ש ו פ ט
השופטת ג' כנפי-שטייניץ:
1. אני מסכימה לחוות דעתו של חברי ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, ולמסקנתו שלפיה יש לפרש את הביטוי "איש ואשתו יחד" בהוראת סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ או החוק), כמתייחסת גם לבני זוג מאותו המין. בשל חשיבות הסוגיה, אוסיף מספר מילים משלי.
הוראות חוק האימוץ העוסקות ב"כשירות המאמץ" מייסדות ארבעה מסלולי אימוץ אפשריים: המסלול האחד, הוא המסלול הראשי או הכלל, הוא אימוץ על-ידי "איש ואשתו יחד" כאמור בסעיף 3 רישא לחוק. המסלולים השני והשלישי, הם מסלולים חריגים לכלל, המאפשרים אימוץ על-ידי "מאמץ יחיד" בהתמלא התנאים הבאים: כאשר המאמץ הוא בן זוגו של הורה המאומץ (סעיף 3(1) לחוק); או כאשר המאמץ הוא מקרובי המאומץ, אינו נשוי, והורי המאומץ נפטרו (סעיף 3(2) לחוק). המסלול הרביעי, מסלול חריג לחריגים, מאפשר אימוץ על-ידי "מאמץ יחיד" שאינו נשוי, באותם מקרים בהם סבור בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ, בנסיבות מיוחדות, ומטעמים שיירשמו (סעיף 25(2) לחוק בשילוב עם סעיף 3(2) לחוק).
בהתייחס למסלול הראשי אעיר, כי עד לפני מספר שנים, פורש הביטוי "איש ואשתו יחד" העומד במוקד הדיון שלפנינו, על-ידי המדינה, כמתייחס לאימוץ על-ידי זוג הטרוסקסואלי נשוי. בשנת 2017, הודיעה המדינה במסגרת תגובתה לעתירה שהוגשה בנושא, כי היא מכירה בפרשנות המחילה ביטוי זה גם על זוגות הטרוסקסואלים ידועים בציבור (בג"ץ 3217/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים [פורסם בנבו]).
2. על פי הפרשנות הנוהגת כיום על-ידי המדינה – המושתתת על פסק הדין שניתן בעניין ירוס-חקק (ע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(5) 64 (2005) (להלן: עניין ירוס-חקק), ועל הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא משנת 2008 (להלן: הנחיית היועמ"ש) – אימוץ ילד שלא מקרב המשפחה ("ילד זר" כלשון הנחיית היועמ"ש) על-ידי זוגות חד-מיניים, מתאפשר רק במסגרת המסלול הרביעי. זאת, באמצעות הגשת שתי בקשות נבדלות של "מאמץ יחיד", אשר הטיפול בהן נעשה במאוחד. פרשנות זו מיושמת בפועל באופן שבקשותיהם של זוגות חד-מיניים לאימוץ אינן נשקלות, אלא במקרים שבהם לא נמצא לילד המועמד לאימוץ זוג מאמץ הטרוסקסואלי. כפי שעולה מתגובת המדינה, הלכה למעשה, מדובר במספר מצומצם ביותר של מקרים, שעניינם באימוץ של ילדים בגילאים מבוגרים יחסית, מרקע מורכב, או בעלי צרכים מיוחדים.
3. הפרשנות הנוהגת מרעה אפוא את מצבם של זוגות חד-מיניים, בהשוואה לזוגות הטרוסקסואליים, בשני מישורים: הן במסר הנורמטיבי העולה ממנה, שלפיו זוגות חד-מיניים כשירים לאמץ רק דרך "הדלת האחורית" במסגרת המסלול החריג לחריגים, הדורש קיום נסיבות מיוחדות וטעמים שירשמו, באופן המטיל ספק בכשירותם ההורית כקבוצה; והן באופן יישומה בפועל, על-ידי דחיקת בקשותיהם של זוגות אלה "לתחתית הערמה", ושקילתן כמוצא אחרון למאומץ שלא נמצא לו זוג הטרוסקסואלי המתאים לאמצו.
פרשנות זו אינה מתחייבת מתכליתו של חוק האימוץ, ומתכלית הוראת סעיף 3 לחוק בפרט, שעניינם בקידום טובת הילד המאומץ, והיא אף עשויה להימצא מנוגדת לה. כפי שפירט חברי מ"מ הנשיא פוגלמן, העובדה כי לא נשקלות כלל בקשותיהם של זוגות חד-מיניים לאימוץ, אלא אם לא נמצאו לילד מאמצים אחרים, הטרוסקסואליים – עלולה להוביל למצב שבו יימסר ילד לאימוץ לזוג הטרוסקסואלי אשר היכולת שלו לענות על צרכיו של המאומץ פחותה מזו של זוג חד-מיני המבקש לאמצו.
הטעם להעדפת מאמצים הטרוסקסואלים על פני זוג חד-מיני, כפי שהובא בעמדת שר הרווחה שהונחה לפנינו, נעוץ בטענה שלפיה מסירת ילד לאימוץ לזוג חד-מיני אינה עולה בקנה אחד עם טובת הילד, שכן היא מוסיפה לחייו "מורכבות נוספת". זאת, מעבר למורכבות הנובעת מנסיבות חייו ומעצם מסירתו לאימוץ. חברי הסביר כי טענה זו אינה נתמכת במחקרים העדכניים בנושא ובעמדותיהם של גורמי המקצוע. בהקשר זה אוסיף, כי טענה זו אינה מתיישבת גם עם ההכרה המשפטית בכשירותם העקרונית של זוגות חד-מיניים כמאמצים, גם אם במסגרת המסלול הרביעי. היא גם אינה מתיישבת עם פסיקת בית משפט זה בעניין ירוס-חקק, שלפיה לא ניתן לשלול א-פריורית את כשירותם של זוגות חד-מיניים כמאמצים, מטעמים שבטובת הילד (שם, בעמ' 107). העובדה כי זוגות אלה מיועדים לאמץ בפועל ילדים מרקע מורכב או בעלי צרכים מיוחדים, אשר גידולם צפוי להיות, לכאורה, מאתגר במיוחד – מתנגשת חזיתית עם הטענה המטילה ספק בכשירותם ההורית, וביכולתם לקדם את טובתו של הילד שיגדל עמם.
4. בנקודה זו אבקש להעיר הערה נוספת, הנוגעת לתפיסות חברתיות מקובלות. הטענה כי אימוץ על-ידי זוגות חד-מיניים אינו עולה בקנה אחד עם טובת הילד, מקפלת בתוכה לעיתים את ההנחה שלפיה משפחות חד-מיניות נתפסות בחברה באור שלילי, וכמקור לבושה. יתכן שהנחה זו הייתה נכונה לזמנה, אך ספק אם היא מייצגת את התפיסות הרווחות כיום בחברה הישראלית. יתר על כן, הגם שתפיסות חברתיות עשויות להשפיע על עולמו של הילד, ולפיכך יש בהן משום שיקול רלבנטי לבחינת טובתו לעת אימוצו – אין מדובר בשיקול מכריע, אלא בשיקול אחד מתוך מכלול שיקולים רלבנטיים בהקשרו של הילד המסוים שעניינו עומד להכרעה (עניין ירוס-חקק, בעמ' 107-105). במסגרת בחינתו של שיקול זה, יש להישמר מפני טענות בדבר "תפיסות חברתיות" המבוססות למעשה על הטיות הנובעות מדעות קדומות וסטיגמות חברתיות שדבקו בקבוצה מסוימת (וראו: בג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פ"ד נז(1) 419, 452-450 (2002); ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 251 (1995)). גם אם אין להתעלם מתפיסות חברתיות העשויות להשפיע על הילד, יש לבחון טענות המבקשות לבסס את טובת הילד על "תפיסות חברתיות" הנחשדות כסטראוטיפיות, ביתר קפדנות.
5. משנמצא כי תכלית החקיקה – היא טובת הילד – תומכת בפרשנות המאפשרת לזוגות חד-מיניים לאמץ במסגרת מסלול האימוץ הראשון – איני סבורה כי קיימת מניעה לשונית לאימוץ פרשנות כזו. הביטוי "איש ואשתו" מתייחס, על פניו, לזוג הטרוסקסואלי המורכב מ"איש" ו"אישה". עם זאת, כמו חבריי אני סבורה כי תיבה זו באה להבחין בין אימוץ זוגי לבין אימוץ יחידני, ולפיכך יש לראותה כמתייחסת גם לבני זוג שהם "אישה ואישה" או "איש ואיש".
בהקשר זה, אבקש להסתייע בהלכה הפרשנית הנהוגה עמנו, הנוגעת לשינויי העיתים. כידוע, המשפט אינו קופא על שמריו. אחד מתפקידיו של בית המשפט בבואו לפרש את החוק, הוא להתאימו לתופעות החיים שבאו לעולם לאחר חקיקתו – ובלבד שהדברים מתיישבים עם תכלית החקיקה (ראו: עניין ירוס-חקק, בעמ' 134. וראו גם: חיים כהן המשפט 210 (התשנ"ב)). החוק אמנם נחקק בעבר, אך הוא נועד ליתן מענה גם לבעיות העתיד. מענה כזה מתאפשר, בין היתר, על-ידי מתן פרשנות תכליתית המתאימה את החוק לשינויים החברתיים שחלו לאחר חקיקתו ולתנאי החיים הדינאמיים. מכאן האמרה שלפיה "החוק חכם מהמחוקק" – להבדיל מהמחוקק, הפועל ברגע מסוים בזמן, פועלו של החוק הוא על-זמני, במובן זה שהוא נותר על כנו ומפורש גם שנים לאחר חקיקתו לרקע מציאות החיים המשתנה (ראו: בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 ו-796 (1993)); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 267-264, 604-603 (התשנ"ג); בג"ץ 428/86 עו"ד יצחק ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 619 (1986); דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd. , פ''ד נח(6) 6, 24-23 (2004); דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקאות 5-4 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן [פורסם בנבו] (12.9.2017)).
כלי פרשני נוסף שעשוי לעמוד לנו לעזר, הוא פרשנות החוק לאורם של דברי חקיקה אחרים המצויים ב"סביבתו" המשפטית של החוק, לרבות כאלה שנחקקו לאחר חקיקתו, ואופן פרשנותם על-ידי בית המשפט. דברי חקיקה אלה, ופרשנותם, עשויים ללמד על שינויים תפיסתיים שחלו בדין ובהלכה מאז חקיקת החוק, המשליכים על פרשנותו. כך נאמרו הדברים על-ידי בית משפט זה:
"לעתים יוצר חוק, עם חקיקתו, מספר אופציות פרשניות, אך במשך השנים, ועם חקיקתם של חוקים נוספים באותה סוגיה, הופכות חלק מהאופציות לבלתי אפשריות, ואילו אופציות חדשות קמות. דומה, כי יפים כאן דבריו של השופט זוסמן, לפיהם 'דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו' (בג"צ 58/68, בעמ' 513). סביבה זו כוללת, בצד הוראות אחרות באותו דבר חקיקה, גם דברי חקיקה אחרים, המשליכים אור על פרשנותו של החוק. ודוק: דברי החקיקה הנוספים לא הביאו לשינוי 'חקיקתי' בחוק, אך הם הביאו לשינוי 'פרשני' בחוק. דברי החקיקה החדשים יצרו 'סביבה' חדשה, אשר בעצם קיומה משפיעה על האופן שבו מתפרש החוק" (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, 828 (1985)).
6. בענייננו, הוראת סעיף 3 לחוק האימוץ נחקקה במקורה בשנת 1960, במסגרת חוק אימוץ ילדים, התש"ך-1960 (להלן: החוק המקורי). חוק האימוץ הנוכחי, אשר נחקק בשנת 1981 והחליף את החוק המקורי, לא שינה מלשונה של הוראה זו. כפי שציין חברי ממלא מקום הנשיא, במהלך הדיונים בכנסת על הצעת החוק המקורי, לא הוזכרה כלל האפשרות לאימוץ על-ידי בני זוג מאותו המין. וזאת, לא במקרה. עת נחקק החוק, לפני למעלה משישה עשורים, לא הייתה כלל מודעות, למצער לא כמו בימינו-אנו, לקיומו של דגם זוגי חד-מיני, ואף חל איסור פלילי (שלא נאכף) על משכב זכר, איסור שבוטל לבסוף רק בשנת 1988 (ראו: ע"א (מחוזי נצרת) 3245/03 ירושת המנוח ש.ר ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 15 [פורסם בנבו] (11.11.2004) (להלן: עניין ירושת המנוח ש.ר). כן ראו: בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר (1994) (להלן: עניין דנילוביץ)). במרוצת השנים, התחוללו שינויים מרחיקי לכת ביחסה של החברה הישראלית לזוגות חד-מיניים ולקהילת הלהט"ב בכלל. בעקבות שינוי זה, והחל משלהי שנות השמונים של המאה הקודמת, צעד בתורו גם המשפט, גם אם בצעדים מדודים, ופעל להסרת הפליה ולמתן יחס שוויוני לזוגות ופרטים מקהילת הלהט"ב (וראו למשל את הסקירה בעע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, פסקה 54 לפסק דינו של השופט י' עמית (2010); כן ראו: אלון הראל "עלייתה ונפילתה של המהפכה המשפטית ההומוסקסואלית" המשפט 10 (התשס"א); עופר נורדהיימר נור "מין ומיניות גאה: סקירה היסטורית" זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית 23, 42-41 (עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי ואלון הראל עורכים, 2016)).
אם בשנת 1994 עוד נשמעה הדעה, גם אם כדעת מיעוט, ולפיה לא ניתן לפרש את הביטוי "בן זוג" כמתייחס גם לזוג חד-מיני, שכן "'זוג' בונה 'משפחה' [...] ואין לך 'משפחה' אלא אם כן 'בן-זוג' ו'בת-זוג' - משני המינים - מרכיבים את תשתיתה" (עניין דנילוביץ, פסקה 1 לפסק דינו של השופט י' קדמי. ולביקורת על דעה זו ראו: אייל גרוס "הסיפור של דנילוביץ: 'תנו לדייל להתרומם אל-על'" מעשי משפט י 13, 41-39 (2019)) – בעשרות השנים האחרונות חלו תמורות של ממש בתפיסת המשפחה, ולמדנו לדעת כי לבד ממודל המשפחה "המסורתי" קיימים דפוסי משפחה נוספים בני-קיימא, "משפחות חדשות", בהן משפחות המונות בני זוג מאותו המין (ראו: בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 2 לפסק דינו של השופט נ' הנדל [פורסם בנבו] (27.2.2020) (להלן: עניין ארד-פנקס)). עמד על כך, בהקשר שבענייננו, השופט מ' חשין כבר בעניין ירוס-חקק:
"הוראת האֵם - זו הוראת ה'איש ואשתו יחד' שברישה לסעיף 3 לחוק - הוראה היא שנחקקה על רקע חברתי מסויים, בחברה שהכירה דגם משפחתי אחד ויחיד - אֵם ואב נשואים זה-לזה. אין פלא בדבר, אפוא, כי דגם זה נקבע - על-דרך העיקרון - כדגם העשוי לשרת את טובת הילד. ימינו אלה אינם עוד כימים ההם. מאז נחקק חוק האימוץ נתחוללו בחברה המערבית - ובחברה בישראל - תמורות כה רבות ועמוקות, עד שנתקשה להחיל על תופעות בימינו את הוראות חוק האימוץ כפשוטן. נתבונן סביבנו וידענו כי האקלים והרקע החברתי נשתנו במאוד, וכי בימינו נפגוש משפחות רבות שאינן רואות עוד עצמן סרות למשמעתו של הדגם-שלעבר. וגם משפחות אלו יכולות - על דרך הכלל, כמובן - לשרת את אינטרס הילד בדומה לאותו דגם של-עבר" (שם, בעמ' 132)
בהמשך להתפתחויות אלה, ובשורה של פסקי דין שניתנו בהקשרים שונים, קבעו בתי המשפט כי יש לפרש את הביטוי החקיקתי "בן זוג", ואף את הביטוי "איש ואישה", ככולל גם זוגות חד-מיניים (וראו למשל: ע"א 5178/03 שטיינר נ' מנהל מס שבח מקרקעין [פורסם בנבו] (29.2.2004); עניין ירושת המנוח ש.ר – בעניינו הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז שלא להגיש ערעור, וראו בהנחיית היועמ"ש; תמ"ש (משפחה ת"א) 3140/03 ר.א ו-ל.מ.פ [פורסם בנבו] (16.2.2004). וראו גם את הסקירה בבג"ץ 3045/05 בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, פ"ד סא(3) 537, 566-565 (2006)). כן הוכרו זכויותיהם של בני זוג מאותו המין לשוויון, להורות ולחיי משפחה (ראו למשל: עניין ארד-פנקס, בפסקאות 20-15 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות; בג"ץ 566/11 ממט-מגד נ' משרד הפנים, פ"ד סו(3) 493, 549 (2014) (להלן: עניין ממט-מגד)), והוסדרו היבטים שונים הנוגעים להורות של בני זוג חד-מיניים (וראו, בין היתר: בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000); עניין ירוס-חקק; עניין ממט-מגד; עניין ארד-פנקס; בע"מ 5544/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' איילון [פורסם בנבו] (14.2.2021); ועוד רבים אחרים).
7. לכך יש להוסיף את חקיקתו של חוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016 – שגם במרכזו עומדת טובת הילד – הנוקט לשון "בני זוג" ואינו מבחין בין משפחת אומנה הטרוסקסואלית או חד-מינית. בפועל, מונח זה מפורש על-ידי המדינה כחל גם על זוגות חד-מיניים, מבלי שניתנת קדימות לזוגות הטרוסקסואליים.
על רקע האמור, מובן כי הביטוי "איש ואשתו יחד" שבהוראת סעיף 3 לחוק האימוץ, נחקק בעולם-של-אתמול, בו הוכר רק דגם זוגי ומשפחתי אחד, של זוגיות הטרוסקסואלית – ולא בעולם של-היום, הכולל משפחות מסוג חדש. ממילא, בחירת המחוקק בביטוי הלשוני "איש ואשתו" דווקא, לא נועדה לשלול אימוץ על-ידי "אישה ואישה" או "איש ואיש", אלא לבכר אימוץ זוגי כפי שהיה מוכר בעת החקיקה. לאור שינויי העיתים, ושינוי "סביבתו המשפטית" של החוק כפי שתוארה, אני סבורה כי ביטוי
זה אינו משמש כמנעול, אלא כמַפְתֵּחַ (כלשונו של השופט נ' ממן בעניין ירושת המנוח ש.ר, בפסקה 16). תכליתו לוודא כי טובתו של הילד נשמרת, על-ידי מסירתו לאימוץ להורים מאמצים שהם בני זוג. תכלית זו תוגשם אם ביטוי זה יתפרש כחל גם על בני זוג מאותו המין.
מהלך פרשני זה אף עולה בקנה אחד עם הקשרו הלשוני-הפנימי של סעיף 3 לחוק, ועם הפירוש שניתן לו במהלך השנים. כפי שהעיר גם חברי השופט א' שטיין, בהנחיית היועמ"ש פורש הביטוי "בן זוגו", המופיע בהוראת סעיף 3(1) לחוק האימוץ, ככולל גם בני זוג מאותו המין. אמנם, הביטוי "בן זוג" אינו מושג נרדף לביטוי "איש ואשתו" – אך סמיכותם של הביטויים והקשר הדברים, אינם מעלים טעם להבחין ביניהם. המושג "בן זוגו" בסעיף 3(1) לחוק, מתייחס להכרה בזוג מאמצים אשר אחד מהם הוא הורהו של הילד. אין מקום להבחין, בהקשר הנדון ולנוכח תכלית החוק, בין זוג מאמצים זה – לבין זוג המאמצים מושא הביטוי "איש ואשתו" שבסעיף 3 לחוק, אשר אין להם קרבה משפחתית דומה לילד. ויוער, כי במהלך הדיונים בכנסת על הצעת החוק המקורי, הועלתה הצעה להחליף את הביטוי "איש ואשתו" שבסעיף 3 לחוק, בביטוי "בני זוג" (פרוטוקול ישיבה 16 של ועדת השירותים הציבוריים, הכנסת הרביעית, 5 (5.4.1960)). הצעה זו נדחתה בסופו של דבר, אך מעניין לציין כי כאשר נידונה הוראת סעיף 4 לחוק, הקובעת את הפרש הגילים בין המאומץ לבין "בן זוגו" של הורה המאומץ, הוצע לנקוט עקביות ולהחליף את הביטוי "בן זוג" בביטוי "איש ואשתו" – והצעה זו נדחתה, מן הטעם שלא נמצא שוני רלבנטי בין הביטויים (שם, בעמ' 8). לכך יש לצרף את הפרשנות שניתנה בשנים האחרונות לביטוי "איש ואשתו יחד", ככולל בתוכו גם בני זוג הטרוסקסואלים ידועים בציבור. פרשנות זו מבטאת נכונות להגמיש את משמעותו הלשונית 'הטבעית' של ביטוי זה, המתייחסת, לכאורה, רק לזוג הטרוסקסואלי נשוי – וזאת לשם הגשמת תכלית החקיקה של מסירתו של ילד לאימוץ, באופן שישרת את טובתו, לזוג מאמצים המצויים בזוגיות יציבה (תכלית שניתן למצוא לה עוגן גם בביטוי העוקב "איש ואשתו יחד").
8. והערה אחרונה לעניין עיקרון השוויון. חברי ממלא מקום הנשיא עמד על הפגיעה הכפולה הנגרמת לזוגות חד-מיניים כתוצאה מן הפרשנות הבלתי שוויונית הנוהגת כיום. במישור האישי-המעשי, נפגעים זוגות כדוגמת העותרים 4-1, מכך שלא מתאפשר להם לממש, על דרך של אימוץ ובדומה לזוגות הטרוסקסואלים, את כמיהתם להורות. במישור החברתי-ערכי, נפגעים זוגות חד-מיניים גם מתיוגם הקבוצתי כמי שכישורי ההורות שלהם נופלים מאלה של זוגות הטרוסקסואלים. תיוג זה נובע מכך שלגבי הזוגות האחרונים קיימת כיום "חזקת כשירות" לאימוץ ילדים, בעוד שהראשונים נדרשים להוכיח כשירות כזו במסגרת המסלול החריג של "מאמץ יחיד" – וגם זאת רק כאשר לא נמצאה לילד כל חלופה אחרת (והשוו: ממט-מגד, בעמ' 549). הפגם הטמון במצב דברים זה, נעוץ לא רק בהפרת חובת הניטרליות של השלטון עליה הצביע חברי השופט א' שטיין – אלא גם בפגיעה בכבוד האדם של זוגות חד-מיניים (וראו: יותם זעירא וברק מדינה "לא שווים לבד: נטייה מינית, זהות מגדרית והזכות לשוויון" זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית 159, 167-161 (עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי ואלון הראל עורכים, 2016)). המצב הנוהג כיום, אשר בפועל כמעט שאינו מאפשר לבני זוג מאותו המין לאמץ ילדים, ובתוך כך מעביר מסר שלפיו הורות חד-מינית היא "הורות סוג ב'" – הוא מצב שאינו הולם עקרונות של שוויון וכבוד האדם. גם בטעם זה יש משום תמיכה בפרשנות המאפשרת לזוגות חד-מיניים לאמץ במסגרת סעיף 3 לחוק, באופן המשווה את מצבם לזה של זוגות הטרוסקסואלים.
9. סיכומם של דברים: שישה עשורים חלפו מאז נכתבה התיבה "איש ואשתו יחד" בחוק האימוץ. מאז, למדנו לדעת כי תא משפחתי יציב ואוהב, היכול להוות בסיס איתן לגידול ילד בריא, יכול להיות תא משפחתי של איש ואישה, של אישה ואישה, ושל איש ואיש – ובלבד שטובת הילד נשמרת. תובנה זו היא העומדת במוקד הפרשנות שניתנת על-ידינו היום להוראת סעיף 3 לחוק. בקביעה פרשנית זו, המכניסה בני זוג מאותו המין בשערי "הדלת הראשית" של חוץ האימוץ, אנו פוסעים בתלם שכבר נחרש בפסקי דין בתחום דיני המשפחה ובתחומים נוספים, אשר הכירו במהלך השנים בקיומה של זוגיות חד-מינית, בהורותם של זוגות חד-מיניים, ובזכותם לשוויון. פסיקתנו אף ממשיכה ציר פרשני קיים המתייחס לחוק האימוץ, ציר המרחיב את קשת המאמצים הפוטנציאליים אל מעבר לגבולות הדגם המשפחתי המסורתי של "איש ואישה", לשם הגשמת תכליתו של החוק. פרשנות זו מתחייבת אפוא משינויי העיתים, מעקרון טובת הילד, מכבוד האדם ומעקרון השוויון.