595. כעת אפנה לבחינת תחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה בענייננו, זאת נוכח טענת סניגורו של לוקר בערעורו כי אין תחולה לחוק בנסיבות העניין.
מעיון בחומר הראיות, שוכנעתי כי דין הטענה להידחות. אסביר להלן במה דברים אמורים.
העובדה שעסקת הסמים מושא אישום זה בוצעה במסגרת ארגון הפשיעה, נלמדת מעדותו המהימנה של י.מ; מהשיחות עליהן העיד שנערכו בביתו של ציון בפוארטו בנוס, בהשתתפותו יחד עם אברג'יל, המערער, אוזיפה, "העגיל" ואחרים; וכן מהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, כמפורט לעיל.
בנוסף, אין ממש בטענת המערער כי העבירה מושא אישום זה לא בוצעה במסגרת הארגון, מאחר שלא נקבע בהכרעת הדין שהיה חבר בארגון הפשיעה המדובר. כידוע, וכפי שדנתי אף ביחס לאישומים האחרים, הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק המאבק, אינה דורשת את הוכחת חברותו של אדם בארגון או את שיוכו לארגון עצמו, לצורך הרשעה בהתאם לסעיף, אלא די במודעות לתנאים המקיימים את הנסיבה – קיומו של ארגון פשיעה. משכך הם פני הדברים, בין אם המערער נטוע היטב בתוך זרועות הארגון, ובין אם לא – אין זה רלוונטי לשאלת התקיימותה של הנסיבה המחמירה (ראו גם: ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל, עמ' 20-19 (12.7.2010); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 (7.12.2011)).
בהקשר זה יודגש, כי בניגוד לסעיף 2 לחוק המאבק, שעניינו במי שמשמשים בתפקידים בכירים באירגון, ושבמסגרתו הורשעו המערערים אברג'יל ורוחן בפרשה זו, סעיף 3 לחוק המאבק דורש רמת מעורבות נמוכה יותר, ועניינו בכל מי שעבר עבירה כלשהי במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, אף אם לא היה פעיל בו (ראו לעניין זה: ע"פ 3806/16 בלטי נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ברון (23.5.2019)).
זאת ועוד, אף טענת המערער לפיה לא הכיר נאשמים אחרים בפרשה, שהורשעו בביצוע עסקאות סמים אחרות במסגרת הארגון – אין בה כדי לשנות מהמסקנה שהעבירה בוצעה "במסגרת ארגון פשיעה". כפי שהובהר בהכרעת הדין, ארגון הפשיעה בענייננו פעל תוך מידור חבריו, וככלל, ידיעתו של אחד מהפעילים על אודות עסקו של האחר הייתה מצומצמת ומוגבלת.
עם זאת, שונים הם פני הדברים בעניינו של עד המדינה י.מ, שהיה בכיר יחסית בארגון, היה מעורב במספר רב של עסקאות סמים, וידע להעיד על פרטיהן. ולכן תיאורו בעדותו כי היה שיתוף עמו במידע, לא משליכה על מאפיין המידור שהיה קיים בארגון. לפיכך, במעמדו השונה של י.מ מהמערער בהיררכיה הארגונית, יש כדי להסביר את העובדה שידיעותיו של האחרון היו מוגבלות יותר מאלו של י.מ.
נוכח נימוקים אלה, הטענה לפיה המערער לא הכיר נאשמים אחרים בפרשה, לא משפיעה על השאלה האם העבירה בוצעה "במסגרת ארגון פשיעה".
אשר על כן, בנסיבות ענייננו, וכפי שאף נקבע בערכאה הדיונית באופן ברור ומפורט, עסקת הסמים מושא אישום זה, בוצעה במסגרת ארגון הפשיעה, זאת בשים לב לזהות המעורבים בה, ליחסי הכוחות ביניהם, ולשיטות הפעולה שננקטו במסגרתה – אברג'יל בתפקיד המנהל שכולם סרים למרותו; וחברי הארגון, שפועלים בהתאם להוראותיו. כמו כן, הפעלת כוחו של הארגון בעת שהעסקה הסתבכה, ומעורבותם של י.מ ובן סימון בעקבות זאת, מצביעים אף הם על כך שהעבירה בוצעה במסגרת הארגון. משכך הנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק המאבק מתקיימת באופן ברור, ובדין המערער הורשע לפי סעיף זה.
596. לקראת סיום, אבחן את טענת לוקר לפיה עסקת הסמים מושא אישום זה מוגדרת כ"עבירת חוץ", שנדרש אישור היועמ"ש בהגשת כתב אישום בגינה.
יצוין, כי טענה זו נטענה לראשונה במסגרת הערעור, ולא הועלתה בפני בית המשפט קמא, ואך מטעם זה יש לדחותה. יתירה מזאת, ולגופו של עניין, ממכלול הראיות בתיק עולה כי בניגוד לטענה, מדובר ב"עבירת פנים" כהגדרתה בסעיף 7(א)(1) לחוק העונשין:
"7. (א) "עבירת-פנים" –
(1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל;
(2) [...]".
בענייננו, עבירת הסמים מושא אישום זה, ולכל הפחות "מקצתה", נעברה בישראל. כך למשל הוכח שהרווחים שהופקו ממכירת הסמים באוסטרליה הועברו לישראל; כמו כן, חלק ממאמצי המעורבים לקדם את העסקה נעשו בישראל, כך ביחס לפגישת י.מ עם שי סילם, וכך ביחס לפגישת הבוררות שערך בן סימון בין לוקר וסילם, בעניין הבלדר שברח; בנוסף, כפי שאף פורט לעיל, העסקה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה שפעל בישראל, ושעשה שימוש ברווחי עסקאות הסמים למימון פעילותו כאן.
לפיכך, אין לקבל את טענת המערער לפיה עסקינן בנסיבות ענייננו ב"עבירת חוץ" כאמור.
597. לבסוף יש אף לדחות את טענותיו הרבות של המערער כלפי המותב שישב בדין בבית המשפט המחוזי, שלפי הטענה העניק פרשנות מפלילה וחד צדדית לראיות, לחובתו (וטענות דומות הועלו אף בערעורו של אברג'יל).
לאחר שבחנתי את המארג הראייתי הרחב שהוצג, ואת הכרעת הדין המקיפה והמפורטת, נחה דעתי כי מתן האמון בעדות י.מ והעדפתה על פני גרסת המערערים, אברג'יל ולוקר, מוסברים היטב ובאופן מנומק, תוך בחינת העדות, התרשמות בית המשפט מהעד, והתימוכין המשמעותיים שנמצאו לה בראיות חיצוניות. לפיכך, אין לקבל את ניסיונו של הסניגור לתלות את המסקנה המרשיעה ב"הטיה" של בית המשפט כנגד מי מהמערערים.
בנוסף, שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי בחן את הראיות בתיק במשנה זהירות, ובמקום בו נותר ספק בדבר אשמתו של מי מהנאשמים, הוא לא הורשע בדין, כדוגמת אוזיפה (נאשם 4) שזוכה מאישום זה. הדבר מלמד באופן ברור על הכרעת דין יסודית, הנעדרת "הטיה" נגד מי מהמערערים, זאת בניגוד לטענותיהם.
598. לפיכך, ולאור כל הנימוקים שהובאו לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב במסקנה המרשיעה, ויש להותיר את הרשעת המערער בעבירה מושא אישום זה – על כנה.