פסקי דין

תיק אזרחי (תל אביב) 42750-07-17 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל - חלק 14

03 דצמבר 2024
הדפסה

רמ"י מודה כי היא השתמשה במידע של הלמ"ס, ועל כך כזכור מלינה אבן וסיד.  ואולם היא עשתה זאת מאחר שהמחצבות הפסיקו בשלב מסוים להעביר אליה את מחירוניהן, ועשו דין לעצמן.  ההסתמכות על הלמ"ס נעשתה אפוא בלית ברירה ולפרק זמן מוגבל בלבד, ומי שאשמה בכך היא אבן וסיד (יחד עם יתר המחצבות).  פעולת התובעת והמחצבות אחרות הייתה נגועה בחוסר תום לב.  נטען שעיתוי הפסקת העברת המחירונים נבע מחקירה פלילית, שניהלה רשות התחרות בחשד לתיאום מחירים בין התובעת ומחצבות נוספות.

רמ"י מדגישה כי אין להתחשב בהנחות שניתנות ללקוחות המחצבות לשם קביעת המחיר המשוקלל.  ויובהר: ההנחות שניתנו ללקוחות - שהן חברות הקשורות לאבן וסיד (מפעלי המשך) ולקוחות בעלי יחסים מיוחדים - אינן משקפות את המחיר שאמור היה להיקבע במהלך העסקים הרגיל.

מבחינה מעשית, אם מנטרלים את הלקוחות הקשורים ואת אלו בעלי היחסי המיוחדים, נשארים עם 14% מהעסקאות (ולא עם פרו מיל כטענת התובעת).  הנטרול חשוב, מפני שאבן וסיד מכרה ללקוחות אלה במחירים זולים יותר - ללא תלות בכמות שנרכשה.  זאת אומרת ההנחות לא משקפות קורלציה בין כמות הרכישה ובין הסכום שמשולם; ואבן וסיד לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי מחיריה אינם נובעים מיחסים מיוחדים.  לפיכך, אין ברירה אלא להסתמך על המדגם שנותר, הגם שהוא קטן יחסית.

עוד טוענת רמ״י כי גביית התמלוג נעשית מכוח החלטה מנהלית, וכדי שבית המשפט יתערב בה הרי שיש להוכיח כי התמלוג הוא "מופרז במידה קיצונית".  אבן וסיד לא הוכיחה זאת, ומכאן שאין הצדקה שיפוטית להתערבות.  אם כבר, הראיות בתיק מלמדות שהתמלוג היה סביר בנסיבות העניין.  מבחינה מעשית בתקופה מושא התביעה עמד התמלוג על פחות מ-2 ₪, ומשנת 2006 ועד 2008 הוא עלה ל-2.4 ₪, ולאחר מכן עמד התמלוג על חצץ במחצבות הפטור על 5.03 ₪ לטון, ומשנת 2021 על 8 ₪ לטון.  די בסדרי גודל אלה כדי לשלול את טענות התובעת.

  1. הטענה השנייה: הסכם הפשרה לא מלמד על הודאה בגביית יתר, וממילא הוא לא חל על ענייננו

הסכם הפשרה עם שלוש המחצבות אינו מקרין על ענייננו.  שעה שנמחק האיגוד מתביעת 2008 נותרו שלוש המחצבות לבדן, ולכן היריבות הפכה מכללית לנקודתית ונוגעת בעניינן הפרטני.  הפשרה עמן נעשתה לפנים משורת הדין, והתאפשרה לאור הסתלקות האיגוד, ובשים לב לכך שקמה לרמ"י טענת התיישנות היה ותוגשנה תביעות דומות.  ההסכם לא התיימר אפוא לקבוע את המחיר הנכון להשבה מדויקת.  הוא לא בא להסדיר את הענף כולו.  כל ניסיון להקיש ממנו לעניינים אחרים נדון לכישלון.  גם בעניין הר טוב נפסק כי הפשרה לא מלמדת על המחיר ה"נכון", ושהוא לא הוכח גם היום.

עמוד הקודם1...1314
15...48עמוד הבא