בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל היה על רמ"י לגבות תמלוג אחיד, ארצי ושוויוני בשיעור של 4% ממחיר המכירה, ולעדכן את התמלוג בהתאם לשינויים שיחולו במחיר חומרי החציבה. היה על רמ"י לאתר את מחיר המכירה הממוצע הארצי לכלל חומרי החציבה, לקבוע את המחיר לייחוס, וממנו לגזור ארבעה אחוזים. מכאן שהיה על רמ"י לקחת בחשבון את מחיר המכירה בפועל, כולל הנחות שניתנו.
ככל שרמ"י הייתה מעוניינת לשנות את שיטת הגבייה היה עליה לפנות למועצה ולעתור לקבלת החלטה חדשה. כזאת לא נעשה. במקום זאת, רמ"י עשתה דין לעצמה, והחליטה להתבסס על מחירונים שאינם מעודכנים ועל נתונים של הלמ"ס שאינם רלוונטיים. כזאת לא ניתן לעשות.
ממילא רמ"י אינה יכולה להתעלם מההנחות שניתנו ללקוחות, שכן בחלקן הן נבעו מהיקף הרכישה הגדול. דהיינו, לא ניתן מצד אחד ליהנות מהתמלוגים על הכמות שנרכשה; ומצד שני לגבות תמלוגים שלא לפי מחיר המכירה בפועל, אשר מושפע במישרין מכמות זו. גם דו"ח חושבה, שנדרש לנושא כזכור, והוביל לשינוי במתכונת הגבייה, ציין כי קיים פער בלתי סביר בעליל בין המחירים המתקבלים על בסיס המחירונים ונתוני הלמ"ס ובין מחירי המכירה בפועל.
אבן וסיד מציגה טיעונים רבים לכך שיש לחשב את התמלוג על פי מחיר המכירה בפועל. לשיטתה, לשון החלטת המועצה מורה על כך בבירור; אין היגיון כלכלי או אחר שלא להסתמך על המחיר בפועל, ואל לו, למחיר, להיות מנותק מהמציאות. המצב בשוק לא אפשר למכור את חומרי החציבה ללא הנחות, ויש להתחשב בכך בקביעת התמלוג; לא נסתרה עמדת אבן וסיד כי גם לקוחות הקשורים אליה וגם כאלה שאינם קשורים אליה קיבלו הנחות, בהתאם לכמות חומרי החציבה שרכשו. מכאן שההנחות היו הכרח בהינתן מאפייני השוק באותה עת, ולא נבעו מרצון לעוות את הנתונים כדי להשפיע על גובה התמלוג.
התנהלות רמ"י לאורך השנים מלמדת על כך שהיא מכירה בחשיבותו של המחיר בפועל. היא אף הודתה במסגרת תביעת שלושת המחצבות כי היה מקום לבחון את המחיר בפועל; מחירי המחירון סייעו בחישוב, אך ודאי שלא היו חזות הכל. ולבסוף, אם "מנקים" מכלל העסקאות של המחצבות את אלו שניתנה בהן הנחה, למעשה מוותרים כמעט על כל העסקאות שנעשו ונותרים רק עם "פרומיל" (פחות מאחוז בודד) מהן. הדבר יעוות, כמובן, את מחיר המכירה.
מעבר לכך, אבן וסיד טוענת כי הופעלו על רמ"י לחצים חיצוניים להעלות את גובה התמלוג שנגבה מהמחצבות, ולכן היא בחרה להסתמך על המחירונים ועל הלמ"ס - תוך שהיא מודעת לפער המחירים המשמעותי שנוצר עקב כך. רמ"י הפרה למעשה את החלטת המועצה ועשתה זאת בחוסר סמכות. ובכלל, ההסתמכות על הלמ"ס הייתה שגויה מעיקרה, ואף עלתה כדי רשלנות וחוסר סבירות.