אעיר בהקשר זה כי בכתב התביעה עתרה אבן וסיד לקבל 97,667,437 ₪; ואילו בסיכומיה עתרה לקבל סכום גבוה יותר כמפורט לעיל (וראו בפסקה 733 לסיכומי התובעת). ברם, לא הוגשה כל בקשה לתיקון כתב התביעה בעניין זה. משכך, הסכום העליון שניתן לפסוק בתובענה הנוכחית, ככל שייקבע שיש לפסוק סכום כספי כלשהו או להורות על קיזוזו, הוא זה המנוי בכתב התביעה.
עוד טענה אבן וסיד שיש לדחות את טענות רמ"י שלפיהן הנתונים שנמסרו אינם אמינים. מדובר בנתונים מהימנים, וממילא הטענה נטענה בשלב מאוחר של ההליך ומבלי שרמ"י דרשה מאבן וסיד הסברים לפגמים לכאורה בזמן אמת.
לצד זאת, אבן וסיד טוענת כי רמ"י נמנעה מלהביא עדים שיש להם ידיעה אישית בנושא התביעה; ולא הציגה מסמכים חשובים במסגרת ההליך הנוכחי, לרבות ההחלטה שהתקבלה אצלה בעניין אישור הסכם הפשרה עם שלוש המחצבות. כך היא מנסה לגמד את השלכותיה של החלטת ועדת הפשרות ברמ"י ביחס לתשלום שיש לשלם לשלוש המחצבות. ועדיין, היא לא מצאה להביא לעדות איש מחברי הוועדה. עדים שהעידו בהליכים אחרים לא הובאו לעדות בהליך הנוכחי. גורמים שהיו בקיאים בהערכת הנתונים שמסרה אבן וסיד אגב תובענת שלוש המחצבות לא העידו כאן. אפילו נוסח סופי של ההחלטה משנת 2016, בה החליטה ועדת הפשרות על תשלום הפיצוי לשלושת המחצבות, לא הוגש על ידי רמ"י במסגרת ההליך. ניסיונה של רמ"י להתנער מהמסמך אינו מכבד אותה, ואינו תואם את המציאות לפיה מדובר בהחלטה המקרינה גם על התובעת.
המחדלים הראייתיים של רמ"י חייבים להיזקף לחובתה. אם היו מתייצבים העדים הרלוונטיים הרי שהדבר היה מוביל לקבלת טענות התובעת. יש להניח כי עדותם הייתה פוגעת בהגנת הנתבעת וזו הסיבה שלא הובאו.
בנוסף, רמ"י הפרה הבטחה שלטונית; חייבת בחובת השבה כספית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; חלה עליה חובה לפעול בהתאם למצגיה; התרשלה והציגה מצג שווא רשלני; פגעה בזכות הקניין של אבן וסיד, ובכך הפרה חובה חקוקה וביצעה עוולה חוקתית.
- על בסיס כל האמור, סבורה אבן וסיד כי יש לקבל את תביעתה במלואה.
טיעוני הנתבעת - רמ"י
- רמ"י טוענת כי המדובר בתביעה חסרת בסיס, אשר מטרתה ליטול כסף שלא כדין מהקופה הציבורית, וזאת בחלוף שנים מתום תקופת ההתיישנות, בשיהוי ניכר, ובחוסר תום לב.
- הטענה הראשונה: רמ"י לא גבתה תמלוגים ביתר, שכן לא ניתן להסתמך על מחיר המכירה בפועל אלא רק על המחירונים; וממילא התמלוג שנגבה הינו סביר
רמ״י לא גבתה ביתר סכומי כסף מהמחצבות בשנים הרלוונטיות. יש לפרש את החלטת המועצה כקובעת שהתמלוג ייגזר ממחיר המחירון של מוצרי החציבה. דהיינו, הוא לא אמור להתחשב במחיר בפועל. כך עולה מהחלטה עצמה, וכך היה נהוג במשך שנים. לקראת סוף שנות ה-90 הפסיקו המחצבות להעביר לרמ"י את מחירוניהם, והחלו לטעון כי יש להתחשב במחיר המכירה בפועל. מאחר שאבן וסיד לא הוכיחה את מחירי המחירונים מאותן השנים, יש לדחות את תביעתה.