איני מקבל טיעון זה.
הטיעון האמור נוגע בכימותה של גביית היתר, לא יותר. וככל שחסרים היו הנתונים בעניין זה הרי שניתן היה לעתור לגילויים כבר במועד שבו שולם התמלוג ביתר לשיטת התובעת. דבר לא מנע את ליבון המחלוקת בתקופת שבע השנים שחלפו מאז התשלומים. כך עשו שלוש המחצבות וחלקה של אבן וסיד יכול היה להימנות עמן. אשוב ואדגיש שאבן וסיד ידעה, לשיטתה שלה, כי נגבים ממנה תשלומי יתר. ברור כי היקף התשלום שמבצעת רמ"י אמור להישען על תחשיב מסוים. וככל שתחשיב זה הוא שגוי, הרי שבשלה העת לברר את דיוקו ואת התשתית העובדתית העומדת בבסיסו במועד הגביה. לפנינו הרבה מעבר לאותו קצה חוט נדרש.
בנוסף, ולא פחות חשוב, לא בוסס קיומו של תמלוג ארצי בעקבות ההתדיינות בתביעת שלושת המחצבות. וגם לא בוססה התחייבות עתידית מחייבת מצד רמ"י לפיה הפיצוי שיינתן לשלוש המחצבות יתורגם לפיצוי ענפי רוחבי. מכאן שההתדיינות בשנת 2016 לא מגבשת נתונים חדשים המאתחלים את מרוץ תקופת ההתיישנות. לעניין אחרון זה אדרש בהמשך (ראו להלן בפסקאות 84 ואילך).
- לאור כל זאת אני דוחה את טענת אבן וסיד להתקיימות תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
סעיף 9 לא מתקיים בענייננו: רמ"י לא הודתה שגבתה ביתר ולא ביצעה מקצת הזכות
- טענתה הבאה של התובעת נוגעת בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע כך:
- הודאה בקיום זכות
הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.
זהו חריג נוסף לתקופת ההתיישנות הרגילה, ולפיו כאשר הנתבע מודה בקיום זכותו של התובע - בכתב או בבית המשפט - מתאפס מרוץ ההתיישנות והוא מתחיל מחדש ממועד מתן ההודאה. וזאת גם אם הסתיימה תקופת ההתיישנות המקורית טרם ההודאה כאמור. ואולם, אם נלוותה להודאה טענה כי התביעה התיישנה, מרוץ ההתיישנות איננו מתאפס ועולם כמנהגו נוהג (ערעור אזרחי 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בתיק אזרחי בערעור מיסים נ' מרקור, פס' 20 לפסק הדין של כב' השופט זילברטל (פורסם במאגרים; 2013)).
ההיגיון שמונח ביסוד הסעיף נעוץ באופיה הדיוני של ההתיישנות. "סעיף 9 מבוסס אפוא על הסכמה קונסטרוקטיבית של הנתבע למתן סעדים הנסמכים על פגיעה בזכות שאינה שנויה במחלוקת" (חבקין, בעמ' 287; ראו גם אצל גלעד, בעמ' 393-392, המציין שיקולים נוספים לכאן ולכאן). בהתאם לכך, אם הנתבע מודה בזכות של התובע מבלי לטעון להתיישנות, יש לראות בהודאתו כהסכמה לכך שהתובע יקבל ממנו סעדים הנובעים מהפגיעה באותה זכות מהותית.
- וכבר פסק כב' השופט, כתוארו אז, עמית בעניין רובאב, כי הזכות שבה עוסק סעיף 9 לחוק ההתיישנות הינה הזכות המהותית-מושגית של התובע. זאת אומרת, כאשר הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע (למשל על ידי הודאה בכך שהוא הפר חוזה) מתחיל מחדש מרוץ ההתיישנות. וזאת מפני שבכך הוא הודה, הלכה למעשה, "בזכותו של הנפגע להפעיל את הכוחות הנובעים מזכותו הראשונית לקיום החוזה, לרבות תרופת הפיצויים. לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד" (שם, בפס' 24).
- ועדיין, אין מדובר בכל הודאה באשר היא. "על ההודאה להיות ברורה ומפורשת, הן מבחינת הצורה הן מבחינת התוכן. בית המשפט נדרש להבין מן ההודאה באיזה מערך עובדתי או משפטי הודה הנתבע. שאלה זו היא עובדתית באופייה ותוכרע על סמך מכלול נסיבות העניין. רק הודאה ברורה בעובדות המקימות לנתבע זכות מהותית תקיים את התנאי" (חבקין, בעמ' 290-289). אין חולק אפוא כי "הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה" (עניין אלנקווה, בעמ' 564; ראו עוד אצל גלעד, בעמ' 399 וההפניות שם). ומעבר לכך, "לא די בכך שהנתבע יודה בקיום העובדות הנדרשות, אלא עליו להודות גם בקיום הזכות של התובע" (עניין לוי, בפס' 33).
גלעד מוסיף בעניין זה כי "נדרשות הן מודעות להודאה והן כוונה להודות" (גלעד, בעמ' 400). לביסוס הדברים הוא מפנה לעניין בטחיש (בפסקה 6) שם נקבע שכאשר הודעת הנתבע במכתב כוללת אמירה שעניינה "מבלי להכיר באחריות", הרי שיש בכך כדי להעיד שהמכתב מהווה "הודעה" אך לא "הודאה" - כפי שנדרש במסגרת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
- ומה בנוגע לביצוע מקצת הזכות? סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי "ביצוע מקצת הזכות" כמוהו כהודאה דמי. הדברים ברורים - יש להראות "שהנתבע פעל באופן שמקיים את הזכות שהנתבע הודה בה" (חבקין, בעמ' 295). במילים אחרות, נדרש שהמעשה שנטען לגביו כי הוא מהווה ביצוע מקצת הזכות יעיד בבירור על הודאה מפורשת בדבר הזכות המהותית.
על רקע זה אין די בכך שהנתבע שילם תשלום לתובע כדי שהדברים יעלו לגדר הודאה כאמור. כך עולה מעניין לוי. היות שהדברים מקרינים באופן מובהק על ענייננו ארחיב קמעא ביחס לנסיבותיו של עניין זה.