אין חולק כי על רמ"י, כרשות מינהלית, מוטלת החובה לפעול בשוויון, בהגינות ובסבירות. אך האם התקיימה כאן פגיעה בשוויון? האם העובדה שלא הועלתה טענת התיישנות ביחס להתדיינות מול שלוש המחצבות יוצרת הפליה שעה שהיא מועלית בתובענה הנוכחית?
אינני סבור כך. תביעת שלוש המחצבות התנהלה לאורך מספר שנים, ואין זה ברור שהיא התיישנה. זאת משום ששלוש המחצבות היו חלק מההתדיינות משנת 2008 ואילך. התדיינות זו הסתיימה בפסק דין בשנת 2012, ולשיטת המחצבות שם ההבנות שעמדו בבסיסו הופרו. לכן הגישו תביעה כספית בשנת 2016. על רקע זה יכולה להיות מועלית הטענה כי זיקה נמשכת זו בין ההליכים שוללת את טענת ההתיישנות ביחס לשלושת המחצבות.
כך או כך עניין זה שונה מענייננו. זאת משום שהתובעת לא נטלה חלק ישיר בהתדיינות הקודמת וגם לא בתובענה משנת 2016. היא אכן מסרה את נתוניה בשנת 2015, ולעניין יכולה להיות משמעות (לעניין הקיזוז כפי שיוסבר בהמשך). אך עדיין קיים שוני רלוונטי בינה ובין שלוש המחצבות. שוני רלוונטי זה שומט הקרקע תחת טענת ההפליה.
- שוני זה מקרין גם על הטענה הבאה של התובעת ולפיה נקבע בפסיקה ש"רשות מנהלית אינה יכולה לטעון להתיישנות, שעה שהעלאת טענה כזו עומדת בניגוד גמור לחובות תום הלב וההגינות המוטלות עליה" (פס' 684 לסיכומי אבן וסיד). ביתר פירוט, אבן וסיד סבורה כי רמ"י העלתה את טענת ההתיישנות בחוסר תום לב מובהק, בניגוד לחובת ההגינות, ותוך ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים. וזאת, בין היתר, מאחר שבמסגרת תביעת שלוש המחצבות היא הצהירה שתנהג באופן שוויוני בנוגע להשבת הכספים - ובכך גרמה לאבן וסיד להימנע מהגשת התביעה עוד אז; ומאחר שההשבה לשלוש המחצבות נעשתה על בסיס מאגר הנתונים של אבן וסיד בעצמה.
טענה זו של התובעת מהלכת מהלכה בכמה מישורים.
במישור העקרוני לא קיימת מניעה שבדין המוטלת על הרשויות המינהליות המונעת מהן להעלות טענת התיישנות. ובמישור הפרטני יותר, יש לזכור שעילת התביעה הייתה ידועה עוד במועד התשלום ביתר לכאורה; ששלוש מחצבות אחרות הגישו תביעה במועד; שאבן וסיד נמנעה מלהצטרף לתביעה או להגיע להסכמות מפורשות ומבוססות כי האמור שם יוחל גם על עניינה. בנסיבות אלה, אינני סבור שטענת ההתיישנות נטענה במקרה זה בחוסר תום לב או בניגוד לחובת ההגינות.
אתייחס לדברים ביתר הרחבה - תחילה במישור הכללי ולאחר מכן במישור הפרטני.
- באופן כללי, הפעילות של הרשויות השלטוניות בתחום המשפט הפרטי נדונה בבתי המשפט הרגילים (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי - כרך ד': משפט מינהלי-דיוני 129 (2017) (להלן: ברק-ארז)). בהתאם לכך, "דיני ההתיישנות החלים בהתדיינויות אזרחיות של רשויות הם דיני ההתיישנות הרגילים" (שם, בעמוד 152; סעיף 28 לחוק ההתיישנות).
בעבר הייתה נהוגה גישה, ולפיה רשויות המדינה לא יטענו טענת התיישנות אלא בכפוף לקבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה (ראו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 51.006 "טענת התיישנות בהליכים אזרחיים" (התשכ"ט); זמיר, בעמוד 1961 בה"ש 147). זאת, לנוכח חובות המוטלות על הרשות השלטונית מעצם היותה כזאת, דוגמת חובת הנאמנות וחובת ההגינות, שמטילות חיוב על המדינה להימנע מלהעלות טענת התיישנות.