 משגיחי כשרות ושני בודקי סכינים, ונשאל מי סיפק לו נתון זה, השיב: "אני כבר לא זוכר מאיפה הנתון הזה אבל זה הנתון שנמסר לי" (עמ' 9 לפרו' שו' 28-30);
• הוצאות התובעת בגין שכר עובדים בשנת 2013 גדל, אך לא בגלל גידול במספר השוחטים אלא בגלל ירידה בכמות העופות לשחיטה ועליה בשכר השוחטים. היינו התובעת שילמה בגין שחיטת כל עוף שכר גבוה יותר (עמ' 10 לפרו' שו' 1-19);
בהמשך עדותו הודה שלא בדק נקודה זאת. היינו אם התובעת שילמה שכר גבוה יותר כי העסיקה יותר עובדים או בגלל שעלה שכרם של העובדים הקיימים (עמ' 10 לפרו' שו' 13-20);
• היות שלתובעת היה לקוח אחד (הנתבעת), צריך לקחת בחשבון נתון זה בחשבון כשקובעים שווי פעילות, מבחינת הסיכונים. כשנשאל מדוע אם כן לא לקח נתון זה בחשבון בהערכת השווי דנן, השיב כי הנתבעת הייתה לקוח יחיד של התובעת כבר משנת 1994, לכן נתון זה כבר לא רלוונטי (עמ' 11 לפרו' שו' 5-11);
• כשהופנה לסעיף 25.3 לחוזה המאפשר לנתבעת להביא לידי סיום את החוזה בהודעה מוקדמת בת 60 ימים, השיב שנתון זה לא רלוונטי מבחינתו, כיוון שביצע את הערכת השווי של התובעת כעסק חי. ברם ברור שאם עסקה של התובע כבר אינו בגדר עסק חי עקב ביטול החוזה חד צדדית, הערכת השווי שבחוות הדעת כבר לא קיימת (עמ' 11 לפרו' שו' 12-21);
• את הערכת השווי ביצע למועד הפסקת הפעילות בשנת 2014 (עמ' 11 לפרו' שו' 22-26);
אחר כך תיקן עצמו וציין כי את הערכת השווי של התובעת ביצע בין השנים 2008-2012, ולא עד שנת 2014 מועד הפסקת הפעילות (עמ' 11 לפרו' שו' 28-35);
כשנשאל מדוע נהג כך, ולא לקח גם את שנת 2013, השיב כי בשנה זאת לא שולם לתובעת על ידי הנתבעת סכום התוספת שהובטח לה (עמ' 12 לפרו' שו' 17-19);
במצב דברים זה, העיר בית המשפט למומחה פדידה, כי בחוות הדעת לקח רק את הנתונים הגבוהים לכאורה, בכדי להגדיל את שווי פעילות התובעת. על כך השיב המומחה שלאו דווקא (עמ' 12 לפרו' שו' 20-21);
• כשנשאל מדוע בחר להעריך את שווי הפעילות לפי שיטת המכפיל ולא לפי השיטה המקובלת יותר בפסיקה, שיטת תזרים מזומנים (DCF), בה הייתה חובה לקחת בחשבון את היותה של הנתבעת לקוח יחיד של התובעת ואף לקחת בחשבון את הסיכון של ביטול החוזה לפי סעיף 25.3 לחוזה – השיב שבעקרון זה נכון, אך היות ששוק השחיטה מתבצע באמצעות קבלני משנה, ההנחה היא שהחוזה בין התובעת לנתבעת היה ממשיך, אם לא הייתה איזושהי תקלה (עמ' 13 לפרו' שו' 22-35; עמ' 14 לפרו' שו' 1-2);
• הוא מודה שבשיטת המכפיל צריך להשוות את ממוצע התשואה בענף כדי לתת תוקף למכפיל (עמ' 14 לפרו' שו' 4-8);
כשנשאל מדוע לא עשה כן, שהרי חוות הדעת הנעדרת נתוני השוואה כאמור, לא נתן תשובה ברורה, אלא מלל שלא שכנע בנכונותו (עמ' 14 לפרו' שו' 9-26).
• הוא מודה כי אם התובעת הייתה מעלה את שכר העובדים ב-8% עדיין הייתה נותרת עם רווח תפעולי של כחצי מליון ₪ (עמ' 15 לפרו' שו' 4-25).
ג. התובעת בסיכומיה (סעיפים 83-96) מתייחסת לחוות הדעת ולעדותו של המומחה פדידה, בציינה כי לא רק שלא נסתרה, אלא אף חוזקה בעדותו של המומחה.
ד. מנגד הנתבעת טוענת בסיכומיה (סעיף 89 על סעיפי המשנה שבו), מעבר לטענה שבכל מקרה אין כל בסיס משפטי לחיובה בשווי פעילותה של התובעת (ולכך נתייחס בהמשך), כי נפלו כשלים מהותיים רבים בחוות הדעת שלא ניתן להתבסס עליה כלל, שאלה עיקרם:
• בחוות הדעת התובעת הוערכה כעסק חי, תוך התעלמות שפעילותה הופסקה כבר בשנת 2014;
• בחוות הדעת התבסס המומחה על נתונים מפי התובעת, דוגמת התחייבות הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשנת 2013, שלא התקבל. נתון שאינו מדויק;
• חלק מחישוביו של המומחה והסבריו התבססו על מספר העופות שנשחטו, אולם הנתונים לא צורפו לחוות דעתו, ואינם חלק מהראיות שהוגשו לבית המשפט (עמ' 9 לפרו' שו' 11);
• המומחה התיימר לקבוע עליה או ירידה בשכר השוחטים ובהוצאות על שכר, אך נאלץ להודות שלא היו בפניו נתונים על מספר העובדים של התובעת בכל שנה ושנה;
• המומחה לא לקח בחשבון כי הנתבעת הייתה לקוח מרכזי אחד של התובעת, ולא נתן כל משקל לסעיף 25.3 לחוזה המאפשר את סיום ההתקשרות בהודעה מוקדמת של 60 ימים;
• המומחה הביא בחשבון רק את שנות הפעילות הרווחיות של התובעת, שהיו נוחים לצורך הערכת שווי פעילות גבוה, תוך השמטת השנים 2013-2014 שלא היו "נוחות", להערכת שווי של התובעת;
• המומחה פדידה העריך את שווי התובעת לפי שיטת המכפיל ולא לפי שיטת ה-DCF (תזרים מזומנים), שהיא שיטת ההערכה המקובלת בפסיקת בתי המשפט.
• גם בשיטת המכפיל עשה המומחה שגיאה מהותית. הוא היה צריך להשוות את ממוצע התשואה בענף השחיטה כדי לתת תוקף למכפיל שקבע לצורך ההערכה, ולא עשה כן.
ה. בכל הקשור לנזק הנטען הנדון – דרישת חיובה של הנתבעת בשווי פעילותה של התובעת – שתי שאלות עומדות על הפרק:
שאלה א' – האם התובעת הראתה מקור משפטי לחיוב האמור?
שאלה ב' – האם ניתן לסמוך על חוות דעתו של המומחה פדידה בנדון?
ו. שאלה א' – האם הוכח מקור החיוב לטענת נזק זה (שווי פעילות התובעת)?
בסעיף 89 לסיכומיה טענה הנתבעת, כי התובעת לא פירטה כדבעי את הבסיס המשפטי לחיוב כאמור – מכח איזו עילה שבדין ניתן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את שוויה, והאם התקיימו יסודותיה של עילה כאמור.
לכן, כך טענה הנתבעת בסיכומיה, "בהיעדר אפילו ראשית ביסוס לעניין זה – אין באפשרות מילועוף להתייחס ל'ראש נזק' זה כלל ויש לדחותו על הסף".
מנגד, התובעת בסיכומיה, כשעסקה בראש נזק זה, לא פירטה הבסיס המשפטי לחייב הנתבעת לשלם לתובעת את מלא שווי פעילות התובעת, מעבר לטענות כלליות בדבר עילותיה: עילה חוזית, עשיית עושר ועילות נזיקיות (ראו סעיפים 123-125 לסיכומי התובעת).
כאמור מסקנותינו לעיל היו כי:
הנתבעת ביטלה את החוזה כדין מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה;
הנתבעת הייתה רשאית, לאחר מכתב הביטול השני, לנהל משא ומתן עם העובדים לצורך קליטתם אצלה במישרין.
משכך – אין כל בסיס משפטי (לא חוזי, נזיקי או עשיית עושר) לחיוב הנתבעת לשלם בעבור שווי פעילות התובעת.
אגב, בשן בעדותו סבור שבכל מקרה הנתבעת לא צריכה לפצות את התובעת על לקיחת עובדיה, לנוכח הנזקים הרבים שנגרמו לנתבעת עקב עיצומי ושביתת העובדים (עמ' 237 לפרו' שו' 9-10).
בכל אופן, התובעת, כחברה בע"מ, על המוניטין שלה (ככל שיש), נשארה בידי בעל השליטה בה (גדי), שהיה יכול (ואולי עדיין יכול) לקחת עובדים חדשים ולהמשיך את פעילותה אצל מעסיקים אחרים.
לכל היותר יכולה התובעת לטעון, כי הנתבעת, במעבר העובדים אליה, קיבלה שוחטים ועובדי כשרות מן המוכן, שהתובעת הכשירה אותם. לכן לכאורה הנתבעת צריכה לשלם על עלות הכשרתם אצל התובעת (כאן אעיר כי גם בשן העיד, כי היה לו נוח להעסיק את עובדי התובעת, שכן לנוכח צו המניעה של בית דין צדק שהוציאו העובדים והיה תקף גם לאחר מכתב הביטול השני, היה לנתבעת קושי להשיג שוחטים ועובדי כשרות אחרים – עמ' 234 לפרו' שו' 15-16);
ברם, גם כאן כשלה התובעת ולא הוכיחה מהי עלות הכשרת שוחט ו/או עובד כשרות ו/או בודק סכינים, וכמה מהעובדים שעברו לעבוד אצל הנתבעת אכן הוכשרו על ידה בפועל (למשל – יכול והתובעת קלטה שוחט מיומן שלא הייתה צריכה להכשירו כלל, שעבר לעבוד לאחר מכתב הביטול השני אצל הנתבעת).
במצב דברים זה, ואפילו תחושת הצדק (סעיף 96 לסיכומי התובעת) נוטה לכיוון תשלום סכום או פיצוי מסוים לתובעת עקב מעבר עובדיה לעבוד אצל הנתבעת, לא הוכיחה התובעת את סכום נזקה בנדון, ובית המשפט אינו יכול לעזור לה, בבחינת "להוציא (עבורה) את הערמונים מן האש" על דרך של "אומדנא דדיינא" (ראו לעניין זה: ע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה(2) 800);
לאור כל זאת, ומן הטעם שבנסיבות דנן לא הוכח המקור או הבסיס המשפטי המדויק והברור לחיוב הנתבעת לשלם לתובעת את שווי רכישת התובעת, ואף לא הוכח שווי הכשרת העובדים על ידי התובעת, לא ניתן לפסוק לתובעת את סכום הנזק הנטען בנדון (שווי פעילות התובעת, או שווי הכשרת העובדים שעברו לעבוד אצל הנתבעת).
ז. שאלה ב' – האם ניתן לסמוך על חוות דעתו של המומחה פדידה בנדון?
בשאלה זו אני מאמץ את השגות הנתבעת על חוות דעתו של המומחה פדידה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, אשר בהצטברן יחדיו מפחיתות משמעותית ממשקל חוות דעתו, באופן שאיני סבור שניתן היה לסמוך עליה (על חוות הדעת) לשם קביעת שווי התובעת.
נדגיש – לא ברור מדוע התעלם המומחה פדידה מהשנים 2013-3014 בעת עריכת חוות הדעת (מרץ 2020). פעילות התובעת הופסקה רק ביום 18.12.2014, מועד מכתב הביטול השני, כמעט בסוף השנה.
התעלמות המומחה פדידה מכך, ולקיחתו לצורך חישוביו אך את השנים 2008-2012 בלבד, שנים רווחיות לתובעת, יותר מתמוהה.
גם לא ברור מדוע השתמש המומחה פדידה בחוות דעתו לצורך הערכתו את שווי התובעת, בשיטת המכפיל ולא בשיטת תזרים המזומנים הנקי (DCF), שפסיקת בית המשפט עליון אימצה.
ראו לענין:
רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' שאול ממן (28.8.2012);
ע"א 10406/06 דן עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ (28/12/09);
רע"א 5385/10 דני מגן נ' אופק א. אחזקות (2005) בע"מ (21/09/2010).
כל זאת גם ללא מתן ביסוס ראוי לשיעור המכפיל שקבע בחוות דעתו (ראו השגות הנתבעת בנדון).
לכן, ואפילו יהיה מי שיחלוק ויאמר כי יש בסיס משפטי לטענת התובעת לחיוב הנתבעת בשווי התובעת, עדיין יש לומר כי לא הוכח כראוי ובצורה מבוססת שווי התובעת נכון למועד הפסקת פעילותה בשנת 2014. זאת גם סיבה לדחיית ראש נזק זה.
ח. לאור האמור – אני דוחה טענת נזק זאת של התובעת.
69. סך של 1,169,543 ₪ נכון ליום 25.1.2018 – תביעת המוסד לביטוח לאומי בתיק הפירוק של התובעת –
א. פירט גדי נזק נטען זה בסעיף 82 לת/5.
העובדים הגישו תביעת פירוק נגד התובעת עבור שכר שלא שולם להם מיום 1.12.2014 ועד ליום 10.1.2015, מועד בו עברו לעבוד אצל הנתבעת (להלן: "תקופת החוב"). זאת בהתאם לתביעת חוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מתאריך 25.1.2018, מועד צו הפירוק (נספח 11 למוצגי התביעה).
ב. בסיכומיה (סעיף 82) טענה התובעת, כי הנתבעת היא זאת שגרמה לנזק זה לנוכח ביטול החוזה שלא כדין תוך קליטת העובדים אצלה במישרין. לכן, כך לטענת התובעת, הנתבעת צריכה לשלם נזק זה מכח דיני החוזים ו/או הנזיקין ו/או מכח קליטת העובדים אצלה במישרין כחטיבה אחת.
ג. הנתבעת בסיכומיה (סעיף 88) התייחסה לחוב נטען זה., ונתמצת דבריה בנדון:
הנתבעת מפנה בנדון לסעיף 11.3 לכתב התביעה, שם טענה התובעת כי חוב זה הוא "העמסת חוב של החברה למוסד לביטוח לאומי שהתחייבה הנתבעת לקחת על עצמה כחלק מהעברת הפעילות של התובעת בדרך של פירוק התובעת...".
כך חזר הדבר בסעיף 29.3 לת/5, תצהירו של גדי.
היינו – לכאורה התחייבות של הנתבעת לקחת על עצמה את חוב התובעת לעובדים בתקופת החוב.
ברם גדי בעדותו הודה כי הנתבעת לא התחייבה ליטול על עצמה את חוב התובעת לעובדים בתקופת החוב.
יותר מזה – גם אין שחר לטענה כי הנתבעת אמרה לעובדים כי תשלם להם את השכר שהתובעת לא שילמה להם. הדבר הוסדר בסעיף ז' להסכם העסקה, הקובע: "כל הטענות לזכויות סוציאליות של עובדי הכשרות בטרם קליטתם כעובדי מילועוף לרבות קרנות פנסיה, השתלמות, קופות גמל פיצויים והפרשי שכר יידונו בבית הדין לעבודה ופסיקת בית הדין תחייב את הצדדים".
לאור כל זאת יש לומר כי אין לתובעת כל עילת תביעה בנדון נגד הנתבעת.
ד. בבחינת טענות הצדדים – שוכנעתי יותר מטענות הנתבעת בנדון.
לא ברור לי מדוע סברה התובעת כי קליטת העובדים אצל הנתבעת, לאחר מכתב הביטול השני ובמסגרת הסכם העסקה, כלל בחובו התחייבות לשאת בשכרם מיום 1.12.2014 ועד ליום 10.1.2015, מועד תחילת עבודתם אצל הנתבעת.
סביר כי אם הייתה התחייבות כנ"ל של הנתבעת לעובדים, היא הייתה ניתנת בכתב, ובמסגרת הסכם ההעסקה; אלא שהסכם ההעסקה (סעיף ז') מפנה את התובעים בשאלת שכרם החסר לבית הדין לעבודה. היינו – הנתבעת לא התחייבה לכך.
גדי בעדותו לא הראה כל התחייבות בכתב של הנתבעת בנדון.
כל שציין גדי בעדותו היה:
"זה לא כתוב בשום מקום. אני אומר לך, זה לא כתוב בשום מקום. זה היה בעל פה, אל מול הוועד, העובדים. תלכו, תסגרו את חברת המאיר. אם לא תסגרו, תקבלו מאתנו את הכסף הזה. אם תסגרו, ביטוח לאומי ישלם לכם. והראיה שאף עובד לא דרש, לא תבע מחברת המאיר שום דבר" (עמ' 113 לפרו' שו' 9-13).
גדי בהמשך הבהיר דבריו כך:
הנתבעת עודדה את התובעים להגיש תביעת פירוק נגד התובעת, ואם יצליחו בכך המל"ל ישלם להם את שכרם החסר. לאחר שיצליחו בכך היא (הנתבעת) הבטיחה לעובדים שתשלם להם את מלוא הזכויות הסוציאליות המגיעות להם לכל תקופת עבודת אצל התובעת (עמ' 113 לפרו' שו' 23-31);
גדי לא הביא כל אסמכתא של ממש לטענה זאת, אלא דיבורים בעלמא.
כשנשאל גדי מדוע התובעת לא העלתה את כל טענותיה בנדון בבית הדין במסגרת תביעת הפירוק (נגדה לא התגוננה), הסביר כי באותה עת היה שבר כלי ושלוש שנים לא יצא מהמיטה (עמ' 115 לפרו' שו' 1-26);
כשהופנה גדי לסעיף ז' להסכם ההעסקה, שלכאורה סותר את עדותו, לא השיב לעניין (ראו עדותו עמ' 116 לפרו' שו' 6-27).
במילים אחרות – גדי בעדותו לא הצליח לשכנע ולהוכיח את התחייבות התובעת, להעמיס על גבה את חוב המל"ל הנטען, כשסעיף ז' להסכם ההעסקה מלמד אחרת.
ה. יצוין כי סבי ציין בתצהירו (סעיף 35) כי הנתבעת הבטיחה לו כיו"ר הוועד להמשיך לנקוט הליכים נגד התובעת, כדי לקבל את שכרם בתקופת החוב, ולתת גיבוי לכספים אלה. ברם עדותו זאת נאמרה בעלמא ללא כל מסמך תומך, ובניגוד לסעיף ז' להסכם ההעסקה שהושג לבסוף, כשסבי היה מעורב בהשגתו.
מעבר לכך – סבי בחקירתו הודה כי הנתבעת שילמה שכרם של העובדים רק מיום קליטתם אצלה ולא קודם לכן (עמ' 38 לפרו' שו' 34), דבר המלמד לכאורה כי לא הובטח לעובדים דבר בנדון על ידי הנתבעת, שאחרת לא היו עוברים לסדר היום עקב אי תשלום חוב זה על ידי הנתבעת.
סבי ציין בעדותו כי הנתבעת אנסה את העובדים להגיש תביעת פירוק נגד גדי (עמ' 39 לפרו' שו' 14), ברם עדותו הייתה יחידה בנדון, ועל "לחץ" זה לא העידו יתר עדי התובעת בפני (ממן, אוחיון ובנוז). מה גם שסוגיה זאת הוסדרה בסעיף ז' להסכם ההעסקה, באופן שלעובדים היה אינטרס לפנות בתביעת פירוק נגד התובעת לקבלת שכרם, ללא כל לחץ מצד הנתבעת.
ו. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי אין מקום ואין הצדקה להעמיס את חוב המל"ל על גבה של הנתבעת. במיוחד כשציינתי שההסכם בוטל כדין במסגרת יחסי התובעת והנתבעת. לכן אני דוחה את טענת הנזק הנדונה.
70. סך של 725,000 ₪ נכון ליום 31.12.2013, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין עליית שכר עובדים:
א. בסעיף 29.4 לת/5, פירט גדי טענת נזק זאת ונצטט הדברים:
"סך של 725,000 ₪ נכון לתאריך 31.12.2013 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם לחוות דעת... בגין עליית מספר העובדים משנים קודמות בשיעור 10% (שהובטח למאיר כי יועבר לו וכן היה סיכום מכללא בהתנהגות הצדדים כי זהו הפער שיותר למאיר לאחר ניכוי הוצאות מדי שנה בשנה), שבוצע דילוג ביחס אליו ולא שולם למאיר. אבקש לציין, כי בין המאיר למילועוף היה ויכוח גם בעניין אובדן זמן, וזמן עצירות יומי לצורך הפסקות/ השחזות סכינים/ נקיון לפני עבודה אשר מילועוף קיזזה משכר העבודה, אשר נפתר כבר בתחילת חודש ינואר 2014, אך מחלוקת זו לא כללה את הנזק בגין תוספת שכר עבודה אשר נמשך במהלך שנת 2014, וכל ניסיון של מילועוף להציג זאת אחרת, הינו ניסיון חסר תום לב".
ב. בסיכומיה (סעיף 98) התייחסה התובעת לנזק נטען זה, והפנתה לנספח 4 לנ/3 מיום 27.8.2013, מכתבו של אקי (מטעם הנתבעת) אל התובעת, נושא כותרת "תעריף שחיטה והשגחה".
במכתב זה נרשם כדלקמן:
"על פי הסיכון וההסכמה התעריף עבור שירותי השחיטה וההשגחה החל מחודש מאי 2013 יהיו כדלהלן:
קצב עבודה עד 8400 עופות בדקה – 0.5 א"ג ליחידה.
קצב עבודה בתחום 8400-8800 עופות בדקה – 0.51 א"ג ליחידה.
קצב עבודה מעל 8800 יחידות בדקה – 0.52 א"ג ליחידה.
אובדן זמן יטופל בנפרד אך ורק במידה וסך האובדן יעלה על 5% מסך שעות העבודה.
כל שאר סעיפי ההסכם ללא שינוי".
התובעת טענה בסיכומיה, כי עדכון שכר זה נובע ממעבר לארבעה ימי שחיטה, ברם עדכון השכר לא שולם על ידי הנתבעת, למרות תחנוניו של גדי. תחת זאת החתימה הנתבעת את גדי, בשם התובעת, על מסמך נושא תאריך 8.1.2014 (נספח 5 לנ/3) נושא כותרת: "סיכום התחשבנות ליום 31.12.2013" שתוכנו כדלקמן:
"למען הסדר הטוב אנו מעלים על הכתב את ההסכמות ביננו:
1. החל מחודש ינואר 2014 זמן העצירות המקוזז ליום יהיה 30 דקות במקום 40 דקות.
2. בגין התקופה עד 31.12.2013 ישולם לחברת המאיר סך של 51,119 ₪...לסילוק טענות כולל, לרבות בגין טענות לעיכובים, אובדן זמן וכו'.
3. תשלום זה לעיל הוא לסילוק טענות כולל וסופי של חברת המאיר בגין התקופה שעד ליום 31.12.2013. לחברת המאיר לא יהיו טענות או דרישות נוספות בגין תקופה זו.
4. מובהר כי ההסכם הקיים ממשיך לחול בכפוף למפורט לעיל".
טענה התובעת בסיכומיה (סעיף 99) כי גדי חתם על נספח 5 לנ/3 הנ"ל, כי סבר שמדובר במסמך סיכום התחשבנות לאובדן זמן ועיכוב בלבד, אחרת לא היה מוותר על מאות אלפי ₪ בגין עדכון תעריף השחיטה שהובטח לו החל מחודש מאי 2014, וסבר כי ייחתם מסמך אחר בעניין זה במועד אחר.
ג. נבחן כעת העדויות בנדון בצורה מסודרת.
ד. עדותו של בשן:
בתצהירו נ/3 (סעיפים 19-21) התייחס בשן לטענת הנזק של 725,000 ₪, ולהלן תמצית הדברים:
לנוכח ההסדר (כהגדרתו לעיל) עברו המשחטות לעבודה של ארבעה ימים בשבוע, דבר שהגדיל את עלויות הייצור של הנתבעת פר עוף. בחודש אפריל 2103 הוא כתב לגדי כי הנתבעת לא תפצה את התובעת בגין המעבר לארבעה ימי שחיטה (המכתב האמור מיום 28.4.2013 צורף כנספח 3 לנ/3);
יחד עם זאת, בחודש אוגוסט 2013, על רקע חלק מהתהליכים דלעיל, נדרשה התאמה בתמורה המשולמת לתובעת. התמורה החדשה סוכמה בין הצדדים, כמתואר בנספח 4 לנ/3 (שצוטט לעיל), ושלא הוזכר על ידי גדי בתצהירו.
ביום 8.1.2014 חתמו הצדדים על מסמך העדר תביעות (נספח 5 לנ/3 המצוטט לעיל), בו הוסכם כי הנתבעת תוסיף לתובעת סל של כ-50,000 ₪ לסילוק טענות כספיות כולל עד ליום 31.12.2013. בשן הדגיש כי גם מסמך זה לא טרח גדי לגלות בתצהירו.
חרף כל זאת, ולמרות עדכון התמורה והסכום הנוסף נשוא נספח 5 הנ"ל, התובעת עותרת לתשלום פיצוי נוסף של 725,000 ₪ עד ליום 31.12.2013, שלא כדין.
לאימות עדכון התמורה ותשלום הפיצוי נשוא נספחים 4-5 לנ/3, צורפה כנספח 6 לנ/3 כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת לשנת 2014.
בחקירתו הנגדית ציין בשן בנדון כדלקמן:
• באשר לנספח 4 לנ/3, ציין כי עדכון התמורה נוגע לקצב העבודה היומיומי, ולא למעבר עבודה בן ארבעה ימים עקב ההסדר. הדבר נועד לתמרץ את השוחטים. התמריץ האמור ניתן לאור העובדה כי נחזתה ירידה בקצה העבודה של השוחטים (עמ' 200-201 לפרו');
• עדכון התמורה, כמו גם הסכום נשוא נספח 5 שולם בפועל לתובעת (עמ' 220-221 לפרו').
• הכחיש את טענת גדי כי בעקבות הסדר הוספו עובדים (ראו טענת גדי עמ' 165 לפרו' שו' 32), וציין כי התובעת לא הייתה צריכה להגדיל העובדים בעקבות ההסדר (עמ' 233 לפרו' שו' 17-30).
ה. עדותו של גדי:
את גרסתו של גדי בתצהירו לפיצוי בסכום של 725,000 ₪ ציטטנו לעיל.
בחקירתו הנגדית נשאל גדי על נספחים 4-5 לנ/3 והשיב כדלקמן:
• כשנשאל (בישיבת יום 20.11.2022) מי מטעם הנתבעת הבטיח לו את התוספת 10% ממנה נגזר סכום הפיצוי הנטען של 725,000 ₪, הפנה לנספח 4 לנ/3 (עדכון התמורה) – (עמ' 117 לפרו' שו' 19-31).
• בישיבת יום 21.11.2022 (המשך חקירתו) כשנשאל שוב על סכום הפיצוי בשיעור של 725,000 ₪, גדי קשר בינו (עדכון שכר) לבין ההבטחה של הנתבעת לתוספת 8%, הגם שלכאורה עסקינן בשני דברים שונים (עמ' 173 לפרו' שו' 23-28);
• כשהופנה לנספח 5 לנ/3 מסמך סגירת חשבונות עד ליום 31.12.2013 שהוא חתם עליו בשם התובעת, שלכאורה שולל את זכאות התובעת לכל פיצוי אחר מעבר לנקוב במסמך עד ליום 31.12.2013, השיב כדלקמן:
הוא מאשר שהוא חתום על נספח 5 (עמ' 118 לפרו' שו' 16);
הוא חתם על המסמך כיוון שסבר שעוסק בפיצוי בגין אובדן זמן בלבד, והוסף שם הסעיף שזה לסילוק סופי של כל הטענות הכספיות של התובעת עד ליום 31.12.2013, שלא היה מודע לו.
כשבית המשפט הפנה את גדי לכותרת המסמך, המלמדת לכאורה על סיכום התחשבנות כולל עד ליום 31.12.2013, השיב כי נתן אמון בנתבעת והם רימו אותו (עמ' 119 לפרו' שו' 25-36);
כשנשאל איך לא נזהר, עת עסקינן בסכום פיצוי של 50,000 ₪ לעומת פיצוי בשיעור של יותר מ-700,000 ₪ שלטענתו מגיעים לו, השיב: "אתם ניסחתם את זה, בסדר, לבריאות, שייהנו מרמאות" (עמ' 120 לפרו' שו' 8-13);
ו. בסיכומיה הנתבעת טוענת כי דין רכיב תביעה זה להידחות משני טעמים:
רוב סכום הפיצוי הנטען התיישן, שכן נובע מ"עליית שכר של העובדים משנים קודמות", ככתוב בסעיף 11.4 לכתב התביעה.
נספח 5 המהווה כתב ויתור טענות עד ליום 31.12.2013;
באשר לטענה הראשונה – הצדדים לא התמקדו בה בטענותיהם ובחקירותיהם ואין מספיק נתונים עובדתיים להכריע בה. לכן דין הטענה דחיה בהעדר הוכחה.
ראוי לציין בנדון את טענת התובעת בסיכומיה (סעיף 98) כי אין התיישנות בנדון, שכן אפילו יחושב הסכום רק עבור החודשים 8-12/2013 (טרם חלוף 7 שנים עד יום הגשת התובענה, שהוגשה ביום 2.8.2020) יגיע סכום הפיצוי בנדון לכדי סך של 780,000 ₪. טענה זאת לא ברורה דיה, ומעלה תמיהה, אז מדוע התובעת לא תבעה בראש נזק זה סכום גבוה יותר?!
באשר לטענה השנייה – הנסמכת על סעיף 5 לנ/3.
עסקינן במסמך ברור בין הצדדים מיום 8.1.2014, ברור ומפורש, לסיכום התחשבנות עד ליום 31.12.2013. המסמך כולל את ההתחשבנות הכספית הכוללת והסופית שבין הצדדים עד ליום 31.12.2013. ההיאחזות של התובעת במילים "עיכובים ואובדן זמן" הכלולים במסמך זה, אינה ראויה, שכן המשפט המלא המופיע במסמך זה הוא: "לסילוק טענות כולל וסופי, לרבות בגין טענות לעיכובים, אובדן זמן וכו'".
שוכנעתי כי מסמך זה ברור וחד משמעי, לסיכום כל סוגי ההתחשבנות בין התובעת לנתבעת עד ליום 31.12.2013, וכל ניסיון לטעון כנגדו, מהווה טענה נגד מסמך בכתב.
בנוסף – נוסף לנטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע, מוטל על הטוען כי לא הבין המסמך עליו חתם עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה כי אדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם (ראו לעניין זה – ע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי, פסקה 29 והאסמכתאות שם (28.7.2015)). התובעת לא עמדה בנטל מוגבר זה בהתייחס לנספח 5 לנ/3.
אציין כי הנתבעת בסיכומיה (סעיף 30) טענה כי דרישת התובעת לפיצוי הנדון, למרות כתב ויתור הטענות (נספח 5 לנ/3) מהווה "אבסורד בשיא התגלמותו וחוסר תום לב קיצוני".
במצב דברים זה – לא שוכנעתי מטענותיו של גדי, כי הנתבעת רימתה אותו ו/או כי לא הבין את תוכנו. גדי הינו איש עסקים מנוסה, בעל נסיון של כעשרים שנים, המודע להתחשבנות שבין הצדדים. ככזה קשה לקבל כפשוטה את גרסתו כי סבר שעסקינן בסכום פיצוי רק בעבור עיכובים ובזבוז זמן, למרות תוכנו הברור והמפורש של המסמך (שצוטט לעיל).
כן שוכנעתי מעדותו של בשן, ומנספח 6 לנ/3 (כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אצל הנתבעת לשנת 2014) כי הן הפיצוי נספח 5 והן עדכון השכר נספח 4 (שאינו קשור לתוספת על תנאי של 8% שהובטחה לו על ידי הנתבעת – ועמדנו על כך לעיל), שולמו לנתבעת בפועל.
ז. במצב דברים זה שוכנעתי לדחות את טענת הנזק הנדון בשיעור של 725,000 ₪.
71. סכום פיצוי של 1 מיליון ₪ בגין הפרת ההסכם וחוסר תום לב של הנתבעת, וההשלכות מכך על התובעת:
התובעת בסיכומיה (סעיף 102) לא הרחיבה בראש נזק זה, רק טענה כי יש לפצותה בראש נזק זה בסכום האמור, לנוכח המפורט בסיכומים.
הנתבעת בסיכומיה (סעיף 91) טוענת כי עסקינן בסכום מופרך, כשהתובעת לא טרחה לשטוח טענותיה בנדון – כיצד הפרה הנתבעת החוזה (בעוד שהנתבעת טוענת שהתובעת הפרה החוזה); במה מתבטא חוסר תום הלב של הנתבעת, ומהן הראיות המוכיחות זאת; כיצד הגיעה התובעת לסכום פיצוי נטען של מיליון ₪).
משקיצרו הצדדים בטיעונם בנדון גם אנוכי אקצר.
משקבעתי כי הנתבעת ביטלה החוזה כדין מכוחו של סעיף 25.4 לחוזה, ולא היו מעורבים בביטול החוזה שיקולים או אינטרסים זרים של הנתבעת, ממילא נשללת טענת התובעת בנדון להפרת החוזה על ידי הנתבעת ו/או חוסר תום ליבה, בכל הקשור לביטול החוזה.
לעניין זה ראו דברינו בהרחבה לכל אורך פסק הדין.
משכך גם ראש נזק זה של התובעת בסכום של מיליון ₪ דינו להידחות, וכך אני מורה.
72. לסיכום שאלה ב' ייאמר, כי התובעת הצליחה להוכיח אך את הנזק המפורט בסעיף 67 לעיל – סך של 573,665 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.1.2015 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
שאלה ג' – נזקי הנתבעת והזכות לקזזם
73. בפרק ט' לנ/3 התייחס בשן לנזקי הנתבעת כתוצאה מעיצומי ושביתות העובדים החל מחודש יולי 2014 ועד לביטול החוזה מכוחו של מכתב הביטול השני ביום 18.12.2014.
מדגיש בשן בתצהירו, כי הנתונים המספריים אותם יפרט הם בערכי המחצית השנייה של שנת 2014 (סעיף 65 לנ/3).
74. פירוט הנזקים הנטענים על ידי הנתבעת, והאסמכתאות להם המפורטים בנ/3, הם כדלקמן:
א. סך של 669,918 ₪ - תשלום למשחטות חיצוניות עבור שירותי שחיטה. בעבור שחיטת 442,938 ק"ג עופות, שלא נשחטו במפעלה של הנתבעת בחודש אוגוסט 2014, או בסמוך לכך, עקב עיצומי עובדים (סעיף 65.1);
סך של 3,782,308 ₪ - תשלום למשחטות חיצוניות עבור שירותי שחיטה, בעבור שחיטת 1,472,000 ק"ג עופות, שלא נשחטו במפעלה של הנתבעת בחודש דצמבר 2014, או בסמוך לכך, עקב עיצומי עובדים (סעיף 65.1);
ציין בשן, כי עלות שחיטת ק"ג עוף במפעלה של הנתבעת הייתה 0.67 ₪, בעוד שבמשחטות חיצוניות העלות נעה בין 1.5 – 2.8 ₪ (סעיף 65.1);
האסמכתא לנזק זה שמצאה הנתבעת (לנוכח חלוף הזמן לטענתה) צורפה כנספח 33 לנ/3 – חשבונית של עוף עוז שיווק בע"מ מיום 28.9.2014 ע"ס 869,946 ₪ (כולל מע"מ), בה נרשם עבור "שירותי שחיטה".
כאן אעיר, כי צוין בחשבונית זאת שכוללת עלות העמסה והובלה.
ב. סך של 536,000 ₪ - עלויות הובלת העופות למשחטות חיצוניות. מדובר ב-244 נסיעות, כשעלות כל נסיעה נעה בין 700-3,000 ₪, בהתאם למרחק הנסיעה (סעיף 65.2);
האסמכתא לנזק זה שמצאה הנתבעת (לנוכח חלוף הזמן לטענתה) צורפה כנספח 34 לנ/3 – חשבונית של אחים כהן הובלות בקרור בע"מ מיום 31.1.2015 ע"ס 88,972 ₪ (כולל מע"מ) עבור 5 הובלות לנתבעת לחודש ינואר 2015.
כאן אעיר שחשבונית זאת ניתנה עבור חמש הובלות בחודש ינואר 2015, כשרשום בה ששתי הובלות הן של "הודים", ולגבי הובלה אחת צוין "עוף קור". לכאורה לא הובלה בעבור הנתבעת.
ג. סך 3,402,096 ₪ - נובע ממכירה של עופות, אותן לא ניתן היה לשחוט עקב עיצומי העובדים ושביתתם, לשוק החי במחיר מופחת. זאת אף תוך נשיאה בעלות נוספת של פירוק העופות. הפער בין המחיר בו מכרה הנתבעת עוף שחוט לבין מכירתו כעוף חי עמד בחודש אוגוסט 2014 על 4.5 ₪ לק"ג. הנתבעת נאלצה למכור בתקופה זאת (8/2014) בתקופת עיצומי העובדים כ-591,000 ק"ג עופות חיים במחיר הפסד כמתואר לעיל. כתוצאה מכך נגרם לה נזק של 2,659,500 ₪ בחודש 12/2014. בחודש 12/2014 עמד פער המחירים האמור על סך של 4.7 ₪ לק"ג. הנתבעת נאלצה למכור כ-166,200 ק"ג עופות חיים. ומכאן נזק נוסף בסכום של 742,596 ₪. סך הכל הנזקים בנדון – 3,402,096 ₪ (סעיף 65.3);
האסמכתאות לנזק זה שמצאה הנתבעת (לנוכח חלוף הזמן לטענתה) צורפו כנספח 35 לנ/3 כדלקמן:
חשבונית של אסרא חסן אחמד בע"מ מיום 31.8.2014 ע"ס 364,025 ₪ (כולל מע"מ) בה פורט השירות נשוא החשבונית כך:
27,195 ק"ג – פירוק סטייק פרגית;
41,599 ק"ג – פירוק שווארמה;
7 עובדים;
37 ק"ג – פירוק ... (מילה לא ברורה);
14 ק"ג – ... (מילים לא ברורות);
2 ק"ג – פירוק צלעות עוף;
180,000 ק"ג פירוק עופות ידני (כאן אעיר כי ליד נתון זה נרשם בחשבונית "התחייבות לכמות יומית". והכוונה לכמות יומית של 15,000 ק"ג עוף לפירוק).
חשבונית פרופורמה של עוף טוב (שאן) בע"מ מיום 31.8.2014 בעבור חיוב דמי עיבוד עבור 96,756 ק"ג לפי 1.5 ₪ לק"ג (סך של 145,134 ₪) וחיוב תפיסה והובלה (סך של 17,543.7 ₪). סך הכל, כולל מע"מ סך של 191,959 ₪.
כן צורפה אסמכתא להעברה בנקאית של הסך הנ"ל לחשבונה של עוף טוב (שאן) בע"מ ביום 11.9.2014.
אישור על קיומה של חשבונית 244798 מיום 28.9.2014 בעבור דמי עיבוד לחודש 08/2014 בסכום של 869,946 ₪ (כולל מע"מ) לעוף עוז שיווק בע"מ. החשבונית עצמה לא צורפה, אך פורטה בטופס העברה בנקאית שצורף, נושא תאריך 22.10.2014.
ד. סך של 411,684 ₪ - נזק הנובע מחיוב השירות הווטרינרי את הנתבעת להשמיד את כל העופות שלא נשחטו תוך פרקי זמן הקבועים בתקנות צער בעלי חיים. בנדון הנתבעת נאלצה להשמיד 52,000 ק"ג עופות, ונגרם לה נזק של כ-411,684 ₪. זאת בהתאם למחיר מטרה של 7.917 ₪ לק"ג שנקבע על ידי התאחדות חקלאי ישראל ואשר חל באותו זמן (סעיף 65.4);
האסמכתאות לנזק זה צורפו כנספחים 36-37 לנ/3, כדלקמן:
נספח 36:
מכתב מיום 10.8.2014, שנשלח על ידי ד"ר יעקב גנדלר, וטרינר (להלן: "גנדלר") לאקי, מנהל משחטת הנתבעת. במכתב צוין כי "מהבוקר העופות ממתינות לפינוי מהמשחטה כתוצאה משביתת השוחטים. אחרי תיאום עם כל הגורמים כבר הייתם חייבים להגיע להחלטה ופינוי מוסכם של עופות ממשחטת מילועוף. עגלה מס' 10 בשעה 10:45 תחרוג מהזמן המרבי שניתן לזמן ההמתנה...";
מכתב נוסף מגנדלר לאקי מיום 10.8.2014 נשוא כותרת: "צער בעלי חיים (שביתה של שוחטים...". גם במכתב זה מתריע גנדלר על עיכוב בשחיטת העופות, וזאת לאחר שינוי יעד המשלוח למשחטת זוגלובק.
מכתב נוסף של גנדלר לאקי מיום 11.8.2014 בו מתריע על עופות בהמתנה לשחיטה, וגרימת צער בעלי חיים;
מכתב נוסף של גנדלר לאקי מיום 11.8.2014 בו התבקשה הנתבעת להפסיק את השחיטה, ולהשמיד את כל העופות שנותרו בעגלות 2,4,6,8 (ארבע עגלות);
אישור גנדלר מיום 11.8.2014 על השמדת 1,624 עופות במשקל 4658.8 ק"ג;
מכתב של אקי מטעם הנתבעת לגנדלר מיום 11.8.2014 בו מודיעו על מסירת 4 עגלות עופות לקבלן השמדה;
תעודה וטרינרית להשמדת עופות מיום 12.8.2014 מטען משרד החקלאות – השירותים הווטרינריים.
נספח 37:
אסמכתאות נטענות להוצאות השמדת עופות, כדלקמן:
חשבונית מיום 31.8.2014 של חברת א.ש. תעשיות אקולוגיות (2000) בע"מ בעבור השמדת פטם בחודש 8/2014, בסכום של 45,902 ₪ (כולל מע"מ); העברה בנקאית של סכום החשבונית האמורה מיום 1.10.2014.
ה. סך של למעלה ממיליון ₪ - בחודש אוגוסט 2014 ובחודש 12/2014 נאלצה הנתבעת לשאת בעלותם של מאות עובדים, אשר כתוצאה מעיצומי והשבתות העובדים, לא היו יכולים לבצע עבודתם. כך למשל נאלצה הנתבעת לשלם לחברת יציר כפיים בע"מ, קבלן בבעלות הנתבעת (להלן: "יציר כפיים") פיצוי של למעלה ממיליון ₪ בגין כמויות נמוכות בשל שביתת עובדי הקבלן.
בנדון הבהיר בשן, כי הפסקת פעילות עובדי מערך השחיטה והכשרות (עובדי התובעת), גוררת הפסקה מיידית של עבודת מאות עובדים אחרים (שאינם עובדי התובעת) המועסקים במפעל הנתבעת, שפוצו על ידי הנתבעת (סעיף 65.5);
כאסמכתא לאמור צירף בשן כנספח 38 לנ/3 חשבונית מס מרכזת של יציר כפיים מתאריך 28.9.2014 על סך של 1,016,258 ₪ עבור: "פיצוי בגין ימי כמויות נמוכות בימי שביתת שוחטים".
75. ציין עוד בשן בתצהירו נ/3 (סעיף 66), כי מעבר לנזקים הכספיים לעיל, נגרמו לנתבעת נזקים נוספים עקיפים, דוגמת פגיעה במוניטין של הנתבעת עקב אי יכולת לעמוד בהזמנות הלקוחות, ניצול לא יעיל של אמצעי הייצור שלה, גידול העלויות תפעול בשל שינוע לא יעיל של המוצרים ועוד.
76. בשן הפנה להודעת הקיזוז שניתנה לתובעת ביום 8.1.2015 שצורפה כנספח 39 לנ/3 (להלן: "הודעת הקיזוז");
נספח 39 הוא מכתבו של ב"כ הנתבעת (עו"ד גבריאל דיסני) שבהתייחס לדרישת התובעת לתשלום שכרה לחודש 12/2014 (עד יום 18.12.2014) ציין, בין היתר, כי:
"הננו להודיעך, בשם מרשתנו, מילועוף ..., על קיזוז כל סכום אותו חייבת מרשתנו למרשתך כנגד הנזקים שגרמה מרשתך למרשתנו בקשר לחוזה בין הצדדים".
77. בשן נחקר ארוכות בשאלת נזקי הנתבעת הנטענים, ותמצית עדותו כדלקמן:
א. כשנשאל מהם הנזקים העקיפים שנגרמו לנתבעת כטענתו בתצהירו, מעבר לנזקים הישירים שנגרמו, השיב: "מוניטין והפסד לקוחות זה דבר שאי אפשר למדוד אותו" (עמ' 250 לפרו' שו' 33);
ב. כשנשאל מדוע הנתבעת לא הגישה חוות דעת מומחה לכימות נזקיה הישירים, השיב שאין צורך בכך, שכן צירף לתצהירו חשבוניות על הנזקים (עמ' 251 לפרו' שו' 9).
כשהקשה עליו ב"כ התובעת, שהיה ראוי להביא מומחה שינתח הוצאות אלה, לעומת הוצאות רגילות ושגרתיות, כדי שניווכח שאכן מדובר בהוצאות מיוחדות שלא היו מוצאות אלמלא עיצומי העובדים, השיב בשן שצירף לתצהירו "חשבוניות מהתאריכים שקרו האירועים האלה, לא המצאתי את זה" (עמ' 251 לפרו' שו' 15-16); וכן – "זה קרה בדיוק בתאריכים שלא הייתה שחיטה והשמדת עופות, זה חריג שמשמידים עופות בתוך משחטה" (עמ' 251 לפרו' שו' 24-25);
ג. כשהופנה לחשבוניות נשוא נספחים 33-38 לנ/3, אישר כי מתייחסות לחודש אוגוסט 2014 (עמ' 251 לפרו' שו' 31-32);
ד. הוא ציין כי הנתבעת יודעת להעריך את הנזקים של היום הקודם (עמ' 252 לפרו' שו' 17);
אם כך, נשאל, האם במועד הודעת הקיזוז (8.1.2015) הנתבעת כבר ידעה להעריך את כל נזקיה, השיב כי לא את כל הנזקים אלא את רובם (עמ' 252 לפרו' שו' 20-21);
כשנשאל איזה נזקים לא העריך במועד מתן הודעת הקיזוז, השיב – את הנזקים העקיפים: פגיעה במוניטין והפסד לקוחות, שלא מקבלים סחורה שהזמינו בזמן (עמ' 252 לפרו' שו' 22-33);
כשהופנה לחשבונית נשוא נספח 34 לנ/3 מיום 31.1.2015, לאחר הודעת הקיזוז, הכיצד הדבר עולה בקנה אחד עם דבריו שידע להעריך את נזקיו הישירים עד אז (להבדיל מהעקיפים) והשיב – שבמועד הודעת הקיזוז לא ידעה הנתבעת לאשורה את כל נזקיה כתוצאה מעיצומי ושביתות העובדים (עמ' 253 לפרו' שו' 18-23);
ה. באשר לנזקים הישירים, הוא צירף חשבוניות שנמצאו, ולא בטוח שאלה כל החשבוניות שהיו (עמ' 253 לפרו' שו' 6-8; עמ' 254 לפרו' שו' 21);
ו. כשהופנה לתשובת הנתבעת לבית הדין מיום 18.1.2015 (ת/14), שם בסעיף 3 העריכה את נזקיה עקב עיצומי והשבתות העובדים במאות אלפי ₪, ולא בכ-10 מיליון ₪ כנטען בתביעה הנדונה, לא השיב בסופו של דבר לשאלה עקב התנגדות שהייתה ודו שיח בין עורכי הדין (עמ' 254-255 לפרו');
ז. כשנשאל הכיצד טען לתמותה של 20,000 עופות עקב שביתת יום 10.8.2014, כשבדיון בבית הדין ביום 17.8.2014 טען שהייתה בעיה של 1,500 עופות בלבד, השיב :
"יש עופות בדירים ויש עופות בליין, זה שני דברים שונים. בבוקר בשביל שכל הזמן יהיה עופות והשוחטים לא יעמדו אז מביאים ארבע, חמש עגלות, כל עגלה בערך 5,000 עופות והם עומדים בהמתנה. כבר דיברתי על זה בזמן שדיברתי על הזוגלובק. מתוכם חלק כבר היו בליין, מה שנקרא בקו השחיטה. אז זה ההבדל בין ה-20,000 שלך וה-1,500" (עמ' 257 לפרו' שו' 12-17);
בהמשך עדותו אף ציין כי כתוצאה מהשביתה ביום 10.8.2014 נאלצה הנתבעת להשמיד ארבע עגלות עופות שבכל אחת מהן 5,000 עופות, וסך הכל 20,000 עופות (עמ' 261 לפרו' שו' 30);
ח. כשהופנה למכתבים של גנדלר (הווטרינר) שצורפו לתצהירו (ראה לעיל) ציין, כי עסקינן בווטרינר של משחטת הנתבעת (עמ' 257 לפרו' שו' 27);
ט. כשהופנה לאחד ממסמכי נספח 36 לנ/3 (עמ' 148 לתצהיר) נושא כותרת "תעודה וטרינרית לליווי פסדים מבית השחיטה", וכל שצוין בו הוא כי פונו פסדים (פגרי עופות) ביום 12.8.2014, אך לא צוינה כמות הפסדים, הבהיר בשן כי תעודה זאת צורפה כדי ללמד על קיומם של פסדים, שהובלו לצורך הטמנה (עמ' 259 לפרו' שו' 8-14);
י. כשהופנה לנספח 34, עמ' 128 לנ/3 נשוא כותרת "אסמכתאות להוצאות בגין הובלות" ולרישום על גבי החשבונית שם כי עסקינן בהובלות בעבור חודש 1/2015, הודה בשן כי ככל שעסקינן בהובלת הודים, שגם הוזכרו בחשבונית זאת, זה לא קשור לתובענה דנן. יתר פרטי החשבונית העוסקים בהובלת עופות קשורים לסוגיה דנן. כשנשאל, כי החשבונית עוסקת בהובלות 1/2015, כשמכתב הביטול הוצא ביום 18.12.2014, השיב שעסקינן בהובלות 12/2014 והחשבונית יצאה יותר מאוחר (עמ' 259 לפרו' שו' 28 ושו' 35; עמ' 260 לפרו' שו' 3-6);
יא. כשהופנה לחשבונית נשוא נספח 35 לנ/3 בגין פירוק עופות מיום 31.8.2014 וכיצד מקשר זאת לשביתת העובדים, השיב שהנתבעת לא פירקה עופות מחוץ למפעלה, ונזקקה לכך בגלל עיצומי ושביתת העובדים (עמ' 260 לפרו' שו' 7-19);
יב. כשנשאל מדוע לא הביא את ספרי הנתבעת לשנת 2014 כולה להראות שאין הוצאות כאלה (הובלות למשחטות אחרות, פירוקי עופות, השמדת עופות וכד') גם בתקופות בהן לא היו עיצומי עובדים, לא השיב לגופם של דברים (עמ' 260 לפרו' שו' 23-27);
יג. כשהופנה לחשבוניות שצורפו לנ/3, שעל רובן לא כתוב שההוצאה היא עקב שביתת העובדים, לא ראיתי כי השיב על שאלה זאת (עמ' 261 לפרו' שו' 6-13);
יד. כשהופנה לנספח 38, עמ' 153 לנ/3, התשלום ליציר כפיים ביום 28.9.2014 כשבחשבונית נרשם "פיצוי בגין ימי כמויות בימי שביתת שוחטים", ונשאל מדוע אין פירוט בחשבונית, במיוחד כשיציר כפיים היא חלק ממילואות, השיב שיציר כפיים היא חברה בע"מ ואישיות משפטית נפרדת. היה צריך לשלם לעובדיה על בטלתם עקב שביתת העובדים, שהרי לא ניתן היה לשלחם הביתה (עמ' 263 לפרו' שו' 33-36);
כשכנשאל, שמא מדובר בשכר הרגיל ליציר כפיים ש"נצבע" בצבע שונה, בכדי ליחסו לנזקי עיצומי ושביתת העובדים – לא השיב לגופה של שאלה (עמ' 264 לפרו' שו' 1-25);
בכל אופן הודה בשן כי יציר כפיים היא למעשה בבעלותה של מילואות – חברת גג המאגדת גם את הנתבעת (עמ' 265 לפרו' שו' 14-19).
78. התובעת בסיכומיה (סעיפים 116-122) טענה נגד נזקי הנתבעת הנטענים, וסיכמה טענותיה בכך שהנתבעת לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידה.
בנדון ציינה התובעת בסיכומיה כדלקמן:
א. עדי התובעת, סבי וגדי, העידו, שאף אם היו עיצומים או הפסקות בעבודה, בסופו של יום כל העופות שיועדו לאותו יום נשחטו (עמ' 92 לפרו' שו' 17-21; עמ' 160 לפרו' שו' 35-36, בהתאמה);
ב. באשר ל-20,000 עופות בארבע עגלות שהובאו ביום 10.8.2014, אלה הוחזרו למקומם ואין ראיה להשמדתם;
ג. החשבוניות שצורפו לנ/3 להוכחת נזקי הנתבעת, לא הוכח קשרן הסיבתי לעיצומי העובדים. לא הובא לעדות אף אחד מנותני החשבוניות האמורות, בכדי שנוכל לבחון כי אין מדובר בהוצאה רגילה של הנתבעת, אלא הוצאה חריגה הקשורה במישרין לעיצומי העובדים;
79. הנתבעת בסיכומיה (פרק ט') סבורה כי הוכיחה את טענותיה בשאלת הנזקים. הדגישה הנתבעת כי הנזק הראייתי שגרמה לה התובעת בהגישה את תביעתה כשש שנים לאחר סיום ההתקשרות, בא לידי ביטוי באי מציאת מלוא החשבוניות, קבלות וכד' שילמדו על מלוא נזקיה.
עם זאת מציינת הנתבעת, שעיון אך במה שצורף לנ/3 כבר מלמד על נזק של כ-2.5 מיליון ₪.
80. עיינתי היטב בטענות הצדדים בנדון, וגם אנוכי שוכנעתי, כמו התובעת, כי הנתבעת לא הוכיחה נזקים בשיעור של כ-10 מיליון ₪, ואף לא סכום המתקרב לכך; זאת הגם ששוכנעתי כי נזקים נגרמו לנתבעת עקב עיצומי העובדים, אך לא הוכח שיעורם המדויק.
81. נקדים ונאמר, כי לא ברור קשרם הסיבתי של חלק מהחשבוניות שצורפו לנ/3 לעיצומי העובדים ו/או השבתת העבודה, ולא ניתן לשלול כי נשוא החשבוניות, או חלק לא קטן מהן, הוא בגדר הוצאה רגילה ושגרתית של הנתבעת, ללא קשר לעיצומי העובדים.
82. לפני שנרחיב בנדון נסלק מהדרך את טענת ה"נזק הראייתי" שטוענת לו הנתבעת.
נזכיר כי הייתה תביעה קודמת בין הצדדים (ראו סעיף 7(א) לעיל) שנמחקה בחודש אוקטובר 2017. התביעה דנן הוגשה בחודש 8/2020, פחות משלוש שנים לאחר מכן.
למרות מחיקת התובענה הראשונה, הייתה צריכה הנתבעת לצפות כי התובעת לא תוותר על תביעתה, ולשמור את כל החומר הראייתי לפחות עד חלוף תקופת ההתיישנות.
מעבר לכך, בשנים הרלבנטיות לנזקי הנתבעת הנטענים (2014-2015) רוב החומר החשבונאי הוא ממוחשב. משכך לגבי חומר כזה טענת ה"נזק הראייתי" שטוענת לו הנתבעת אינה בעלת משקל רב. הכל
"מאוחסן" בזכרונו של המחשב, בין אם במחשבי הנתבעת, ובין אם במחשבי נותני השירותים האחרים שנתנו לנתבעת שירות עקב ובתקופת עיצומי התובעים.
בנסיבות אלה קשה לקבל את טענת הנזק הראייתי שטוענת לו הנתבעת, בהתייחס לנזקיה, כבעלת משקל ראייתי רב.
83. תמוה מדוע הסתפקה הנתבעת בהעדתו של בשן בלבד על נזקי הנתבעת, ולא העידה את נותני החשבוניות, את גנדלר ואת אקי מנהל המשחטה על הנזקים הנטענים.
לו אלה היו מעידים, היה ניתן לשלול כי עסקינן בהוצאות רגילות או שגרתיות של הנתבעת ו/או תמותה רגילה של עופות, אלא כי עסקינן בנזקים חריגים, הקשורים במישרין לעיצומי העובדים והשבתת העבודה.
מחדל זה פועל לחובת הנתבעת, מכח הכלל שבפסיקה על אי העדת עדים רלוונטיים המוזכר לעיל.
84. מעבר לכך – חלק מהחשבוניות לא תואם את תאריכי עיצומי העובדים ו/או השבתת העבודה כפי שאירעו בפועל, דוגמת חשבונית מס' 21311 מיום 31.1.2015, שנרשם בה במפורש כי מתייחסת להובלות חודש ינואר 2015.
כך גם חשבונית 5425 מיום 31.8.2014, שם נרשם כי בגין פירוק עופות שולם סך של 162,000 ₪ (לפני מע"מ). ברם נרשם גם על חשבונית זאת "התחייבות לכמות יומית" – והכוונה, 15,000 ק"ג עופות הרשומים בחשבונית. נתון זה מרמז לכאורה, כי עסקינן בהתחייבות שאינה קשורה לעיצומי העובדים, ואולי החשבונית האמורה עוסקת בהוצאה שגרתית, ולא מיוחדת עקב עיצומי העובדים.
85. ודוק – אין בכל אלה בכדי לשלול כי אכן נגרמו לתובעת נזקים בעקבות עיצומי העובדים והשבתת העבודה (היזקקות לשירותי משחטות אחרות והובלה אליהן; פירוק עופות, תמותת עופות, תשלום ליציר כפיים ועוד). עם זאת בכדי לקבל פיצוי בגין נזקים נטענים אין די להוכיח את עובדת הנזק, אלא גם את שיעורו (ראו לעניין זה – ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פד"י מז(3) 23, 32-33).
86. לכן השאלה היא, האם הנתבעת הוכיחה שיעור נזק הקשור סיבתית לעיצומי העובדים והשבתת העבודה מבין הנזקים להם טוענת.
אדגיש, כשאני מציין "שיעור נזק" הכוונה היא, שמעבר לסכום קצוב, גם הוכח קשר סיבתי ברור בין ההוצאה לבין עיצומי העובדים והשבתת העבודה.
87. בבחינה זאת אלך לפי סדר הופעת הנזקים בתצהירו של גדי, בסעיף 74 לעיל.
88. הנזקים בסעיף 74(א) לעיל – לא צורפו חשבוניות המקיפות את מלוא הנזק הנטען, אלא רק חשבונית אחת בשיעור של 859,946 ₪ כמפורט לעיל;
אכן נרשם על החשבונית "שירותי שחיטה", אך לא צורפה כל אסמכתא שהנתבעת לא נעזרה ברגיל בשירותיהן של משחטות אחרות בימי שגרה, ללא עיצומי עובדים. נזכיר כי גדי עצמו ציין, כי במעבר לארבעה ימי שחיטה נעזרו בזוגלובק לשירותי שחיטת עופות, מאחר שעובדי התובעת לא היו יכולים לספק את שירותי השחיטה לכל העובדים (ראו סעיף 57 לעיל).
הסבירות מלמדת כי אכן עקב העיצומים וההשבתות נגרמה האטה בכמויות השחיטה אצל הנתבעת שחייבה היזקקות לשירותי משחטות אחרות; אך היה צריך גם להוכיח כי מעולם לפני כן, נניח בחודשים ינואר עד יוני 2014, לא השתמשה הנתבעת בשירותי שחיטה של משחטות אחרות, באופן שנסיק בסבירות ראויה, כי החשבונית הנדונה צריכה להיות מיוחסת רק לעיצומי העובדים (נספח 7 לנ/3 לא עוזר לנו בנדון, כי שם יש התייחסות רק למשחטת זוגלובק, ולא למשחטות אחרות).
לכן יש לומר, כי למרות שיתכן, ואף סביר, שסוג נזק כאמור נגרם לתובעת, שיעורו המדויק לא הוכח.
89. הנזק בסעיף 74(ב) לעיל – יש לומר את אותם דברים שציינתי בסעיף 88 לעיל, בשינויים המחוייבים.
מעבר לכך יש את ההשגות שציינתי בסעיף 74(ב) לגבי נזק זה, שלגבי הובלות ההודים המצוינות בחשבונית הנדונה הודה גם בשן בחקירתו כי לא קשורים לענייננו (עמ' 25 לפרו' שו' 29).
בכלל חשבונית זאת מיוחסת להובלות של חודש ינואר 2015 שהינו מעבר לתקופת עיצומי העובדים. דבריו של בשן בחקירתו, כי למרות הרשום בחשבונית, היא מתייחסת גם להובלות חודש 12/2014 לא הוכחה, והיה ניתן להוכיחה באמצעות העדת נותן החשבונית, אך לא נעשה כן על ידי הנתבעת.
לכן יש לומר, כי למרות שיתכן, ואף סביר, שסוג נזק כאמור נגרם לתובעת, שיעורו המדויק לא הוכח.
90. הנזק בסעיף 74(ג) לעיל) – כנ"ל האמור בסעיף 88 לעיל, בשינויים המחוייבים.
אין כל אסמכתא לסכום הגבוה הנטען בסעיף זה, וגם החשבונית שצורפה על פירוק עופות, לא מלמדת בהכרח כי עסקינן בהוצאה חריגה עקב עיצומי העובדים.
לכן יש לומר, כי למרות שיתכן, ואף סביר, שסוג נזק כאמור נגרם לתובעת, שיעורו המדויק לא הוכח.
91. הנזק הנטען בסעיף 74(ד) לעיל – כאן אציין כי השתכנעתי כי הושמדו 20,000 עופות בעקבות שביתת יום 10.8.2014 של העובדים.
בנקודה זאת הודה גם גדי בעדותו (עמ' 133 לפרו' שו' 24-31);
ברם לא מצאתי אסמכתא בדוקה כי משקלם של 20,000 העופות האמורים היה 52,000 ק"ג כטענת הנתבעת.
האסמכתא היחידה העולה ממסמכי גנדלר (ראו לעיל) הינה על השמדת עופות במשקל של 4658.8 ק"ג.
לכן יש לומר, כי למרות שיתכן, ואף סביר, שסוג נזק כאמור נגרם לתובעת, שיעורו המדויק לא הוכח.
92. הנזק הנטען בסעיף 74(ד) לעיל – לכאורה חשבונית זאת של יציר כפיים מיום 28.9.2014 קושרת סיבתית בין עיצומי העובדים לבין תשלום הפיצוי.
ברם, עסקינן בסכום פיצוי של מעל מיליון ש"ח (כול מע"מ) ללא כל פירוט כדלקמן:
כיצד חושב הפיצוי (ימים/שעות, מחיר ליום/שעה וכד');
על איזו תקופה מדויקת;
נזכיר כי יש קשר ברור בין הנתבעת לחברת יציר כפיים (שתיהן חוסות תחת חברת הגג "מילואות").
לכן לכאורה יש אינטרס ברור לשיתוף פעולה בין חברות אלה.
במצב דברים זה לטעמי, מן הראוי היה לחיזוק המהימנות לא להסתפק בנדון בעדותו של בשן, אלא להעיד מאן דהוא מטעם יציר כפיים.
משלא נעשה כך – לא שוכנעתי לקבל כמות שהיא את סכום החשבונית הנ"ל בהעדר פירוט מספיק כאמור.
לכן יש לומר, כי למרות שיתכן, ואף סביר, שסוג נזק כאמור נגרם לתובעת, שיעורו המדויק לא הוכח.
93. באשר לנזקים עקיפים שנטען על ידי בשן כי נגרמו לנתבעת (פגיעה במוניטין ואיבוד לקוחות) – אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו על ידי הנתבעת. זאת מעבר לעובדה כי לא כומתו לסכום כספי.
94. אם נסכם הדברים נאמר כך:
שוכנעתי בסבירות ראויה כי לנתבעת נגרמו נזקים, ואף משמעותיים, עקב עיצומי העובדים והשבתת העבודה, שאף הצדיקו את ביטול החוזה לפי סעיף 25.4 לחוזה, כדברינו לעיל.
ברם שיעור הנזקים הנטענים לא הוכח בפני כנדרש.
95. במצב דברים זה לא היה גם מקום לקיזוז נזקים לא מוכחים אלה על ידי הנתבעת מכל סכום שמגיע לה מהתובעת.
נזכיר כי הנתבעת שלחה הודעת קיזוז לתובעת ביום 8.1.2015 (ראו סעיף 76 לעיל), ובשן בעדותו ציין כי עסקינן ב"קיזוז מול נזקים" (עמ' 231 לפרו' שו' 10);
הכוונה לסכום שכרה של התובעת לחודש דצמבר 2014 בסכום נומינלי של 573,665 ₪, כמפורט בסעיף 67 לעיל (הנזק היחיד שהצליחה התובעת להוכיח בתובענה זאת).
נזכיר להלן את התנאים הנדרשים לצורך קבלת והוכחת טענת קיזוז, כדלקמן:
א. טענת קיזוז צריכה להיטען במפורש ע"י הנתבע בכתב הגנתו;
ב. על הנתבע להוכיח זכות מהותית לקיזוז;
ג. במידה שהזכות המהותית של הקיזוז נובעת מסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, עליו להראות כי שלח הודעת קיזוז לצד השני.
ג. בהנחה שהנתבע עמד בתנאים דלעיל כי אז חייב, במסגרת טענתו את טענת הקיזוז, לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. בנדון יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה.
לעניין זה ראה:
ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנויות מכוניות לים התיכון פד"י ל"ו (3), 518.
ע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י מ' (2), 765.
במקרה דנן לא עמדה הנתבעת בכל התנאים הנ"ל לטענת קיזוז.
לפי מסקנותיי דלעיל הנתבעת לא עמדה בתנאי המפורט בסעיף קטן ג' לעיל – לא הוכח סכום נזק מדויק הניתן לקיזוז.
לכן אני דוחה את טענת הקיזוז שטענה לה בתובעת בנדון.
96. לסיכום שאלה ג' יש לומר כי:
א. הנתבעת לא הוכיחה את שיעור הנזקים הנתבעים על ידה;
ב. ממילא נדחית טענת הקיזוז שטענה הנתבעת בגין נזקיה.
97. מעבר לצורך אציין, כי אפילו הייתה הנתבעת מוכיחה שיעור נזק מסוים, לא הייתי מתיר את קיזוזו על ידי הנתבעת.
עיון מדוקדק בחוזה מלמד כי אינו מונע זכות התאגדות עובדי התובעת בארגון עובדים, ובוודאי שלא את זכות השביתה של העובדים.
בנדון בשן בעדותו ציין כי:
"לא היה קיזוז אם לא היה שביתות. למה אתה לא מפנה אותי לסעיפים של אסור לשבות ואסור לזה וכל מה שקשור בזה" (עמ' 232 לפרו' שו' 17-18);
על שאלתו זאת של בשן נשיב, כי לא הפנו אותו לסעיפים בחוזה האוסרים על שביתה חוקית של עובדים, כי אין כאלה.
במקרה הנדון הודיעו העובדים על סכסוך עבודה במכתבם מיום 22.6.2014 (נספח 12 לנ/3, מכתב הסכסוך כהגדרתו לעיל), ועל כוונת שביתה החל מיום 6.7.2014 וכל מועד נדחה אחר (ראו סעיף 15(ג) לעיל).
העובדים נקטו בעקבות כך עיצומים והשבתות עבודה במאבק לשיפור תנאי עבודתם בחודשים יולי עד דצמבר 2014, הכל כמתואר לעיל.
ראינו כי התובעת לא עברה "בשתיקה" על עיצומי התובעים, ופנתה באמצעות בא כוחה לכח לעובדים במכתב מיום 14.10.2014 (נספח 24 לנ/3) והתריעה בפניהם על שביתתם הפרועה שעלולה להוביל לביטול החוזה; כן ראינו את תשובת כח לעובדים בו אף האשים את התובעת בחוסר תום לב, בעצם מכתבה הנ"ל אל כח לעובדים (נספח 25 לנ/3).
כאמור, עמדנו על שני המכתבים הנ"ל לעיל.
למעשה התובעת במידה מסוימת מצאה עצמה "במאבק" מול עובדיה וכח לעובדים, שמימשו ביחסים מולה את זכות השביתה.
גדי בעדותו ציין כי עיצומי העובדים והשבתת העבודה אושרו על ידי משרד הכלכלה (עמ' 132 לפרו' שו' 4-6); לכן לכאורה עסקינן בפעולות חוקיות מצד העובדים.
הבהיר גדי שלא היה בעד ארגון כח לעובדים (עמ' 147 לפרו' שו' 31), ברם, לא היה יכול להתנגד לשביתת העובדים (עמ' 139 לפרו' שו' 29-36; עמ' 166 לפרו' שו' 36);
ראוי לצטט בנדון מעדותו של גדי כדלקמן:
"כשהתחיל העיצומים, אמרו לי גדי, אתה אל תתערב בשביתות, אל תתערב בהפגנות, באסיפות מחאה, אסור לך כמעסיק. זכותם להתאגד, זכותם להתארגן, אל תפעל נגד ההתארגנות, לא פעלתי. אמרתי לוועד חבר'ה, תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מתערב, אני יודע לעבוד לפי ההסכם שלי. אתם תשבתו זה בעיה שלכם, לא שלי..." (עמ' 139 לפרו' שו' 30-34);
בשן גם נשאל בעדותו הכיצד ניתן למנוע מהעובדים לשבות, והשיב: "אני לא טענתי נגדם (נגד העובדים – ח"ש) אלא נגד גדי" (עמ' 243 לפרו' שו' 21 ו-31);
בנדון התמקד בשן בכך שהיו עיצומים ושביתות מיולי עד דצמבר 2014 ללא התקדמות וטיפול של ממש בעיצומי העובדים, וזאת עיקר הטרוניה של הנתבעת כלפי התובעת וגדי (עמ' 235 לפרו' שו' 6-8; עמ' 244 לפרו' שו' 33-36);
ברם גם טרוניה זאת של בשן אינה מוצדקת. ראינו כי התובעת ניהלה משא ומתן נמרץ עם הנתבעת לגבי שיפור תנאיי השכר, ואף בשן הודה בכך, במענה לטענת התובעת כי הנתבעת "מרחה" את הזמן במשא ומתן בחסות בית הדין (לאחר שביתת 10.8.23).
העובדה כי התובעת לא נקטה בכל פעולה משפטית כנגד עיצומי חודש 12/2014, אינה גורעת מאחריות העובדים למעשיהם, ככל שהיו עיצומים שאינם חוקיים.
למעשה העובדים חזרו לעבודה בחסות בית הדין לאחר השבתת אוגוסט 2014 והתחייבו שלא לנקוט עיצומים כלל, ולא עמדו בתנאי זה (וגם על זה עמדנו לעיל).
במצב דברים זה שוכנעתי, כי האחריות לעיצומים ולשביתות שהובילו לביטול החוזה לפי סעיף 25.4 לחוזה, נופלת לפתחם של העובדים וכח לעובדים (ועמדנו על מטרתו להפוך לארגון ארצי לשוחטים, וכן היה בעל מוטיבציה להחמיר את הסכסוך הנוכחי שבין התובעת לעובדיה, בכדי להראות הישגים) ופחות לפתחה של התובעת, שניסתה "ליישר ההדורים עם העובדים" ולא צלחה בכך.
במילים אחרות – במצב הדברים שנוצר, כשכח לעובדים בתמונה, ידיה של התובעת "היו כבולות", למרות מאמצים רבים שעשתה להחזיר העובדים לתלם.
מכתבה של הנתבעת אל גדי בה ביקשה כי ינקוט כנגד העובדים אמצעים משפטיים הוא מיום 15.12.2014 (נספח 27 לנ/3) אבל כבר ביום 18.12.2014 מסרה הנתבעת לתובעת את מכתב הביטול השני. זמן קצר לכל הדעות, שלא מאפשר גיבוש פעולה משפטית יעילה נגד העובדים.
בהינתן כל אלה, כשהעובדים "נאחזים" בזכות השביתה, לא שוכנעתי עד תום כי התובעת הפרה את החוזה לנוכח עיצומי העובדים והשבתת העבודה במסגרת סכסוך עבודה עליו הכריזו העובדים כבר בחודש יוני 2014; ודוק – החוזה אינו מונע את זכות שביתת עובדי הקבלן (התובעת) על כל המשתמע מכך.
נזכיר כי במכתב הביטול השני המצוטט בסעיף 38(ד) לעיל, הזכירה הנתבעת שני סעיפים בחוזה שהיוו את עיקר ההפרה הנטענת על ידה על ידי התובעת, כדלקמן:
סעיף 5.2 לחוזה – בו התחייבה התובעת "לנקוט בכל הפעולות והאמצעים לבצע את העבודות באופן תקין ויעיל...";
סעיף 5.6 – "העבודה במפעל תתבצע בכל יום ובשעות עליהם יימסר לחברה...".
ברם גם סעיפים אלה אינם מונעים את זכות השביתה של העובדים.
זו גם הסיבה שהוסף סעיף 25.4 לחוזה המאפשר ביטול החוזה אף ללא הפרתו במקרה של שביתת עובדים (ראו בנדון דברינו בהרחבה בסעיף 61 לעיל), וזאת בכדי לאפשר לנתבעת להגן על עצמה ו/או להקטין את נזקי השביתה, הגם שאין בכך להוות הפרת החוזה מצידה של התובעת.
במצב דברים כזה, הטרוניה של הנתבעת צריכה הייתה להיות מופנית בעיקר כלפי העובדים וארגון העובדים (כח לעובדים).
בנדון נצטט מ-ת"א (מחוזי חיפה) 862/02 פלוני נ' עיריית ראשון לציון (להלן: "ענין פלוני"), פסקאות 44-46 (23.10.2008), המתאים לנסיבות דנן:
"השביתה מהווה כלי בידי קבוצת עובדים, במסגרת מאבקם המקצועי, להפעלת לחץ על מעביד לצורך השגת דרישות שהוצגו על ידם או על ידי עובדים אחרים למעבידם. במסגרת הפעלת לחץ זו עשויים העובדים להיעדר מעבודתם (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 701 (1986)). בעוד שבעבר היה מופנה כל לחצם של העובדים במסגרת השביתה כלפי המעביד, הרי שכיום פעמים רבות הנפגע העיקרי מהשביתה אינו דווקא המעביד כי אם צדדים שלישיים שאינם מעורבים בסכסוך העבודה...
שביתה היא חירות. כחירות, ניתן לממשה כל עוד לא הוגבלה בחוק, בהסכמים קיבוציים ובתקנוני עובדים. אחת המגבלות המוטלות על מימוש חירות השביתה היא האפשרות לחוב בנזיקין. פקודת הנזיקין אינה פוטרת מאחריות בגין רשלנות היכן שנגרם נזק עקב שביתה. זאת בשונה, למשל, מההגנה המוקנית במקרים אלה מפני חבות בעוולה של גרם הפרת חוזה (אם כי הגנה זו אינה מוחלטת). העובדה שפעמים רבות ישנם צדדים שלישיים – שאינם מעורבים בסכסוך העבודה – אשר נפגעים מהשביתה, פירושה כי שביתות מבטאות כיום קונפליקט דו-מימדי. האחד, קונפליקט בין זכות העובדים לשבות לבין זכויות המעביד. השני, קונפליקט נלווה בין אינטרס העובדים לשבות לבין האינטרס של צדדים שלישיים שלא להפגע עקב השביתה. קונפליקט שני זה מחייב לאזן בין זכות העובדים לבין זכותם של הצדדים השלישיים. איזון זה מתבטא בכך שבמקרים המתאימים יש לאפשר לצדדים השלישיים לתבוע בנזיקין את השובתים ואת ארגוניהם המקצועיים (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין; סעיף 37ב(ב) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז – 1957; בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(2) 485, 496-497 (1995); בן-ישראל בעמודים 1411, 1559, 1567). יצויין כי במסגרת סעיף 377 לקודקס האזרחי המוצע (תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו – 2006) מוצע אמנם להרחיב את הפטור מאחריות נזיקית לגבי כלל העוולות במקרים של שביתה, אולם כדי להנות מפטור זה יש לעמוד בדרישות שונות כגון שהשביתה היא שביתה כדין והמעשה שבגינו מבוקש הפטור קשור קשר מהותי לשביתה. לענייננו חשוב לציין כי הקודקס המוצע אינו מקנה פטור מאחריות נזיקית למעשה שנעשה במסגרת שביתה ואשר גרם לנזק גוף.
קיימת חובת זהירות מושגית של שובתים כלפי צד שלישי בגין נזקים שנגרמו לו במהלך השביתה. שובתים עשויים לחוב ברשלנות גם בגין פעולות שהן אינטגרליות לשביתה – כגון עצם הפסקת העבודה – ובתנאי שמדובר במעשים שכוונו לגרימת נזק לצד השלישי או מעשים בלתי חוקיים. תנאי להפטרת השובתים מאחריות הוא שהשביתה תהיה מידתית, היינו שתהיה פרופורציה בין הנזק שניתן לצפות כי יגרם לצד שלישי עקב נקיטת פעולה במסגרת השביתה לבין התועלת הניתנת לצפיה לשובתים מעצם נקיטת הפעולה האמורה (ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169 (1987) (להלן – ענין מפעלי רכב אשדוד); בן-ישראל בעמודים 1567-1568)".
אם ניישם את הלכת ענין פלוני לענייננו ניתן לומר כך.
העובדים, באמצעות כח לעובדים, "נפנפו" בזכות השביתה וסכסוך העבודה שהכריזו, ולמעשה הותירו את התובעת חסרת אונים מולם.
ודוק – אפילו לבית הדין לכאורה העובדים לא נשמעו; שהרי בהתערבות בית הדין בהתאם להחלטה מיום 21.8.2014 התחייבו העובדים לחזור לעבודה ללא שביתה (אף לא חלקית) ולא עמדו בהתחייבותם זאת, ועמדנו על כך לעיל.
ככל שסברה הנתבעת כי שביתת העובדים היא פראית ולא חוקית, ובגין כך נגרם לה נזק, מן הראוי היה כי תפנה את "חיצי" תביעתה על נזקיה בעילות נזיקיות כלפיי העובדים וכח לעובדים, ולא כלפי התובעת, שהתריעה בפני העובדים וניהלה עימם משא ונתן לחזרה סדירה לעבודה ללא הצלחה.
תחת זאת בחרה הנתבעת לאחר הכל, להגיע עם העובדים להסכם ההעסקה, מכוחו העסיקה אותם במישרין, תוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הלכאוריים שגרמו לה במסגרת העיצומים והשביתות שנקטו אותם עובדים בין החודשים יולי עד דצמבר 2014.
אין בכך לא הגיון, סבירות או צדק כלפי התובעת.
לכן, אפילו הייתה הנתבעת מוכיחה את שיעור נזקה המדויק לא הייתי בנדון מתיר לנתבעת לקזז כל סכום המגיע לנתבעת, שכן לטעמי נזקיה נגרמו עקב מחדלי העובדים ולא של התובעת.
עם זאת נשוב ונדגיש – אפילו לא הפרה התובעת את החוזה, עדיין לנתבעת זכות לבטל החוזה במקרה של שביתת עובדים, אף חלקית, הגורמת לה נזק (ראו סעיף 61 לעיל); וכאמור התרשמתי כי נזקים, אף משמעותיים, נגרמו לנתבעת עקב עיצומי העובדים והשבתת העבודה (אם כי שיעורם המדויק לא הוכח בפני).
98. לסיכום שאלה ג' נאמר, כי הגם שהתרשמתי שלנתבעת נגרם נזקים, ואף משמעותיים, עקב עיצומי העובדים, שיעורם המדויק לא הוכח בפני, ולכן גם לא קיבלתי את טענת הקיזוז שטוענת לה הנתבעת.
סוף דבר
99. לאור כל האמור לעיל, ומשהוכיחה התובעת נזק (נומינלי) בשיעור של 573,665 ₪, אני פוסק לה סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 8.1.2015 ועד יום התשלום המלא בפועל (ראו סעיף 67 לעיל).
100. סכום זכיית התובעת בתובענה זאת הוא כ-6.3% מסכום תביעתה.
לכן אני פוסק לתובעת הוצאות משפט כדלקמן:
סכום של 6.3% מאגרות בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרות ועד לתשלום המלא בפועל;
החזר מלא של שכר עדים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בכפוף להצגת אסמכתא על התשלום;
איני פוסק החזר בגין חוות דעת המומחה פדידה, שכן לא היה בחוות דעת זאת צורך, ובכל מקרה לא שוכנעתי מממצאיה, כמפורט לעיל.
101. אני מחייב הנתבעת לשאת בשכר טרחת בא כוחה של התובעת בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ (ולקחתי בפסיקת סכום זה את הפער שבין סכום התביעה לסכום הזכייה), שישולם לתובעת, באמצעות בא כוחה.
102. כל הסכומים שפסקתי בסעיפים 99-101 לעיל ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.
103. הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי התובעת כערובה להוצאות בהתאם להחלטתי מיום 15.7.2021, תוחזר לידיה באמצעות בא כוחה.
104. כפסקת סיום ראיתי לנכון להוסיף הדברים הבאים –
אכן התוצאה הסופית של סכסוך העובדים, בעידוד כח לעובדים, לא הטיבה עם התובעת בכלל ועם גדי בפרט. יחד עם זאת יכולים התובעת וגדי לברך על מזלם הטוב על שנות פעילות רבות מול הנתבעת, שהניבה לגדי, כבעלים של התובעת, במהלך השנים רווחים של כעשרים מיליון ₪, בצירוף שכר של כ-840,000 ₪ לשנה כשניהל את יציר כפיים בעבור הנתבעת (עמ' 120-121 לפרו'; סעיף 21 לסיכומי הנתבעת).
אולי אם גדי היה פועל להקטנת רווחיו במהלך השנים לטובת העובדים, היה יכול להגיע להסכם עם העובדים בתקופת העיצומים, ובכך להמשיך ולהפעיל את התובעת על פי החוזה עד היום.
נזכיר את עדותו של סבי, כי אחת הטעויות בהתנהלותו של גדי הייתה, שלא הקטין את רווחיו לטובת עובדיו, ואז היה יכול להציל את המצב (ראו סעיף 43(ח) לעיל).
כן נזכיר את עדותו של המומחה פדידה, כי אם התובעת הייתה מעלה את שכר העובדים ב-8% עדיין הייתה נותרת עם רווח תפעולי של כחצי מיליון ₪ (עמ' 15 לפרו' שו' 4-25; סעיף 68(ב) לעיל).
תחת זאת בחר גדי להרוויח מיליונים לעצמו, ולגרום לקנאת קבלנים אחרים עליו (עמ' 137 לפרו' שו' 14-25).
בסופו של יום לכל דבר יש מחיר, ולצערנו – אלה התוצאות.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.