בסוגיה זו מקובלת עלי עמדתו של חברי, כב' השופט שילה בעניין הר טוב, שקבע כי:
כמו בכל תביעה שבה התובע זקוק למתן חשבונות או למסמכים לצורך חישוב מדויק של סכום התביעה, לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות רק מאחר שהתובע לא יודע מהו סכום התביעה המדויק. התובעת יכולה היתה להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, כמו שעשו שלוש המחצבות ולחשב את שיעור ההשבה שהם טוענים על פי הנתונים שבידיהם. בדיוק כפי ששלוש המחצבות כימתו את תביעתם לסכום כספי בהליך הראשון למרות שלא ידעו במדויק מהו מחיר המכירה הארצי והגישו כתב תביעה מתוקן, כך היה על התובעת לפעול [...] תובע שסבור שיש לו עילת תביעה היות שפלוני גבה ממנו כספים שלא כדין, צריך להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות גם אם הוא לא בטוח שהחישוב שעשה מדויק" (שם, בפס' ד.5. לפסק דינו).
- מצב דברים זה מקרין על ענייננו.
לאבן וסיד עמדו הטענות בדבר גביית היתר עוד בשנת 2000 - דבר הנלמד בעיקר מהמכתב שנשלח על ידי האיגוד (שאבן וסיד הייתה חלק ממנו) לרמ"י. היא המשיכה לשלם את התמלוג החודשי, הגם שהטענות הנ"ל עמדו בעינן. עילת התביעה גובשה ביום שבו בוצע תשלום היתר הנטען. במועד זה (ובכל חודש בחודשו) נפגעה לכאורה הזכות הראשונית-מהותית של אבן וסיד והיא שילמה, כך נטען, ביתר. ובאותו המועד, ולא במועד מאוחר יותר, נתגבשו העובדות המהותיות הנדרשות להגשת התביעה - עובדות שעניינן בגביית היתר. על רקע זה, אם אבן וסיד הייתה מגישה את התביעה לאור תשלומי היתר ששילמה לשיטתה, היא הייתה יכולה לזכות בסעד הכספי המבוקש, אם אכן הייתה מוכיחה את טיעוניה. ניצב לימינה כוח תביעה קונקרטי.
המועד האחרון שבו בוצע תשלום היתר הנטען הוא בסוף שנת 2005. ומאחר שחלפו להן למעלה מ-7 שנים ממועד התשלום האחרון, למעשה הרבה שנים מעבר ל-7 שנים, הרי שתקופת ההתיישנות הרגילה חלפה זה מכבר.
- זאת ועוד. אף אם אבן וסיד פנתה לרמ"י בדרישה לחזור בה מגביית היתר ולשנות את הדרך שבה היא מחשבת את המחיר המשוקלל, אין בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן אין הדבר משנה את מועד הולדת עילת התביעה. "מועד היווצרות החוב הנטען לתובע הוא מועד הולדת עילת התביעה ולא המועד המאוחר יותר, שבו השיב הנתבע בשלילה לבקשת התובע לתשלום החוב" (גלעד, בעמ' 197; ערעור אזרחי 2021/16 י. לרר (הנדסה) בערעור מיסים נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, בפס' 14 (פורסם במאגרים; 2017)).
- אלא בניתוח שנעשה עד כה אין די. במקרים מסוימים תקופת ההתיישנות מתארכת. אבן וסיד, כזכור, עומדת על כך שנתקיימו שני חריגים העומדים לימינה - עילת ההשעיה שנקבעה בסעיף 8 לחוק בעניין אי-ידיעה; ועילת האתחול שנקבעה בסעיף 9 לחוק בעניין הודאת הנתבע. אבחן טענותיה בעניין כסדרן.
סעיף 8 לא מתקיים בענייננו: אבן וסיד ידעה במועד גיבוש עילת התביעה את העובדות המהוות אותה, ונמנעה מהגשת התובענה
- החריג הראשון שבו אעסוק הוא זה שמנוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכותרתו "התיישנות שלא מדעת". הסעיף קובע כך:
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.