הסעיף בהסכם ההוראה ההסכמית ההסכם מקורי התוספת להסכם
"והואיל" השני המניות המוקצות יהווו 0.5% מההון המונפק בחברה יהווו 1% מההון המונפק בחברה
2.1.3 מועד מסירת תעודת מנייה חתומה לתובע באופן מידי – מוגדר חיוב שלוב לתשלום התמורה לאחר סיום סבב השקעה
2.1.3 מועד עדכון מרשם בעלי המניות בחברה באופן מידי – מוגדר חיוב שלוב לתשלום התמורה לאחר סיום סבב השקעה
2.2 מועד דיווח ביצוע ההקצאה לרשם החברות בהקדם האפשרי לאחר סיום סבב ההשקעה
2.3 העברת טבלת הון חתומה 30 ימים ממועד חתימת ההסכם לאחר סיום סבב ההשקעה, בהתאם לשיקול דעת החברה
51. ודוקו: בעוד שבהסכם המקורי תשלום התמורה מהווה חיוב שלוב לחיובי החברה, בתוספת להסכם – שנחתמה בסמוך לאחר שההמחאה שהעביר שמואל נפרעה – הפכו חיובי החברה מחיובים שלובים, לכאלו שמועד הביצוע שלהם נדחה לאחר סיום סבב ההשקעה, ובהתאם לשיקול דעת החברה. מדובר בשינוי מהותי שמשנה לגמרי את אופי חיובי החברה. בחומר הראיות אין הסבר מדוע נחתמה התוספת, מה הוסבר לשמואל טרם חתימתה, באיזה נסיבות היא נעשתה ומדוע הוראות אלו לא נכללו מלכתחילה בהסכם – ויש בכך כדי לעורר סימני שאלה בקשר להתנהלות הנתבעים.
52. אשר למטרת ההשקעה – אין מחלוקת כי שמואל השקיע את כספו בחברה שהוצגה כחברת הזנק שמפתחת אפליקציות. לפי תצהיר גרוס (סע' 21), אוהב ציון הצהיר בפניו ובפני יתר העובדים כי כספי המשקיעים יופנו לשיווק האפליקציות ברחבי ארצות-הברית וכי זו מטרתם הבלעדית. אולם הנתבעים לא הציגו כל ראיה כי כספו של שמואל יועד למטרה זו וכי זה השימוש שנעשה בפועל. כאשר מצבה הכלכלי של החברה החל להתערער שאל גרוס את אוהב ציון ואושרת האם הכספים של שמואל בטוחים, ונאמר לו שהכסף נמצא בחשבון נפרד ואינו בחשבונות החברה השונים (תצהיר גרוס, סע' 22). אולם גם לכך לא הוצגה כל ראיה – הנתבעים לא הציגו דו"ח כספי, דף חשבון, או כל מסמך אחר שמלמד כי כספו של שמואל הוחזק בחשבון נפרד ויועד למטרת ההשקעה.
53. זאת ועוד, בסעיף 3.4 להסכם התחייבה החברה כי: "25% מהתמורה ומרווחי החברה יושקעו ברכישת נכסי נדל"ן על פי החלטת דירקטוריון". אין מחלוקת כי כספו של שמואל לא הושקע בנדל"ן. אשר לטענה של הנתבעים כי הכוונה בהסכם הייתה שהתמורה תושוקע בנכסי נדל"ן לאחר סיום סבב הגיוס – איני מקבלת אותה. סייג זה לא מופיע בלשון ההסכם (ואף לא בתוספת להסכם) ואינו נלמד מחומר הראיות שנסקר לעיל בקשר עם המצגים שהוצגו לשמואל טרם חתימת ההסכם.
54. לסיכום חלק זה: כספו של שמואל ירד לטמיון, מבלי שהנתבעים הראו כיצד הוא הושקע ומה נעשה בו. אם כן, אני קובעת כממצא כי לא הוכח שכספו של שמואל נותב לתכליות המוגדרות של ההשקעה.
(4) האפליקציות
55. לטענת הנתבעים העבודות לפיתוח האפליקציות היו בשלב מתקדם, ואחת מהאפליקציות המובילות של החברה הושקה בחודש יוני 2021. טענה זו נטענה מבלי להביא כל ראיות המבססות אותה. כל שצירפו הנתבעים הוא עדכון שנשלח למשקיעים בחודש יוני 2021 (וכזכור, שמואל היה המשקיע היחיד, או כמעט היחיד).
56. בעדכון המשקיעים (נספח 9 למוצגי ההגנה) נכתב כך: "המוצר המרכזי שלנו מוכן להשקה!" וגם: "אחרי שנתיים של מחקר ופיתוח אנחנו שמחים להודיע למשקיעים של החברה שמוצר הדגל שלנו פלטפורמת... מושקת בעולם בתחילת יוני". אך בניגוד להצהרות כלליות אלו, הנתבעים לא צירפו לתיק ראיות המלמדות על שנתיים של מחקר ופיתוח, לא צורפו מסמכי עבודה, ישיבות, חומרים או כל ראיה אחרת שמלמדת כי הושלמו שנתיים של מחקר ופיתוח, וכי לדברים שנכתבו בעדכון המשקיעים יש עיגון כלשהו במציאות.
57. אושרת, שרשומה הבעלים של החברה וכמנכ"לית לא ידעה להשיב על שאלות בסיסיות בעל האפליקציות, עבודת הפיתוח שלכאורה בוצעה ולשלב שהגיעו בפיתוח וענתה תשובות גנריות בלבד: "מדובר פה בכמות גדולה של אפליקציות, שמסונכרנות אחת עם השנייה שבעצם עושות מגוון פעולות" (עמ' 50, שו' 31-30); כשנשאלה לפרטים נוספים לגבי האפליקציה, שלטענתה כבר הושקה, לא ידעה לתת פרטים מעבר לתיאור כללי: "זה אפליקציה שאתה יכול להוריד לטלפון וגם לדסקטופ. זה בעצם מערכת כוללת, שעוזרת לאנשים לנהל את העסק שלהם בצורה יותר טובה" (עמ' 52, שו' 3-1; עמ' 50, 16-14). מעבר לכך לא ידעה לתת מידע נוסף ופרטים ספציפיים לגבי המוצר (עמ' 52, שו' 10-5).
גם מחקירתו הנגדית של אוהב ציון, שאמנם דיבר על כישוריו וניסיונו הרב בעולם היזמות, לא ניתן מידע קונקרטי על האפליקציות ועל עבודת הפיתוח, שלכאורה בוצעה.
58. זאת ועוד, לאחר ישיבת קדם המשפט המסכם (אחרי הגשת התצהירים), במהלכה טען בא כוח התובע כי הטענה על פיתוח האפליקציות היא פיקציה שלא הוכחה, ביקשו הנתבעים לאפשר להם להגיש ראיות המוכיחות זאת. באופן חריג, התרתי להם לעשות כן, אך חרף זאת, הנתבעים לא עמדו בתנאי ההחלטה ולא צורפו ראיות נוספות. מכלול זה מלמד כי הגשתם הייתה פועלת לחובתם, ויש בכך כדי להוות חיזוק נוסף לטענות שמואל.
59. אם כן, ומשלא הוכח אחרת, אני קובעת כי בחברה לא פותחו אפליקציות או לכל הפחות לא הגיעו לשלב משמעותי ומתקדם בפיתוח, כפי שטענו הנתבעים.
המסקנות המשפטיות שעולות מהתשתית העובדתית שהוכחה
60. מהלך הדיון יהא כדלקמן: בשלב הראשון אבחן האם התשתית העובדתית שהוכחה מקיימת עילה משפטית לביטול ההסכם, ובכלל זה אדרש לטענה לרשלנות תורמת. ככל שיקבע כי קמה עילה לביטול ההסכם ולתרופה של השבה – אבחן האם מתקיימים טעמים להטלת חיוב אישי על אוהב ציון. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי התשובה לשתי השאלות שהוצגו היא בחיוב.
(1) העילות לביטול ההסכם
61. לטענת שמואל מתקיימים במקרה זה יסודות ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, ועושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. עוד טוען התובע כי מתקיימת במקרה זה אף עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין.
62. סעיף 15 לחוק החוזים קובע לאמור:
הטעיה
15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
63. היסודות הדרושים להוכחת עילת הטעייה הם: (1) טעות אצל אחד הצדדים לחוזה; (2) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; (3) קשר סיבתי כפול בין הטעות להתקשרות בהסכם ובין ההטעיה לטעות (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 398-373(מהדורה רביעית 2019)).
64. אשר לרכיב הטעות – הפסיקה עמדה על כך שטעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים, ונקיטת פעולה תחת הנחת המציאות המדומה העלולה להוביל לפגם קוגניטיבי במרכיב הרצייה (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (14.8.2008) (להלן: עניין סויסה); ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003)). מחומר הראיות עולה כי שמואל העריך באופן שגוי לגמרי את מציאות הדברים וכי הפעולה תחת הנחת המציאות המדומה גרמה לו לתת אמון מוחלט בנתבעים ובאוהב ציון ולהשקיע בחברה את כל חסכונותיו.
65. הטעיה יכולה להיווצר במעשה – מצג שווא או הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ועשויה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. נפסק כי שתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה (ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פסקה 13 (6.6.2011)). הטעיה כוללת בחובה הפרת חובה לגלות פרטים שמן הדין, הנוהג או הנסיבות, חובה לגלותם (סעיף 15 סיפה לחוק החוזים; עניין סויסה, בפסקאות 11-10)).
על הנתבעים היה לגלות לשמואל באופן יזום כי מדובר בהשקעה מסוכנת, כי ההשקעה בנדל"ן תעשה רק לאחר סיום גיוס המשקיעים וכי לחברה אין משקיעים נוספים או הון עצמאי ופעילותה נשענת על פעילות המכללה. לא רק שעובדות אלו לא גולו לשמואל, אלא שהוצגו לו מצגי שווא הפוכים על חברת הזנק ייחודית בעולם החרדי שמפתחת אפליקציות מבטיחות וכי צפויים לו רווחים מהירים לצד בטוחה של השקעה בנדל"ן.
בהקשר זה יש להזכיר גם את חוברת השיווק שהוצגה לו, והמצגים שהוצגו בה, ופורטו לעיל. הפסיקה הכירה באפשרות לתת תוקף משפטי למצגים שפורטו בעלון שיווק שהוצג במהלך המשא ומתן טרם כריתת ההסכם, ולהתחשב בכך בבחינת עילת ההטעיה (ראו: ע"א 6025/92 צמיתות בע"מ נ' חורשת חימר בע"מ פ"ד נ(1), 826, 833 (1996); ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, בפסקה 6 (28.2.2005); ת"א (מחוזי מר') 14281-05-10 גולדשמיט נ' טי גי אי, השקעות נדל"ן בע"מ, בפסקה 6 (30.4.2015)). משכך אין לקבל את ניסיון הנתבעים להתנער מחוברת השיווק ומה שהוצג בה ולטעון כי היא חסרת נפקות משפטית (וראו ההקבלה שערך אוהב ציון בחקירתו הנגדית בין החוברת לבין הפרסומת הידועה של קוקה קולה – טעם החיים).
66. המכלול שהוכח מבסס קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בהסכם ובין ההטעיה לטעות – אילולי מצגי השווא הרבים שהוצגו לשמואל הוא לא היה מאמין באותה מציאות מדומה שהוצגה לו, ולא היה מתפתה לחתום על ההסכם בו השקיע את כל חסכונותיו משנים ארוכות של עבודה.
67. אשר לטענת הנתבעים כי בתצהיר גרוס נכתב כי הוא אינו חושב שהייתה כוונת זדון מצד אוהב ציון, אלא תכנון פיננסי כושל "החלום ושברו" – אין בה כדי לסייע להם. ראשית, מדובר בעדות סברה, ולכן גם אם זו דעתו של גרוס, אין בכך כדי להוות ממצא שבעובדה. זאת בפרט כאשר הממצאים הראייתיים בתיק מלמדים אחרת. שנית, גם אם לצורך הדיון אקבל את הטענה כי אין כאן כוונת זדון, לכל הפחות הוכח כי הוצגו מצגי שווא משמעותיים ושלא גולו פרטים מהותיים ביותר העולים כדי הטעייה (שהיסוד הנפשי הנדרש להוכחתה הוא לכל היותר ידיעה ולכל הפחות ברשלנות או בתום לב).
68. אם כן, מתקיימים בענייננו יסודות עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, התובע ביטל כדין את ההסכם והוא זכאי לתרופה של השבה לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
69. איני מקבלת את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפטור מהשבה מחמת סיכול ההסכם (לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)). די בכך שקבעתי כי במקרה זה הוצגו מצגי שווא על ידי הנתבעים טרם כריתת ההסכם וכי כספי ההשקעה לא הושקעו לפי מטרות ההסכם, כדי להביא לדחיית הטענה לסיכול.
70. אשר לטענה כי ה"שיימינג" שעברה המכללה גרם להפרת ההסכם ולא היה צפוי – הנתבעים בסיכומים לא התמודדו כלל עם הטענה כי המכללה היא עסק נפרד מהחברה ולא הוצג הסבר מדוע קריסת המכללה תוביל לקריסת החברה (שנטען כי הייתה באותו שלב במצב פיתוח מתקדם של האפליקציות). הנתבעים אף לא התמודדו עם הטענה כי השכר ששולם לבנות שעבדו בחברה, מומן על ידי שכר הלימוד שגבתה המכללה, וכי מודל מימון זה – שלא גולה לשמואל – גרם לקריסת החברה שלא הייתה בעלת הון ומימון בעצמה. אם כן, הטענה לסיכול ההסכם נדחית.
(2) רשלנות תורמת
71. לטענת הנתבעים שמואל נהג בפזיזות, חיפש להרוויח כסף בקלות תוך לקיחת סיכון רב, לא ביצע בדיקה כלכלית, לא התייעץ עם עו"ד, והאמין באופן מוחלט לאוהב ציון – ולכן אין לו אלא להלין על עצמו ויש לייחס לו אשם תורם מלא.
72. דיני החוזים הכירו בדוקטרינת הרשלנות התורמת אשר מאפשרת לבית המשפט להפחית את סכום הפיצויים וההשבה, שמפר החוזה חייב לשלם לנפגע, מקום שהנפגע עצמו התנהל ברשלנות אשר מסמנת אותו כאשם חלקי בקרות ההפרה או הנזק שנגרם לו (ע"א 3179/19 נאש רמות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרת הבינוי והשיכון, בפסקה 48 (3.10.2021)).
73. רשלנות תורמת הוכרה גם במקרים של מצג שווא במשא ומתן, כאשר הנפגע הסתמך על מצג השווא אולם הוכח כי היה בידיו לגלות באופן עצמאי את מצב הנכס ובנסיבות בהן היה ראוי שיעשה כן (ע"א 4697/05 אסטבלישמנט נ' דודאי, בפסקאות 64-63 (27.8.2012) (להלן: עניין דודאי); ע"א 2274/21 נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, בפסקה 166 לפסק דינו של השופט א' שטיין (1.1.2023) באותו עניין נקבע בדעת רוב (השופטת ג' כנפי שטייניץ והשופט ד' מינץ) כי אין לייחס רשלנות תורמת למערערת).
74. בעניין דודאי נקבע כי קביעת האחריות היחסית של הנפגע לנזק תיעשה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולפי השיקולים המנחים שפורטו שם: מידת אי הסבירות בהתנהגותו של הנפגע מול המפר; יכולתו של הנפגע לעמוד על הנדבכים השגויים במצג שהוצג לו – בעצמו; מידת מומחיותו וניסיונו של הנפגע; סבירות ההסתמכות של הנפגע על המצג; פער בין הצדדים בנגישות למקורות המידע הרלבנטי; התנהלות המפר; תרומה סיבתית לנזק ושיקולי מדיניות משפטית (בפסקה 63 לפסק הדין).
75. בע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, בפסקה 45 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ח' מלצר ((2.4.2012) (להלן: עניין אפל) נדחתה טענה כי יש להחיל אשם תורם כאשר "למרומה הייתה אפשרות, בזהירות סבירה, לגלות כי רומה ולא לפעול על יסוד ההיצג הכוזב". נפסק כי "יכולתו העיונית של הניצג לגלות את דבר הרמייה – וכזו הרי קיימת תדיר – איננה מקימה ככלל הגנה למרמה" וכי "עצם העובדה שהמידע הדרוש לצורך אימות נתוניו של ההיצג ושלילתו היה מצוי בידי הניצג – איננה יכולה, בנסיבות, להעניק פטור מאחריות למי שהציג מצג כוזב כאמור, כאשר הניצג פעל על יסוד ההיצג הכוזב".
בעניין אפל נפסק כי גם אם הניזוק התרשל באי ביצוע בדיקות מינימליות, אין מקום להפחית מחיוב ההשבה של המזיק בנימוק של אשם תורם, כאשר הנזק מתבטא בהעברתם הישירה של כספים מהניזוק למזיק (שם, בפסקה 60). בית המשפט עמד בפסק דינו על מדרג "החומרה המוסרית" שבין הצדדים ועל הכלל לפיו אין חוטא יוצא נשכר (וראו גם סעיף ב' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין בעניין אפל כי הנסיבות שבהן ניתן יהיה להטיל אשם תורם במצב של "הרימית וגם נהנית" הן נדירות ביותר).
אמנם עניין אפל עסק בעוולת התרמית, אך הרציונל שעומד בבסיסו מתקיים בעילת ההטעיה החוזית, ובפרט בנסיבות מקרה זה בהן ההטעיה באה לידי ביטוי במצגי שווא משמעותיים ולא רק באי גילוי (וראו, בשינויים המחויבים, האמור בעניין דודאי, בפסקה 79; אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 155 (תשנ"ז)).
76. בענייננו, התובע החליט להשקיע על סמך המצגים העובדתיים המטעים שהוצגו לו, תוך שעיניו סונוורו בהבטחות שווא, ללא כיסוי, שאוהב ציון פיזר על רווח בטוח ומהיר. כל זאת, לאחר שנערך לו סיור במקום והוצג לו מצג של חברת הזנק גדולה ופעילה שעתידה לרכוש נכסי נדל"ן מניבים. אין מחלוקת על כך שהתובע לא ביצע בדיקות נוספות וחתם על ההסכם בחיפזון, וניתן להניח שלו היה מבצע בדיקות נוספות היה מגלה כי הוצגו לו מצגי שווא. אך אין בכך כדי להפחית מאחריות הנתבעים במקרה זה שהוליכו אותו שולל במצגים ובהבטחות מרחיקי לכת, מבלי שהיה מאחוריהם דבר.
77. מטעמים אלו, לא מצאתי לקבל את הטענה כי התובע בחר מיוזמתו להשקיע בחברה 500,000 דולר ולא 250,000 דולר כפי שסוכם תחילה, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. העובדה שהתובע מיהר להשקיע סכום כפול, ממחישה ביתר שאת את עוצמת ההבטחות ומצגי השווא שהוצגו לו, שסימאו את עיניו וגרמו לו לשים על קרן הצבי את כל חסכונותיו. וכפי שתיאר זאת כב' השופט י' עמית בת"ק (שלום ת"א) 2929/00 אלמקייס נ' אלפא קלאב (מועדון שירותים ישראל) בע"מ, בפסקה 9 (23.10.2000):
"התובע אינו מן השוטים חלילה, אך דומה כי התשוקה להתעשרות מהירה מחוללת נפלאות לחשיבה האנושית, במיוחד אם מתלווית לה פעולה נמרצת של שכנוע ולחצים פסיכולוגיים שאז מיטשטשת הדעת".
78. זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו את הטענה כי החברה פיתחה אפליקציות ולא הציגו ולו ראשית ראיה לעבודת פיתוח שבוצעה. הנתבעים אף לא הראו מה נעשה עם כספו של שמואל ולאיזה מטרות הוא נוצל. כך גם בסיכומי ההגנה אין מענה לטענות שמואל כי ההשקעה כולה הייתה פיקציה וכי החברה נוהלה כקליפה ריקה ובעירוב נכסים עם המכללה. כידוע, בעל דין שאינו משיב לטענה בסיכומיו, נחזה כמי שמסכים עימה (או כמי שזנח את טענותיו). בנסיבות אלו, אין לקבל טענה של רשלנות תורמת, מצד מי שהציג מצג שווא מרחיק לכת ומכר השקעה שאין מאחוריה דבר ונפל בהתנהגותו פגם מוסרי.
79. לסיכום חלק זה: קמה עילה לביטול ההסכם לפי סעיף 15 לחוק החוזים (הטעייה) ויש להורות על השבת התמורה ששולמה בסך של 1,600,000 ש"ח.
80. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לטענה כי מתקיימים במקרה זה אף יסודות העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים ועוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (שכידוע, נטל הוכחתה הוא גבוה במיוחד).
(3) האם יש מקום לחייב את אוהב ציון באופן אישי בהשבה?
81. התובע עותר לחייב את אוהב ציון בחיוב אישי מכוח שני מקורות נורמטיביים: (1) הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; (2) חיוב אישי של נושא משרה מכוח דיני הנזיקין.
82. אחד מעקרונות היסוד בדיני החברות מעוגן בסעיף 4 לחוק החברות ולפיו "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד", וזאת בנפרד מבעלי מניותיה. בין החברה לבעלי המניות בה מפריד "מסך התאגדות" שאינו מאפשר לייחס לחברה חובות וזכויות של בעל מניות בה, ולהיפך. סעיף 6 לחוק החברות קובע את החריג לכלל, ומאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לחמוק מאחריות אישית. על מאפייני דוקטרינת הרמת המסך והנטלים בהוכחתה עמדתי בהרחבה בת"א (שלום ת"א) 78075-12-20 אליאס נ' עדי חושן, פסקאות 50-43 (26.10.2023).
83. אין מחלוקת כי אושרת היא הבעלים הרשום של החברה. הואיל ואושרת מצויה בהליך חדלות פירעון, התביעה לא הוגשה כנגדה. ככל שהיה ניתן לתובע אותה, היה מקום לברר האם מתקיימת עילה להרמת מסך בינה ובין החברה. אולם, כאמור, התביעה שהוגשה כנגדה נמחקה, בין היתר לנוכח עיכוב ההליכים.
84. אין מחלוקת שאוהב ציון אינו הבעלים של החברה ואינו בעל מניות בה. לטענת הנתבעים אוהב ציון הוא עובד שכיר של החברה. לתמיכה בטענה זו צורפו תלושי שכר על שמו. אם כן, לשם ביצוע הרמת מסך כנגד אוהב ציון נדרש תחילה לקבוע עובדתית כי הוא הבעלים האמיתי של החברה. ככל שזה יוכח, בשלב השני יהיה מקום לבחון האם קיימת עילה להרמת מסך.
85. מחומר הראיות עולה כי אוהב ציון אכן שימש כבעל תפקיד מרכזי ומשמעותי מאוד בחברה: הוא אישר זאת בחקירתו הנגדית והגדיר עצמו כ"דמות משפיעה" בחברה (עמ' 39, שו' 1); כמי ששימש כפרזנטור של החברה וכמנהל טכנולוגי (עמ' 33, שו' 16); הוכח כי אושרת בעצמה לא נכחה בפגישה עם שמואל, אלא אוהב ציון, שהסביר על המוצרים ועל ההשקעה (עמ' 29, שו' 11; עמ' 34 שו' 8).
86. גם תצהירו של גרוס מחזק את מעמדו של אוהב ציון כמי שהוצג בפני כל כמנהל וכבעלים של החברה, וכך נכתב שם: "כל עובדי החברה ידעו כי אוהב ציון הינו המנהל והבעלים, היזם, הראש הקריאטיבי של כל פיתוח האפליקציות וברור היה לכל שעל פיו יישק דבר. אוהב ציון היה האיש אשר גייס את כל עובדי החברה הבכירים, הנחה אותנו ואף קבע את שכרנו" (סע' 25 לתצהיר גרוס).
87. אם כן, לנוכח התשתית העובדתית שהוכחה, ניתן לקבוע שאוהב ציון הוא הרוח החיה בחברה ולא אושרת (שבחקירתה הנגדית התרשמתי כי ההיכרות והידע שלה עם החברה, הן בצד הפיננסי והן בצד הטכנולוגי, אינם מן גבוהים). לצד זאת, בנסיבות מקרה זה, אין צורך להכריע בטענה להרמת מסך, הואיל ודי בכך שהוא בעל מעמד בכיר בחברה – עובדה שאין לגביה מחלוקת – כדי להטיל עליו אחריות אישית כנושא משרה בחברה. זאת, על בסיס התשתית העובדתית שהוכחה הקושרת אותו באופן אישי וישיר להתרחשויות העומדות בבסיס התביעה.
88. חיוב אישי של נושא משרה הוא חריג לעקרון המשפטי הכללי שיש להפריד בין החברה לבין נושאי המשרה ועובדיה. עם זאת, לפי סעיף 54(א) לחוק החברות ולפי סעיף 252(ב) לחוק החברות נושא משרה בחברה יחול לחוב באחריות אישית בעצמו, אם יוכח שנושא המשרה עיוול כלפי הניזוק בעצמו. קרי: שמתקיימת חובת זהירות של נושא המשרה כלפי הניזוק, שהחובה הופרה, ושמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994)).
בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 792-791 (1997) עמד בית המשפט העליון על העקרונות המנחים בהטלת אחריות נזיקית על מנהל כאורגן בתאגיד, וכך נקבע שם:
"בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד [...] ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו [...]
[]לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות [...] חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו – למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן [...] או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי [...]
89. יישום אמות מידה אלו בענייננו מביא למסקנה כי התשתית העובדתית שהוכחה מבססת אחריות נזיקית של אוהב ציון לנזק שנגרם לשמואל. הוכח כי אוהב ציון היה בכיר בחברה, גם לפי הגדרתו הוא היה "המוח" ו"הפנים" מאחורי החברה, הוא היה הוגה הרעיון, אחראי על הפיתוח, והיה מעורב בפעילות החברה באופן צמוד. אוהב ציון התראיין באמצעי התקשורת על החברה ועל ההשקעה, הוא זה שפגש את שמואל, הסביר לו על ההשקעה, הציג לו את המקום והקרין לו פרזנטציה ארוכה בווידאו שהוכנה על ידו. כמו כן, שמואל הוקסם מדבריו של אוהב ציון, מהאישיות הכריזמטית שלו מהביטחון הרב שהוא השרה ומההבטחות שהוא פיזר.
90. אם כן, ולסיכום חלק זה: הוכח שאוהב ציון באופן אישי הציג בפני שמואל את המצגים שגרמו לו להשקיע בחברה. הוכח כי ההחלטה של שמואל להשקיע בחברה התקבלה מיד לאחר הפגישה עם אוהב ציון ובעקבות התרשמותו והאמונה שלו למצגים שהוצגו לו על ידי אוהב ציון באופן אישי. משהתברר אפוא כי מצגים אלו היו מצגי שווא מטעים, אוהב ציון חב באופן אישי על הנזק שנגרם. זאת, גם אם מצגי השווא הוצגו בשם החברה וגם אם ההתקשרות בהסכם הייתה מול החברה.
91. אם כן, ולנוכח המכלול, יש מקום לחייב את הנתבע 2 באופן אישי ברשלנות בגין מצגי השווא שהציג ועליו לפצות את שמואל בגין מלוא סכום ההשקעה שהפסיד, בסך של 1,600,000 ש"ח.
סוף דבר
92. מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת במלואה וניתנים סעדים כדלקמן:
א. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 1,600,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10.4.2022) ועד מועד התשלום בפועל (אמנם התבקש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום התמורה, אולם סכום זה לא שוערך בכתב התביעה ולא שולמה בגינו אגרה ומשכך אין לפסוק אותו).
ב. כמו כן יישאו הנתבעים במלוא הוצאות התובע בסך של 42,646 ש"ח וכן בשכר טרחת בא כוחו בסך של 90,000 ש"ח. סכום זה נגזר מהסך הכולל שנפסק ומבטא את היקף ההשקעה שנדרש התובע להשקיע בהוכחת תביעתו, בשים לב לעילות התביעה.
ג. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, בג' אב תשפ"ד, ב07 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
עדי ניר בנימיני