המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 33964-02-19 פומרנץ ואח' נ' צח השקעות בע"מ ואח'
לפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא
התובעות
.1 מיכל פומרנץ
.2 טליה דבורה
.3 אוריה בוכניק
.4 דפנה סלילת
ע"י ב"כ עוה"ד ש' פינקלשטיין
נגד
הנתבעים .1 צח השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד י' בארי
.2 צבי מנגל
ע"י ב"כ עוה"ד י' שועלי
פסק דין
1. צח השקעות בע"מ היא חברה פרטית המחזיקה במקרקעין בעיר חיפה המיועדים לתעשייה קלה ומושכרים לאחרים. התובעות יחדיו מחזיקות ב-10% מהון המניות של החברה והנתבע 2, ביחד עם בנו וכלתו, מחזיקים ביתרת המניות.
2. בתביעתן בתיק זה עותרות התובעות למתן סעדים למניעת ניהול ענייני החברה בדרך שיש בה משום קיפוח שלהן. הדיון מתמקד בהזמנה ששלח הנתבע 2 לקיום אסיפה כללית של החברה לצורך קבלת החלטות בדבר הגדלת הון המניות הרשום של החברה וגיוס הון לסילוק חוב הלוואת בעלים בדרך של הקצאת מניות לנתבע, תוך דילול חלקן של התובעות בחברה.
רקע
3. חברת צח השקעות בע"מ (להלן: החברה) יוסדה בשנת 1981 על ידי ארבעה בעלי מניות; צבי מנגל (הנתבע מס' 2) (להלן: הנתבע) החזיק ב-3,750 מניות המהוות 37.5% ממניות החברה; חיים גרינגרט החזיק ב-3,750 מניות המהוות 37.5% ממניות החברה; אריה מנגל, החזיק ב-1,500 מניות המהוות כ-15% ממניות החברה; ובנימין מנגל ז"ל (להלן: בנימין) החזיק 1,000 מניות המהוות 10% ממניות החברה (ראו סעיף 10 לנ/2). סך כל הון המניות הרשום של החברה היה 10,000 מניות. הנתבע, אריה ובנימין היו אחים.
4. החברה הוקמה לצורך רכישת זכויות במקרקעין הידועים כגוש 1162 חלקות 9, 29, 30, 31, 32 ו-33 (להלן: המקרקעין). מדובר בחלקות מקרקעין המצויות ברח' חרמש במפרץ חיפה וייעודן לתעשייה קלה. לטענת הנתבע, מחיר רכישת המגרשים כולם היה 887,945 שקל ישן, כמפורט בחשבונית שהוצאה על ידי המוכרת, חברת שיכון עובדים בע"מ (נספח 3 לנ/2).
5. במהלך השנים רכש הנתבע את מניותיהם של אריה מנגל ושל חיים גרינגרט, כך שהחזיק ב-90% ממניות החברה. הנתבע העביר מניה אחת לבנו ארז מנגל ומניה אחת לכלתו מירי מנגל, כך שהוא נותר עם 8,998 מניות.
6. בשנת 2001 נפטר בנימין וכל רכושו, לרבות מניותיו בחברה, הועבר בירושה לאשתו יפה מנגל ז"ל (ראו צו ירושה מיום 26/2/2000 , נספח "ב" לתביעה. בנותיהם של בני הזוג הסתלקו מהירושה). ביום 18/11/2010 נפטרה יפה מנגל ז"ל ורכושה, לרבות מניותיה בחברה, הועברו בהתאם לצו קיום צוואה לבנותיה, הן התובעות - מיכל פומרנץ, טליה דבורה, אוריה בוכניק ודפנה סלילת (כולן יחדיו להלן: התובעות) (ראו צו קיום צוואה מיום 7/2/2011, צורף כנספח "ב" לתביעה). רישום המניות על שמה של יפה ז"ל ולאחר מכן על שם התובעות התעכב בשל טענות שונות שהועלו על ידי הנתבע.
7. מבלי להלאות בכל הפרטים נספר כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים, לרבות בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתיקי תמ"ש 14430/05 ו-14431/05. בין היתר, דן בית המשפט לענייני משפחה בתביעה של המנוחה יפה מנגל ז"ל לפירוק שיתוף בנכסים ובפירוק החברה וחלוקת הזכויות במקרקעי החברה בין בעלי המניות.
8. בפסק הדין מיום 6/11/2011 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה לפירוק החברה, אולם קבע כי "התובעת (יפה מנגל ז"ל - ר'.ס'), כיורשת של בעלה המנוח ויורשותיה זכאיות להיכנס לנעלי האח המנוח (בנימין - ר'.ס') כבעלות על המניות בהתאם לצו ירושה או צוואה ככל שניתנו" (פסקה 88 לפסק הדין). ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה. גם תביעה לביטולו של פסק הדין שהוגשה לבית משפט לענייני משפחה נדחתה (תיק 20292-01-19).
9. על אף האמור, מניותיו של בנימין לא נרשמו על שם בנותיו, וביום 27/3/2018 הגישו התובעות לבית משפט זה תביעה לסעד הצהרתי לפיו הן זכאיות להירשם כבעלים של המניות ולמתן סעדים אחרים ביחס לחברה (ת"א (חי') 60749-03-18). ביום 17/9/2018 ניתן, בהסכמת הצדדים, פסק דין חלקי בתובענה ולפיו התובעות זכאיות להירשם כבעלים של המניות. בהמשך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה ביחס ליתר הסעדים שנתבעו, והסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 27/11/2018.
10. כיום, ולאחר תום ההליכים המשפטיים שנזכרו לעיל, מחזיקות התובעות יחדיו ב- 1,000 ממניות החברה, בערך נקוב של 0.001 ₪ כל אחת. צבי מחזיק ב- 8,998 ממניות החברה, ומכהן כיו"ר הדירקטוריון שלה. בנו וכלתו מחזיקים בשתי מניות (ראו נסח החברה, נספח "א" לבקשה לצו הזמני).
11. כדי להבין את הרקע למחלוקת מושא ההליך הנוכחי נציין ונפרט גם בהמשך, כי הנתבע ובנימין היו מעורבים יחדיו גם בעסקים אחרים. בין היתר, כך עולה, הועסק בנימין כמנהל עבודה על ידי הנתבע בחברה בשם צחי בע"מ שהייתה בבעלותם של הנתבע וחיים גרינגרט. חברה זו עסקה בעבודות קבלנות בישראל ובאפריקה.
עוד נספר כי לטענת הנתבע, בעת יסודה של החברה, נדרש כל אחד מהמייסדים לממן חלק יחסי מעלות רכישת המגרשים. מאחר שלבנימין לא היו אמצעים כספיים מספיקים, הוא שילם את חלקו של בנימין ברכישה (סעיף 12 לנ/2).
12. בשנת 1986, וככל הנראה על רקע החלטת צבי לפרוש מעסקיו באפריקה, נערך בינו לבין בנימין הסכם שנשא את הכותרת "הסכם להתחייבות בלתי חוזרת" (נספח 2 לכתב ההגנה - להלן: כתב ההתחייבות). בכתב התחייבות זה התחייב בנימין לשלם את כל החובות הכספיים המגיעים ממנו לחברת צחי בע"מ או לצבי, בזו הלשון:
אני מנגל בנימין מתחייב בזה לשלם את כל החובות הכספיים המגיעים ממני לחברת צחי בע"מ או למנגל צבי. החוב הוא עבור הכספים ששולמו עבורי למגרשים הרשומים גם על שמי וכן המניות הרשומות על שמי בחברת צח השקעות בע"מ. כמו כן אני מתחייב לשלם את כל ההוצאות הכספיים ששלמו עבורי בחלקי בקשר לעבודות הפיתוח שנעשו במגרשים ולפי הרישום של חברת צחי בע"מ וכן עבור התשלומים ששולמו או ישולמו למס רכוש הממשלתי וכן הדרישה לתשלום לעבודות הפיתוח מכל סוג שחוייבו על ידי עירית חיפה כולל ארנונה [...]
הסכם זה ישאר בתוקף עד שאני מנגל בנימין ישלם למנגל צבי או לחברת צחי בע"מ את כל הכספים המגיעים ממני וששולמו עבורי בקשר למגרשים הנ"ל (ההדגשות הוספו - ר' ס').
על כתב ההתחייבות חתמו שלושת האחים, וכן חיים גרינגרט כעד. יוער כי כתב ההתחייבות אינו מציין את התאריך בו נחתם, אולם טענת הנתבע לפיה ההסכם נחתם בשנת 1986 לא הוכחשה ולא נסתרה על ידי התובעות.
13. בשנת 2013 הגיש הנתבע תביעה כנגד יפה ז"ל בתיק תמ"ש 36788-12-13 בגדרה עתר לחייבה להשיב לו כספים שחייב לו לטענתו בנימין בגין מימון הוצאות להעתקת פעילות חברת צחי בע"מ. תביעה זו שנסמכה על כתב ההתחייבות משנת 1986 נדחתה מחמת התיישנות (נספח "יא" לכתב התביעה).
14. לאחר שהסתיימו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה הבין הנתבע, כך לטענתו, כי בכוונת התובעת לפעול לפירוק החברה או לפירוק השיתוף במקרקעין. הואיל והנתבע טען כי מגיעים לו כספים בגין מימון רכישת המגרשים ומימון הוצאות החברה, החליט ליזום מהלך שיקדים את בקשת הפירוק
הצפויה (סעיף 42 לנ/2).
15. ביום 16/1/2019 שלח הנתבע לבעלי המניות בחברה בהם בנו ארז, כלתו מירי ודפנה סלילת בשם כל התובעות, הזמנה לאסיפה כללית יוצאת מן הכלל של החברה. סדר היום של האסיפה כלל על פי ההזמנה שלושה נושאים; מינוי מנהלים בחברה – הכוונה למינוי ארז למנהל נוסף; הגדלת הון המניות הרשום של החברה ושימוש בהון המוגדל לצורך הקצאת מניות ל"בעל הלוואת הבעלים".
16. בהזמנה צוין כי הנתבע מבקש החזר של הלוואת הבעלים שנתן לחברה ושנרשמה בספרי החברה. עוד צוין כי הואיל ובקופת החברה אין די כספים לביצוע ההחזר "מוצע להקצות למר צבי מנגל מניות בחברה בערכה של הלוואת הבעלים וחובות בעלי מניות המיעוט לחברה בהן נשא" (סעיף 2 לפירוט סדר היום בהזמנה – נספח 10 לנ/2).
17. בהזמנה הוצע מנגנון דו שלבי; בשלב הראשון הוצע כי החברה תגדיל את הון המניות שלה ב-25,714 מניות רגילות, כך שסך המניות הרגילות יהיה 35,714 מניות בע.נ 0.001 ₪ כל אחת. בשלב השני תקצה החברה לנתבע 25,714 מניות רגילות. הקצאה זו תחשב כהחזר הלוואת הבעלים ופירעון חובות בעלי מניות המיעוט לחברה.
18. בהזמנה נכלל גם חישוב של יתרת החוב ושל שווי החברה. נרשם כי הלוואת הבעלים, נכון לחודש דצמבר 2018 היא בסך של 3,579,000 ₪, וכי חובן של התובעות, כיורשותיו של בנימין, לחברה הוא בסך של 1,130,793 ₪. להוכחת הסכומים צורפה חוות דעת כלכלית. כמו כן צוין כי ערך החברה, הנסמך על שווי המקרקעין הוא 7,610,000 ₪ ממנו יש לנכות את המס הצפוי בביצוע העסקה של הקצאת המניות בסך של כ-750,000 ₪.
19. לאור האמור, כך נרשם, ערך החברה, לאחר הפחתת המס הצפוי, הלוואת הבעלים וחובן של התובעות הוא 2,150,207 ₪. ערך זה ישמש כבסיס לביצוע הקצאת המניות, כך שבסופו של דבר תתחלקנה מניות החברה כדלקמן:
- צבי מנגל – 34,712 מניות שהן 97.2% מסך המניות.
- ארז מנגל – 1 מניה.
- מירי מנגל –1 מניה.
- התובעות – יורשות בנימין – 1,000 מניות שהן 2.8% מסך המניות.
משמעות הדבר הוא דילול מניותיהן והקטנת כוחן של התובעות בחברה מ- 10% כיום ל-2.8% לאחר ההקצאה.
התביעה ותמצית הטענות
20. בעקבות קבלת ההזמנה לאסיפה הכללית הגישו התובעות את תביעתן בתיק זה למתן סעדים למניעת קיום האסיפה ולמניעת קיפוחן. בד בבד עם הגשת התביעה עתרו גם למתן סעד זמני לעיכוב קיום האסיפה. ביום 14/2/2019 ניתן צו ארעי שבגדרו הוריתי כי באסיפה שהייתה צפויה להתקיים באותו יום לא תידון ההצעה להקצאת מניות לנתבע.
בדיון שנערך ביום 28/3/2019 הושגה הסכמה כי הצו הארעי יישאר בתקפו והדיון בו יחודש אם תוגש בקשה לכך. כן הוסכם להמתין להכרעה בבקשה שהגיש הנתבע לביטול פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (ת"א 20292-01-19). כאמור הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה ביום 7/1/2021 וערעור על החלטה זו נדחה ביום 12/7/2021 (עמ"ש 12099-03-21). לאור אלו נותרה על כנה הקביעה כי לתובעות 10% ממניות החברה, אותן ירשו מבנימין ומאשתו יפה מנגל ז"ל.
21. התובעות טוענות בתביעתן כי המהלך אותו יזם התובע, להגדלת הון המניות הרשום של החברה והקצאת מניות בתמורה למחיקת החובות הנטענים לנתבע, נועדה לדלל את כוחן בחברה ומהווה קיפוח במובן סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
התובעות טוענות כי לא הוכחה הלוואת הבעלים שנתן הנתבע לחברה, וכי ככל שהנתבע סייע לבנימין לממן את רכישת חלקו במגרשים, הרי שמדובר בחוב אישי של בנימין ולא בחוב של החברה. מעבר לנדרש טוענות התובעות כי הנתבע מנוע מלתבוע חוב זה מיורשי בנימין, שכן תביעתו התיישנה זה מכבר וכי הנתבע מיצה את כל תביעותיו בהליכים שנקט בעבר כנגד יורשיו של בנימין. עוד נטען כי לא הוכח שהנתבע הלווה לחברה כספים למימון הוצאותיה, וככל שאכן שולמו תשלומים כלשהם, הם נפרעו מתוך הכנסות החברה במהלך השנים. לעניין זה מדגישות התובעות כי הדוחות הכספיים של החברה, בכל הנוגע להלוואת הבעלים, אינם מהימנים ונסמכים רק על טענותיו של הנתבע ללא כל ראיה.
22. התובעות מוסיפות וטוענות כי הקצאת המניות לנתבע נועדה לעקוף את כל ההחלטות שהתקבלו בבתי המשפט ואשר דחו את טענותיו של הנתבע באשר לזכויותיהם של בנימין ויורשיו.
23. התובעות סבורות כי במצב שנוצר, על בית המשפט ליתן סעדים למנוע את קיום האסיפה ואת ההקצאה, וכי בשים לב למערכת היחסים שבין הצדדים, על בית המשפט לחייב את הנתבע לרכוש את חלקן של התובעות בחברה בהתאם לשווי עדכני של מקרקעי החברה.
24. הנתבע לעומתן טוען כי הלוואת הבעלים הנטענת היא חוב של החברה אליו, ולכן יש לפעול להחזר הלוואת הבעלים. הואיל ולחברה אין אמצעים לשלם את החזר ההלוואה, הרי שההקצאה שהוצעה על ידו מהווה פתרון סביר. עוד נטען כי התובעות לא כפרו, במשך שנים רבות, ברישום ההלוואה בספרי החברה, ועל כן הן מנועות מלכפור בחוב הנטען. הנתבע מדגיש כי הצעתו מבוססת על דו"ח כספי ועל הערכת שווי המקרקעין. נטען כי אם לא תוחזר הלוואת הבעלים יהיה בכך "עושק" שלו, שכן הוא זה שמימן את הרכישה של המגרשים ואת הוצאות החברה. הנתבע מבהיר כי הקצאת המניות המוצעת אינה מהווה קיפוח של התובעות, שכן ציפייה לגיטימית של כל בעלי מניות בחברה היא כי הלוואות שניתנו לחברה יוחזרו.
הנתבע אינו מתייחס לאפשרות של רכישה כפויה של מניות התובעות ועומד על יישום ההצעה להקצאת המניות בתמורה לסילוק החובות.
25. החברה, אשר יוצגה בנפרד, מצטרפת לטענותיו של הנתבע. החברה מוסיפה וטוענת כי החוב לנתבע נרשם בספרי החברה כהלוואת בעלים, וכי לא נפל כל פגם ברישום זה. נטען כי אם לא תתאפשר הקצאת המניות לנתבע תוך סילוק החוב, תשותק פעילות החברה.
26. יצוין כי ביום 24/2/2021, לאור הסכמת הצדדים, הוריתי על מינויו של השמאי אהרון וייסבלום כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיעריך את שווי המקרקעין. לאור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים גם בעניין המועד לפיו יש לערוך את השומה, הוריתי למומחה להעריך את שווי המקרקעין הן נכון ליום כינוס האסיפה הכללית (14/2/2019, והן נכון ליום מתן השומה (החלטה מיום 19/7/2021).
27. בחוות דעתו אמד השמאי ויסבלום (ש/1) את שווי מלוא הזכויות בנכס על פי גישת ההשוואה, המבוססת על איתור השווי בעסקאות שנעשו בנכסים דומים. השמאי גם עיין בחוזי השכירות שבחלקות החברה וקבע, כי השווי הממוצע למועד זימון אסיפת בעלי המניות (14/2/2019) עומד על סך של 2,000 ₪ למטר. במועד עריכת השומה (9/2021) עומד השווי על 2,300 ₪ למ"ר. את החלקות שבהן אין חזית סלולה חישב השמאי לפי מקדם של 0.86.
על סמך נתונים אלה, קבע השמאי כי שווי החלקות נכון למועד כינוס האסיפה הוא 12,210,000 ₪, ונכון ליום עריכת חוות הדעת הוא 14,040,000 ₪.
28. הנתבע שלח למומחה שאלות הבהרה רבות, וזה השיב להן (ש/2). בכלליות ציין המומחה, כי אזור התעשייה בו מצויות חלקות החברה מתפתח באיטיות יחסית, ולמרות שתכנית המתאר שחלה עליו מאפשרת שימושי תעשייה בכל רחבי המתחם, בפועל מגרשים רבים בחלקות עומדים ריקים, וגם המגרשים המבונים אינם מנוצלים ברובם עד למקסימום זכויות הבנייה האפשריות בהם. ההבדלים העיקריים בין מחירי המגרשים בחלקות נובעים ממיקום המגרש ביחס לפיתוח קיים וביחס להתפתחות האורבנית בסביבת המגרש.
תשובות ההבהרה לא סיפקו את הנתבע, ועל כן הוריתי על שמיעת הראיות בתיק, לרבות חקירת המומחה.
דיון והכרעה
29. כפי שיפורט להלן הגעתי למסקנה כי דין תביעת התובעות למנוע את כינוסה של האסיפה הכללית לצורך הגדלת הון המניות הנפרע של החברה והקצאת מניות דינה להתקבל. שוכנעתי כי לא הוכח כי לחברה חוב כלשהו לנתבע, ועל כן יש בהקצאה המוצעת משום נטילת רכוש החברה תוך דילול זכויות התובעות וקיפוחן. עם זאת, לא מצאתי מקום להורות בשלב זה על היפרדות בדרך של מכירה כפויה של המניות.
30. תביעות התובעות נסמכת על הוראת סעיף 191 לחוק החברות העוסק במתן סעדים במקרה של קיפוח. סעיף 191 מעניק לבית המשפט סמכות למתן סעדים ל"הסרת קיפוח" מקום שבו ענייניה של חברה התנהלו בדרך שיש בה משום קיפוח בעל מניות, וכן למתן סעדים מקדימים למניעת קיפוח מקום שבו קיים חשש שמא ענייניה של החברה ינוהלו בדרך מקפחת (ראו לעניין סעדים מקדימים למניעת קיפוח (ה"פ (ת"א) 66750-06-16 בן-ארי נ' שכטר, פסקה 26 (20/7/2017)).
31. בענייננו עותרות התובעות למתן סעדים למניעת קבלת החלטות באסיפת בעלי המניות של החברה אשר יביאו לדילול החזקתן בחברה ובכך יביאו לקיפוחן. טענת העותרות מבוססת למעשה על שני טעמים; האחד, הגדלת ההון והקצאת המניות נועדה לכאורה למימון חוב שחבה החברה לנתבע, אלא שמדובר בחוב "פיקטיבי". התובעות טוענות כי לא הוכח קיומו של חוב שלסילוקו נדרשת החברה לגייס הון מבעלי המניות; השני, אפילו קיים חוב, הרי שהמנגנון המוצע להגדלת הון והקצאת המניות הוא מנגנון מקפח שנועד לדלל את זכויותיהן בחברה.
32. כפי שיובהר להלן, די בהכרעה בשאלה הראשונה כדי לאסור את קיומה של האסיפה לאישור ההחלטה המוצעת. שוכנעתי כי לא הוכח חוב כנטען, ובהעדר חוב לנתבע, אין צורך באיתור מנגנון למימון פירעונו של החוב. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס גם לשאלה השנייה, שכן גם אם היה מוכח חוב כלשהו של החברה לנתבע, הרי שההחלטה המוצעת מקפחת את התובעות. נפתח את הדיון בשאלת הוכחת החוב הנטען לנתבע.
האם הוכחה הלוואת הבעלים
33. הנתבע טוען כי החברה חייבת לו כספים הרשומים בספרי החברה כהלוואת בעלים. לכתב ההגנה ולתצהיר שהגיש צירף הנתבע דוחות כספיים של החברה לשנים 2012 – 2017 (נספח לנ/4, תצהיר רו"ח ג' כהן). בדוחות הכספיים נרשם כי לחברה התחייבויות לטווח ארוך הכוללות הלוואת בעלים. בדו"ח לשנת 2015 נרשם כי החוב הוא 1,569,583 ₪ ובדו"ח לשנת 2016 נרשם כי החוב הוא רק 1,544,583 ₪ (בשנת 2017 ירד גובה הלוואת הבעלים ל- 1,525,711 ₪). בביאור 4 לדו"ח מצוין כי הלוואות הבעלים הן "לזמן ארוך וללא זמן פירעון וצמודות למדד". כן צוין כי "להלוואות הבעלים לא נזקפו ריבית והפרשי הצמדה, הפרשי הצמדה יחושבו וישולמו בעת פירעון ההלוואה".
בהתאם לחישובו של הנתבע חוב הלוואת הבעלים נכון לחודש דצמבר 2018, כולל ריבית והפרשי הצמדה, עמד על 3,579,000 ₪.
34. לטענת הנתבע הלוואת הבעלים מבוססת על שני ראשי חיוב; האחד, הלוואה שניתנה לבנימין למימון חלקו ברכישת המגרשים; השני, תשלום ההוצאות השוטפות של החברה, כגון תשלום מס רכוש, היטלי פיתוח ועוד. בעדותו מעיד הנתבע כי בעת רכישת המגרשים שילם את חלקו- 37.5%, ועוד 10% עבור בנימין, ובסך הכל שילם 47.5% מעלות הרכישה (עמ' 13 שורה 23). כאשר נשאל כיצד חושב החוב המופיע בספרי החברה, ציין "אני לא יודע בדיוק, החשבונות ששילמנו במשך הזמן, אני שילמתי, כל התביעות שהיו, מס רכוש לעירייה, לכולם" (עמ' 13 שורה 26).
35. מהעדויות עולה כי אין כל ראיה לגבי הסכומים שנרשמו כהלוואת בעלים. רו"ח גד כהן שמשרדו ערך את הדוחות הכספיים של החברה העיד כי הדוחות הוכנו רק משנת 2012 ואילך (עמ' 21). עוד העיד כי הרישום בדוחות הכספיים נעשה על פי מסמכים שהוצגו ועל פי "[...] הצהרה מצבי מנגל כי הוא שילם באופן אישי את כל ההוצאות האלה כי לחברה לא היה חשבון בנק פעיל, ועל סמך זה נרשמה השקעה ומימון ההשקעה הלוואת בעלים" (עמ' 22).
36. בעניין זה נזכור כי הנתבע אישר שמיד לאחר יסודה של החברה נפתח חשבון בנק לפעילות החברה (עמ' 15 שורה 31). לעדותו החשבון היה פתוח זמן קצר ונסגר ונפתח שוב רק כאשר בנו ארז החל לעסוק בניהול בחברה, כנראה בשנת 2014 (עמ' 16).
37. הנתבע עצמו נשאל האם בידו מסמכים כלשהם להוכחת הטענה כי העביר כספים פרטיים לרכישת המגרשים ולכיסוי ההוצאות, והשיב כי "[...] באיזושהי תקופה פרצו לי למשרד, וגנבו את כל התיק, אבל רק את התיק" (עמ' 12 שורה 34). עוד נשאל האם החברה ניהלה כרטסת של התחייבויות בעלי המניות והשיב "זה היה לפי אחוזים, זה היה גרינגלט (צ"ל גרינגרט - ר' ס'), בנימין ואחי הצעיר שעדיין חי, כל אחד היה צריך לתת כסף לפי האחוזים שהוא קיבל", ובהמשך הבהיר כי כל בעלי המניות שילמו למעט בנימין (עמ' 13 שורה 3).
38. כבר מן האמור ברור כי אין בסיס לקביעה כי הנתבע נתן הלוואה לחברה, בין לצורך הרכישה של המגרשים ובין לצורך פעילותה השוטפת. הנתבע והחברה סומכים טענתם בדבר קיומה של הלוואת בעלים על ספרי החברה, אבל ראינו, מעדותו של רו"ח ג' כהן ומעדויות הנתבע, כי ספרי החברה אינם מבוססים על מסמכים אלא על הצהרתו של הנתבע. ברי אם כך כי הספרים אינם יכולים לשמש כראיה עצמאית לחוב ואין בהם כדי להוסיף על הצהרתו של הנתבע.
39. עוד עולה מעדות הנתבע עצמו כי לא נתן כל הלוואה לחברה לרכישת המגרשים, אלא נתן הלוואה לבנימין. הנתבע עצמו העיד "אני שילמתי את חלקו של בנימין ושלי" (עמ' 13 שורה 17). בתצהירו (נ/2) צוין בסעיף 12:
מאחר ובידי בנימין ז"ל לא היו הכספים הדרושים לתשלום עבור החלק שהוקצה לו בחברה, שילמתי גם עבור חלקו של בנימין בחברה כפי שהיה דרוש לרכישת המגרשים. 10 האחוזים אשר הוקצו לבניין זאת תחת התחייבות של בנימין להשיב לי את אשר שילמתי עבורו" (ההדגשה במקור, ר'.ס').
40. בעמ' 17 לפרוטוקול נאמר:
ש: בהליך הקודם שהיה לנו כתבת בכתב ההגנה שנתת הלוואה אישית לאחיך ושילמת גם את חלקו בחברה. אמרת שלבנימין לא היה כסף ונתת לו הלוואה.
ת: אני שילמתי במקומו את המגרש.
ש: והוא נשאר בכל זאת עם 10% בחברה?
ת: וסיכמנו שהוא יחזיר לי. הוא הביא כסף ולא העביר לי, אלא העביר לחברת צח לחשבון שלו בבנק. הוא לא נתן לי. אני הסכמתי ואמרתי לו שאני לא רוצה לתבוע ואני מוותר הכסף. אמרתי שיורידו לו 5%. לי הוא לא נתן את הכסף. הוא שילם 5%.
ש: עדיין לא רשמת על שמו 5% בחברה.
ת: היו לו 10%.
ש: ולא תיקנת את זה ל- 5%?
ת: בזמנו אני ואח שלי היינו ביחד, היינו ביחסים טובים ולא היו משפטים ולא שום דבר. היה מילה. אם הוא אמר לי שיחזיר זה היה מספיק.
(ההדגשות אינן במקור - ר'. ס').
41. הנתבע סומך טענתו בדבר החוב גם על כתב ההתחייבות שפורט בפסקה 12 לעיל. בכתב ההתחייבות מבהיר בנימין כי הוא מתחייב לשלם את חובו לנתבע ולחברה צחי בע"מ, וכי "החוב הוא עבור הכספים ששולמו עבורי למגרשים הרשומים גם על שמי וכן המניות הרשומות על שמי בחברת צח השקעות בע"מ [...]". אילו הנתבע היה מעביר את הכסף לרכישת המגרשים ולתשלום ההוצאות לחברה כהלוואת בעלים, הרי שבנימין היה מתחייב לשלם את הכספים לחברה, לצורך החזר הלוואת הבעלים ולא מתחייב לשלם ישירות לנתבע או לחברת צחי בע"מ.
42. יתרה מזאת, מכתב ההתחייבות עולה לכאורה כי התשלום עבור הרכישה וההוצאות נעשה לא רק על ידי הנתבע אלא על ידי צחי בע"מ. רק בהמשך ההתחייבות מציין בנימין "[...] כמו כן אני מתחייב לשלם את כל ההוצאות הכספיים ששלמו עבורי בחלקי בקשר לעבודות הפיתוח שנעשו במגרשים ולפי הרישום של חברת צחי בע"מ [...]" (ההדגשה הוספה ר'.ס'). אם מדובר בחוב שחייב בנימין לצחי בע"מ, או אם צחי בע"מ שילמה עבור החברה, ברי שלא מדובר בהלוואת בעלים שנתן הנתבע לחברה.
43. לא זו אף זו, נטען ולא הוכחש (לא בכתבי הטענות ולא בחקירה בבית המשפט, ראו לעניין זה הדברים שצוטטו לעיל), כי בתביעה שהגיש כנגד יפה בתמ"ש 36788-12-13, טען הנתבע כי יפה חייבת להשיב לו את הסכום שהלווה לבנימין כהלוואה אישית עבור מימון רכשת חלקו במקרקעין. העלאת טענות עובדתיות או משפטיות סותרות בהליכים משפטיים עשויה לעלות כדי חוסר תום לב, והעושה כן עלול להיות מושתק (ע"א 8378/11 יגל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (27/10/2016); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד מח(4) 133 (1994)). כתב הטענות עצמו לא צורף לתביעה, אולם מפסק הדין לא ברור שמדובר בטענה דומה לזו שנטענה על ידי הנתבע בהליך זה. כך, בפסק הדין צוין כי במסגרת התביעה עתר הנתבע להורות ליורשותיו של בנימין להשיב לו הוצאות שהוציאה חברת צחי בע"מ בשל העתקת פעילותה למגרש 254 ומכח ההסכם משנת 1986 (בפסק הדין צוין, ככל הנראה בטעות, שההסכם נחתם בסמוך לשנת 1988). לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אין הכרח להכריע בשאלות הללו.
44. גם סכום חוב ההלוואה הנטען לא הוכח ואין לו כל בסיס בראיות. כאמור לעיל בחברה לא נוהלו כרטסות חוב של בעלי המניות. הרישום בדוחותיה הכספיים של החברה משנת 2012 ואילך נסמך רק על הצהרתו של הנתבע. רו"ח ג' כהן הבהיר כי בדוחות הכספיים לא נרשם מי המלווה אלא רק נרשמה הלוואת בעלים (עמ' 22 שורה 31). עוד הבהיר כי הבין שמי ששילם עבור הרכישה היה בנימין וכי הנתבע החזיר לו (עמ' 22 שורה 34). משמע, ככל שהכספים ששימשו לרכישת המקרקעין היו הלוואה של בעלי המניות לחברה, הרי שגם בנימין היה בין המלווים. לדבריו של רו"ח כהן "אצלנו זה בעלי מניות ככלל" (שם שורה 35). יתרה מזאת, כאשר נשאל מהו חלקו של הנתבע בהלוואת הבעלים הרשומה בספרי החברה בסך של כ-1.5 מיליון ₪ (לשנת 2012), השיב "[...] אין לי תשובה מי נתן כל סכום" (עמ' 23 שורה 7). בהמשך הוסיף כי הנתבע הצהיר שהוא שילם את כל ההשקעות שלהן הוא המציא אסמכתאות, אולם לרו"ח כהן לא היו אסמכתאות כלשהן.
מכל אלו ברור כי סכום הלוואת הבעלים הרשום בספרי החברה אינו מעיד כי זהו הסכום שהועמד לחברה על ידי הנתבע דווקא ולא על ידי כל בעלי מניות בחברה. ודוקו, אם אכן עסקינן בהלוואה שנתנו כל בעלי המניות לרכישת המגרשים הרי שרכישת מניותיהם של חיים גרינגרט ושל אריה מנגל על ידי הנתבע אינה מלמדת כי הומחו לו הזכויות מכוח הלוואות הבעלים והיה צפוי כי הנתבע יציג את הסכמי הרכישה.
45. עוד נזכיר כי המגרשים נרכשו תמורת סך של 887,945 שקלים ישנים בצירוף מע"מ. אין חולק כי בנימין העביר סך של 462,552 שקלים ישנים לחברה (העברה מיום 5/10/1983, נספח 4 לנ/2 ונספח 4 לתצהירו של חיים גרינגרט). בנימין היה אמור לשלם 10% מעלות הרכישה, בהתאם לחלקו בחברה. לא הוצג כל חישוב מה היה אמור להיות חלקו של בנימין ומה היתרה שנותרה, אם בכלל, לאחר ששילם את הסך של 462,550 ש"י. התשלום האמור מעיד כי בנימין שילם בעצמו כספים לחברה ולא ברור כיצד נרשמו. סביר להניח כי גם סכום זה מהווה חלק מהלוואת הבעלים לחברה.
46. עוד נזכיר שאין כל ראיה כיצד צמח חוב הלוואת הבעלים ממועד הרכישה ועד לשנת 2012 שבה נרשם כי הלוואת הבעלים היא 1,568,473 ₪. עוד רואים כי סכום הלוואת הבעלים אינו אחיד בכל השנים. בשנת 2011 היה החוב 1,555,518 ₪ (כמפורט בדו"ח 2012), בשנת 2013 החוב 1,569,583 ₪, כך גם בשנים 2014 – 2015, אולם בשנת 2016 החוב בגין הלוואת הבעלים הוא רק 1,544,583 ₪, ובשנת 2017 יורד הסכם ל- 1,525,711 ש"ח. משמע, בשנים 2016 ו- 2017 בוצע החזר כלשהו של החוב. אין כל הסבר לכך. ודוקו, בביאור לדוחות הכספיים נרשם כי הלוואות הבעלים הן לזמן ארוך ללא מועד פירעון וצמודות למדד. צפוי היה כי יינתן הסבר לשינויים בחוב הלוואת הבעלים ולחישוב יתרת החוב הנטענת.
מבלי לערוך חישוב מדויק ברור כי אם חלקו של בנימין ברכישה היה 10% מסכום הרכישה של 887,945 ש"י, כלומר 88,794 ש"י, הרי שסכום זה בצירוף הצמדה בלבד, כאמור בביאור לדוחות הכספיים, אינו מגיע לסך של 1.5 מיליון ₪ כמפורט בדו"ח 2012. אין פירוט של ההוצאות הנוספות ששולמו ומועדן, ולכן לא ניתן לערוך כעת חישוב מדויק, כפי שצפוי היה שיערך על ידי הנתבע.
47. לפי חוות הדעת הפיננסית של הכלכלן מוני שבתאי (נ/1), עמד החוב בגין חלקו של בנימין ברכישה נכון ליום 31/12/2012 רק על סך של 147,441 ₪. החישוב נעשה לפי ריבית חח"ד בחשבונות עו"ש ביתרת חובה במהלך השנים. לא ברור מדוע נבחר שיעור ריבית זה שהרי אין כל ראיה על הסכמה כלשהי בדבר שיעור הריבית.
48. בחוות הדעת הפיננסית ישנה גם התייחסות להשקעות שבוצעו במהלך השנים על ידי הנתבע או חברות קשורות שמתוכן כ- 470,434 ₪ שלא נרשמו בספרי החברה. בהעדר כל רישום, ובהעדר ראיה על ההשקעות, כיצד ניתן לכלול חיוב זה בחובה של החברה לנתבע?
49. הכלכלן מוני שבתאי שערך את חוות הדעת הפיננסית אישר בחקירתו שלא ראה כל אסמכתא לתשלומים, וכי סמך רק על הרשום בדוחות הכספיים של החברה (עמ' 11, 12). הוא אישר שלא ראה אסמכתאות על העברת כספים לחברה וכי סמך על הנתבע.
50. ניתן היה להניח אולי כי לצורך פעילותה השוטפת של החברה נדרש מימון וכי זה ניתן על ידי הנתבע כטענתו, אלא שהנחה כזו, בהעדר ראיה ברורה, אינה ההנחה האפשרית היחידה. ראינו כי בנסח הרישום של המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין נרשם שעבוד לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ. מנספח י' לכתב התביעה עולה כי ביום 20/8/1981 שועבדו המקרקעין לטובת הבנק ללא הגבלה בסכום. הנתבע ובנו הכחישו כי ידעו על השעבוד (עמ' 17, 20), וגם רו"ח ג' כהן העיד כי לא ידע על השעבוד (עמ' 23). ראינו גם כי הנתבע העיד שלחברה היה חשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ (עמ' 15). המסקנה המתבקשת היא, כי ישנה אפשרות שהוצאות החברה מומנו בדרך של קבלת הלוואה מהבנק ולא מבעלי המניות. אמנם, אין כל ראיה על כך, אך אין גם ראיה כי ההלוואה התקבלה מהנתבע דווקא, וגם דרך מימון זו הייתה אפשרות. גם אם שעבוד המקרקעין נעשה לצורך הבטחת חובותיה של צחי עבודות עפר חצוב ופתוח בע"מ, ולא של החברה, כפי שמצוין בשטר המשכנתה, הרי שבהעדר ראיות ברורות מה נעשה בחשבון, ניתן לתהות האם גם חברה זו, שבשליטת הנתבע, זכתה להחזרים מחשבון החברה. מכל מקום, בהעדר כל הסבר, ברי שההנחה ולפיה הנתבע הוא שמימן את הוצאות החברה אינה האפשרות היחידה ואין בראיות על תשלום הוצאות כלשהן (ככל שיוצגו) להוכיח כי הנתבע הוא שהוציא את ההוצאות.
51. נזכיר גם כי החל משנת 2014 החברה משכירה את הנכסים. לעדותו של הנתבע, בטרם השכרת הנכסים היה צריך להכשיר את הקרקע (עמ' 16). לשם כך לקחה החברה הלוואה מהבנק (שם). אין ראיות על סכום ההלוואה, אין ראיות על הכנסות של החברה ועל הוצאותיה, ולכן לא ניתן לחשב את יתרת החוב, אם קיימת.
52. מכל האמור עד כה עולה כי הנתבע לא השכיל להוכיח כי החברה חייבת לו תשלום כלשהו בגין הלוואת בעלים שנתן לחברה. די בכך כדי לקבוע שכל מהלך שביקש הנתבע לבצע לצורך החזר הלוואת הבעלים צריך להתבטל. בהעדר ראיה על הלוואה, אין מקום להורות על החזרתה, בין בדרך של הקצאת מניות כמוצע ובין בכל דרך אחרת.
53. בטרם נעבור לפגם שבהצעת ההקצאה לגופה ראוי לעמוד על טעם נוסף לדחיית טענתו של הנתבע בדבר קיומו של חוב , והוא השיהוי הכבד שדבק בדרישותיו של הנתבע לפרוע כיום את הלוואת הבעלים שנתן לטענתו, והנזק הראייתי שדרישה מאוחרת זו הסבה לתובעות. אפרט.
54. שיהוי בהגשת תביעה אינו יוצר בהכרח מחסום מפני הגשת התביעה. דוקטרינת השיהוי מאפשרת לבית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים. לעיתים נדירות תביא החלת דוקטרינת השיהוי לחסימה מוחלטת של טענות הצד המשתהה (סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003); ע"א 410/87 פריד נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749 (1991)), ולעיתים השיהוי יצדיק רק התחשבות במישור הראייתי (ראו למשל ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/2007); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010), פסקה 96).
בהפעלת הדוקטרינה יש לבחון האם חלוף הזמן יצר מצג בדבר זניחת טענות התובע, האם הנתבע שינה מצבו לרעה עקב השיהוי והאם התנהלותו לוקה בחוסר תום לב. במאמר מוסגר אעיר, כי טענת השיהוי מופנית כלפי הנתבע, שהוא נתבע ולא תובע, אולם מקורה של התביעה בדרישתו לתשלום חוב ההלוואה בדרך של הקצאת המניות.
55. בענייננו, התשלומים ששולמו על פי הנטען על ידי הנתבע לצורך מימון רכישת חלקו של בנימין בחברה ובמקרקעין בוצעו לפני למעלה מארבעים שנה. גם חלק ניכר מהתשלומים השוטפים ששולמו לכאורה על ידו בוצעו לפני שנים רבות, והמסמך היחיד שהוצג בהקשר זה הוא מכתב הדרישה שנשלח ליפה בשנת 2007 (נספח 5 לכתב ההגנה). הנתבע לא דרש את חובו במשך עשרות שנים. אף אם נניח כי בימי חייו של בנימין הניח צבי כי החוב יוחזר לו, ברי כי היה עליו לדרוש אותו לאחר שהלך לעולמו (וראו לעניין זה הקביעות בתמ"ש 36788-12-13 הנ"ל שמקובלות גם עלי). הימנעותו מלעשות כן במשך שנים ארוכות, במהלכן הלכו בנימין ויפה לעולמם, מונעות מהתובעות לאמת ולברר את טענותיו הנתבע, לברר האם בנימין החזיר את החוב על פי כתב ההתחייבות, האם הנתבע גבה כספים מהחברה וכדומה. שיהוי זה פגע ביכולתן להתגונן מפני הטענות העומדות בבסיס דרישת החזר ההלוואה וההצעה להקצאת המניות.
56. בכך לא תם הדיון, שכן אם בכל זאת יתברר כי קיים חוב כלשהו של החברה לנתבע, הרי שהדרך בה בחר הנתבע לפעול להשבתה אינה יכולה לעמוד ודין בקשתו לקיום אסיפה ולהחליט על הגדלת הון המניות והקצאת מניות, להתבטל.
הקצאת המניות
57. הנתבע טוען כי לחברה אין משאבים למימון החזר הלוואת הבעלים, ועל כן עליה לפעול לגיוס ההון הנדרש. כפי שראינו בדוחות הכספיים של החברה צוין כי ההלוואות הן לזמן ארוך "וללא זמן פירעון". המבקש לא הצביע על הסכם הלוואה כלשהו שלפיו נקבע מועד החזר הלוואת הבעלים. אין כל הסבר מדוע הגיע מועד פירעון ההלוואה ומדוע נדרשת החלטה כעת להחזר ההלוואה כאשר ידוע שלחברה אין משאבים. ודוקו, אם נקבל את גרסת הנתבע הרי שההלוואה ניתנה כבר לפני עשרות בשנים.
58. ההסבר היחיד שניתן על ידי הנתבע הוא כי החליט בערוב ימיו שהוא מבקש להשיב לידיו את הכספים שהשקיע (פסקה 41 לנ/2).
עם זאת, עולה מהמשך האמור בתצהיר כי התכלית של המהלך היא לעקוף את תוצאות פסק הדין של בית למשפחה ולמנוע את התעשרותן של התובעות במקרה של פירוק השיתוף בין הצדדים בנכסים השונים ובחברה (סעיף 42).
טענה אחרונה זו אינה ברורה שכן אם יערך פירוק של החברה, ברי שבהערכת שווי החברה יהיה צורך לברר את מצבת כל נכסיה וחובותיה של החברה, וככל שלחברה חובות הם יובאו בחשבון בהערכת השווי.
59. יתרה מזאת, הצעתו של הנתבע לגיוס המשאבים למימון החזר הלוואת הבעלים הנטענת אינה הדרך היחידה למימון.
כידוע, כל חברה זקוקה למקורות מימון על מנת שתוכל לפעול ולנהל את עסקיה. מקורות המימון עשויים להיות שונים ומגוונים; השקעות של בעלי המניות; השקעות של משקיעים חיצוניים; נטילת הלוואות מגופים חיצוניים, לרבות בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים; מכירת נכסים של החברה; השכרת נכסים; שימוש ברווחי החברה וכדומה.
60. ההחלטה מאיזה מקור לגייס את המימון הדרוש היא החלטה של החברה, שמתקבלת באמצעות האורגנים שלה. ההחלטה האם יש צורך בגיוס מקורות, ואם כן באיזה דרך לגייס את המקורות, כמו כל החלטה של חברה ושל נושאי המשרה בה צריכה לעמוד באמות המידה הנדרשות מכל החלטה של חברה. כידוע על פי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות, מוטלת על בעל מניות בחברה, ובמיוחד על בעל שליטה בחברה, החובה לפעול לטובת החברה, לנהוג בהגינות ובתום לב ולהימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. סעיף 192 לחוק מפרט גם את העניינים שבהם מוטלות חובות תום הלב על בעל המניות וביניהם גם "הגדלת הון המניות הרשום" (לעניין חובות בעלי מניות לפעול בתום לב ולהימנע מניצול כוחם לרעה ראו ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 27 (25/9/2016); ע"א 7657/17 רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' פויכטונגר (18/6/2020), פסקה 38 לפסק דינה של השופטת י' וילנר והאסמכתאות שם). על בעל שליטה בחברה חלה גם חובת ההגינות לפי סעיף 193 לחוק החברות (ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253 (1984); ע"א 7657/17 הנ"ל, פסקאות 43 – 49 לפסק דינה של השופט י' וילנר; י' גרוס "מגמות בחובות של בעלי שליטה בחברה" משפט ועסקים א' 271 (תשס"ד)).
61. חובות אלו החלות על בעל מניות בחברה ועל בעל שליטה חלות עליו גם בעת קבלת החלטה על הגדלת ההון הרשום של החברה והקצאת מניות לבעל השליטה. יתרה מזאת, החלטה על הקצאה שיש בה משום דילול של בעלי מניות המיעוט עשויה להיחשב בנסיבות מסוימות גם כהחלטה מקפחת ומנוגדת להוראות סעיף 191 לחוק החברות (ראו ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281 (1978); ע"א 6041/15 הנ"ל; ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456 (2006), פסקאות 4- 5 לפסק דינו של השופט ברק; ת"א (חיפה) 887/05 דוכן נ' קהת (2/2/2010); ה"פ (חיפה) 62790-11-18 עזר נ' צדיק (13/1/2019)).
62. בהחלטה על גיוס הון בדרך של הקצאת מניות, על החברה לנהוג בשוויון ובהגינות כלפי כל בעלי המניות. הצעה להקצאת מניות לחלק מבעלי המניות, ללא מתן זכות שווה לשאר בעלי המניות, באופן שיביא לדילול חלקם של בעלי המניות האחרים בחברה, מנוגדת לחובה זאת ועשויה לעלות כדי קיפוח פסול. זאת ועוד, התמורה בהקצאת מניות צריכה להיות תמורה הולמת והוגנת המשקפת באופן ברור את שווי המניות המוקצות (ע"א 2773/04 הנ"ל).
63. במקרה שלפנינו, בהצעת ההקצאה מושא התביעה הוצע להקצות מניות רק לנתבע. ההצעה אינה שוויונית לכלל בעלי המניות וברי שבכך היא חותרת תחת חובת ההגינות והחובה לפעול בשוויון בעת הקצאת המניות. ההחלטה גם חותרת תחת הוראת סעיף 42 לתקנון החברה, ולפיו "אם לא ניתנו הוראות אחרות ע"י החלטה המרשה הגדלת קרן המניות יוצעו כל המניות החדשות לפני ההוצאה לאנשים שביום ההצעה יש להם הזכות לקבל מאת החברה הודעות בדבר אסיפות כלליות ביחס שווה לסכום המניות הקיימות שיש להם זכות עליהן, עד כמה שמצב הדברים ירשה".
תוצאות קבלת ההחלטה בדבר הגדלת הון המניות הרשום והקצאת מניות לנתבע צפויה להיות דילול משמעותי של חלקן של התובעות בחברה וקיפוחן של התובעות.
64. זאת ועוד, בהצעת ההקצאה הוצע לחשב את שווי המניות על פי חוות דעת פיננסית וחוות דעת שמאית של השמאי א' סודית, שנערכה לבקשת הנתבע. ככל שהחברה מחליטה על ביצוע הקצאה של מניות לבעלי המניות, ועל מנת שלא לקפח אף קבוצה מקבוצות בעלי המניות, צפוי כי הערכת השווי תעשה באופן אובייקטיבי ודרך החישוב, וזהות המעריך, ייקבעו בהחלטת החברה ולא יוכתבו מראש על ידי אחד מבעלי המניות, אפילו הוא בעל השליטה.
65. במקרה הנוכחי ישנו פער גדול בין הערכות השווי של המקרקעין. השמאי א' סודית, שעל חוות דעתו סמך הנתבע את הצעתו, העריך כי שווי כל מ"ר במגרשים נע בין 965 ₪ ל- 1,500 ₪. לעומתו המומחה שמונה מטעם בית המשפט העריך את השווי בסכומים גבוהים בהרבה. השמאי וייסבלום העריך כי השווי ליום האסיפה, 14/2/2019 הוא כ- 2,000 ₪ למ"ר ובחלקות ללא חזית סלולה רק 1,720 ₪ למ"ר.
אמנם לנתבע טענות שונות כנגד מסקנות חוות הדעת של השמאי ויסבלום, אולם די בקיומו של פער משמעותי בין הערכות המומחים כדי להבהיר כי במקרה של הקצאה הנסמכת על הערכת שווי, נדרשת הערכה אובייקטיבית שהוזמנה על ידי החברה ולא הערכה שהוכנה עבור מי שמבקש ליהנות מהקצאת המניות. בהעדר הערכה אובייקטיבית יש חשש שמא התמורה שתשולם לחברה עבור המניות המוקצות לא תהייה תמורה הולמת וראויה, והדבר יביא לפגיעה הן בחברה והן בתובעות.
סיכום עד כאן
66. מכל האמור עד כה עולה כי הנתבע והחברה לא השכילו להוכיח כי הנתבע נתן הלוואה לחברה, להבדיל מהלוואה לבנימין, וכי החברה חייבת לנתבע תשלום כלשהו. הרישום בספרי החברה, התחייבות בגין הלוואת בעלים, אינו מספיק כדי להוכיח קיומו של חוב לנתבע. עוד עולה כי הצעת ההחלטה שביקש הנתבע להביא לאסיפת בעלי המניות היא החלטה המנוגדת לחובות תום הלב וההגינות המוטלות על הנתבע, ואם תתקבל היא תקפח את התובעות.
67. על כן יש ליתן סעד הצהרתי כמבוקש, האוסר על הנתבע להביא את ההצעה להחלטת אסיפת בעלי המניות. מובהר עם זאת, כי אין באמור כדי למנוע קבלת החלטה להגדלת ההון הרשום של החברה או קבלת החלטה בדבר הקצאה שוויונית של המניות, ככל שהדבר דרוש לטובת קידום ענייניה של החברה.
68. עם זאת, איני סבור שיש להורות על מחיקת הרישום בספרי החברה בדבר התחייבות לבעלי המניות בגין הלוואת בעלים, שהרי בספרי החברה, או בכל מסמך אחר של החברה, אין פירוט מי מבעלי המניות הוא בעל הזכות. על כן, יש להסתפק בתיקון הרישום כך שיובהר כי החוב הוא לכל בעלי המניות בהתאם לחלקם בחברה. רישום כזה ישקף את ההנחה, כפי שפורטה לעיל, ולפיה המימון לרכישת המגרשים נרשם כהלוואת בעלים של כל בעלי המניות ומתיישב עם ההנחה כי חובו של בנימין היה חוב אישי לנתבע. מחיקת הרישום מספרי החברה בנסיבות אלו עלול לפגוע בחברה, ולהשפיע על חבויות המס של החברה ושל בעלי הדין.
רכישה כפויה
69. בכתב התביעה לא עתרו התובעות למתן סעד של רכישה כפויה של המניות, אלא הסתפקו בעתירה לסעד כללי ולפיו התבקש בית המשפט ליתן "כל סעד צודק אחר אשר בית המשפט הנכבד ימצא לנכון בנסיבות העניין". בסיכומיהן הן עותרות להורות על הפרדה בין בעלי המניות בדרך של רכישת מניותיהן על ידי הנתבע בהתאם לשווי החברה שייקבע ובשים לב לשווי המקרקעין כפי שנקבע בחוות דעתו של השמאי א' ויסבלום. הנתבע והחברה לא התייחסו לעתירה לרכישה כפויה של המניות בסיכומיהם.
70. מינויו של השמאי א' ויסבלום להערכת שווי המקרקעין נועד לברר את שווי המקרקעין כבסיס לביצוע ההקצאה, למקרה שבית המשפט יאשר את הגדלת ההון והקצאת המניות. מינוי המומחה נועד גם כדי לאפשר לצדדים לשקול הגעה להסדר היפרדות (ראו למשל פרוטוקול מיום 19/7/2021 עמ' 5 שורה 15, וסעיף 3 להחלטה מאותו יום).
71. בפסיקת בתי משפט נקבע כי בחברה הפועלת כמעין שותפות, רשאי בית המשפט להורות על היפרדות בין בעלי מניות מקום שבו נמצא כי עניינה של החברה נוהל בדרך שיש בה משום קיפוח בעלי מניות וגם במצבים בהם נדחתה טענת הקיפוח (ראו רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מכלסון חברה ליזמון בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005); ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1/9/2015); רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149, 156 (2002); ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח (1/2/2018)).
72. החברה מושא ההליך היא חברה העוסקת בהחזקת מקרקעין המושכרים על ידה. התובעות אינן טוענות כי פעילותה השוטפת של החברה מתנהלת בדרך שיש בה משום קיפוח. המחלוקות לגבי העיון במסמכים נפתרו בהליכי הביניים, וכיום אין כל מניעה שהחברה תמשיך להתנהל בלי שינוי בעלי המניות. בנסיבות אלו, כאשר הנתבע והחברה כלל לא התייחסו לאפשרות של מתן סעד לרכישה כפויה, איני מוצא מקום להורות כך.
עם זאת, בין בעלי המניות שהם בני השפחה נוצר משבר אמון וראינו כי התנהלו הליכים משפטיים רבים. על כן, ראוי כי הצדדים ישקלו אפשרות של היפרדות מוסכמת, ואם לא יגיעו להבנה יוכלו לנקוט בהליך מתאים להיפרדות, בין בדרך של מכירת מניות מאחד למשנהו, בין בדרך של מכירה לצד ג', או בכל דרך אחרת כפי שיוסכם או יוחלט בהליך מתאים.
סוף דבר
73. לאור כל האמור, אני מורה לנתבעים להימנע מקבלת ההחלטה להקצאת המניות לנתבע. אני מורה כי החוב בגין הלוואת בעלים בחברה ירשם כך שהחוב יהיה לכל בעלי המניות בהתאם לחלקם במניות החברה.
הצדדים ימשיכו בשיתוף פעולה והנתבעים ימסרו לתובעות את מסמכי החברה כקבוע בסעיף 255 לחוק החברות וכפי שהוסכם בין הצדדים.
אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעות הוצאות הליך זה בסך כולל של 15,000 ₪.