מכל מקום, הנתונים שבוססו לפני מראים כי מבחינתה של אבן וסיד המחלוקת בעניין תמלוגי העבר הייתה רלוונטית לאורך השנים. לא שוכנעתי שניתן היה להבין כי אבן וסיד ויתרה על דרישותיה בנושא או מחלה על טענותיה. לכן אינני סבור שיש לחסום את התובעת מלהעלות את טענת הקיזוז.
- רמ״י סבורה כי פתיחת פתח זו תוביל ״אנדרלמוסיה מוחלטת״. לעמדתי, כאמור, ניתן לתת מענה מניח את הדעת לעניין זה על ידי שימוש ביכולת המסורה לבתי המשפט לסלק תובענות על הסף. כך באופן כללי. וכך גם בענייננו. מחצבות אחרות, שלא שמרו על זיקה כה הדוקה לרמ"י במשך השנים, תתקשינה לצלוח את משוכת הצידוק להסביר את מחדלן. הדברים נאמרים, כמובן, באופן כללי ומבלי לקבוע מסמרות בעניינן של מחצבות כאלה ואחרות שאינן צד להליך שלפני.
ואשר לחששות הנוספים שהעלתה רמ"י הרי שמדובר במחיר הנובע מבחירתו של המחוקק לקבוע כי ההתיישנות במקומותינו אינה מהותית אלא דיונית. ועד שלא ישונה החוק בנושאים אלה, אין מנוס מלספוג את המחירים הנלווים להכרעה החקיקתית הקיימת, בכפוף ליכולת לרככם כאמור לעיל.
- אני קובע אפוא כי אין מקום להשתיק את התובעת מלהעלות את טענת הקיזוז, וזאת כמובן בתנאי שהתקיימו התנאים המהותיים לכך לגופם.
אין מניעה להעלות טענת קיזוז נגד רמ"י כרשות מינהלית בנסיבות העניין
- לפני שנפנה לבחון את השאלה האם התקיימו יסודות הקיזוז, יש לדון בטענה נוספת שהעלתה רמ"י, ולפיה אין אפשרות לבצע קיזוז נוכח מהותו של התשלום השנוי במחלוקת - תמלוג. מדובר בתשלום שלטוני, ואין המדובר בהתחשבנות כספית רגילה בין צדדים, שרק לגביה, על פי הטענה, ניתן להפעיל את כוח הקיזוז בנסיבות מסוימות.
רמ"י טוענת, למעשה, כי אין מקום לאפשר קיזוז כלפי רשויות מינהליות ביחס לתשלומים ציבוריים. מסקנה אחרת תוביל, לשיטתה, לפגיעה ביציבות הכלכלית שלה ושל יתר הגופים הציבוריים שפועלים במסגרת של תקציב מתוכנן ומוגדר מראש.
- למיטב הבנתי, סוגיה זו לא לובנה באופן ממצה בפסיקתו של בית המשפט העליון וגם הצדדים לא הפנו לפסיקה כאמור.
בעניין קרוב ניתן להפנות לדיון שערכה כב' השופטת ברון בקשר לאפשרות לקזז תשלומי ארנונה (עניין קל בנין, בפס' 21 לחוות דעתה, ולהפניות הרבות המובאות שם). באותו מקרה ביקשה עיריית באקה אל-גרביה לקזז חוב ארנונה מתמורה שהיה עליה לשלם בגין הקמת מכון לטיפול בשפכים. כלומר, בנסיבות המקרה שם ביקשה רשות מינהלית לבצע קיזוז לטובתה, בין חוב כספי ובין ארנונה שהוא חיוב שלטוני מובהק. בית המשפט המחוזי פסל את הקיזוז ובבית המשפט העליון התהפכה הקערה. כב' השופטת ברון ציינה כי "דעתי היא שהרשות המאוחדת הייתה רשאית לבצע את הקיזוז כפי שעשתה מכוח סעיף 53(א) לחוק החוזים" (שם, בפסקה 21), וגם מכוח ההסכם הפרטני שבין הצדדים. היא ציינה כי שני החובות הם קצובים, במובן החוק.