תא (ת"א) 5868-02-14 דוד רוזליס נ' יהודה יצחק רוזנברג

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
20.12.23
ת"א 5868-02-14 רוזליס ואח' נ' רוזנברג ואח'

לפני כבוד השופטת חנה פלינר

תובע/נתבעים שכנגד
דוד רוזליס
דינה רוזליס
ע"י ב"כ עו"ד אריק אמיר

נגד

נתבע/תובע שכנגד
יהודה יצחק רוזנברג
ע"י ב"כ עו"ד רפאל ארגז

פסק דין

הצדדים והרקע הנדרש להגשת התביעות
1. הנתבעת שכנגד 2, הגב' דינה רוזליס (להלן: "דינה") הינה אשתו של התובע והנתבע שכנגד, מר דוד רוזליס (יכונה להלן: "דוד"). דוד הקים בשנת 1977, ביחד עם הנתבע והתובע שכנגד, מר יהודה רוזנברג (יכונה להלן: "יהודה") את חברת "מרן ייבוא ושיווק רהיטים בע"מ" (להלן: "החברה"), ואשר עיסוקה המרכזי היה בתחום הייבוא והשיווק של רהיטי ילדים ונוער. דוד ויהודה מחזיקים במניות החברה בחלקים שווים מיום היווסדה ועד עתה. זה המקום לציין כי ביום 15.10.13 מונה עו"ד עומר גדיש למפרק זמני לחברה (להלן: "המפרק") וביום 7.1.14 ניתן צו פירוק לחברה, במסגרת תיק פש"ר 32537-10-13, המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז (להלן: "צו הפירוק" ו"תיק הפירוק", בהתאמה). בקשת הפירוק הוגשה על ידי עובדי החברה, ושני בעלי המניות לא התנגדו למתן הצו שהתבקש.
2. ביום 18.4.12, דהיינו כשנה ומחצה לפני הגשת בקשת הפירוק, נחתם הסכם בין דוד ויהודה, בשוליו חתומה גם דינה (להלן: "ההסכם"). הסכם זה עומד במרכז התביעה והתביעה שכנגד המונחות בפניי, ומפאת חשיבות הדברים אביאו כלשונו באופן מלא:
ה ס כ ם
1. הצדדים מצהירים:
א. הם הבעלים בחלקים שווים של המניות בעסק ליבוא/שיווק/מכירת רהיטים המתנהל בחברת מרן יבוא ושיווק רהיטים בע"מ ח.פ 510752025 (להלן : "מרן").
ב. שניהם מכהנים כמנהלים במרן.
ג. העסק נקלע לקשיים ובנוסף לכספים שכבר הוזרמו על ידי הצדדים, נכון למועד חתימת הסכם זה, יש צורך בהזרמת כספים נוספים על מנת למנוע את קריסת העסק.
2. א. נכון למועד חתימת הסכם זה הזרים יהודה למרן הלוואת בעלים בסכום מצטבר כמפורט בנספח "א" שהוכן על ידי רואה החשבון של החברה (להלן: נספח א').
ב. נכון למועד חתימת הסכם זה הזרים דוד למרן הלוואת בעלים בסכום מצטבר כמפורט בנספח "א".
3. כל אחד מהצדדים מתחייב לפעול לאלתר ובהקדם האפשרי ובכל מקרה לא יאוחר מיום 31.12.12 להזרים למרן כספים נוספים ולצורך כך:
א. יהודה מכר את דירת המגורים ברחוב פנחס רוזן 44 בהרצליה (להלן: "נכס יהודה") וכבר הזרים חלק מהכספים שהתקבלו ממכירת הנכס למרן.
ב. 1. דוד ביחד עם רעייתו דינה העמידו למכירה את בית המגורים ברחוב קפלן 41 הרצליה (להלן: "נכס דוד").
2. דוד ודינה חותמים במעמד חתימת הסכם זה על יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד יהודה טלמון למכור את נכס דוד אם וככל שנכס דוד לא ימכר עד ליום 18.3.13. יפוי הכוח נמסר בצירוף הוראה בלתי חוזרת לעו"ד יהודה טלמון לעשות בו שימוש החל מיום 19.3.13 למציאת קונה לנכס דוד וחתימת הסכם המכירה בשמם ובמקומם של דוד ודינה.
4. א. יהודה מתחייב כי מתוך הכספים שיתקבלו ממכירת נכס יהודה לאחר ניכויי ההוצאות הכרוכות במכירה, יוזרם על ידו חלק מהתמורה כהלוואת בעלים למרן.
ב1. דוד מתחייב כי מתוך הכספים שיתקבלו ממכירת נכס דוד לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות במכירה ולאחר כיסוי הערבות הבנקאית שלהבטחת הוצאתה שועבד הנכס על ידו לבנק לאומי, יוזרם על ידו חלק כהלוואת בעלים למרן.
2. למען הסר ספק מובהר ומוצהר כי הסכום שדוד יזרים כהלוואת בעלים, יהא הסכום כזה שישתווה לסכומי הלוואת הבעלים שהעמיד יהודה כהלוואת בעלים למרן, עד לאותו מועד וזאת על מנת להשוות את הסכומים כך שיהיו זהים.
5. א. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הצדדים יפעלו למציאת רוכש לעסק והכל במטרה למקסם את התמורה שתתקבל מכירה כאמור או למצער להביא להקטנת ההפסד.
ב. מוסכם על הצדדים כי ככל שרוכש כאמור יתנה את הרכישה בהשארת מי מהצדדים כשותף בעסק אזי החלק שימכר יהא חלקו של דוד ואילו יהודה ישאר בעסק כשותף של המשקיע החדש.
ג. אם וככל שיהודה יסרב להשאר כשותף עם המשקיע החדש אזי יפעלו הצדדים במשותף לחיסול העסק על ידי מימוש נכסיו וכיסוי חובותיו.
6. א. כל המחלוקות בקשר עם הסכומים שהוזרמו ו/או יוזרמו על ידי מי מן הצדדים לעסק יוכרעו על ידי רואה החשבון של מרן, רו"ח אבי נחמיאס, אותו הצדדים ממנים בחתימתם על הסכם זה כבורר ופוסק כספי לסוגיות אלו.
ב.הבורר יהא פטור מדיני הראיות ו/או מהדין המהותי אבל יהא חייב לנמק את פסקו".
3. כפי שציינתי לעיל, דינה חתמה בשולי ההסכם, כדלקמן: "אני מסכימה לאמור לעיל ומתחייבת לפעול למכירת נכס דוד ולחתום על יפוי הכוח". אציין כי רו"ח נחמיאס הנזכר בהסכם שימש כרואה החשבון הקבוע של החברה (להלן: "רו"ח נחמיאס") ואילו עו"ד טלמון הנזכר בהסכם שימש כעורך הדין הקבוע של החברה (להלן: "עו"ד טלמון").
4. בסעיף 2 להסכם, הוזכר נספח "א", נספח זה צורף להסכם. עיון בנספח "א" מעלה כי הוא נושא את הלוגו של משרד רו"ח נחמיאס, ממוען לעו"ד טלמון והנדון בו הוגדר כך: "התחשבנות בין מר רוזנברג יהודה לבין מר רוזלס דוד". בגוף נספח "א" נאמר: "להלן ריכוז יתרות העברות כספים ע"י יהודה ודוד לחברת מרן בע"מ וכן העברות ישירות מדוד ליהודה". ריכוז היתרות המפורט בנספח "א" מתייחס ליום 25.3.12, ומחושב מיום 1.1.2011, או אז עמד יהודה, על פי מסמך זה, על יתרת פתיחה של 700,000 ₪. על פי המפורט במסמך, מאותו מועד העביר דוד סך של 680,000 ₪; יהודה העביר כ 1,900,000 ₪ אך קיבל מדוד סכום של 530,000 ₪, ולפיכך על פי נספח "א" עודף ההזרמות של יהודה לחברה לעומת דוד עומד על סך של 1,290,538 ₪, נכון ליום 25.3.12.
5. אין מחלוקת כי ייפוי הכוח הנזכר בהסכם לא נחתם מעולם, לא בשלב חתימת ההסכם ולא בשלבים מאוחרים יותר; אין מחלוקת כי מעת לעת ניתנה לדוד ודינה, בהסכמת יהודה, אורכה לפעול למכירת "נכס דוד", כהגדרתו בסעיף 3(ב)(1) להסכם; אין מחלוקת כי ממועד חתימת ההסכם ועד למועד הגשת בקשת הפירוק נערכו מספר ישיבות גם בבנק/ים, להם הייתה חייבת החברה כספים: בנק לאומי ובנק מזרחי טפחות, לחשבונות אלו היו ערבים דוד ויהודה באופן אישי. זה המקום לציין כי על נכס דוד רבצה באותה עת משכנתא לטובת בנק לאומי לישראל, בעקבות הלוואה בסכום של 1,000,000 $. משכנתא זו נרשמה להבטחת החזר הלוואה שנטל דוד בשנת 2009 מסניף בל"ל לוקסנבורג (להלן: "המשכנתא", ראו נספח 14 לתצהיר דוד, נסח הטאבו של הנכס). ראו סעיפים 86-89 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד שם נזכרת ההלוואה ומטרתה - "השתתפות בפרויקט שבסופו של דבר כשל", כן צוין כי "כל מספר חודשים נאלצו דוד ודינה להאריך את תקופת ההלוואה".
6. אין למעשה מחלוקת כי עד למועד הקובע כפי הגדרתו בהסכם דוד ודינה, אשר לא מכרו את ביתם, לא הזרימו כספים נוספים לחברה. מאידך, יהודה טוען כי לאחר חתימת ההסכם עמד בחיוביו, כמפורט בסעיף 4א' להסכם, וזאת בין היתר בהסתמך על המוסכם בינו לבין דוד ומתוך ידיעה ברורה כי כל סכום שיוזרם על ידו יוזרם גם על ידי דוד, בהלימה הזרים הוא לחברה סכום כולל של 4,805,036 ש"ח ₪, ראו בעניין זה סעיף 317 לתצהירו ונספחי התצהיר התומכים לטענתו בהעברת הסכומים הללו לחברה.
7. על אף הזרמת הכספים מצידו של יהודה לחברה (ולגישתו, בשל מחדלו של דוד לעמוד בחלקו בהסכם), הגישו עובדי החברה בקשה לפירוקה. אין מחלוקת כי הגשת בקשת הפירוק הייתה בהסכמת החברה ובמימונה, שניתנה על ידי יהודה, ראו סעיפים 329-349 לתצהירו. יהודה הביא לידיעת המפרק את דבר קיומו של ההסכם, ויומיים לאחר הגשת בקשת הפירוק, (ובהמשך לבקשה שהוגשה על ידי המפרק במעמד צד אחד), ניתן על ידי בית משפט של פירוק צו מניעה האוסר על דיספוזיציה בנכס דוד, כל זאת עד לגובה הסכומים אותם התחייב דוד (לפי הנטען) להזרים לחברה במסגרת ההסכם.
8. לאחר שניתן צו המניעה והתקיים דיון בעניין, הגיעו דוד ודינה להסכם עם המפרק, אשר קיבל את אישורו של בית משפט של פירוק, לפיה צו המניעה יבוטל, יירשם תחתיו צו עיקול לטובת המפרק ויימכר נכס דוד, כאשר סך של 3,500,000 ₪ מתוך כספי תמורת הדירה יופקדו אצל המפרק, בנק לאומי ובנק מזרחי, בחלוקה שהוסכמה ביניהם. הסכום של 3,500,000 ₪ נקבע לאור טענות יהודה (שאומצו על ידי המפרק) שזהו ההפרש הנדרש להזרמה ע"י דוד, על מנת לעמוד בחיוביו על פי ההסכם ולהשתוות להזרמות יהודה לחברה עד למועד הקובע.
9. ביום 30.12.13 נמכר נכס דוד בסכום של כ- 10.5 מיליון ₪; הסכומים שהופקדו אצל באי כוח הבנקים נזקפו בסופו של יום על חשבון חובות החברה, והכל בהתאם לפסקי דין שניתנו על ידי הערכאות השונות בהן התבררו ההליכים שבין הבנקים לבין דוד ויהודה, כערבים לחובות החברה (ראו ת"א 38565-10-13 (להלן: "תביעת בנק לאומי") ות"א 53369-1-13 (להלן: "תביעת בנק המזרחי"). אציין כי במסגרת הליכים אלו הוטלו עיקולים על זכויותיהם של הצדדים בנכסים שונים. כמו כן, נפתחו כנגד הצדדים תיקי הוצאה לפועל על ידי נושים של החברה, וגם במסגרת הליכים אלו שולמו סכומים שונים.
10. לאחר התשלום לבנקים, נותר בידי המפרק סכום של 1,505,602 ₪ (להלן: "יתרת הכספים שבידי המפרק"), אשר בנוגע אליה הגיש המפרק את בקשה מס' 28 המונחת בפני בית משפט של פירוק (להלן: "בקשה 28"). בבקשה זו הפנה המפרק להסכם; טען כי מדובר בהסכם לטובת צד שלישי (החברה); וביקש מבית המשפט לאכוף את התחייבות דוד כלפי החברה ולכפות עליו להזרים כספים לחברה, עד לגובה ההזרמות של יהודה. לשיטת המפרק יהודה הזרים סך של 4,818,536 ₪; דוד הזרים סך של 1,380,000 ₪ ומשכך עליו להעביר לחברה את ההפרש בסך של 3,438,536 ₪. מכיוון שהופקד סך של 3.5 מיליון ₪, אזי מבוקש להורות בבקשה 28 כי כל היתרה המצויה בקופת הפירוק מכוח ההסכמה תועבר לקופת הפירוק, לחלוקה לנושים. יש לציין כי שמיעת בקשה 28 עוכבה עד למתן פסק דין בתביעות שבפניי, בהסכמת המפרק, שכן להכרעה עשויה להיות השלכה על בקשה 28.
טענות הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד, בתמצית
11. ביום 4.2.14, קרי לאחר מתן צו הפירוק, ומבלי שהחברה או המפרק הינם צד לכתב התביעה, הגיש דוד את כתב התביעה במסגרתו ביקש הוא סעד הצהרתי הקובע כי דין ההסכם להתבטל. לחלופין ביקש מבית המשפט לקבוע כי לכל היותר ההסכם מקים לדוד התחייבות לתשלום עד לגובה של 1,290,538 ₪, הוא הסכום הנזכר בנספר "א" להסכם וכי בשל מחדלי יהודה יש לפטור את דוד מהתחייבות זו.
12. בכתב התביעה תאר דוד את הנחיתות האינטלקטואלית הקיימת כביכול בין דוד, עולה מטורקיה שהחל את דרכו המקצועית כמחסנאי, לבין יהודה הצבר, אשר התייחס לדוד "בביטול, בבוז ולעג, ולקח למעשה לידיו את מושכות ניהול החברה"; דוד ציין כי במהלך השנים 1999-2012 התמקד הוא בניהול מיזמי החברה בחוץ לארץ, ואילו ניהול החברה בישראל נעשה על ידי יהודה, ש"עשה בחברה כבתוך שלו" ו"על פיו ישק דבר". בסעיפים 17-33 לכתב התביעה טען דוד כי התנהלות יהודה בניהול החברה גרמה לכך שהחברה צברה חובות במשך שנים ארוכות, ללא כל תכלית וטעם; שיהודה נטל כספים לעצמו מתוך כספי החברה; כי קיבל לידיו נכסים של החברה שלא כדין; כי פעל שלא בתום לב ובדרך מקובלת כלפי דוד. לשיטת דוד, בשל התנהלותו הקלוקלת של יהודה העמיד הוא לחברה הלוואה בסך של 1,380,000 ₪ ש"ירדה לטימיון".
13. בכל הנוגע להסכם טען דוד כי זה נחתם לנוכח מצגיו של יהודה לפיהם החברה נקלעה לקשיים כלכליים וכי יש צורך במתן הלוואת בעלים על מנת לצמצם את התחייבויות החברה כלפי בנק לאומי ובנק מזרחי; על פי מצגים אלו יהא על דוד להזרים סך של 1,290,000 ₪, כדי להשתוות להזרמות יהודה; בסעיף 38 לכתב התביעה טען דוד כי איש לא הסביר לו שיהודה מתכוון להזרים לחברה כספים נוספים, מעבר לאלו שכבר הוזרמו על ידו בעת חתימת ההסכם. עוד טען דוד כי חתימת ההסכם נדרשה על מנת "להרגיע את הבנקים" ואם לא ייחתם ההסכם אזי הבנק "יקח לו את הבית" תוך חודש חודשיים. עוד הוסיף וטען דוד כי "כמעשה ביריוני" דרש יהודה שדוד ודינה יחתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת הנכס, ולאחר חתימת ההסכם לא פעל למציאת קונה לנכס.
14. בפן המשפטי טען דוד בכתב תביעתו כי המעשים והמחדלים של יהודה מצדיקים את ביטולו של ההסכם, שכן לקראת חתימתו לא נהג בדרך מקובלת ובתום לב, כמתחייב מסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים"). עוד נטען כי חתימת ההסכם נעשתה על ידו עקב טעות שבעובדה, עקב טעות שבחוק ועקב הטעייה שהטעה אותו יהודה, לרבות אי גילוין של עובדות שהיה עליו לגלותן, ומפנה בעניין זה לסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים.
15. יהודה הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, במסגרתו עתר הוא לקבלת סעד הצהרתי וכספי. במסגרתו כתבי טענותיו הדף יהודה את טענות דוד, הן לעניין יחסי הכוחות בחברה במשך השנים והן לגבי נסיבות כריתת ההסכם ומשמעותו. כך טען יהודה כי לאורך כל השנים היה דוד מעורב בניהול החברה: עודכן במצב החברה, היה שותף פעיל בפגישות שהתקיימו עם נציגי הבנקים וב"כ החברה במסגרתם נדון מצבה של החברה. יהודה הוסיף וטען כי הסיבה שהצדדים לא הצליחו למצוא משקיע לחברה הינה נוכח דרישותיו המופרכות של דוד, אשר הכשיל כל ניסיון למצוא משקיע, דרש תמורה גבוהה עבור חלקו בחברה, ובעוד שהוא לא היה מוכן לפרוע את חלקו היחסי בחובות החברה.
16. לשיטת יהודה, כבר בשנת 2008 החלו הבנקים לדרוש מהחברה את צמצום האובליגו שלה, אלצו אותה להקטין את קווי האשראי שלה וגרמו לה קשיים כלכליים. לכך התווספה האטה כללית במשק בכלל ובשוק הרהיטים בפרט, וכך נאלצו הצדדים להזרים לחברה הלוואות בעלים, כשחלקו של יהודה בהזרמות גדול יותר באופן משמעותי. מסיבה זו בקש יהודה לעגן בכתב את התחייבות דוד להזרמות מקבילות באותו היקף, וזהו הרקע לחתימת ההסכם. יהודה הדף את טענות דוד מהן עולה כביכול כי ההסכם נחתם בחופזה או תחת איום - לשיטתו התנהל משא ומתן שארך לפחות חודשיים, במהלכו הוחלפו לא פחות מ-12 טיוטות, ראו נ/5 כפי שהוגש במהלך חקירת עו"ד טלמון וכן נספח 101 לתצהיר יהודה. כן שלל יהודה את הטענה שההסכם נוסח ע"י חתנו עו"ד גורמן וטען כי ההסכם נוסח ע"י עו"ד טלמון, ב"כ החברה, כשעו"ד גורמן העיר הערות לעניין ייפוי הכוח רק בשלב מאוחר יותר.
17. יהודה הוסיף וטען כי ההסכם נחתם בגמירות דעת של שני הצדדים: מדובר בהסכם אשר נערך על ידי עו"ד החברה כאמור , לאחר שנוהל משא ומתן בין הצדדים על תנאי ההסכם; ההסכם נחתם לאחר תיקונים אשר בוצעו על ידי הצדדים בטיוטות ההסכם, יהודה אף הוסיף כי הוא השקיע סכומי כסף משמעותיים ממימוש נכסים שבבעלותו ומכספים אותם גייס לצורך שיקום החברה ופירעון חובותיה. בכל הנוגע למימוש דירתו ברחוב פנחס רוזן 44 בת"א (להלן: "דירת יהודה") ציין כי יהודה כי בתחילת המו"מ על ההסכם זו טרם נמכרה, ומכירתה נעשתה במהלך המו"מ, דבר אשר הוביל לתיקון בהסכם, ראו סעיף 3א' להסכם שנחתם, לעומת הנוסח בטיוטות הראשונות.
18. יהודה טוען כי בניגוד אליו, דוד לא עמד בחיוביו בהסכם; לא חתם על ייפויי הכוח הבלתי חוזר; לא מכר בזמן את הנכס אשר התחייב למכור ולא הזרים לחברה חלק מכספי תמורת מכירת נכסו – לצורך כיסוי חובות החברה. יהודה הוסיף כי הפרת דוד את ההסכם היא שגרמה לכך שנגד החברה ננקטו הליכים אשר גרמו בסופו של דבר הובילו לקריסתה. יהודה טען, הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד, כי אילו היה דוד מקיים את התחייבויותיו וחובותיו במועד, לא היו נותרים חובות חברה, לא היו ננקטים נגד החברה או הצדדים הליכים משפטיים; ורק בשל התנהלותו של דוד נגרמו לו ולחברה נזקים וביניהם אובדן שווי מניותיו בחברה. בנוסף ולחלופין טען יהודה כי אי מכירת נכס דוד במועד ואי הזרמת כספים לחברה (למצער בשווי הסכומים שהזרים יהודה לחברה) מהווים הפרת ההסכם שנעשתה מתוך פזיזות או רשלנות, ועולים כדי הפרת חובת האמון, הנאמנות והזהירות כלפי הנתבע וכלפי החברה.
19. אציין כי לתמיכה בטענת יהודה בדבר הסיבה לקריסת החברה (אי הזרמת חלקו של דוד, כמתחייב מההסכם), הגיש יהודה ביום 2.12.18 לתיק בית המשפט את חוות דעתו של רו"ח גד כהן (להלן: "חוו"ד רו"ח כהן" ו"רו"ח כהן", בהתאמה), מומחה מטעמו, אשר התבקש לחוות את דעתו בשאלה "האם הייתה נמנעת התמוטטות החברה בחודש אוקטובר 2013 אם רוזליס או מי מהם היו מעבירים לחברה סך של כ-3,500,000 ₪ בחודש אוקטובר 2013 או בסמוך לכך?" וכן " מה היה שווי החברה אילו רוזליס או מיהם היו מעבירים לחברה סך של כ - 3,500,000 ₪ בחודש אוקטובר 2013 או בסמוך לכך". ממצאיו של רו"ח כהן בחוות דעתו הינם כי לו היה דוד מזרים סך של 3.5 מיליון ₪ עד חודש אוקטובר 2013 "כי אז החברה הייתה שבה לפסי רווחיות", ובמצב כזה שוויה מוערך בסך של 7,891,000 ₪.
20. לצורכי תביעה ותשלום אגרה, העמיד יהודה את נזק שנגרם לו, לטענתו, בשל אי הזרמת חלקו של דוד כמתחייב בהסכם, והתבטא באיבוד זכויותיו בחברה, ובנזקים נוספים שיפורטו להלן, על סך של 2.5 מיליון ₪. במסגרת זו תובע יהודה סך של 500,000 ₪ בגין עוגמת נפש ולחץ נפשי ובריאותי שנגרם לו בעקבות התנהלות דוד, שהוביל לכך שהוא נאלץ לעבור שלושה צינטורים; טען כי יש להשית על דוד את כל הסכומים בהם חויב ויחויב יהודה בגין ערבותו האישית לחברה והסכומים ששילם וישלם בעקבות הליכים משפטיים שננקטו כנגדו על ידי נושי החברה ובגין פגיעה בשמו הטוב. עוד ביקש יהודה, בנוסף לסעד הכספי, גם סעדים הצהרתיים, מכוחם יוכל יהודה לחזור לדוד בדרישה לשיפוי בגין כל הסכומים בהם יישא יהודה כתוצאה מקריסת החברה וניהול ההליכים המשפטיים.
21. דוד הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד וחזר על טענותיו לפיהן יהודה הוא אשר מעל באמון החברה ובאמונו כאשר במשך שנים העלים הכנסות, השתמש בכספי החברה להוצאותיו האישיות, ואף לקח מקופת החברה כספים סך של 82,600 ₪. דוד חזר וטען כי במשך כל השנים סמך על יהודה, אשר תפקד בפועל כמנכ"ל החברה, ובעוד הוא, דוד, כלל אינו פעיל בחברה פרט להיותו בעל מניות; חזר וטען כי יהודה ניצל את עליונותו האינטלקטואלית, ניצל את היעדרותו מהארץ ועשה בחברה כבשלו.
22. דוד חזר וטען כי ההסכם נחתם תחת מצג שווא לפיו החברה נקלעה לקשיים כלכליים בשל הפעילות העסקית השוטפת שלה. דוד הוסיף וטען כי גובה החובות לבנקים במועד עריכת ההסכם כלל לא היה ידוע, ומכל מקום מקורו של החוב הינו בחובות שככל הנראה נוצרו על ידי יהודה והוא חב לפירעונם באופן אישי. דוד הוסיף כי יהודה הוא זה אשר "הפיל" את החברה, במטרה למנוע הימנו את בדיקת החובות אותם יצר יהודה בעצמו, בעודו מנסה להציג בפני דוד מצג כאילו מדובר בחוב חלוט בדוק וברור.
23. דוד הדף את טענות יהודה לפיהן החברה קרסה בגללו וטען כי הוא התגורר במשך כ-14 שנים בחו"ל – שנים בהן עשה יהודה בחברה כבשלו. דוד דחה את טענת יהודה לפיה הוא הפר את ההסכם, לשיטתו הוא העמיד את ביתו למכירה מיד שחזר לארץ, גם בלי קשר להסכם, והסיבה להעמדת הבית למכירה הייתה כי הבית שועבד לבנק לאומי להבטחת הלוואה בת 1,000,000 $. דוד טען כי יהודה הוא היה מעודכן בניסיונות המכירה, אך כיוון שמדובר בנכס ייחודי, התמשך הליך המכירה.
24. דוד טען כי העובדה שייפויי הכוח לא נחתם, מעולם לא היוותה בעיה לצורך מכירת הבית שכן כאמור, הבית עוד קודם לכן הועמד למכירה לשם כיסוי החובות, ולמעשה, הדרישה לחתום על ייפויי הכוח הבלתי חוזר הייתה יוזמת עוה"ד גורמן אשר ביקש למכור את בית דוד מבלי לבקש רשות נוספת וכדי להקל על חותנו. דוד טען כי הסכמת הצדדים לפיה מי שיהיה חתום על ייפויי הכוח הבלתי חוזר יהיה עו"ד טלמון נעשתה כ "פשרה" בין הצדדים, והעובדה שהוא או רעייתו לא חתמו על ייפויי הכוח הינה רק לאור העובדה שעו"ד טלמון שהה בישראל, ולא היה יכול פיזית לאמת את חתימת ייפויי הכוח על ידי התובע ואשתו. דוד הוסיף כי עו"ד טלמון ידע כי "שרבוב" שמו לייפויי הכוח הינה מעשה "בריוני" ועל כן לא חתם על ייפויי הכוח.
25. דוד הוסיף וטען בכתב התשובה שיהודה גרם לפירוק החברה במטרה למנוע בדיקת חובות והאינטרס של יהודה היה כי דוד, באמצעות כספי מכירת דירתו, ישחרר אותו מהתחייבויותיו האישיות. דוד הוסיף כי קריסת החברה הייתה מהלך שתוכנן היטב, במועד שנבחר בקפידה על ידי יהודה, ולאחר שזה האחרון פנה אל עו"ד עומר גדיש, שלימים מונה כמפרק, במטרה שיסייע לו לפטור עצמו מהחובות כלפי הבנקים, באמצעות ירידה לנכסי דוד. דוד מציין שיהודה שילם לעו"ד גדיש סך של 82,600 ₪ כשכ"ט וזאת מחשבונות החברה.
ההליך אשר התקיים בפני
26. בתיק זה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם דוד ויהודה, כשמלאכת הגשת התצהירים והנספחים ערכה זמן רב, כמו כל שלב בתיק זה. לא הוגש תצהיר מטעם דינה ואולם זו הגישה תצהיר תשובה לשאלונים. בנוסף הוגשה חוו"ד כהן מטעם יהודה, וכן זומנו עדים ללא תצהיר ע"י הצדדים. בסופו של יום נחקרו במהלך דיוני ההוכחות הצדדים עצמם; דינה; רו"ח כהן; רו"ח נחמיאס ועו"ד טלמון. במהלך דיוני ההוכחות הוגשו מוצגים שונים אשר סומנו ע"י בימ"ש, ובתום הדיונים ניתן צו לסיכומים. הדיונים עצמם התפרשו על פני תקופה ארוכה, בין היתר בשל מגיפת הקורונה; ואילו מלאכת הגשת הסיכומים אף היא התמשכה זמן רב, כשבית המשפט מתרה בצדדים כי יינתן פסק דין בהעדר סיכומים (ראו בקשות 68-79 בתיק, העוסקות בהארכת מועדים מסיבות שונות ומגוונות ואזהרות בית המשפט).
27. רק לאחר הגשת הסיכומים מטעם דוד ויהודה, הובא לידיעתי דבר הגשת בקשה 28 בתיק הפירוק, במסגרתה כאמור המפרק טען כי על דוד להעביר לקופת הפירוק את היתרה כולה, וזאת בהסתמך על ההסכם. סברתי כי לנוכח החפיפה בטענות והצורך לנתח את העובדות והנסיבות אשר אפפו את כריתת ההסכם, יש מקום לזמן את הצדדים לישיבה נוספת עוד בטרם ניתן פסק דין, וכי יהא זה נכון לזמן לישיבה זו גם את המפרק. ישיבה כזו התקיימה בפני ביום 6.9.23; במהלך הישיבה, שתועדה בפרוטוקול, נבחנו דרכים לסיים את תיק זה ואת בקשה מס' 28. בסופו של יום ניסיון זה לא עלה יפה; סיכומי התשובה של דוד לתביעה שכנגד, אשר אמורים היו להיות מוגשים עד ליום 15.10.23 לא הוגשו עד למועד זה, למרות אורכות והתראות שניתנו, גם אם אקח בחשבון את צווי החירום שניתנו באותה תקופה (ראו החלטות מיום 25.10.23 ומיום 16.11.23); ומשכך ניתנת הכרעתי על סמך החומר שבפניי. בטרם אפרוש הכרעתי זו, אסקור את טענות הצדדים שבסיכומים, שכן יהודה העלה בין היתר טענות לשינוי והרחבת חזית.
סיכומי דוד
28. בסיכומי דוד, חזר הוא על טענותיו וכן הוסיף כי התנהלות הצדדים טרם עריכת ההסכם מלמדת כי הוא כלל לא היה בקיא בעסק שכן שהה בישראל מספר מועט של ימים בכל שנה, ויהודה שלט בעסק "ללא עוררין". דוד טען כי יהודה מתחמק מאחריותו למצבה של החברה, כפי שהיה עובר לחתימה על ההסכם.
29. דוד טען כי התקיימו כל הטעמים לביטול ההסכם נוכח טעות והטעיה, ולשיטתו מדובר בשש טעויות/הטעיות המצדיקות כל אחת מהן את ביטול ההסכם, לא כל שכן לאור משקלן המצטבר. דוד פרט טעויות אלו, תוך התייחסות, בכל פרק ופרק, לארבעת התנאים שאמורים להתקיים בטרם מבוטל הסכם עקב פגם בכריתה - קיומה של טעות; ידיעה בפועל או בכוח של הצד השני על טעות זו; קיום קשר סיבתי סובייקטיבי בין הטעות להתקשרות בהסכם; קיום קשר סיבתי אובייקטיבי להתקשרות בהסכם (לגבי חלק מסעיפי הביטול). להלן פירוט הטעויות/הטעיות כפי שמובא בסיכומים:
א. טעות/ הטעייה הנובעת מהנתונים הכספיים שהוצגו בהסכם: לטענתו הוכח כי יהודה שתל נתונים כספים בהסכם ללא ידיעתו ומעורבותו של רו"ח נחמיאס בנתונים אלו, והציג כלפי דוד מצג לפיו הסכומים האמורים נבדקו ע"י רו"ח. דוד טען כי הוא סמך על רו"ח של החברה, אולם בדיעבד הסתבר שלרו"ח נחמיאס כלל לא היה חלק בהכנת ובדיקת הנתונים הכספיים.
ב. טעות/ הטעייה הנובעת מהצגת מצג שווא בסעיף 2(א) להסכם לפיו יהודה הזרים לחברה 700,000 ₪ לפני 1.1.11: לטענת דוד מדובר במצג כוזב שכן רו"ח נחמיאס כלל לא אישר העברה זו לחברה, ועסקינן בטעות/הטעיה שדוד ידע עליה כל הזמן, ושבעקבותיה התקשר דוד עם יהודה בהסכם. דוד הוסיף כי הנתונים הכספיים היוו נתון בעל משמעות חשובה לעניין ההסכם, לא כל שכן כאשר טעות זו יצרה אי שיוון בין הצדדים.
ג. טעות/ הטעייה הנובעת מכך שיהודה הציג בסעיף 2(א) להסכם כי סכום של 933,536 ₪ מהווה הלוואת בעלים, כאשר למעשה מדובר בהלוואה שנלקחה מצדדים שלישיים: לטענת דוד, סכום של 933,536 ₪ הינו סכום אשר ניתן לחברה מצדדים שלישיים כהלוואה בין השנים 1.11.11-25.3.12. לטענת דוד, לא רק שהוא הוטעה לגבי הסכום ומקורו, יהודה אף שכח לייחס לתובע הלוואה אותה העמיד לחברה בסך של 411,620 ₪ - הלוואה זו לא נכללה בהסכם במסגרת פירוט סכומי ההעברות. דוד הוסיף כי יהודה ניסה "לסדר" את הדו"חות הכספיים של החברה, והודה כי ביום 10.4.12 כי הוא "החליט" להחזיר את ההלוואות אשר נטל מקרוביו וממקורביו בסך של 856,000 ₪. לטענת דוד, התנהלותו הפיננסית של יהודה בכספי החברה, הייתה התנהלות אסורה, אשר מתעלמת ממושכלות ייסוד של דיני החברות. דוד הוסיף כי אף את טענתו של יהודה באשר להלוואת בעלים בסך כולל של 967,000 ₪ יש לדחות, שכן חלק מהלוואות הבעלים הנטענות התבררו כשקריות. דוד טען כי טרם כריתת החוזה, ידע יהודה כי הצהרותיו לגבי הכספים האמורים בשקר ייסודה, ואילו ידע דוד על טעות זו /הטעיה זו כלל לא היה מתקשר בהסכם. דוד טען כי למצער, יש לקבוע כי יהודה גרם בעצמו לטעות זו, והסתיר כי הלוואת הבעלים הנטענת – היא למעשה הלוואה מצדדים שלישיים.
ד. טעות/הטעיה הנובעת מהצגת נתונים מעוותת שאינה משקפת את המצב הכספי בפועל ערב חתימת ההסכם: לטענת דוד דרך נכונה של הצגת הדברים הייתה מלמדת כי לזכות דוד עומד יתרון כספי בגובה 1,044,146 ₪ על פני יהודה. בסיכומיו נתח ב"כ דוד את הטעויות שנפלו בדרך הצגת הנתונים הכספיים.
ה. טעות/הטעיה הנובעת מהסתרת כספים שגנב יהודה מהחברה במהלך השנים: לטענתו של דוד, הוכח כי יהודה הזרים לכיסו האישי כספים שנועדו לחשבונות הבנק של החברה, כך לדוגמא סך של 64,580 ₪ הועברו אל יהודה במשך 3.5 חודשים בסמוך לתחילת הליכי הפירוק, כאשר אסור היה לנתבע להעביר זאת לכיסו. לטענתו טעות/הטעיה זו גרמה לכך שיחתום על ההסכם, ואילו היה יודע שמדובר בהסכם המתייחס באופן שונה לכל בעל מניות – לא היה חותם עליו.
ו. טעות/הטעיה הנובעת מאי גילוי סכום מכירת דירת יהודה וההזרמות שביצע יהודה בעקבות המכירה: לטענת דוד, יהודה מכר את הדירה שהייתה בבעלותו במחיר של 2,800,000 ₪, אך הוא הסתיר את גובה התמורה והסתיר את העובדה שהוא קיבל 66% מתמורת הדירה, והשתמש ב73% מהסכום שקיבל- פרע על דעת עצמו חובות למכריו, למקורביו ולבנקים. לטענתו, העובדה שיהודה הסתיר לפני כריתת ההסכם כי מכר את דירתו, וגילה רק בנוסח הסופי של ההסכם את דבר המכירה, כמו גם העובדה שדוד חתם על ההסכם חודשיים לפני שיהודה חתם עליו, מלמדת כי יהודה תכנן את כל מהלכיו בקפידה מראש, תוך הסתרה של הסכומים אותם הוא עצמו הזרים לחברה או מתעתד להזרים בהמשך.
30. דוד טען כי גם אם לא ייקבע כי יש לבטל את ההסכם כולו, אזי יש לקבוע, לחלופין, כי ההסכם ייצר כלפי דוד התחייבות מקסימאלית בגובה של 1,290,536 ₪ שכן בסעיף 4(ב)(2) להסכם נקבע מפורשות כי הסכום אשר דוד יזרים ישתווה לסכומי העברת הבעלים שהעמיד יהודה. דוד הוסיף כי לחלופין יש לקבוע כי יש לבטל חלק מההסכם מחמת חוסר תום לב. עוד נטען כי כיוון שליהודה הייתה עדיפות בעיצוב תנאי ההסכם, הוראותיו יפורשו כנגדו וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים. בעניין זה טען כי העובדה שיהודה זכה לעדיפות אצל עו"ד גורמן, אשר ניסח את ההסכם, מקנה לדוד את הזכות שההסכם יפורש לטובתו. עוד טען דוד כי את הימנעותו של יהודה להעיד את עוה"ד גורמן יש לזקוף לחובתו.
31. דוד הוסיף כי כוונת הצדדים עובר לחתימת ההסכם נלמדת הן מלשון סעיף 4(א) להסכם והן מעדות רו"ח נחמיאס . לשיטתו של דוד, העדויות והראיות מלמדות כי הסכום המקסימלי אותו התכוון יהודה להזרים לחברה עמד על סך של 700,000 ₪ ואילו דוד אמור היה להעביר לכל היותר סך של 1,000,000 ₪ , כך שההתחייבות המקסימלית של שני הצדדים עמדה על סך של 1.7 מיליון ₪. בפועל, ולמרות ההבנות הללו, החליט יהודה להזרים לחברה סכומי עתק עד ליום 18.3.13, חלקם כאמור על מנת לפרוע הלוואות שניתנו על ידיו מקרוביו, והכל במטרה להצדיק דרישה מדוד להזרים סכומים נוספים, לגביהם כלל לא התחייב, לא בהסגרת ההסכם ולא בכלל.
32. בסיום סיכומיו טען דוד כי יש מקום ליתן סעד הצהרתי לפיו דוד אינו מחויב להוסיף דבר לקופת החברה בכל סכום שהוא (גם אם תתקבל עתירתו החלופית), וזאת לנוכח הניתוח הכספי המובא בסעיף 142 לסיכומים ממנו עולה כביכול כי דוד הזרים סך של 943,545 ₪ מעבר לסכומים שהוזרמו על ידי יהודה. דוד טען כי מעשי יהודה ומחדליו נעשו בחוסר תום לב ומזכים אותו בפסיקת פיצויים מכוח סעיפים 10,13,ו-14 לחוק החוזים תרופות. עוד ביקש דוד כי בית המשפט יתיר לו לפצל את סעדיו.
טענות יהודה בסיכומיו
33. בסיכומיו, טען יהודה כי יש לשלול את כל טענות דוד באשר לנסיבות עריכת ההסכם. ראשית, הדף יהודה את טענות דוד בעניין מעורבותו בעסקי החברה מאז שנת 1999, לטענתו, דוד היה מודע בכל השנים לפעילות החברה והיה מעורה בכל הנעשה בה. כ"כ הוסיף כי הפעילות העסקית הגלובלית של החברה, לא הייתה מנותקת מפעילותה של החברה בישראל ודוד זכה בהטבות מהחברה, אף כאשר התגורר בחו"ל: החזיק בכרטיס אשראי של החברה, עשה בו שימוש פרטי, ואף הוצאו לו תלושי שכר באמצעות החברה, למרות שכבר לא עבד בה, במטרה לשמר את זכויות במוסד הביטוח הלאומי. יהודה הוסיף כי לצדדים הייתה שגרת התחשבנות בכל הנוגע ליתרות החובות והזכויות של החברה והצדדים ערכו התחשבנויות שוטפות בעניין מדי כמה חודשים. יהודה הוסיף כי דוד היה מודע למצבה הפיננסי של החברה ולדרישות בנק לאומי בעניין סילוק החוב, ואף ציין כי דוד הודה כי קיבל עדכונים על מצב החברה וידע כי ללא הזרמת הכספים, החברה תקרוס.
34. יהודה הדף את טענות דוד לפיהן המו"מ טרם חתימת ההסכם היה בחוסר תום לב, טען כי דוד ידע משך כל הזמן מהו מצבה הכספי של החברה. לגרסת יהודה, המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם ערך כחודשיים ימים, כשבחלק מהזמן מצוי דוד בישראל, ובמהלכו הוחלפו יותר מתריסר טיוטות, הכוללות תיקונים בכתב ידו של דוד. יהודה טען כי מנסח ההסכם היה עו"ד טלמון ולא עו"ד זיו גורמן, ומכל מקום כלל לא הופעל על דוד לחץ לחתום על ההסכם. לטענת יהודה, הסיבה העיקרית לחתימת דוד על ההסכם הייתה חששו וחששה של דינה כי המשכנתא שרבצה על הנכס שלהם תמומש, וההסכם החתום היווה "גלולת הרגעה" לבנק. כך, ידע דוד על מועדי הפירעון של ההלוואה המובטחת במשכנתא ואך ידע כי ללא החתימה על ההסכם, יהודה לא היה ממשיך להזרים כספים לחברה, עוד ציין יהודה כי דוד ידע כי ללא סילוק חובות החברה , בנק לאומי ידרוש את פירעון החוב ויממש את המשכנתא.
35. לטענת יהודה, מרביתם של השינויים והתיקונים להסכם נסובו סביב ייפוי הכוח וסביב התנאים להפעלתו, כאשר מהערות דוד ודינה ניתן ללמוד כי ידעו היטב לעמוד על שלהם לקראת החתימה על ההסכם, לרבות באמצעות התוספת להסכם לפיה עוה"ד טלמון יוכל לעשות שימוש בייפויי הכוח רק אם יקבל את אישורם בכתב ומראש.
36. יהודה הוסיף כי דוד חתם על התוספת להסכם בעמוד השני ואישר כי אין לו טענות נגד ההתחשבנות שהייתה נכון ליום 25.3.12, ואף הסכים לכלול את יתרת החוב של דוד ליהודה כתוצאה מההתחשבנות הסופית על השקעותיהם בספרד כך שמצד אחד ייזקף לזכותו של יהודה סכום של 700,000 ₪ ומצד שני ייזקף לזכות דוד סך של 126,000 יורו. המשמעות האופרטיבית של ההסכמה היא כי במקום שדוד ישלם ליהודה את יתרת החוב של 70,000 ₪ הוסכם להחשיב סכומים אלו במסגרת ההתחשבנות הפנימית ביניהם וכאילו אלו הוזרמו לחברה. יהודה הוסיף כי כל ההלוואות אותן לקח יהודה מקרוביו היו הלוואות לטובת החברה, ואלו נחשבו כהזרמות כספים לטובת החברה, בנוסף לסכומים אשר הזרים יהודה לחברה באופן אישי. יהודה אף הוסיף כי ההסכם כולו צופה פני עתיד, וכל ההתחשבנות הייתה אמורה להתבצע אך ורק לפי סכומי הזרמת הכספים, ובהתאם להסכמת הצדדים לא היה אמור להיכלל בהסכם כל סכום אחר או נתון אחר.
37. לטענת יהודה עלה מהראיות והעדויות כי דוד כלל לא התכוון להזרים כספים לחברה ולמעשה, חיכה לקריסתה, לטענתו, אף הוכח כי דוד קיבל ייעוץ משפטי מבא כוחו לאורך כל הדרך. יהודה הוסיף כי דוד רצה למכור את חלקו בחברה עוד לפני החתימה על ההסכם ואף ידע מה הוא סכום ההפרש בהזרמות הכספים לחברה, לכל המוקדם בתחילת חודש 9/12 ולכל המאוחר בחודש 12/12, ומכל מקום דוד וודאי ידע כי יהודה הזרים את כל כספי מכירת הדירה שהייתה בבעלותו.
38. יהודה הוסיף כי הוכח שדוד הבריח דירה אחרת שהייתה בבעלותו ובבעלות אשתו – לבנו וכלתו ואף הוסיף כי הוכח שדוד התחמק מלחתום על המסמכים למתן משכנתא מדרגה שניה לבנק הבינלאומי. לשיטתו, הוכח שאין כל אמת בטענה לפיה הוא גרם לפירוק החברה במטרה להימנע מהבדיקות אותן ביקש דוד לערוך בחברה, ומכל מקום הוכח כי דוד עצמו תמך בפירוק החברה, לאחר שעמד בסירובו לבצע הזרמות נוספות לחברה. יהודה שלל את טענת דוד כי לפיה התשלום לעו"ד גדיש, מתוך כספי החברה, נעשה שלא כדין וציין כי לא היה מודע לכך שמפרק חברה אמור לקבל את כספו מתוך קופת הפירוק.
39. לטענת יהודה, עדותו של דוד ורעייתו אינן מהימנות, יהודה הוסיף שלגבי דוד כבר נקבע במסגרת פסק הדין בתביעת מזרחי כי גרסתו אינה מהימנה ולמעשה יש לגבי גרסה זו מעשה בית דין. יהודה טען כי בנסיבות דנן יש לקבוע כי התקיימה חזקת השקר – ובכך לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד. עוד הוא טען כי חלק מטענותיו של דוד בעניין ההסכם הינן טענות בע"פ אשר סותרות את הסכם בכתב. בנוסף, יהודה הדף את טענת דוד לקבלת הסעד של ביטול חלקי של ההסכם בגין העדר מסוימות, יהודה טען כי הטענה לביטול חלקי בגין העדר מסוימות אינה יכול לדור בכפיפה אחת עם טענת דוד לביטול מלא. עוד טען יהודה כי גרסת דוד אינה אחידה, מלאת סתירות וסדקים: גרסתו אשר עלתה במהלך חקירתו וגרסתו בכתבי בית הדין מטעמו שונות ואינן סדורות. יהודה ציין כי חקירתו של דוד ודינה הופרעה פעמים רבות על ידי בא כוחם, דבר המהווה התערבות בוטה בחקירה וניסיון הכוונה.
40. בהתייחס לטענות דוד בסיכומיו טען יהודה כי מרבית טענותיו העובדתיות בדבר טעות/הטעייה מהוות משום שינוי והרחבת חזית, וזאת לאחר שדוד הבין כי גרסתו הראשונית כפי שפורטה בכתב התביעה התנפצה לרסיסים. עוד טען יהודה כי טענות דוד בדבר "טעויות" כביכול מעולם לא הועלו על ידו בזמן אמת ובכלל, כי במהלך חקירתו התקשה דוד לפרט מהן אותן טעויות או מעשים פסולים שעשה כביכול יהודה, ובכל מקרה אין בין אותן טעויות נטענות (שלא הוכחו כדבעי) לבין החתימה על ההסכם דבר. מבחינה משפטית טען יהודה שהמצב המשפטי כפי שהוצג בסיכומי דוד שגוי וכאמור לא בוסס הקשר הסיבתי בין הטעות הנטענת (שלא הוצג לה המסד העובדתי הנדרש בכתב התביעה) לבין החתימה על ההסכם.
41. למעלה מן הצורך (לשיטתו), מתייחס יהודה בסיכומיו לכל אחת ואחת מהטעויות הנטענות. לגבי טעות מס' 1 (שתילת נתונים כספיים בהסכם) מפנה יהודה לעדות רו"ח נחמיאס ולאישורו שרו"ח שינדל ממשרדו היתה אחראית על ביצוע בדיקת הנתונים הכספיים; בכל הנוגע לטעות מס' 2 (ההסכמה לכלול את התחשבנות ספרד בהתחשבנות הכוללת), מפנה יהודה לנספח "א" להסכם; לנספח 4 לתצהיר יהודה המתעד חלק מההסכמות נעשו במסגרת היחסים השוטפים; לעדות דוד שאישר את הנטען בעניין זה על ידי יהודה; לגבי טעות מס' 3 (הצגת ההלוואות מצדדים שלישיים) טוען יהודה שדוד ידע גם ידע על הלוואות אלו, על הגורמים מהם ניטלו (ראו גם נספח "א" להסכם), והייתה הסכמה פוזיטיבית שהלוואות אלו תזקפנה לזכותו של יהודה; לגבי טעות מס' 4 (שיתרת החו"ז מצביעה כביכול על יתרון לדוד), טוען יהודה (שוב) כי מדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומים; שמעולם דוד לא העלה טענה באשר ליתרות נטענות אלו ולא הציג מסמכים תומכים; כי המסמכים שהוצגו (כרטיסי החו"ז) אינם משקפים חובות או זכויות תקפות בין הצדדים לחברה אלא תנועות כספיות רישומיות בלבד, ראו פירוט התנועות בסעיפים 98-103 לסיכומים; לגבי טעות מס' 5 (הסתרת כספים שיהודה נטל שלא כדין מהחברה) טוען יהודה כי מדובר באירועים שאירעו לאחר חתימת ההסכם ולפיכך אינן יכולים להוות "טעות" המצדיקה ביטול מלא או חלקי. עוד נטען כי דוד מעוות את פסק דין מזרחי, קורא לתוכו דברים שלא נקבעו בו וממילא זה אינו יכול להוות מעשה בית דין בתביעה זו; לגבי טעות מס' 6 (אי גילוי תמונת המספרים וההזרמות של יהודה) טען יהודה כי טיוטות ההסכמים מלמדות את שאירע, וכי מכירת דירת יהודה התרחשה לאחר תחילת המו"מ ובטרם נחתם ההסכם, משכך שונה הנוסח ההסכם הסופי. יהודה טען כי מעולם לא הסתיר מדוד את סכומי המכירה וההזרמה, ומדגיש שוב כי לא הייתה כל הגבלה בנוגע לסכומים אלו.
42. בעניין התביעה שכנגד טען יהודה כי יש לקבלה שכן הוכח שדוד לא חתם על ייפויי הכח הבלתי חוזר ובכך הפר הפרה יסודית את ההסכם. עוד נטען כי אי מכירת נכס דוד מהווה אף היא הפרה יסודית של ההסכם, ואין כל אמת בטענה לפיה מדובר בנכס ייחודי שלא התקבלו עבורו הצעות ריאליות. לשיטת יהודה, דוד ודינה דרשו עבור הבית סכום לא ריאלי שלא תאם את שווי השוק של הבית בתקופה הרלוונטית. יהודה מצביע על כך שלאחר שהחלו הליכי הפירוק וגובש ההסדר עם המפרק, הנכס נמכר תוך פרק זמן קצר במחיר ריאלי ואין מדובר במכירה מורכבת. כן נטען על ידי יהודה כי לדינה אחריות לנזקיו שכן הוכח כי זו הייתה מעורבת במו"מ טרם החתימה על ההסכם והעובדה שזו לא הגישה תצהיר עדות ראשית מלמד על רצונה שלא למסור גרסה ולהימנע ככל שניתן מחקירה.
43. יהודה טען כי זהו המקרה המצדיק לחייב את המפרים (דוד ודינה) בתשלום פיצויי קיום, שכן הפרת ההסכם על ידם והמתנתם לקריסת החברה גרמה לו לנזקים, אשר היו נמנעים לו היה דוד מעביר את הכספים כפי שהתחייב. לביסוס הקשר הסיבתי שבין הפרת דוד את ההסכם לנזק שנגרם והקיפו, בעקבות קריסת החברה, הגיש יהודה כאמור את חוו"ד כהן, לממצאיה הפניתי בסעיף 19 לעיל. יהודה טוען בסיכומיו כי רו"ח כהן עמד על ממצאיו בחקירתו, אלו לא נסתרו, לא הוגשה חוות דעת נגדית ומשכך יש לקבוע כי (א) לו היה עומד דוד בחלקו בהסכם, החברה לא הייתה קורסת (ב) שווי החברה מוערך בסך של 7,891,000 ש"ח. יהודה חוזר וטוען כי מאחר והוכח שהחברה הייתה במגמת התייעלות וקיצוץ בהוצאות, אזי לו דוד היה עומד בחלקו בהסכם, סביר להניח כי החברה הייתה נחלצת מהמשבר והון מניותיו, אשר שיקף שווי של 3,945,000 ₪ לא היה נמחק.
44. כן הוסיף יהודה כי לו קוים ההסכם על ידי דוד היו מסולקים כל החובות לבנקים ועל כן, יש לחייב את דוד ודינה בפירעון כל החיובים אשר הוטלו על יהודה במסגרת תביעת בנק המזרחי לרבות חיובם בהוצאות שכ"ט עו"ד והוצאות, וכן לשפות אותו בגין כל החיובים אשר הוטלו או יוטלו בתביעת בנק לאומי לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות; לשפותו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההליכים המשפטיים שננקטו נגדו ובקשר לחובות החברה והעיקולים הזמניים שהוטלו נגדו כמו גם בשל הפגיעה הקשה בשמו הטוב כתוצאה מקריסת החברה. לבסוף טען יהודה כי על דוד לפצותו בנוסף על נזק לא ממוני בגין עוגמת הנפש, התסכול והלחץ אשר נגרמו לו בשל הפרת ההסכם על ידי דוד.
דיון והכרעה
45. אקדים את המאוחר – לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים על נספחיהם, במוצגים, בסיכומי הצדדים, שמעתי את העדויות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהצדדים, קובעת אני כי דין תביעת רוזליס, על כל חלקיה והיבטיה, להידחות ואילו דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה. סבורה אני כי גרסת דוד מנותקת מהמציאות וחוטאת לה וליהודה; אינה מייצגת את מערכת היחסים הארוכה שבין הצדדים ואת התנהלותם בחברה המשותפת; אינה משקפת את הרקע לחתימת ההסכם וההבנות שגובשו ביניהם. לעומת זאת, גרסת יהודה עומדת איתן (וגם אם קיימות סתירות כאלו או אחרות, אין בהן כדי לבקע גרסה מוצקה זו); גרסתו נתמכת בראיות ובעדויות, משתלבת בלשון ההסכם ובהיגיון העסקי שעמד בבסיסו. משכך מסקנתי היא כי אין כל מקום להורות על ביטול ההסכם, כולו או חלקו, ואין כל מקום לפטור את דוד מחיוביו בו, שניתנו לטובת החברה.
46. עוד אציין כי כל ה"נרטיב" אותו בקש דוד לשדר, לפי קיימת נחיתות אינטלקטואלית ופערי מידע בינו לבין יהודה, אשר עשה בחברה כבתוך שלו, נטל את כספיה ונכסיה ותזמן את מועד קריסתה בהתאם לצרכיו – קרסה. במהלך החקירות התגלו סתירות רבות בעדויותיהם של דוד ודינה, ובחלקים אחרים זיכרונם הופעל באופן סלקטיבי. לעומת זאת, גרסת יהודה השתלבה היטב במארג הראיות. דומה כי זהו המקרה בו ניתן היה לשקול את דחיית התביעה העיקרית אגב הפעלת חזקת השקר, וראו בעניין זה בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון [פורסם במאגרים ביום 1.5.2019] (להלן: "פס"ד חיון"), שם נקבע בין היתר כדלקמן: "הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה". במקרה שלפנינו, ניתוח הראיות אך מחזק את המסקנה.
47. עם זאת, איני יכולה לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי הסיבה היחידה בגינה קרסה החברה הינה אי הזרמת הכספים על ידי דוד, וכי שווי החברה, לו הוזרמו הכספים, היה עומד על כמעט 8 מיליון ₪, כנטען בחוו"ד כהן. הגעתי לכלל מסקנה שהחברה "דיממה" במשך תקופה ממושכת, למצער משנת 2011; האיומים מצד הבנקים בדבר "סגירת הברזים" היו מוחשיים והאובליגו צומצם במרוצת השנים; כל אלו עומדים ברקע לחתימה על ההסכם. משכך, איני יכולה לקבל את החלק הכספי הארי של התביעה שכנגד, עם זאת הגעתי לכלל מסקנה שדוד ודינה הפרו גם הפרו את ההסכם, הן באי חתימה על ייפוי הכוח והן בסירובו של דוד להזרים כספים לחברה, כפי שהתחייב, ועל כך יש לפצות את יהודה בסכום גלובלי כפי שיפורט להלן.
48. אנמק הכרעתי שלעיל תוך קביעת התשתית העובדתית כפי שעלתה מהראיות, בחלוקה לנושאים ולרצף הכרונולוגי; תוך התייחסות להלכה המשפטית הנוהגת בסוגיות שבמחלוקת ויישומה על עובדות המקרה.
המסקנות העובדתיות כפי שעלו מהראיות
טיב מערכת היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מעמדו ומידת מעורבתו של דוד בחברה
49. כפי שהוצג לעיל, הן בכתב התביעה (ראו למשל סעיפים 1-2,סעיף 8, סעיפים 17-19); הן בתצהיר דוד (סעיפים 14-15 לתצהיר) והן בסיכומים, בקש דוד להצטייר כאדם חלש, נחות אינטלקטואלית מיהודה; כי נחיתות זו נוצלה על ידי יהודה ש"עשה בחברה כבתוך שלו", ועוד כהנא וכהנא תיאורים אשר נועדו לטעת בלב הקורא תחושה של חוסר שיווין ביחסי הכוחות. אין כל בסיס לתיאור זה והוא רחוק מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. הגעתי לכלל מסקנה שדוד איש עסקים ממולח ומחושב, היודע לעמוד על שלו ולדאוג לאינטרסים שלו; הגעתי לכלל מסקנה שדוד היה מעורב בענייני החברה לאורך כל הדרך; שהצדדים נהגו לערוך התחשבנויות כל מספר חודשים ולהביא לכדי איזון את המשיכות שלהם; שדוד היה מיוצג על ידי בא כוחו כבר מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם ובטרם ההפרה; שעיקר מעייניו של דוד היו נתונים למשכנתא ולרצונו לדחות את הקץ בכל הנוגע לאפשרות מימושה. סבורה אני כי חובות החברה העסיקו את דוד (אם בכלל) רק בדרגה משנית, בעוד שחובות אלו הדירו שינה מעיניו של יהודה והוא עשה כל שניתן על מנת להציל את החברה, עד שנאלץ להרים ידיים.
50. לתמיכה במסקנות זו מפנה אני לעדותו של דוד בעמ' 172 שו' 12-2; " אני דובר ספרדית, אני אדם שיש לי יחסי ציבור, אני אדם אמין ומאמינים לי גם בספרד, ונסענו לשם, הרי הוא לא מדבר ספרדית, אני מדבר ספרדית. בא הלקוח שלנו מרוסיה, יש לו חנות רהיטים 27,000 מטר (לא ברור), מפורסמת, הכי גדולה, ולקחנו אותו לכל מיני מפעלים שהוא יבחר רהיטים. בחר רהיטים, צריך לשלוח להם את זה, אנחנו התחלנו בקטן, הגענו לכל שבוע לשלוח לרוסיה 10 משאיות של 120 קוב כל שבוע"; עדותו בעמ' 175 שו' 17-28 שם הוא מפרט את הפרויקט באולימפיאדת החורף: "שם עשינו, הם בנו שם אתר תיירות בשביל האולימפיאדה, שזה היה נראה, אני איש ביצוע, אני, המקצוע שלי (לא ברור) לא מנהל, אני בן אדם שמנהל פרויקטים רציניים, מתמצא. גם כשהייתי פה בארץ ריהטתי בתי מלון קיבלתי על עצמי. היה לנו שם לרהט 3 בתי מלון ולעשות שם, לרהט את הפנים, כל עיצוב הפנים של ארמון ועוד 6 וילות. ואת כל זה אני הייתי שם שנה שלמה מהבוקר עד הלילה – פועלים ספרדים, פועלים טורקים"; עדותו בעמ' 176 שו' 1-10 בדבר הפרויקט בספרד: "אני הכנסתי את יהודה לכל זה. אתה יודע למה? השותף שלי לא רצה שיהודה ייכנס, אבל אמרתי 'הוא השותף שלי וימשיך להישאר שותף'. ואני הכנסתי אותו שותף ל-Mar Interio. הוא התנגד. והכנסתי גם את הבן שלי. הבן שלי היה 10% ואחר כך כל אחד 30%. כשהתחלנו עם (לא ברור) זה היה רעיון שלי. אני יזם ויש לי רעיונות. אני לא מלומד, אתה מבין? אין לי, אני למדתי שנתיים בחיים שלי בבית ספר, זה הכל. אבל אני בן אדם שיש לי שאיפות להתקדם ולעשות דברים. בא לי הרעיון, הייתי אצל אחותי פה בבית אבות פה בהוד השרון, אני רואה בית אבות יפה, מצויד. זה רעיון, והם מרוויחים כסף, עשיתי את החשבון – אולי נקים בספרד. והלכתי, התעניינתי, ורכשנו גם אדמה חלקית". מעדויות אלו, שניתנות מפי הגבורה, ניתן ללמוד על היקף עסקיו של דוד ומידת מורכבותם, שאינן מתיישבות עם הניסיון להציגו כאדם נחות אינטלקטואלית מיהודה.
51. כאמור, הגעתי לכלל מסקנה לפיה במרוצת השנים נערכו בין הצדדים התחשבנויות שוטפות, כשמערכות הנהלת החשבונות והביקורת מתנהלות כשורה. כך העיד רו"ח נחמיאס על השנים הרבות בהן העניק שירות (עמ' 33 שו' 25-28); שהחברה התנהלה בצורה מסודרת: "כן. למיטב זיכרוני הדל החברה התנהלה בצורה מסודרת, היתה מנהלת חשבונות מאוד מאוד מקצועית. כן" (עמ' 45 שו' 12-13); שדו"חות החברה בוקרו עד שנת 2011 כולל (עמ' 50 שו' 6); לא זכורה לו בעיה של התאמת בנקים (עמ' 50 שו' 33) וכי עבר על היתרות של כל אחד מהשותפים עד ליום 31.12.11, עמ' 62 שו' 4. דוד עצמו הופנה בחקירתו לנספח 14 לתצהיר יהודה והודה כי יתכן ומדובר בהתחשבנות שנעשתה (עמ' 183 שו' 12-13) ואישר כי כל מספר חודשים הייתה נערכת התחשבנות, ראו עדותו בעמ' 189 שו' 29-31: "כי יהודה היה בה מדי כל כמה חודשים לספרד והיה יושב על החשבונות עם לאון בעיקר ואיתי קצת והיה בא גם רואה החשבון שלנו, גרינברג, זכרו לברכה, והיה בודק את החשבונות והיה מדווח ליהודה מה שהולך שם". ראו גם בעמ' 194 שו' 28-30: "בסדר. כל 4 חודשים, חצי שנה בערך... הוא היה עובר על כל החשבונות, בודק אותן, ו(לא ברור) בהתחשבנויות".
52. עוד אפנה לנספחים 13 ו-14 לתצהיר יהודה, המלמדים כי בין הצדדים נערכו הסכמים כתובים בנוגע להתחשבנות ביניהם – ראו הסכם מיום 28.4.10 ומסמך מיום 25.11.11, עליהם נחקר דוד ואישר כי "יתכן וזו התחשבנות", עמ' 183 שו' 12-13, עמ' 186, עמ' 187 שו' 4. כן אישר דוד כי הייתה לו גישה חופשית להנהלת החשבונות של החברה ויכול היה לבקש בכל עת לעיין במסמכים, ראו עדותו בעמ' 324 שו' 1-16 : " ש. אבל מישהו מנע ממך לקבל את המסמכים האלה? ת: לא. ש: היית צריך לקבל אישור מיהודה כדי לקבל את המסמכים האלה? ת: לא. לא. ש: היית צריך אישור מיהודה, ת: לא. ש: כדי לפנות לאורית ולבקש ממנה מסמכים כאלה? ת: לא, אני לא איש ניירות ולא הייתי מבין הרבה בכל הניירות האלה. אם פעם ביקשתי זה רק כדי סתם לראות וזהו".
53. התרשמותי מדוד כאיש עסקים ממולח ודחיית הניסיון להציגו כ"אדם פשוט" עולה בקנה אחד עם התרשמותו של בית המשפט בתביעת מזרחי, ואין לי אלא להצטרף למסקנה המובאת בסעיף 74 לפסק הדין (נספח 22 לתצהיר יהודה), בהתאמות הדרושות: " עוד יש לציין כי הנתבע 3 (דוד) הציג עצמו כאדם פשוט אשר אינו בקי בשפה העברית ושאינו מצוי ברזי עולם העסקים, אלא שהתברר כי מדובר באדם בעל ממון ובעל נכסים אשר מנהל את החברה בספרד במשך שנים רבות .ממילא סביר כי צבר ניסיון רב בעסקים בכלל ובהתנהלות מול בנק בפרט . לכן ,חזקה עליו כי יכול היה בכל שלב משלבי פעילותה של החברה בין בתקופה בה התגורר בישראל ובין בתקופה שהתגורר בספרד והגיע לביקורים תכופים בישראל למצות את זכויותיו אל מול הבנק ולדרוש הסברים ואסמכתאות באשר לפעילות הנעשית בחשבון החברה...לאחר שבחנתי את כל טענותיו של הנתבע 3 (דוד) ובשים לב לספקות שעלו בעניין מהימנותו, מצאתי כי יש לדחות את טענותיו ולקבל את מלוא התביעה שהגיש הבנק כנגדו".
החברה נקלעה למצב כספי בעייתי, בלשון המעטה, עוד בטרם חתימת ההסכם, שרק החמיר בסמוך לחתימה
54. הראיות למצבה הרעוע של החברה רבות ומגוונות, ראו בעניין זה עדותו של רו"ח נחמיאס בעמ' 38 שו' 18-25, המגדיר את התקופה של השנים 2012-2013 כ"מלחמת הישרדות" של החברה : "באותה תקופה מרן היתה בקשיים כספיים, החברה היתה בקשיים כספיים, הבנק ניהל נגדה סוג של מאבק בכדי להוציא ממנה את המקסימום בצורה די מכוערת, אני המלצתי להם מכיוון שזה היה סוג של מלחמת הישרדות לצרף עורך דין ולהיעזר בו בכדי לנצל את הזכויות המשפטיות שיש להם אולי, סוג של הקפאת הליכים או, זה לא צלח ופגישות, למיטב זיכרוני הדיונים היו בקשיים הכספיים והאפשרויות לפתור אותן בין בדרך של עבודה מול הבנק ובין בדרך של הזרמת הון בעלים". רו"ח נחמיאס תיאר את המשבר, החשש מהחזרת שיקים, המפגשים עם הבנקים, במטרה למצוא פתרון לתזרים (עמ' 42 שו' 30-31): "אני זוכר שהיו לי שיחות עם הבנק, שיחות עם החברה, שלחתי מכתבים, נלחמתי בשבילם, אבל לא זוכר שיחה ספציפית". רו"ח נחמיאס מאשר שבאותה עת יהודה הזרים כספים לחברה ודוד התחייב לעשות כן, ממכירת ביתו (עמ' 43 שו' 13-15): "אני זוכר שדובר על זה שדוד יזרים כסף, דובר על זה שאולי הוא ימכור את הבית, אני זוכר שהיו שיחות והוא אמר שהוא מתקשה למכור את הבית שלו בהרצליה אני חושב שהיה לו בית, אני לא זוכר בדיוק". עוד ציין רו"ח נחמיאס כי כשפגש את דוד "החברה כבר היתה במשבר מאוד רציני" ו"היו אנשים במשבר כלכלי, אנשים נואשים" (עמ' 45 שו' 28-32).
55. גם דוד אישר בעדותו שמצב החברה והחברות הקשורות לא היה טוב מזה מספר שנים. כך העיד דוד לגבי מצב החברה הקשורה בספרד, שכבר בשנת 2008 החלה ההתדרדרות (עדותו בעמ' 176 שו' 28). לגבי החברה העיד דוד בעמ' 218 שו' 3-4 : "תראה, אני הסברתי שבאופן כללי כל הזמן רק אני שומע שזה לא טוב ותמיד מכבים שריפות ומכבים שריפות. בשביל זה כבר נמאס לי ורציתי לפרוש". לגבי המצב טרם חתימת ההסכם העיד דוד בעמ' 224 שו' 17-32 : "לא ידעתי. רק ידעתי דבר אחד, כן?, כשצלצל אליי יהודה לבוא שהמצב לא הכי טוב. 'מה קרה?'. 'מחזירים לנו צ'קים'. אז זהו, 2 מילים. אז אני לא רציתי שיהיה בלחץ, אז אמרתי 'בסדר', לקחתי מטוס, באתי לארץ, הלכנו לבנק, נדמה לי גם בא נחמיאס, 'מחזירים לנו צ'קים לא יכולים להמשיך הלאה', והבנק, אז אמרתי ליהודה, 'טוב אני הולך לחפש מאנשים כסף'". כן אישר שלחברה היו:"הרבה הפסדים" (עמ' 230 שו' 13-17): "נחמיאס אמר 'תשמע, דוד, החברה נמצאת בחובות. בשביל לצאת צריך להביא כסף'. הוא אמר לי. אמרתי לו, 'טוב, כמה?'. אני לא זוכר כבר כמה זה היה, אבל בשביל זה התחלתי לחפש קונה. לחברה היו הרבה הפסדים, ומי שהיה קונה הוא היה גם נהנה מהזכויות שיש לו במס הכנסה, היו הרבה אפשרויות למכור. לא נמכר". דינה אישרה בעדותה ששמעה על הקשיים של החברה, ראו עדותה בעמ' 161 שו' 16, 18-22, 28-34: "שיש קשיים בחברה, שאין כספים ושחוזרים צ'קים".
56. על קשיי החברה למדנו גם מעדויות ההגנה. כך, רו"ח כהן העיד שלחברה הייתה מצוקת אשראי והבנקים החזירו שיקים, עמ' 362 שו' 17; רו"ח כהן נשאל לגבי הסיבות שגרמו לקריסת החברה ומציין כי היתה ירידה במכירות; מצוקת מזומנים; הון חוזר שלילי (עמ' 388 שו' 25, 29-33). עוד ציין רו"ח כהן שכבר בדו"חות המבוקרים של שנת 2011 יש ביאור לעניין הבראת החברה והצעדים שננקטו לשם הצלחתה, ראו עדותו בעמ' 391 שו' 33-34 : "לקראת 2011-12 מכיוון שהם התחילו לגמגם בתשלומים לספקים... ספקים לא נתנו להם יותר אשראים".
57. יהודה פירט בתצהירו את קורות החברה מבחינה כספית, אגב פירוט ההתחייבויות שנטלה על עצמה, ראו סעיפים 11-18 לתצהיר וכן הדו"חות הכספיים ומאזני הבוחן שצורפו כנספחים 1-8. יהודה הפנה לנספח 12, מכתב רו"ח נחמיאס מיום 14.11.13, שם מצוין בסעיף 1 כי במשך שלוש השנים האחרונות נערכו שיחות בנוגע למצבה הכספי של החברה, "גרעונותיה, הפסדיה וחובותיה לבנקים ולאחרים".
58. יהודה הוסיף ופירט בסעיפים 80-110 לתצהירו כי מצב החברה הורע כבר משנת 2007-2008, וכי במהלך השנים שלאחר מכן החלו הבנקים לצמצם את האובליגו של החברה, ראו גם תצהיריהם של מר מיכאל רוזנר וטל בר אל, אשר הוגשו במסגרת תביעת בנק לאומי, צורפו כנספחים 26-27 לתצהיר יהודה; ראו מסמך התחייבות עליו חתמו יהודה ודוד לבנק, הן מצד החברה והן מכתבים אישיים, נספחים 28-30 לתצהיר יהודה. ראו השתלשלות העניינים גם בחשבון בבנק מזרחי סעיפים 111-134 לתצהיר יהודה ונספחים 90-94 לתצהירו. יהודה לא נחקר על סעיפים אלו ומסקנתי הינה כי בתחילת 2012 מצבה הכספי של החברה היה בכי רע, גם בשל ירידה במכירות (ראו בעניין זה עדותו של דוד בעמ' 219 שו' 29-30: "כל הזמן אנחנו יורדים. ירדנו מרהיטי פאר, התחלנו להביא רהיטים מסין"), והיה הכרח בהזרמת הון מידי, על מנת למנוע "סגירת ברזים" מידית וקריסה וודאית. ראו גם האמור בסעיפים 154-177 לתצהיר יהודה בהתייחס למהלך שנת 2012, שמשתלב היטב במארג הראיות ומבהיר את הרקע לחתימת ההסכם.
חתימת ההסכם נעשתה בדיעה צלולה, לאחר משא ומתן ממושך וכשכל הנתונים פרושים בפני דוד
59. המתואר לעיל עמד ברקע לחתימה על ההסכם. הגעתי כאמור למסקנה שדוד היה מודע למצב הכספי בכל שלב ושלב; עודכן על ידי יהודה, רו"ח נחמיאס ועו"ד טלמון; היה שותף למפגש בבנק; חתם על מסמכי התחייבות וערבות אישית. לחלופין, ואף שזו לא מסקנתי, גם אם לא היה מודע בפועל למצב הכספי לאשורו, איש לא מנע ממנו לקבל את כל המידע הדרוש, הן בנוגע לחברה עצמה והתחייבויותיה והן בכל הקשור להתחשבנות הפנימית בין השותפים, ראו עדותו בעמ' 324 שו' 1-16 שצוטטה בסעיף 52 לעיל.
60. מסקנתי האחרונה עולה ביתר שאת לאור עדותו של עו"ד טלמון בעמ' 95 שו' 28-32, ממה עולה כי דרש שהצדדים עצמם יעשו את ההתחשבנות בטרם נחתם ההסכם: " יכול להיות שהוא זוכר, אני, יכול להיות שהיו, אני לא זוכר שבמשרדי היו פגישות עם נחמיאס אבל יתכן שהיו. אני זוכר שאני סירבתי בתוקף להיכנס להתחשבנות ביניהם. אמרתי אתם תביאו לי מוצר מוגמר, אתם תגידו לי מה המספר בשורה התחתונה, הם יצורפו כנספח. לא הייתי בכלל בקטע הזה וסירבתי להיות בקטע הזה". וכן בעמ' 96 שו' 1-8 : " שוב, למיטב זכרוני הייתה שאלה כמה הזרים כל אחד לחברה. שוב אני אומר עוד פעם, למיטב זכרוני זה היה שנוי במחלוקת ואני אמרתי, לא נכנס לזה, לא מתעסק בזה, זה ביניכם. נדמה לי שלהסכם, היה את זה נספח ואני אמרתי את הנספח הזה תביאו לי אותו אני לא מתעסק איתו ולא זה, זהו".
61. חיזוק נוסף למסקנה זו התקבלה בחקירת דינה, עמ' 161 שו' 18-21: " אני יודעת שמדי פעם גם השותף היה מתקשר אליו שיש בעיות קשות, ופעם אחת כשהיינו בארצות הברית הוא אמר לו 'אתה חייב להגיע מהר, יש בעיות קשות, אני מרים ידיים, אני מתאשפז, אני אקבל התקף לב, תבוא מיד'. אחרי יומיים היינו בטיסה והגענו לארץ, מתוך ידיעה שדוד רצה לעזור לחברה".
62. אמת נכון הדבר, באותו שלב דוד הביע את רצונו למכור את חלקו בחברה. עובדה זו כלל אינה שנויה במחלוקת, ראו סעיפים 187-189 לתצהיר יהודה; עדות דוד בעמ' 218 שו' 3-4. רצון זה בא לידי ביטוי מפורש בסעיף 5 להסכם. יחד עם זאת, עולה ברורות מההסכם כי אין בעובדה שקיימת אפשרות למכירת החברה בשלמותה או חלקו של דוד, כדי לגרוע ממחויבותו להזרים כספים לחברה ולהשוות את ההזרמות, גם העתידיות, לאלו של יהודה. דוד הודה במפורש בחקירתו כי ידע והבין זאת טרם חתימת ההסכם, בעמ' 169 שו' 25,28, עמ' 171 שו' 21-24, עמ' 197 שו'28-34; עמ' 233 שו' 12-12:" שאני מתחייב, ההסכם היה שאני מתחייב, מה שיהודה הכניס בעתיד שאני אשלים את חלקי גם", עמ' 237 שו' 34 : "התחייבתי. מה זה לא רוצה? יש לי הסכם שהתחייבתי להזרים כסף". אציין כי דברים אלו מפי דוד עומדים בסתירה לניסיונות התחמקות בעדותו (ראו למשל בעמ' 236), אולם משעומת עם סתירות אלו, גם על ידי בית המשפט , הודה כאמור כי ידע והבין שעליו להשלים בעתיד את כל הסכומים שיהודה יזרים לחברה, עמ' 236 שו' 33 עד עמ' 237 שו' 4: " לא, אבל לא ידעתי שהוא לא יזרים. ההפך, הוא שלח לי, לא דיברנו על להזרים, ההסכם להבטיח מה שהוא הזרים, שאני אזרים בעתיד. זה היה ההסכם. לא אמר לי 'דוד, אני לא מזרים יותר, לא עושה כלום'. לא, הוא רצה לישון בשקט, שאזרים לו כסף ברגע שיהיה לי את אותו סכום מה שהוא הכניס. ושלחו לי טבלה מרואה החשבון נחמיאס את ההזרמות שהוא הזרים ואת ההזרמות שאני הזרמתי דרך ת(ט)למון. זה היה בהסכם". (הדגשות שלי)
63. לגבי הנתונים הכספיים שהיו מונחים בפני הצדדים עבור לחתימת ההסכם, אזי גם בעניין זה מעדיפה אני את גרסת יהודה לאירועים, גרסה המשמיטה את הקרקע ממרבית טענות דוד ל"טעות" ו"הטעייה", ראו בעניין זה את נספח "א" להסכם ואת עדות טלמון שצוטטה בסעיף 60 לעיל. יתרה מזו, דוד למעשה הודה בחקירתו כי אין לו טענות בנוגע להתחשבנות המופיעה בנספח "א" : " אם כתוב כתוב מה זה? איזה טענות? אין לי טענות" ובעמ' 307 שו' 1-2: " עו"ד ארגז: היה בניכם ויכוח על ההתחשבנות, על הסכומים? העד, מר רוזליס: זה אני לא חושב שהיה". לא למיותר להזכיר את המנגנון שקבעו הצדדים בהסכם בסעיף 6 שבו, כך שאם אכן היו מחלוקות בדבר ההתחשבנות, היה מקום לפנות לבוררות בפני רו"ח נחמיאס.
64. עינינו הרואות, ההסכם נחתם בדעה צלולה לאחר משא ומתן ממושך. בניגוד לגרסת דוד, ההסכם לא נוסח על ידי עו"ד גורמן, חתנו של יהודה, והניסיון להציגו כדמות הדמונית בסיפור אף הוא ניסיון שלא יעשה. הובהר באופן חד משמעי כי ההסכם נוסח ע"י עו"ד טלמון, ראו עדותו בעמ' 95 שו' 18: "כן. אני הכנתי את ההסכם, הוא עבר לצדדים היו הערות של הצדדים, כן"; הוחלפו טיוטות רבות בנוגע להסכם, הכוללות הערות של דוד, ראו נ/5, ראו עדות טלמון בעמ' 118 שו' 1-4, שם אישר כי שוחח עם דוד בנוגע להסכם, גם ממקום מושבו במיאמי; אין כל אמת בטענה כי ההסכם נחתם ב"חופזה", ראו עדות טלמון בעמ' 96 שו' 24-27 : "אבל היה תהליך של דיבור, היו גם טיוטות ועל הטיוטות רשומות, רשומים תיקונים שלי בכתב יד בעקבות שיחות שלי עם הצדדים...". מעורבות עו"ד גורמן הייתה בעיקר בנושא חתימת ייפוי הכוח, נושא שיהודה עמד עליו לנוכח חששו כי דוד יתחמק בעמידה בחיוביו (חשש שהתממש בסופו של יום), ראו עדות עו"ד טלמון שהודה כי עו"ד גורמן פנה אליו על מנת לברר מדוע לא החתים על ייפוי הכוח, עמ' 116 שו' 17-31.
65. אם אסכם עד כה, ההסכם נחתם לאחר מו"מ ממושך כשדוד יודע היטב על הצורך בהזרמת כספים לחברה, עד לגובה ההזרמות של יהודה לחברה, הקיימות והעתידיות לבוא, כשההסכם אינו נוקב בסכום כלשהו לגבי ההזרמות העתידיות. לצד הבנתו של דוד בצורך בהזרמת כספים, הגעתי לכלל מסקנה, כפי שטען יהודה לאורך כל הדרך, שהמניע המרכזי של דוד ודינה שהוביל אותם לחתימה על ההסכם היה רצונם למנוע את מימוש המשכנתא, ולאו דווקא הצלת החברה. לכך יש ראיות למכביר בעדויותיהם, ראו דוד בעמ' 226 שו' 31-34 : "אני היה לי רק בעיה של לחץ עם הבנק שרוצים את הכסף, את המיליון דולר שלקחתי, וזה מה שהיה מדאיג אותי הכי הרבה, שאני פחדתי שעוד הבנק לא ישים, אמרו לי 'אם לא תשלם עד התאריך הזה הבנק ישים את היד וימכור לך את הבית תוך חודשיים'; עמ' 227 שו'21-33: "למה? אני לא עומד בזמן להחזיר את החוב. הבנק לוחץ, 'שמע, יש תאריך שאתה צריך להחזיר את החוב. מה אני עושה?... יש תאריכים שאני הייתי צריך להחזיר, ואני כל שנה, שעושים לי טובה שמאריכים לי את זה. אם לא מאריכים לי, בא הכונס ולוקח את הבית, מוכר. וסיפורים שאני שומע מאנשים, לוקחים לך את הבית צ'יק צ'ק, מוכרים לך אותו בגרושים. אז זה מה שהיה מדאיג אותי בעיקר'. ראו עדות דינה בעמ' 147 שו' 23-33, עמ' 149 שו' 1, 32-34: "כן. ביחד, אני ודוד ברכב, בשיחה כזו, ב-04:00 לפנות בוקר של ארצות הברית. הוא אמר 'סליחה, אני לא מבין. יהודה הזרים כספים ודוד חייב. ואתם חייבים לו מה(לא ברור), הוא חייב ביטוח, הוא חייב לבטח את הכספים שהוא הזרים מול דוד. את חייבת לחתום. ייקחו לכם את הבית, לא יהיה לכם בית'. יהודה ת(ט)למון... כי יש לנו חוב של מיליון דולר שבעצם, כנראה, כל מילה מיותרת שאני אגיד. ייחדו תיקים, משכנתא ארצות הברית מיליון דולר, והעסק, והיה שם בלגאן. 'דינה, ייקחו לכם את הבית כי הבית ממושכן לטובת בנק לאומי'. (הדגשות שלי). על המשמעויות של מניע זה, בפרקים הבאים.
דוד ודינה אינם חותמים על יפוי הכוח ואינם פועלים למכירת נכס דוד ואינם פועלים להזרמת הכספים
66. לא זו אף זו, דוד למעשה הודה בעדותו (במודע או שלא במודע), כי בתחילת הדרך חתם על ההסכם מתוך כוונה לפעול להזרמת הכספים ולהשוות את ההזרמות ליהודה ראו עמ' 233 שו' 12-13 : "שאני מתחייב, ההסכם היה שאני מתחייב, מה שיהודה הכניס בעתיד שאני אשלים את חלקי גם", עמ' 241 שו' 3-9 : "לא אמר לי שהוא מזרים כסף. הוא אמר לי 'תחתום', והוא רוצה להבטיח את מה שהוא השקיע, שאני אשקיע גם כן. זה היה הסיפור, אתה מבין. זה היה הסיפור, שאני אבטיח לו את מה שהוא השקיע שאני אשקיע. ואם הוא אצטרך להוסיף לא אמר לי, אבל מה שהוא ישקיע יוסיף, זה מה שהוא אמר. ואמתי לך שאני התחשבתי ביהודה, שברגע שבן אדם אומר לי שהוא לא ישן בלילה, לא מרגיש טוב, ואני ידע שהוא היה אחרי התקף לב, והוא סובל עם הלב, אני אומר (לא ברור) הכל, אני אחתום מה שהוא רוצה. והרבה דברים ככה חתמתי. 'דוד, תחתום', חתמתי. אבל זה לא לחתום" (חוסר הקוהרנטיות במקור).
67. בהמשך הדרך בחר דוד במודע שלא לעשות כן, שכן סבר שמדובר בזריקת כסף טוב אחרי כסף רע, וממילא פני החברה לאבדון. משכך, גם סירב לחתום על משכנתא שניה לטובת הבנק, ראו עמ' 240 שו' 1-4: "אז אמרתי לך לפני דקה, אתה אולי עורך דין טוב אבל במסחר יש דבר כזה – אם אתה לא מבריא את העסק כסף לא מבריא. אתה צריך לתכנן, להבריא אותו נכון. תזרים ותזרים, הכל יתחיל ללכת. כשזה מתחיל ללכת צריך לעצור. תמכור את העסק, זרוק אותו ונגמר הסיפור"; עמ' 279 שו' 6-9: "אתה מאמין אחרי שהבנק אומר לך שאם אתה לא תמכור את הבית ניקח לך את הבית אני עוד אסכן עוד הפעם? ככה אתה חושב? עד כדי כך אני טיפש? הייתי טיפש, עוד הפעם אז חזרתי לאריק. אז מה? תחתום עוד הפעם על משכנתא עוד כסף"; עמ' 289 שו' 21-23: "תשמעי, אני ראיתי בחברה הזאת סרטן אין ברירה אחרת"; עמ' 290 שו' 9-14: "תראה את ההרגשה הזאתי שיהיה פשיטת רגל ההרגשה הזאתי חייתי כל הזמן אולי לא אמרתי לו בגלוי פה לפרק אבל צריך לעשות צעדים, איזה צעדים בדיוק אני לא זוכר אולי אמרתי לו למכור הוא, הרי האגו שלו איך הוא ימכור חברה וישאר בלי חברה, איך האגו? האגו של הבן אדם להישאר בלי משרה ובלי חברה זאת בושה, אתה מבין? אבל מה אני יכולתי? אני בפנים אוכל את עצמי אבל אמרתי לו או לא אמרתי לו, מכבד אותו".
68. יתרה מזו, דוד סבר שהתנהלותו של יהודה, שהמשיך להזרים סכומים גבוהים לחברה, גובלת בטיפשות ולא נורמלית, ראו עדותו בעמ' 292 שו' 1-5: "למה אמרתי עד כדי כך הוא טיפש שהוא יזרים כל כך הרבה? הוא טיפש. ש: אבל אתה לא הזרמת היית צריך להזרים עד דצמבר 12. ת: מי מזרים כל כך הרבה כסף? למה? לעסק כושל? לעסק שעומד לפשוט רגל משקיעים עוד כל כך הרבה כסף והוא רוצה שאני אשקיע את אותו הדבר, מה הוא נורמאלי?".
69. לנוכח אמירות מפורשות אלו, אין בידי לקבל את טענת דוד ודינה לפיה פעלו למכירת ביתם והסיבה בגינה הבית לא נמכר במועד החוזי (ובמועדים המוארכים) הינה קשיים בקבלת הצעה ריאלית (ראו למשל עדות דוד בעמ' 231 שו' 5, 10-13, עמ' 276 שו' 1-2, 4 9-10, עדות דינה בעמ' 155 שו' 30-33; עמ' 156 שו' 6-7, 14, 16-39). ראשית, כאמור, התרשמתי כי מלכתחילה לא הייתה כוונה לפעול במהירות ובנחישות למכור את הבית, אלא רק כניסיון להרוויח זמן, ודינה עצמה הודתה בעדותה שלפי דעתה "הבית לא קשור לעסק", עמ' 159 שו' 26 ; שנית – לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית על ניסיון אובייקטיבי למכור את הבית ומהן ההצעות שהתקבלו בזמנו, ועל הפערים בין ההצעות שניתנו כביכול לשווי השוק באותם זמנים; שלישית – לאחר שניתן צו איסור הדיספוזיציה וגובש ההסכם עם המפרק, הבית נמכר בפרק זמן קצר, בסכום ריאלי. אמור מעתה – המחדל מלפעול למכור את הבית ואי הזרמת כספי התמורה נעשה במודע ובניגוד להתחייבות המפורשת בהסכם.
70. הוא הדין לעניין החתימה על ייפוי הכוח. הגעתי לכלל מסקנה שנושא יפוי הכוח היווה את "אבן נגף" מבחינת דוד ודינה עוד בזמן המשא ומתן, ראו טיוטות מס' בנ/5, ראו עדות עו"ד טלמון בעמ' 101 שו' 20-23, עמ' 106 שו' 15. דוד העיד לא פעם אחת שדינה התנגדה לחתום על ההסכם ועל יפוי הכוח, ראו עדותה בעמ' 146 שו' 17-18; בעמ' 302 שו' 24: "אני לא רציתי בשום אופן" (לחתום על יפוי הכוח); חקירת דוד בעמ' 303 שו' 5-11: "עו"ד ארגז: ולכן אתה לא חתמת על יפוי כוח? כי אשתך לא רצתה לחתום עליו? העד, מר רוזליס: עם אשתי היה לי מלחמות על ההסכם, ש: כן. ת: אתה רוצה עוד מלחמות שיהיו לי? אמרנו בסדר מה זה, זה שום דבר לא התייחסנו כל כך לזה והיא כאן לא רצתה, ש:ובגלל זה לא חתמת? ת: אני יודע, התגלגלו הדברים. ש: אז בוא תסביר לי למה לא חתמת, אם זה לא בגלל זה אז מה הסיבה? ת: לא זוכר בדיוק זה התגלגלו הדברים ככה, לא חתמנו ומספיק כבר היה לנו את הצרה עם החתימה של ההסכם הזה ולא רוצה יותר לחתום וזה היה, היא גם לא רצתה והסכמתי איתה שלא צריכים לחתום" (הדגשות שלי).
71. דבריו אלו של דוד עומדים בסתירה לעדותו בהמשך לפיה "לא בקשו שיחתום על יפוי הכוח" , עמ' 303 שו' 31-34, 304 שו' 13-16. אציין כי כשדינה נשאלה מדוע לא נחתם ייפוי הכוח השיבה כי לא פנו אליה, ואילו היו פונים הייתה חותמת, "התחייבתי" (עמ' 155 שו' 19-20, 22). הגעתי לכלל מסקנה שהן דוד והן דינה הבינו היטב את המשמעות של החתימה על יפוי הכוח ונמנעו ביודעין מלחתום עליו, ראו עדותו של עו"ד טלמון לפיה בשלב כלשהו דוד ודינה "נתקו מגע", עמ' 112 שו' 8-9. כל זאת, בניגוד להתחייבות המפורשת שנטלו על עצמם בסעיף 3(ב)(2) להסכם.
המסקנות המשפטיות המתחייבות לנוכח התשתית הראייתית שנקבעה, הוראות הדין וההלכות המחייבות – ותחילה לגבי התביעה העיקרית
72. כפי שתואר לעיל, בתביעה העיקרית הסעד הראשי שהתבקש הינו סעד המצהיר על בטלות ההסכם מחמת פגם ברצון - טעות או הטעייה;
73. במקרה הנדון הגעתי כאמור כלל מסקנה כי דוד ודינה חתמו על ההסכם מתוך דעה צלולה, לאחר משא ומתן שערך כחודשיים, במהלכו הוחלפו טיוטות רבות. דוד ודינה הודו כי הבינו את המסמך והבינו את ההתחייבות שנטלו על עצמם – להזרים כספים לחברה. לכל היותר (ועל כך בהמשך), טענתם היא כי לא ידעו על היקפי הכספים שיאלצו להזרים, אך על עצם ההתחייבות שנטלו על עצמם ישנה הודאה מפורשת. בנוסף, הוכח כי ההסכם נוסח על ידי עו"ד טלמון, בא כוח החברה, ולא ע"י עו"ד גורמן, לכן אין כל מקום להפעיל את החזקה בדבר פרשנות ההסכם כנגד מנסחו.
74. בנוסף, שללתי את הטענה בדבר נחיתות כביכול של דוד ביחסי הכוחות בינו לבין יהודה. הגעתי לכלל מסקנה שמדובר בשני בעלי מניות שווים, שדאגו לערוך התחשבנויות שוטפות ביניהם, אגב העלאת סיכומים אלו על הכתב; דוד ויהודה נהגו להשוות את המשיכות ההדדיות ולערוך איזונים, הן לגבי העסקים הארץ והן לגבי העסקים בחו"ל. לא זו אף זו, מהעדויות עולה כי הצדדים רכשו אחד לשני כבוד הדדי, בטרם עלו היחסים על שרטון, ראו עדות דוד בעמ' 323 שו' 16-23 : "אתה יודע מה, הייתה לי הערכה עיוורת ליהודה, הייתי בן אדם עם חוסר ביטחון ובן אדם עד היום אני מדבר יש לי ביטחון יותר עם השנים ועם הגיל, לא היה לי, אני לא ידעתי להתבטאות הייתי מתגאה בו בכל ישיבה שהיינו הולכים לא משנה לאן, אם זה עם הבנקים או לא עם הבנקים, הדובר תמיד היה יהודה ולא דיברתי, אני אתן לך דוגמה אפילו אם אנחנו עשינו עסק גדול בצפון אז הוא היה בא לישיבות עם הקבוצה והוא היה הדובר, הוא היה מדבר, וזהו, אני לא הייתי הדובר, הייתי מעריץ אותו, הייתי מעריץ אותו". ראו עדות יהודה בנוגע להתחשבנות שנערכה עובר לחתימת ההסכם, עמ' 466 שו' 30-33. במצב דברים שכזה יש לראות בשני הצדדים להסכם כאנשי עסקים, כשלאחד אין כל יתרון או פער במידע על פני רעהו, והנגישות למידע הייתה פתוחה לשניהם לאורך כל הדרך. אזכיר כי הוכח שדוד, למרות טענותיו בדבר היעדרותו מן הארץ, ביקר במהלך השנים הללו 144 פעמים, ראו נספח 16 לתצהיר יהודה וסעיף 59 בפסק דין בתביעת מזרחי, שם נקבע כממצא שבעובדה שדוד ביקר משנת 1999 ועד 2013 כ -130 פעמים שונות בארץ.
75. כשאלו הם יחסי הכוחות בין הצדדים להסכם, יש לפרש את ההסכם בצמצום, ראו ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19) [פורסם במאגרים] בסעיף 4 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף :" בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם (ודוק, ההנחה היא שככל שנשכיל להעמיד לרשות עוסקים המעוניינים להתקשר בחוזה מערכת כללי רקע מתאימה, הם ידעו לעשות בה שימוש לצורך הגשמת רצונם, באופן שייתר, ולמצער יפחית משמעותית, את הצורך של בית המשפט לנסות ולנחש את כוונתם)."
76. ואם בפרשנות חוזה עסקי עסקינן, כבמקרה שלפנינו, יש להזכיר את הכלל הקובע כי יש לפרש הסכם כזה באופן תכליתי, ראו בעניין זה דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (1995), פד"י מ"ט (2) 265, בעמ' 293-294: "בבואנו לפרש חוזה, כמו גם בבואנו לפרש דבר חקיקה, צוואה או כל נורמה אחרת הטעונה פירוש, עלינו לתת דעתנו לתכלית שבבסיסם ולשאוף ככל הניתן להגשמתה. במקרה שלפנינו, אנו עוסקים בחוזה מסחרי, והכלל הוא שיש לפרש חוזה מסחרי באופן שיתיישב עם תכליתו המסחרית ושייתן לו משמעות מתקבלת על הדעת מבחינתם של אנשי עסק המתקשרים בחוזה כזה. בע"א 464/75 [6], בעמ' 195, נתן השופט י' כהן (כתוארו אז) ביטוי לרעיון זה בציינו כי: "כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית מסחרית של העסקה, ועל בית-המשפט לתת לחוזה כזה תוקף מתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים לפי נסיבות המקרה...".וראה גם דבריו של השופט בך בע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ [פורסם בנבו] [13], בעמ' 245. "על-פי סעיף 25(א) הנ"ל, מצווים אנו לפרש חוזה... 'לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות', ולצורך מילוי אחרי הנחיה זו עלינו להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים .בהעדר ראיה ישירה בדבר המטרות הנ"ל עלינו לשאול את עצמנו, על סמך מכלול הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות". ועוד נאמר, בעניין זה בע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ וערעור שכנגד [פורסם בנבו] [14], בעמ' 355מפי השופט חשין: "ענייננו עתה הוא בפירוש הסכם, ומחובתנו לנסות ולרדת לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים המבקשים להשיג מטרה מסחרית משותפת". (הדגשות שלי).
77. כל הכללים הללו עומדים ברקע, עת נדרשים אנו לפרש את ההסכם שבין הצדדים, וכן להתייחס לטענות בדבר טעות או הטעייה. בטרם אתייחס לגופן של טענות, סבורה אני כי יש ממש בטענת יהודה לפיה מרבית הטענות בדבר טעות והטעייה כפי שמפורטות בסיכומים מהווים משום שינוי והרחבת חזית, ראו האמור בסעיף 81 לסיכומי יהודה. אין לי אלא להפנות לתמצית הטענות בכתב התביעה (ראו סעיפים 12-13 לעיל), לעומת פירוט הטענות בסיכומי דוד (ראו סעיף 29) על מנת לקבוע כי כתב התביעה נעדר את הפירוט העובדתי הדרוש לביסוס הטענות שעלו בסיכומים, ומדובר ב"מקצה שיפורים", לאחר שהתברר שקו התביעה העיקרי קרס ולא זכה לעיגון ראייתי. אם כתב התביעה הוביל קו של "מעשי מרמה" שעשה כביכול יהודה; גזילת נכסי החברה על ידו ושבעקבות "התנהגותו הקלוקלת של יהודה" הסכים דוד להעמיד הלוואת בעלים לחברה, אזי בסיכומים יש שינוי והרחבת חזית ונוספו טענות הנוגעות למצגים הכספיים השגויים שניתנו כביכול במהלך המו"מ הכספי (טעות מס' 1); אלו שהוצגו בהסכמים (טעות מס' 2); רישומים שגויים בכרטסת החברה עוד בטרם כריתת ההסכם (טעות מס' 4) ועוד כהנא וכהנא טענות שלא בא זכרן בכתב התביעה.
החוק וההלכה לגבי טעות והטעיה וביטול עקב פגם שכזה
78. גם אם אתעלם מטענת יהודה בדבר שינוי והרחבת חזית, לא מצאתי כי במקרה הנדון נפל פגם ברצון של דוד ודינה ולא מתקיימים יסודות עילת הטעות וההטעיה. סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים עוסקים במצבים בהם צד לחוזה התקשר בחוזה עקב טעות או הטעיה וקובעים כך:
"14.
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד
השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות" לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.
15. שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."
סעיף 20 לחוק החוזים קובע כדלקמן :
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".
79. בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817 (2003) קבע בית המשפט העליון כי טעות חוזית היא "הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית, היינו מצב של פער בין המציאות כפי שהיא קיימת בתודעת הצדדים לחוזה לבין מציאות הדברים כפי שהיא". בסעיף 181 לת"א (כלכלי) 32256-05-12 Biopetroclean Inc. נ' אמיר [פורסם בנבו] (19.7.2015)) נקבע כך: "יש לבחון את השאלה האם ההערכה ניתנה על סמך הנחות יסוד גלויות, שהצד השני למשא- ומתן יכול היה לבחון אותן בעצמו. ככל שההנחות שעליהן התבססה המסקנה נושא ההערכה היו גלויות וברורות, קשה יהיה יותר לקבוע כי מדובר ב'מצג שווא' שהטעה בפועל את הצד השני להסכם, ודאי כאשר מדובר בצד מתוחכם שמבין את משמעותן ושיכול לבצע את ההערכה גם בכוחות עצמו ולהתייעץ עם מומחים" .
80. בע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא 5207 חלקה 1 בע"מ, (נבו 14.08.2008) נקבע בפסקה 9 כדלקמן : "העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה אפוא בהתקיים היסודות הבאים: א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 313-314 (2005) (להלן: שלו)). טעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה ופעולה הננקטת מתוך הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגנטיבי במרכיב הרצייה (ראו: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (להלן: עניין שלזינגר); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 668 (כרך ב', 1992) (להלן: פרידמן וכהן); שלו, 277)). ראו בעניין זה גם ע"א 2286/07 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' פלונית, פס' 15 (נבו 28.03.2011)].
81. ראו גם סעיף 59 לע"א 5328/21 זוהדי אבו רקיה נ' עיזאת חנדקלו (3.1.23) [פורסם במאגרים] : "ודוק, הטעיה היא טעות של צד אחד לחוזה שנגרמה על-ידי משנהו, במישור היחסים הטרום-חוזיים, לרבות הצהרה כוזבת או מחדל בגילוי עובדות מהותיות. נוסף על קיומה של טעות, צריך להתקיים גם קשר סיבתי סובייקטיבי כפול: בין ההטעיה לבין טעות; ובין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה – זאת, על-מנת שתקום עילת הטעיה לצד המוטעה (ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס, פסקה 15 [פורסם בנבו] (25.03.2008)). ככל שלטעות אין השפעה ממשית על התקשרותו של הצד המוטעה בחוזה, לא בא על סיפוקו יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה ובין הטעות, ולא קמה עילת ביטול בגין ההטעיה (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 382-376 (מהדורה רביעית, 2019))."
82. ואפנה גם לרע"א 3264/21 חיים כהן ו-51 אח' נ' אלקטרה בניה ע"מ (18.7.21), בסעיף 19 לפסק הדין : "על מנת לבטל חוזה מחמת פגם ברצון נדרש להשתכנע בקיומו של קשר סיבתי סובייקטיבי בין הפגם ברצון לבין ההתקשרות בהסכם, במובן זה שאלמלא נפל פגם ברצון המתקשר לא היה גומר בדעתו לכרות את ההסכם (דרישה זו מופיעה בכל סעיפי הפגמים ברצון באמצעות השימוש בניסוח: "מי שהתקשר בחוזה עקב [טעות/כפיה/ניצול]" (ההדגשה הוספה). ראו סעיפים 14, 15, 17 ו- 18 לחוק החוזים)". בסעיף 20 לפסק הדין מתייחס בית המשפט לסעיף 20 לחוק החוזים וקובע כדלקמן : "זאת ועוד, פרק הזמן המשמעותי מאז הוגשה חוות הדעת הראשונה, ביום 21.8.2018 (בו מוחזקים היזמים כמי שידעו, לכל מאוחר, את פרטי השכלתו של המומחה, אשר פורטו בהרחבה בחוות הדעת), ועד להגשת הודעת העדכון, ביום 15.4.2019, במסגרתה התריעו על כוונתם להגיש בקשה לביטול הסכם המינוי, אינו יכול להיחשב זמן סביר לנקיטה בצעדים לביטול החוזה מחמת פגם ברצון, כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים, המחייב כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול", ונראה שאף מטעם זה יש מקום לדחות את בקשת רשות הערעור (ראו למשל, ע"א 440/75 זנדבנק, ואח' נ' דנציגר ואח', פ"ד ל(2) 260, 273 (1976); ע"א 650/73 שמעון לוי נ' האניה "אירוני" ובעליה, פ"ד כח(1) 505 (1974))."
יישום הוראות הדין וההלכה על המקרה שלפנינו
83. דומה כי די לעיין במסקנות העובדתיות שפורטו לעיל על מנת להגיע למסקנה כי לא הייתה כל טעות או הטעייה, ובוודאי לא התקיים קשר סיבתי בין אותה "טעות" נטענת לבין החתימה על ההסכם, אשר בראש ובראשונה נחתם, מבחינתם של דוד ודינה, במטרה למנוע את מימוש המשכנתא על ביתם. אציין כי בחקירתו התבקש דוד לפרט ברחל בתך הקטנה מהי אותה הטעיה המיוחסת ליהודה, ותשובותיו היו מתחמקות ובלתי הגיוניות, ראו עמ' 318 שו' 11-26: "עו"ד ארגז: אתה טוען שיהודה הטעה אותך לגבי איזה שהוא משהו שקשור להסכם הזה מה-18.4.12 יש לך איזה טענה כזו שיהודה הטעה אותך? העד, מר רוזליס: תראה עצם ההסכם הזה הוא הטעה אותי. ש: במה הוא הטעה אותך? ת: בזה שהוא הביא לי מכתב שאני אחתום לו שהוא לא האמין בי, זאת אומרת הוא כבר מתכנן משהו אולי אבל מצד הרגשה לא טובה אני חתמתי על זה הרי דיברנו כבר, ש: איזה טעות הייתה לך אבל? לא הבנתי, מה הטעות שלך? ת:הטעות של מה? שחתמתי? ש: כן, מה הטעות? אתה אומר שהיית טעות שחתמתי על ההסכם הוא הטעה אותי, מה הייתה הטעות? בוא נבין את זה. ת: למה הוא החתים אותי ולמה זה, ש: למה אתה חושב שטעית? מה הייתה הטעות? ת: שלא הייתי מגיע למצב הזה של היום, אתה מבין? בזה הסתמכו ולקחו את כל ההסכם הזה והכניסו לי חובות והכניסו לי למכור את הבית והכריחו אותי והביאו אותי למצב כמו שאני נמצא היום" (הדגשות שלי).
84. גם אם אתייחס עניינית לכל טעות נטענת, ואתעלם כאמור מטענת שינוי והרחבת חזית והעדר קשר סיבתי, אזי "נטל הראיה מוטל על המבקש להוכיח שהתקיימו התנאים המבססים פגם בכריתת ההסכם" (סעיף 15 לפס"ד ג.מ.ח.ל שנזכר לעיל). במקרה הנדון לא הוכחה עובדתית אף לא אחת משש הטעויות הנטענות בסיכומים, ואפרט:
א. בכל הנוגע לטעות מס' 1 – דוד לא הוכיח שיהודה "שתל" את הנתונים הכספיים בהסכם. עו"ד טלמון העיד מפורשות שהורה לצדדים לערוך את ההתחשבנות ביניהם; רו"ח נחמיאס אישר בעדותו שנספח א' נערך על ידי רואת חשבון ממשרדו; דוד עצמו אישר את נכונות נספח א, ראו הציטוטים המובאים בפסק דין זה, ואין מקום לחזור על הדברים.
ב. בכל הנוגע לטעות מס' 2 - לא הובאה כל ראיה לכך שיהודה הציג מצג בפני דוד על הזרמת סך של 700,000 ₪, ובכל מקרה הוכח בפני כי הצדדים הסכימו לכלול את התחשבנות ספרד בנספח "א", ראו דוד בעמ' 305 שו' 7-24 ועמ' 307 שו' 10-15.
ג. בכל הנוגע לטעות מס' 3 – אין כל אמת בטענה לפיה דוד לא ידע שההלוואות לצדדים שלישיים מיוחסות ליהודה, ודי להפנות לעמוד השני לנספח א להסכם (נספח 105, נומרטור 1213/1682 לתצהיר יהודה) ולהבחין בחתימת דוד המתנוססת על מסמך זה, שם מפורט ההלוואות הרשומות בכרטיס החו"ז של יהודה.
ד. בכל הנוגע לטעות מס' 4 – כאן מבקש דוד למעשה ל"פתוח" מחדש את כל הרישומים ההיסטוריים של החברה ולחלוק על נכונותם. ראשית אציין כי עד לשנת 2011 בוקרו הדו"חות הכספיים של החברה, ראו עדות רו"ח נחמיאס בעמ' 45 שו' 12-13, אשר העיד כי החברה התנהלה באופן מסודר; שנית, אין לי אלא להפנות לסעיפים 97-103 לסיכומי יהודה, שם ניתנו הסברים מפורטים באשר לתנועות הכספיות, והסברים אלו תואמים את העדויות של הצדדים; שלישית, אין לי אלא להפנות להלכות שצוטטו לעיל ולמסקנתי בדבר יחסי הכוחות השיוויונים בין הצדדים. איש לא מנע מדוד לבדוק את ספרי החברה בטרם חתם על ההסכם; לקבל הסברים מרו"ח נחמיאס או מכל גורם אחר. לא זו אף זו, ההסכם קבע מנגנון מפורש כיצד ניתן להשיג על נכונות ההתחשבנות, גם לגבי הזרמות עתידיות, ראו סעיף 6 להסכם. רוצה לומר, אם סבר דוד שהרישומים בעבר אינן נכונים; הנתונים שבנספח א' שגויים או כל טענה אחרת (ושוב אזכיר כי בחקירתו אישר את נספח "א"), היה עליו לפנות, בזמן שהתגלו לו כביכול הטעויות או ההטעיות, לרו"ח נחמיאס ולדרוש את הפעלת סעיף הבוררות. זאת לא עשה דוד עד למועד הגשת התביעה, ובכך גם לא עמד הוא בחובה המוטלת עליו לפעול לביטול ההסכם "תוך זמן סביר", כמתחייב מסעיף 20 לחוק החוזים.
ה. בכל הנוגע לטעות מס' 5 – דוד לא הוכיח שיהודה "גנב" כספים מהחברה. לא למיותר להפנות לפסיקה הקובעת מהי רמת ההוכחה הנדרשת לשם הוכחת טענה מסוג זה, ראו ת-א (י-ם) 31560-10-13 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' הולילנד תיירות (1992) בע"מ (7.1.18, פורסם במאגרים), בסעיף 24 לפסק הדין: "קביעה לפיה פעל הנתבע במרמה מטילה בו אות קלון. טיב האשם המיוחס לו אינו עוד אשם אישי אלא "אשם ציבורי". כפועל יוצא מתוצאותיה החמורות של קביעה מעין זו, נקבע שהעלאת טענה מרמה מטילה נטל כבד על המבקש להוכיחה. כך נקבע כי "טענת קנוניה דורשת נטל מוגבר של ראיות" (ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 17.10.12, בפסקה 11 לפסק-הדין) ומצריכה "עמידה בנטל ראייתי גבוה במיוחד" (ע"א 3173/12 עזרא נ' גאריביאן, [פורסם בנבו] מיום 4.9.14, בפסקה 15 לפסק-הדין, להלן: הלכת עזרא). עוד נקבע שכמות הראיות ורף הראיות הנדרשים לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית גבוהים יותר מהרגיל ומצריכים הבאת ראיות כבדות משקל מהרגיל (ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, [פורסם בנבו] מיום 7.4.13, בפסקה 14 להחלטה; ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, [פורסם בנבו] מיום 11.4.13, בפסקה 15 לפסק-הדין; ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל, [פורסם בנבו] מיום 14.3.16, בפסקה 77 לפסק-הדין). טענה מעין זו מחייבת את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, [פורסם בנבו] מיום 17.7.03, בסעיף 5 לפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, [פורסם בנבו] מיום 3.2.2011; ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, [פורסם בנבו] מיום 18.4.12, בפסקה 14 לפסק-הדין, להלן: "הלכת קליין").
ומהן אותן ראיות "כבדות משקל" שהונחו בפני? - כשנחקר דוד בנקודה זו השמיע הוא חשדות ומחשבות, ללא כל ראיה, ראו חקירתו בעמ' 256 שו' 10-12: "אין לי פרט מסוים אבל כל הזמן היו דברים קטנים, כל מיני דברים שזה לא היה מוצא חן בעיני אבל הייתי שותק אז חבר אמר לי דוד אתה אני חושב שהשותף שלך מרמה אותך ואמרתי לו תעזוב אותך"; ראו בהמשך בעמ' 311 שו' 25-34, במענה לשאלות בית המשפט באשר לאותן גניבות ומעילות, ודוד משיב: "אני צריך לדעת, לא זוכר בדיוק", ראו חקירתו בעמ' 313 שו' 2-4: "ש: אתה יכול להגיד לי באילו זכויות ונכסים של החברה יהודה השתמש שלא לצורכי החברה? סעיף 215 לתצהיר שלך. ת: לא זוכר כרגע"; ראו עדות דוד בעמ' 313 שו' 18, הימנה עולה כי מדובר ב"הרגשה" בלבד, ללא כל עיגון ראייתי: "אני רוצה לבדוק חשבונות, אני בהרגשה לא טובה. בהרגשה". כך גם עולה מחקירת דינה בעמ' 164 שו' 18-21: "ש: מה הוא עשה? מה חשפתם? ת: הרבה דברים קשים. ש: תגידי לי בבקשה, מה? (מדברים ביחד). ת: לא יודעת להגיד לך, עורך דין שלי יגיד". כמו כן סבורה אני כי ההפניה לפס"ד בתביעת מזרחי מעוותת את המציאות ומערבת מין בשאינו מינו, שם נאמרו הדברים בהקשר של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וס' 119(א) לפקודת מס הכנסה ואין בכך כדי להקים מעשה בית דין. ראו גם הסבריו של יהודה בסעיפים 366-402 בנוגע למשיכת חלק מהכספים ורישומם בהנהלת החשבונות.
ו. בכל הנוגע לטעות מס' 6 - אי גילוי סכומי ההזרמה של יהודה – בעניין זה אין למעשה מחלוקת כי המו"מ בין הצדדים החל לפני מכירת דירת יהודה, ובטיוטה מס' 12 נערך השינוי שהביא לידי ביטוי את דבר מכירתה, ראו סעיף 3א להסכם. לכל טענות דוד באשר לדברים שכביכול נאמרו לגבי גובה ההזרמות מתמורת הדירה או גובה ההזרמות של הצדדים בכלל בהתאם לחיוביהם בהסכם, אין כל עיגון בלשון ההסכם. בנקודה זו אפנה להלכות שצוטטו לעיל בנוגע למידת התערבות בית המשפט בלשון הסכם, מקום בו מעורבים שני אנשי עסקים (ומסקנה כי דוד הינו איש עסקים ממולח, ראו סעיפים 49-53 לעיל). ההסכם שותק בכל הנוגע לסכומי ההזרמה העתידיים; אין כל הכפפה של ההזרמה העתידית לתמורת הנכס; לא נזכרים בהסכם סכומים, אלא נקבע ההתחייבות של דוד להשוות את ההזרמות שיבצע יהודה עד המועד הקובע (18.3.13), וזאת לאחר שהצדדים הצהירו במשותף בסעיף 1 ג' להסכם כי "יש צורך בהזרמת כספים נוספים על מנת למנוע את קריסת העסק". לכן כל טענות דוד באשר לסכומים שסבר שהוא אמור להזרים או שיהודה אמור להזרים אינן מתיישבות עם לשון ההסכם ועם אומד דעתם המשותף.
85. מאותם נימוקים שהובאו לעיל, עובדתיים ומשפטיים, איני מוצאת מקום להעתר לעתירה החלופית של דוד. ההסכם כאמור אינו מגביל את סכומי ההזרמות; איש לא מנע מדוד לקבוע סכום מקסימלי, אם זו היתה כוונתו (ראו חקירתו בעמ' בעמ' 291 שו' 21-24: "אני חותם על זה דבר אמרו רואה חשבון שלח את המכתב עם (לא ברור), עם ההסכם, היה גם את המכתב הזה ואמרתי, הסתכלתי, טוב שמו מיליון או משהו יותר צריך לשים מיליון בסדר יאללה נחתום"); איש לא מנע ממנו לעשות את הבדיקות הנדרשות באשר למצבה של החברה עובר לחתימת ההסכם. לא זו אף זו, גם אם נכונות טענותיו של דוד באשר להגבלת ההזרמה העתידית כביכול – מדוע לא פעל הוא להזרמת הסכום שנשקף מנספח "א" ולכסות את ההפרש שנדרש הימנו? אם זו פרשנותו להסכם, מדוע לא התנהג לפיה? (וראו הציטוט לעיל ש"צריך לשים מיליון").
86. מכל הנימוקים הללו, קובעת אני כי דין התביעה העיקרית להידחות, על שתי עתירותיה, כמו כן לא מצאתי כל מקום ליתן לדוד היתר לפיצול סעדים, לאחר שיכול היה לרכז את תביעותיו תחת קורת גג אחת ולאחר כ – 10 שנים של התידנויות, בהן היה יכול לבקש לתקן את כתב התביעה, אם סבר שיש לו תביעות נוספות.
התביעה שכנגד
87. את עיקרי התביעה שכנגד והסעדים הנתבעים במסגרתה סקרתי בסעיפים 15-20 ובתמצית עיקר טענותו של יהודה הינה כי הפרות ההסכם על ידי דוד ודינה ואי הזרמת הכספים לחברה הם אלו הובילו לקריסתה. לצורך הערכת הנזק צורפה חוות הדעת של רו"ח כהן. בנוסף ולחלופין תבע יהודה נזקים בשל עוגמת נפש; פגיעה במוניטין; הוצאות משפטיות שנגרמו לו בשל הצורך להתמודד עם קריסת החברה והתביעות, כולל תביעות אישיות, שהוגשו בעקבות הקריסה.
88. קבעתי לעיל כי דוד הפר את ההסכם, הן באי חתימתו על ייפוי הכוח והן במחדלו למכור את הבית ולהזרים חלק מהתמורה לחברה, כפי שהתחייב (התחייבות שלא הייתה מוגבלת בסכום). עוד קבעתי כי גם הסכום שהופיע במפורש בנספח "א", לא הוזרם כאמור. האם די במסקנה זו על מנת להוביל לחיוב דוד בנזק הנטען על ידי יהודה? על כך יש להשיב בשלילה. אם בדיני חוזים עסקינן (ההתחייבות החוזית הכלולה בהסכם), אזי יש לזכור כי הסכומים אותם התחייב דוד להזרים הינם לחברה ולא ליהודה באופן אישי –וזהו הנושא העומד לפתחו של בית משפט של פירוק במסגרת בקשה מס' 28, כשהמפרק הינו צד להתדיינות זו.
89. בהיותו מודע לכך שהזכאות לכספי ההזרמה הינה של החברה ולא כלפי יהודה באופן אישי, מעלה יהודה טענה אחרת. זה האחרון טוען כי הסתמך על אותן התחייבויות שנטל דוד על עצמו, ומתוך ידיעה שדוד יזרים כספים נוספים לחברה, הזרים הוא סכומים נוספים ולא מבוטלים, ויש לראות בכך את ה"נזק" שנגרם ליהודה. איני מקבלת טענה זו. ההסכם כלל התחייבות משותפת של דוד ויהודה להזרים כספים לחברה על מנת למנוע קריסה, ואין לקבל את הטענה שיהודה לא היה עומד בחיוביו בהסכם כלפי החברה לו היה יודע שדוד יפר חיובים אלו.
90. יהודה מעלה טענה נוספת בהקשר זה, ומבקש להכיר בנזק שנגרם לו כתוצאה מקריסת החברה (אובדן שווי המניות, התשלומים לנושים, הוצאות משפטיות וכו") כנזק אשר נגרם מההפרה, אם במישור החוזי והאם במישור הנזיקי. הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות גם טענה זו, ממספר טעמים לא כל שכן משקלם המצטבר.
91. ראשית אין לי אלא להפנות למסקנותיי המפורטות בסעיפים 54-58 לעיל. הגעתי כאמור לכלל מסקנה שעסקי החברה "צלעו" כבר משנת 2008 ואילך, והסיבות לכך היו רבות ומגוונות, ובין היתר כניסת רשתות ענק לתחום והמעבר מרהיטי יוקרה לרהיטים זולים ופשוטים יותר, ראו חקירת דוד בעמ' 316 שו' 24-27 : " אני אמרתי לו שיש פה לפי דעתי אנחנו פה בסדר. כל הזמן רוצים להביא סחורות סוג ב' (לא ברור) שזה היה פירמה מסין אמרתי בשביל מה כן סין הזה פה צריך להביא סחורה יקרה, סחורה טובה אז כל הסין הזה היה אצל לקוח שבועיים שלוש מתפרק חוזר והנה הפסדים, לא צריך להיות חכם כזה גדול" . הגעתי לכלל מסקנה שכל הצדדים היו מודעים לירידה בהכנסות וננקטו גם מספר צעדי התייעלות, ראו חקירת רו"ח כהן בעמ' 386 שו' 16-17: " תראה, מה שהם עשו לי שקצצו, סגרו חנויות, קיצצו בהוצאות לאור זה שהמחזורים ירדו. זאת אומרת ניסו לעשות התאמה של ההוצאות להכנסות". כלומר, מסקנתי הראשונה הינה שעסקי החברה דיממו כבר זמן רב; היה ניסיון למכור את החברה (או חלקים הימנה) שלא עלו יפה; אין כל וודאות כי בעולם הריהוט שהשתנה בשנים אלו ללא היכר, הייתה תוחלת לחברה למשך שנים קדימה.
92. שנית, רו"ח כהן קבע בחוות דעתו כי אם דוד היה מזרים סכום של 3.5 מיליון ₪ עד לחודש אוקטובר 2013 החברה לא הייתה קורסת. בחקירתו הסתבר כי רו"ח כהן לא בדק את הסיבות לקריסה "לא נכנסתי לזה", עמ' 362 שו' 10; ובמענה לשאלות בית משפט הודה רו"ח כהן שאין כל וודאות שהחברה הייתה ממשיכה להתקיים בעתיד, גם אם הסכום הנ"ל היה מוזרם, ראו החקירה בעמ' 421 שו' 4-24 : " כב' הש' פלינר: כי אני חושבת שזה אולי יקדם. אני לא, לא עוצרת אותך, יש לך עוד עד 13:00 בטח. תנסה רגע לשים כובע אחר, אתה פה בכובע של ב"כ, חוות דעת מומחה והחוות הדעת שלך די ברורה ואני חושבת שהיא גם די obvious. זאת אומרת, שאם היו מזרימים 3 וחצי מיליון אז היא לא הייתה מתמוטטת באוקטובר 13. אבל בא רוזלס ואומר לך יש לי את ה-3 וחצי מיליון, הנה המזוודות, לשים או לא לשים? אני רק דוחה את הקץ או אני מעלה, מטיס את החברה למעלה? העד, מר כהן: נבואה, כב' הש' פלינר: עו"ד, רואה חשבון כהן. העד, מר כהן: נבואה, שנינו יודעים למי היא ניתנה. אני חושב שזה היה משפר את המצב של החברה בצורה משמעותית. אם היא הייתה מצליחה לצאת מהמשבר או לא, כב' הש' פלינר: אוקיי. אז אתה לא יודע. העד, מר כהן: אני לא יודע בוודאות. כב' הש' פלינר: החמצן הזה שהוא לא מבוטל לבן אדם להביא 3 וחצי מיליון שקל מהבית, העד, מר כהן: כן. כב' הש' פלינר: אחרי שהוא כבר מושקע בחברה וזה כל עולמו. העד, מר כהן: כן. כב' הש' פלינר: אתה לא בטוח שהחמצן הזה היה בהכרח מבטיח עוד, העד, מר כהן: הוא היה, הוא היה נותן להם עוד דרך של מעל שנה קדימה ואם הם באמת היו עומדים בתכנית שלהם אז הם היו מצליחים".
93. שלישית –הערכת השווי של החברה כפי שנעשתה על ידי רו"ח כהן מבוססת על אומדנים, במכפלות של שנים קדימה (ראו חקירת רו"ח כהן בעמ' 361 שו' 34), וזאת כאשר "מחיר השוק" של החברה הניב 0 קונים ומתעניינים, ראו עדות דוד בעמ' 308 שו' 19-30 : "כן, כן היו מתעניינים...וניסתי דרך טלפונים ולא הצלחנו". מכל המקובץ התרשמתי שגם אם היה דוד מבצע הזרמה של כספים לחברה, בגובה הנטען, אזי הזרמה שכזו הייתה אכן נותנת לחברה את החמצן לו הייתה זקוקה, אולם איני יכולה לקבוע כמסקנה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, שהחברה הייתה צולחת את המשבר, עולה על פסי רווחיות ושוויה היה עומד על כ-7.8 ₪ מיליון ₪, כפי שהעריך רו"ח כהן. מדובר בתחזית המבוססת על הנחות, הניתנות להרהור וערעור לנוכח ההיסטוריה של החברה ומצב השוק עליו העידו שני הצדדים. משכך, איני יכולה לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש בין ההפרות של ההסכם לבין הנזק הנטען על ידי יהודה (אובדן שווי המניות).
נזקים נוספים נטענים – הוצאות משפטיות; תשלום לנושים; עוגמת נפש; פגיעה במוניטין
94. אני דוחה את הנזקים הנטענים בגין "פגיעה במוניטין" – מוניטין דורש הוכחה ולא הונחה בפני חוות דעת בעניין. אני דוחה את הטענות ככל שנוגעות הן לתשלומים לנושים והוצאות בגין ניהול הליכים משפטיים שהתנהלו בעניין זה. אציין כי הן יהודה והן דוד היו חתומים על ערבויות אישיות לבנקים, ולנוכח מסקנתי המפורטת בסעיפים 91-93 לעיל, אין כל וודאות שבמוקדם או במאוחר לא היו ננקטים הליכים על ידי נושים כנגד בעלי המניות מכוח ערבותם האישית, או על ידי נושים מכוח עילות אחרות.
95. עם זאת, הגעתי כאמור לכלל מסקנה שדוד ודינה הפרו את התחייבותם לחתום על יפוי כוח ולפעול למכירת ביתם, אגב הזרמת חלק מהתמורה (עד גובה ההזרמות של יהודה) לחברה. הגעתי לכלל מסקנה שדוד בחר ביודעין שלא להזרים סכומים נוספים לחברה, למרות ההזרמות של יהודה, כיוון שהבין כבר ש"הספינה טובעת", ראו עדותו בעמ' 237 שו' 20-23, 29: " עם הזרמת כספים לא מביאים עסק, מכשילים אותו. זה למדתי בחיים. אם אתה לא עושה העברה רצינית, אין. כסף נבלע, כסף שוקע, שים כמה שאתה רוצה כסף, העסק הולך. אם הוא מתחיל ללכת, הולך. אני חיכיתי ליום שזה כבר, עוד מעט, ראיתי כבר, לפי מה שהולך, לאט לאט... לא חיכיתי ליהודה, אבל לפי הניהול שלו הבנתי שאין לו יותר עתיד, כמה כסף תזרים אין לו עתיד", ראו גם הציטוטים המובאים בסעיפים 67-68 לעיל.
96. הפרות אלו של דוד גרמו ליהודה מצוקה נפשית ועוגמת נפש מרובה, ודוד היה מודע ללחץ בו יהודה היה נתון, ראו עדות דוד בעמ' 294 שו' 28-34: " וזה שותף שאנחנו התחלנו ביחד בכל זאת ברגע שהוא בוכה לי בטלפון בלילה, באמצע בלילה ואני (לא ברור) מעבודה, דוד אני לא ישן, אני לא ישן, אני וזה, ואני יודע שהוא עבר התקפה, אני יודע שהוא סובל על הלב"; עמ' 319 שו' 1-13 : " היית צריך לשמוע אותו את השיחות שכל יום הוא מצלצל... דוד, אני לא ישנתי, קיבלתי את ההתקף, אני מקבל עוד הפעם, אני זה ואני זה". אציין כי התרשמתי זה אכן היה מצבו של יהודה באותה עת, כעולה מעדותו ועדות דוד.
97. למרות שדוד העיד ש"אני אהבתי אותו והיינו ביחד ואני דואג לו ואני אהיה על המצפון שלי שהבן אדם הזה ילך לעולמו" (עמ' 319 שו' 1-2), ברגע האמת יהודה נותר לבד במערכה ונאלץ להתמודד עם פניות העובדים ודרישות הספקים. כשפנה לדוד, תשובתו היתה: " אין לי כסף גם כן להשקיע, אין לי כסף, מה אני אגיד להם בפירוק שאני אמכור את הבית?" (עמ' 286 שו' 16-17). כן אישר דוד כי לא התנגד להליך הפירוק, ראו עדותו בעמ' 288 שו' 10,12, ועוד הוסיף בעמ' 289 שו' 21-23: " תשמעי, אני ראיתי בחברה הזאת סרטן אין ברירה אחרת. אמרתי גם ליהודה שאין ברירה אחרת ואני רוצה שצריך לעשות משהו למה לא היה ברירה אחרת, אני אמרתי עוד הפעם". ראו גם סעיפים 325- 346 לתצהיר יהודה המתארים את האירועים ערב הפירוק, מהם ניכר כי יהודה עשה כל שביכולתו על מנת להוביל מהלך שיגרום מינימום נזק לעובדים וספקים אשר היו יקרים לליבו, לאחר 40 שנות עבודה בחברה. לא ניתן לומר אותם דברים בנוגע לדוד, למרות שאף הוא מחזיק ב-50% מהמניות.
98. כידוע, פיצוי בגין עוגמת נפש נתונים להערכת בית המשפט, ראו בעניין זה ע"א 8588/06, 8643/06 דוד דלג'ו ואח' נ' אכ"א לפיתוח בע"מ ואח', (11.11.10, פורסם במאגרים): "הפיצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול דעת שיפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק לא ממוני ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה: "פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני... נתונה לשיקול דעת בית המשפט... ומכאן, שהיא שמורה למקרים מיוחדים" (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998))".
סבורה אני כי בנסיבות יש מקום להעמיד פיצויים אלו על סך של 100,000 ₪.
סוף דבר
99. התביעה העיקרית נדחית במלואה, על שתי עתירותיה. דוד ישלם ליהודה הוצאות משפט בסך של 75,000 ₪ וכן ישיב לו את הוצאות התמלולים, ככל שאלו שולמו על ידי הצדדים. בקביעת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון בין היתר את התמשכות ההליכים, מספרם הרב של ישיבות ההוכחות, התנהלות הצדדים במהלך ההליך, וראו בעניין זה סעיף 153 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.
100. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה כך שדוד ודינה, ששניהם הפרו את חיוביהם בהסכם, ישלמו יחדיו וכל אחד לחוד, סך של 100,000 ₪ כפיצויים גלובליים ליהודה עבור ההפרות. מאחר וחלקה הארי של התביעה שכנגד נדחה, ומאחר ופסקתי הוצאות לטובת יהודה בתביעה העיקרית, איני עושה צו להוצאות בגין התביעה שכנגד. כל הסכומים עליהם הורתי בפסק הדין ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד האחרון לתשלום ועד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תסגור תיק זה.