ונשוב ונביא כאן את עמדתו של חבקין שעמד על אודות משמעות היות ההתיישנות דיונית, בעוד שכוח הקיזוז הוא מהותי. מכאן "שהזכות המהותית אינה פוקעת, ואם יש באפשרות התובע לממש אותה ללא צורך במתן סעד מבית המשפט - קרי באמצעות סעד עצמי - רשאי הוא לעשות כן. למשל, אם תביעתו של ראובן לתשלום חוב של שמעון כלפיו התיישנה, רשאי ראובן לקזז את החוב שהתיישן כנגד חוב של שמעון כלפיו, אם הקיזוז מותר לפי הדין המהותי" (חבקין, בעמ' 136). וכמובן שהזכאי לפעול באופן עצמי יכול גם לבקש לעמוד על זכותו לעשות כן אגב בירור משפטי, בדמות סעד במסגרת תביעה.
- אלא שקיימת גם גישה המתנגדת למסקנה זו.
לרנר, בחיבורו על אודות הקיזוז סבור כי אם עילת התביעה התיישנה אין לאפשר לעשות בה שימוש על ידי קיזוז. התכליות שעומדות בבסיס מוסד ההתיישנות מובילות, לשיטתו, למסקנה כאמור. הוא מסביר כי "לדעתנו, שאלת השפעתה של ההתיישנות על הקיזוז המהותי, לא תיחתך על פי אופייה הדיוני של ההתיישנות אלא על פי תכלית החקיקה. יש לבחון אם הנימוקים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות תקפים בהקשר לקיזוז המהותי [...]. ההכרה בקיזוז המהותי עלולה לסכל את מטרתם של דיני ההתיישנות. כזכור, הטעם העיקרי לדין התיישנות נעוץ בקושי לשמור ראיות ומסמכים במשך תקופה ארוכה. הכרה בביצוע קיזוז לאחר התיישנות העילה, אם הייתה לחיובים ההדדיים תקופת 'חיות' משותפת, עשויה להאריך את פרק הזמן שבו על אדם לשמור על ראיותיו, כדי שבע שנים נוספות" (לרנר, בעמ' 185). לרנר מצביע בנוסף על הצורך של אדם לדעת, לאחר פרק זמן סביר, את מערך חיוביו וזכויותיו; ואחרי שזה חולף ראיה היא לכך שבעל החוב ויתר על זכותו (שם, בעמ' 186).
מסקנתו היא כי "ההתחשבות בטעמים השונים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות מובילה אפוא למסקנה כי מי שמנוע מהגשת תביעה עצמאית בגין התיישנות עילתו, לא יהיה רשאי לממשה באמצעות הודעת קיזוז. בקצב החיים המודרני, תחולת ההתיישנות רק לאחר שעברו שבע שנים ממועד יצירת העילה, מאוחרת דיה ואין ראוי לדחותה מעבר לכך באמצעות קיזוז" (שם, בעמ' 187).
- ניתן למצוא אפוא חילוקי דעות אקדמיים בסוגיה שעל הפרק, המשקפים את היותה מורכבת ובעלת פנים לכאן ולכאן. ישועה לא תימצא בפסיקת בית המשפט העליון. אין בה מענה ממצה לדילמה, וחיפוש בנושא יעלה אמירות אגב המאזכרות אותה.
כך למשל בקשות עירייה אחרות 6552/15 עיריית קריית מוצקין נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים; 2019 בפסקה 21) ציינה כב' השופטת, כתוארה אז, חיות כי "השאלה מתי תתיישן טענת קיזוז היא שאלה סבוכה". היא לא הוכרעה לגופה היות שלא הוצגה שם תשתית ראייתית או משפטית המאפשרת לדון בה; עוד ראו בעניין נסייר, בפס' 26 לפסק הדין של כב' השופטת, כתוארה אז, ברלינר; עניין מגדל סיני, בפס׳ 5 לפסק הדין של כב׳ השופט, כתוארו אז, הנדל; רשות ערעור אזרחי 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים, פסקה 5 (פורסם במאגרים; 2009) (להלן: עניין רשות השידור). פסיקת בית המשפט העליון לא הכירה במפורש באפשרות לטעון טענת קיזוז כאשר התביעה מתיישנת מבחינה דיונית, אך גם לא שללה אותה.
- רמ״י מפנה לפסקי הדין בעניין מגדל סיני ובעניין רשות השידור, אולם עיון בהם מעלה שלא נקבעה בהם עמדה השוללת את כוח הקיזוז בנסיבות הנוכחיות:
- עניין מגדל סיני התמקד בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, שאיננו רלוונטי לדיון הנוכחי.
סעיף 4 קובע כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".