בנסיבות המקרה שם טענות התובעים נגד הבנק התיישנו, אך הם ניסו להסתמך על סעיף 4 האמור כדי להעלות טענות קיזוז נגדו. טענתם נדחתה משום שהסעיף עוסק במצב דברים שבו תובענה לא התיישנה, או שלא הועלתה טענת התיישנות מטעם הצד שכנגד ולכן היא מתבררת. בנסיבות אלה שמורה לצד שכנגד האפשרות להעלות טענת קיזוז וזו לא תיהדף בגין התיישנות.
והיות שהתובעים בעניין מגדל סיני הם שהעלו את טענת הקיזוז בתביעה הראשית, לא יוכלו להדוף טענת התיישנות מכוח סעיף 4 לחוק. כב' השופט, כתוארו אז, הנדל ציין כי "המסגרת הדיונית של הסעיף היא השמעת טענת קיזוז על ידי הנתבע, ולא תובענות עצמאיות לסעד הצהרתי. הסעיף עוסק בקיזוז כ'מגן', ולא כ'חרב' " (בפסקה 5 לחוות דעתו).
ועוד יש לשים לב כי אפילו ביחס לתחום זה היה מוכן כב' השופט הנדל להניח כי יתכנו "חריגים לכלל האמור - ואיני מביע עמדה בקשר לכך - בוודאי שנדרשות נסיבות חריגות ביותר בכדי לאפשר את ניהול התביעה" (שם) ואלה לא התקיימו בנסיבות המקרה. באותה הפרשה לא נותר חוב של התובעים לבנק, ולכן לא היה צורך בקיום התדיינות הצהרתית בעניין הקיזוז.
- ובכל הנוגע בעניין רשות השידור, הרי שהוא תומך דווקא בעמדת התובעת.
באותו המקרה טענו עשרות קיבוצים כי היו זכאים להנחה מרשות השידור בגין אגרת הטלוויזיה בין השנים 1994-1981. הבסיס להנחה בוטל בשנת 1994. בשנת 2006 הגישו 120 קיבוצים תובענה בה עתרו לסעד הצהרתי שהם זכאים לקזז תשלומים עתידיים בגין סכום ההנחה, ושסכום זה אינו כפוף להתיישנות. בקשת סילוק על הסף שהגישה רשות השידור נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.
בבית המשפט העליון ציין כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס כי אכן לא היה מקום לסלק את התובענה על הסף. הוא קבע כי "זירת המחלוקת בין בעלי הדין מקיפה שאלות משפטיות, אשר חלקן אינן פשוטות. אולם, עלינו לזכור כי אנו נמצאים רק בתחילת ההליך. לא בכל הנושאים שאותם עוררה המבקשת בבקשת רשות הערעור יש טעם להכריע בגדר בקשה לסילוק על הסף. הצדדים חלוקים בשאלה האם היו המשיבים זכאים לקבל הנחה בגין גבייה מרוכזת; האם אי הענקת ההנחה מעמידה להם זכות קיזוז; והאם זכות הקיזוז כפופה לטענת התיישנות. בהחלטתו לא הכריע בית המשפט המחוזי בטענות הנוגעות לסוגיות אלו. ואכן, סוגיות אלו הן למעשה ליבת המחלוקת ודינן להתברר בגדר ההליך העיקרי" (שם, בפסקה 3 להחלטה).
באותו מקרה ביקשו הקיבוצים סעד הצהרתי כי הם זכאים לקיזוז, ונקבע כי נוכח היקף הצדדים הרב ראוי לברר הדבר באופן זה. יחד עם זאת "התשובה המתבקשת היא שהצהרה עקרונית אין בה די. בכדי לתת משמעות מעשית במקרה דנא לזכות הקיזוז, יש לדעת מהו בדיוק סכום ההנחה שהמשיבים לא זכו לו. רק משייקבע הסכום, ואותו סכום יועמד נגד האגרה המגיעה או שתגיע בעתיד, ניתן יהיה לדעת במשך איזו תקופה לא יידרשו המשיבים לשאת באגרה" (שם, בפסקה 6). לכן נקבע שעל הקיבוצים לפרט במסגרת התביעה את הסכום המגיע להם ולפרט את דרך חישובו.