באשר לטענת טר ארמה בנוגע לקצב ביצוע הפרויקט – הפנה משרד הביטחון לראיותיו כפי שהוגשו לבית המשפט המחוזי. כן טען כי יש לדחות את טענת טר ארמה בכל הנוגע לפסיקת פיצויים בגין אובדן רווח, שכן הטענה היא בבחינת "חוטא ייצא נשכר", משעה שנקבע כי זו הפרה את ההסכם הפרה בוטה וסילוקה נעשה כדין. בדומה לכך, סבור משרד הביטחון כי יש לדחות גם את טענת טר ארמה לעניין חיובה בפיצוי בגין עלויות עודפות.
תמצית ערעורו של משרד הביטחון
14. ערעורו של משרד הביטחון נסוב על שתי סוגיות ממוקדות: האחת, דחיית תביעתו לפיצוי מוסכם בגין 'הוצאות משרדיות' בשיעור של 12% מהוצאות השלמת הפרויקט. והשנייה, חיובו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
משרד הביטחון סבור כי בית המשפט המחוזי שגה עת דחה את תביעתו לפיצוי מוסכם מכוח סעיף 63(3)(א) להסכם המדף בו נקבע במפורש, כי עם סילוק ידו של הקבלן "הוצאות השלמת המבנה [...] יהיו על חשבון הקבלן והוא ישא בנוסף להוצאות האמורות בתוספת של 12% מהן כתמורה להוצאות משרדיות". לטענתו, 'ההוצאות המשרדיות' שנכללות בגדרה של תניה זו הן כלל ההוצאות שנדרשו להשלמת הפרויקט אשר אינן ניתנות לכימות כספי ברור ולא ניתן להציג אסמכתאות לתשלומן. מדובר בהוצאות כלליות, מעין הוצאות תקורה, הנגזרות מהוצאות השלמת הפרויקט, בדומה לרווח הקבלני שנקבע לקבלן בשיעור של 12%-18%. משרד הביטחון מוסיף וטוען כי לא מתקיימת חפיפה בין הפיצוי בגין 'הוצאות משרדיות' לבין הפיצוי שנפסק בגין עלויות עודפות, כפי שקבע גם המומחה מטעם בית המשפט, ומכאן שניתן היה לפסוק פיצוי בגין כל אחד מראשי הנזק האמורים. לחילופין, ולמען הזהירות, נטען כי ככל שבית המשפט ימצא כי מדובר בראשי נזק חופפים, יש לאפשר למשרד הביטחון לקבל את הפיצוי המוסכם, ולכל היותר להפחית ממנו את החלק היחסי בהוצאות שנפסקו בגין עלויות עודפות. בהקשר זה עמד משרד הביטחון על ההלכה הפסוקה הנוגעת לשימוש בסמכות בית המשפט להפחתת פיצוי מוסכם לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) וטען, כי המקרה הנוכחי אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים לעשות שימוש בסמכות ההפחתה. כן נטען כי לא היה מקום לקבוע שמשרד הביטחון לא היה זכאי לתבוע את הפיצוי המוסכם, בהיותו רשות ציבורית שעליה מוטלת חובת הגינות מוגברת, וכן כי לא היה מקום לקבוע שהתביעה לפיצוי המוסכם עולה כדי שימוש חסר תום לב בזכות חוזית.