מבט כללי על תכליות דיני ההתיישנות ועל זכות הגישה לערכאות
- בבסיס רעיון ההתיישנות תכליות בסיסיות. על אלה ניתן למנות את הטעם הראייתי, המתחשב בקושי בשמירת הראיות הרלוונטיות לאורך זמן; את הטעם הרואה בתובע שהשתהה כמי שמחל על זכותו; ואת הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע; ועל כך יש להוסיף את "האינטרס הציבורי בזרימת חיי המסחר והמשפט, כך שמשאבים העשויים לתרום לתועלת הציבור ינוצלו כהלכה, ובכללם המשאב השיפוטי. כך, רצוי שמשאב זה יוקדש לבירורן של בעיות ההווה, ולא לסכסוכים שזמנם עבר" (בית דין גבוה לצדק 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בערעור מיסים נ' פיורסט, בפס' 62 (פורסם במאגרים; 2012)).
תכליות אלה מלוות את שיטת המשפט שלנו מימי הראשית ועד לימינו (ראו לדוגמה את ערעור אזרחי 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 687, 695 (1956) כאמור בפסק דינו של כב' השופט, כתוארו אז, זילברג; ואת ערעור אזרחי 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פסקה 18 לפסק הדין של כב' השופט דנצינגר (פורסם במאגרים; 2016)).
- אלא שהתכליות האמורות, עם כל חשיבותן, אינן עומדות בבדידותן. מחויבים אנו לתת את הדעת גם לזכות הגישה של בעל דין לערכאות השיפוטית - שהינה זכות חוקתית (ערעור אזרחי 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874 (1994); ערעור אזרחי 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433, 460 (2003); ראו בהרחבה: אהרן ברק כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק - הזכות לכבוד האדם 1143-1129 (כרך שני, 2023)).
מזכות הגישה לערכאות נגזר העיקרון הבסיסי שלפיו רק מטעמים כבדי משקל יינעלו שערי בית המשפט בפני המבקש סעד מרשות שיפוטית. וזאת, כדי לצמצם במידת האפשר את הפגיעה בה (ערעור אזרחי 733/95 ארפל אלומיניום בערעור מיסים נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 593 (1997); ערעור עתירה/תובענה מנהלית 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי. ניהול ואחזקה בע"מ, פס' 14 לפסק הדין של כב' השופט, כתוארו אז, פוגלמן (פורסם במאגרים; 2014)).
על בסיס האמור, קבעה הפסיקה כי את ההוראות שמונעות או חוסמות אדם מלפנות לערכאות השיפוטית יש לפרש בצמצום (ערעור אזרחי 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 547 (2008) (להלן: עניין אלנקווה); ערעור אזרחי 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368 (1991); יצחק זמיר הסמכות המינהלית - הביקורת השיפוטית: כללי הסף 1918-1917 (כרך שלישי, 2014) (להלן: זמיר)).
- על הדין הכללי מוטלת אפוא החובה לאזן בין הצורך לאפשר את זכות הגישה לערכאות מזה עם דיני ההתיישנות מזה. ובמקרים המתאימים יהיה על זכות הגישה לכוף ראשה בפני התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות שלנו (ערעור אזרחי 1806/05 הראל חברה לביטוח בערעור מיסים נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231, 264-263 (2008) (להלן: עניין אמיתי)).
- כמובן שמלאכת האיזון בין תכליות ההתיישנות וזכות הגישה לערכאות תשפיע על הפרשנות הראויה שיש לתת לחוק ההתיישנות (עניין אלנקווה, בעמ׳ 547). ביחס להשפעה האמורה הובעו מספר גישות (לסקירה ראו אצל ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 135-128 (2022) (להלן: גלעד); טל חבקין התיישנות 40-39 (מהדורה שנייה 2021) (להלן: חבקין); ארז קמיניץ "דיני ההתיישנות בקודקס האזרחי - שיקולים בקביעת ההסדרים החדשים ובפרשנותם" משפט ועסקים ד 339, 383-382 (תשס"ו); ראו גם את גישת כב' הנשיא ברק בקשות עירייה אחרות 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 353 (2002)); ואת גישת כב' השופטת, כתוארה אז, ביניש ברשות ערעור אזרחי 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים; 2005) בפסקאות 7 ואילך (להלן: עניין בטחיש)).
- במסגרת הנוכחית איני רואה צורך להעדיף גישה זו על פני אחרת, היות שגם אם אבחר בפרשנות המצמצמת אגיע למסקנה כי עילת התביעה התיישנה. זאת ועוד; עניין לנו במתח בין עילת הקיזוז, החיצונית לדיני ההתיישנות, ובין התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות. מתח זה אינו מקרין על פרשנות חוק ההתיישנות פנימה.
ההתיישנות ככלי דיוני שאינו מבטל את הזכות המהותית
- בענייננו תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים (בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). נקודת המוצא של הדיון מצויה בסעיף 2 לחוק, שעניינו בתוצאת ההתיישנות של התביעה. הסעיף מורה כי:
- טענת התיישנות
תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.