במישור העקרוני יותר, רמ"י ידעה שהסכם הפשרה ישפיע על יתר הענף, הואיל והתמלוג הוא ארצי, שוויוני ואחיד - כלומר, הוא לא מתחשב במאפייניה הייחודיים של כל מחצבה. ולכן, גם השבת גביית היתר איננה תלויה במאפיינים של מחצבה כזו או אחרת, וקמה חובת השבה לכלל המחצבות. הסכם הפשרה משקף הודאה מצד רמ"י שפרשנותה את החלטת המועצה הייתה שגויה. לא ניתן להתפשר באופן פרטני ביחס לפרשנות נורמה החלה על כל ענף. במצב שכזה לפשרה יש השלכות רוחב ענפיות. אחרת יפגע השוויון, ותופרנה החובות לנהוג בתום לב ובסבירות. אין בין שלוש המחצבות ובין אבן וסיד שוני רלוונטי המצדיק הימנעות מהשבה גם לתובעת.
מעבר לכך, אף מחצבה לא הודיעה לרמ״י, בעת מחיקת האיגוד מהתובענה, כי היא מוותרת על זכותה להשבת התמלוג. רמ"י גם לא דרשה הודעת ויתור כזאת מצדן. אי-הוויתור על זכות התביעה נלמד גם מעצם מסירת הנתונים על ידי אבן וסיד במסגרת תביעת שלוש המחצבות. אבן וסיד מסרה את נתוניה מתוך ציפייה למימוש ההבטחה המנהלית והמצגים שהציגה רמ"י. אחרת, לא הייתה סיבה לכך שתפעל כאמור.
- הטענה השלישית: התביעה הנוכחית שונה מעניין הר טוב, ולכן אין ללמוד דבר מהקביעות שם; ובהתאם התביעה הנוכחית לא התיישנה
ענייננו שונה מבחינה מהותית מעניין הר טוב - ולכן מה שנקבע שם איננו רלוונטי לכאן. הר טוב הרי טענה כי נודע לה על אודות תביעת שלוש המחצבות בשלב מאוחר יותר, הרבה אחרי שהוגשה. הגם שטענה זו נדחתה בפסק הדין, טענות רבות שאבן וסיד מעלה כעת לא הועלו על ידי הר טוב, וזאת נוכח טענת האחרונה בדבר אי-הידיעה. ובפרט, אבן וסיד שבה ומדגישה כי היא עמדה ועומדת על זכויותיה; לא יצרה מצג של ויתור בשום שלב; היא נשענה על מצגים שהוצגו בתביעת שלוש המחצבות והיא מסרה נתונים רבים לרמ"י אגב ההתדיינות שם.
בפסק הדין עניין הר טוב חסרה התייחסות לכך שמדובר בהשבה של תשלום חובה שהוא שוויוני ואחיד. ובכלל, על הרשות השלטונית ליזום החזרים מעין אלה. כמו כן, חסרה התייחסות למספר נושאים נוספים, ובהם: התוכן של טיוטת ההחלטה של ועדת הפשרות של רמ"י; וההתכתבות מול הפרקליטות שמהווה הודיה בקיום הזכות. נטען גם כי נפלה טעות בקביעת בית המשפט שלא חל שינוי עובדתי בשנים 2016-2015, שהרי נאספו בהן נתונים רבים, ונקבע המחיר המשוקלל הארצי לשנים הרלוונטיות. ומעבר לכך, לא נדונה הטענה כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי רמ״י נגועה בחוסר הגינות ובחוסר תום לב מצידה.