עוד נטען כי לא ניתן להסתמך על הנתונים שמסרה אבן וסיד. הם לא מהימנים. ישנם פערים ונתונים שלא הוסברו; וחסרים נתונים אחרים. כמו כן, אבן וסיד לא גילתה ראיות מהותיות בסוגיית היחסים המיוחדים עם הלקוחות שקיבלו הנחות, והיא אף הורתה למר רוזנברג, המומחה מטעמה, שלא להתייחס לכך בחוות דעתו. בהמשך לכך, רמ"י מלינה על אי-הבאת עדים ועל אי-גילוי מסמכים - מה שמצדיק לשיטתה את דחיית התביעה כולה. בין היתר, אבן וסיד הסתירה את כל החוזים עם לקוחותיה המוכיחים יחסים של "תן וקח", אשר בוודאי יש להתעלם מהמכירות הקשורות אליהם; וכן את העובדה שנבנו מפעלי אספלט בשטחי אבן וסיד על ידי חברת "סולל בונה".
ואשר לנתבעת, זו לא הייתה צריכה להביא עדים ביחס להתנהלות ועדת הפשרות ולהחלטתה. זאת משום שפשרה אינה יכולה להיות הודאה בזכות. מנגד, התובעת היא זו שנמנעה מלזמן עדים חיוניים. כך למשל היא לא זימנה את עו"ד טישמן שייצג את האיגוד ואת שלושת המחצבות בהליך הקודם. אם היה מזומן היה נאלץ לאשר את העובדה שהייעוץ המשפטי של רמ"י הבהיר לו כי שעה שנמחק האיגוד מהתובענה האמורה, הרי שהסעד שיינתן שם לא יהיה רוחבי במהותו.
לאחר הגשת הסיכומים
- לאחר מועד הגשת הסיכומים, הגישה רמ"י בקשה מטעמה להגשת מספר מסמכים כמפורט להלן: פסק הדין בתיק אזרחי (מחוזי מרכז) 68887-05-19 שפיר נ' רשות מקרקעי ישראל; פסק הדין בתיק אזרחי (מחוזי מרכז) 67570-12-21 הנסון נ' רשות מקרקעי ישראל. פסקי דין אלה - שדחו את טענות המחצבות - ניתנו לאחר תום פרשת ההוכחות בתביעה הנוכחית. רמ"י ביקשה להציגם בהליך נוכח זהות העילות בינם ובין ענייננו. בנוסף, התבקשה הגשת הסכם הפשרה המלא בעניין שפיר; פרסום באתר "מאיה", אשר הוזכר בסיכומי אבן וסיד; וכן שבעה עמודי מסמכים מתיק רשם החברות של שותפות כללית רדימיקס כנרת, וזאת כדי להוכיח את קשרי השותפות בינה ובין אבן וסיד.
ביום 23.2.2024 הוריתי על קבלת הבקשה. וזאת מפני שיש במסמכים שהתבקשו כדי לחדד את זירת המחלוקת או כדי להאיר עניינים שהתגבשו לאחר הגשת הסיכומים. כזאת נעשה בשים לב לעמדתן של חברת שפיר ושל חברת הנסון שהוגשו אגב ליבון הבקשה.
- אבן וסיד סבורה כי המסמכים מתובענות שפיר והנסון מחזקים את טענותיה. הם מלמדים על כך שרמ"י ויתרה על טענת ההתיישנות כלפי מחצבות אלה, ולכן עליה לעשות כן גם מולה; ועוד עולה מהן שרמ"י הביעה נכונות להגיע עם מחצבות אלה להסדר פשרה. משכך, הראיות הנוספות מבססות שרמ"י מבצעת איפה ואיפה בין חברות החציבה.
- כפי שיובהר בהמשך אני סבור שאין להקיש מהסדרי פשרה כאלה ואחרים על ענייננו. מכאן שהסדר פשרה שנערך עם אחת מהמחצבות אינו מחייב את רמ"י לפעול בצורה דומה בנוגע ליתר. משאלה הם פני הדברים, ובשים לב ליתר הקביעות המשפטיות שיוצגו בהמשך הדברים, אין במסמכים הנוספים שהוגשו בעניין זה כדי לשנות ממסקנותיי.
- עד כאן הפרוזדור ומכאן לטרקלין.
דיון והכרעה
- המחלוקת בין הצדדים היא רחבה ביותר, ועוברת במישורים ובשדות משפטיים שונים. אלא שבפסק דין חלקי זה יש למקד המבט - גיבורותיו הן עילות ההתיישנות והקיזוז.
- בכל הנוגע בעניין ההתיישנות אקדים אחרית לראשית ואציין כי הגעתי למסקנה שעילת התביעה של התובעת התיישנה. גם לטעמי עילה זו התגבשה במועד שבו אבן וסיד שילמה את התמלוגים לרמ"י, לכל המאוחר בשנת 2005. כבר במועד התשלום אבן וסיד אחזה בדעה שהיא משלמת תשלומי יתר. והסכם הפשרה שרמ"י הגיעה אליו, כעבור שנים, עם שלושת המחצבות אינו יוצר עילת תביעה חדשה רוחבית לכל הענף. בנסיבות אלה גם לא חלות הוראות שונות בחוק ההתיישנות היכולות להאריך את תקופתה.
אבן וסיד טוענת למצגים כאלה ואחרים שהוצגו לה על ידי רמ"י, ולקיומה של התחייבות כי האמור לגבי שלושת המחצבות יחול גם עליה. אך הנטל לבסס התחייבות שכזו הוא כבד. משמעותה מאות מיליוני ₪. לכן, דבר קיומה צריך להיות ברור וחד משמעי. לא זה המצב בענייננו. האינדיקציות והמצגים שהתובעת מפנה אליהן לא יוכלו למלאכה שהיא מטילה עליהם. ככל שאבן וסיד הייתה מעוניינת לוודא קיומה של התחייבות היה עליה לנהל בעניין זה הידברות ישירה מול רמ"י; היה עליה לדאוג כי הדברים יהיו מפורשים, ולפיהם שעה שהיא מעבירה את נתוניה אגב ההתדיינות של שלושת המחצבות, תוצאותיה יחולו גם עליה. כזאת לא נעשה, והדבר עומד בעוכרי טענותיה.