כפי שנקבע בפסיקה, עניינו של סעיף 8 "באותם מצבים בהם התובע לא ידע, וגם לא היה עליו לדעת, על אודות העובדות החיוניות המגבשות את עילת תביעתו, ולפיכך תקופת ההתיישנות נמנית החל מהמועד שבו נודעו לתובע עובדות אלה, או מהמועד שבו יכול היה לגלותן" (ערעור אזרחי 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בערעור מיסים נ' גזונטהייט, פס' 67 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף (פורסם במאגרים; 2022)).
הטעם שעומד ביסוד החריג האמור הוא ברור: "בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי" (ערעור אזרחי 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, בפסקה 40 לחוות דעתו של כב' השופט, כתוארו אז, עמית (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל); עניין וינשל, בפס׳ 22 לפסק הדין של כב' השופט דנצינגר).
אם כן, כאשר התובע אינו יודע כי קמה לו עילת תביעה, ולא היה עליו לדעת, לא ניתן לבוא אליו בטרוניה על כך שהוא לא הגיש את תביעתו. מן הצדק (וההיגיון) להשעות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות עד לשלב שבו העובדות הטעונות גילוי מתגלות או שהיה עליהן להתגלות. סעיף 8 מאריך אפוא את תקופת ההתיישנות האפקטיבית.
- בבואנו לבחון האם סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתקיים, עלינו לעמוד על קיומם של שני יסודות:
היסוד הראשון דורש שהתובע לא ידע על אחת או יותר מהעובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו (אי-ידיעה סובייקטיבית). ומהן אותן עובדות? בפסיקה הובהר לא אחת כי "כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (עניין גיא-ליפל, בפס' 44).
היסוד השני מצריך להוכיח כי גם בזהירות סבירה התובע לא היה יכול לגלות את אותן העובדות (אי-ידיעה אובייקטיבית) (חבקין, בעמ' 243). "המבחן שנקבע לגבי זה הוא מבחן אובייקטיבי, שבגדרו נדרש לקבוע אם היה על התובע, בנסיבות המקרה הקונקרטי, לגלות את העובדות הנדרשות לצורך התגבשות עילת התובענה. בתוך כך, בבחינת רף הזהירות החל על התובע, נקבע כי יש להביא בחשבון, בין היתר, את מושא הגילוי, את מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות, את המידע שכבר הצטבר אצל התובע, ואת רמת החשד שמעורר אותו מידע" (עניין אליהו, בפס' 18 והאסמכתאות שהובאו שם). יסוד זה נבחן במנותק ממעשיו או מחדליו של הנתבע, והוא מתמקד "ביכולתו האובייקטיבית של התובע לגלות את המידע הרלוונטי בכוחות עצמו" (ערעור אזרחי 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פס' 17 (פורסם במאגרים; 2016)).
- סעיף 8 לחוק ההתיישנות מחייבנו לבחון גם מהי הידיעה המינימלית הנדרשת מבחינת התובע כדי שייקבע שהסעיף אינו מתקיים.
העמדה המקובלת בפסיקה היא כי מספיק שיהיה בידי התובע קצה חוט כדי שנראה אותו כמי שידע את העובדות המקימות את עילת התביעה. עמד על כך כב' השופט, כתוארו אז, עמית בעניין גיא-ליפל באומרו: "די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע [...] די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע" (שם, בפסקה 45 [ההדגשות במקור]; לביקורת על מבחן זה, ראו אצל גלעד בעמ' 273). לפי זאת, נדרשת ידיעה ברמה יחסית נמוכה (חבקין, בעמ' 258). וכב' השופט דנצינגר כבר ציין בהקשר זה כי "די בחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד), על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות ולבטל את השעיית המרוץ" (עניין וינשל, בפסקה 27 לפסק דינו).
- ומה בענייננו?
אבן וסיד טוענת כי העדר מאגר הנתונים הרלוונטי אצל רמ"י, ויצירתו בשנים 2016-2015, מוכיח שנעלמו מאבן וסיד העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה היא לא הייתה יכולה למנוע. מכאן שלשיטתה תקופת ההתיישנות חלה מיום גילוי עובדות אלה - יום התשלום לשלוש המחצבות.