תיק עזבונות (נצרת) 64800-10-20 ג. ס נ' 1 י. א

ההליך:

1. מונחות בפני 2 תובענות בעניין עזבון המנוחה, אמם של התובעת והנתבעים.

תיק עזבונות 64800-10-20- בקשה לצו קיום צוואת המנוחה שהוגשה על ידי בתה של המנוחה גב' ג.  ס.  (להלן: "התובעת ו/או ג.").

תיק עזבונות 64801-10-20- התנגדות לבקשה לצו קיום צוואת המנוח שהוגשה על ידי שאר ילדיה של המנוחה (להלן: "הנתבעים" ו/או "המתנגדים").

2. התיק הועבר ע"י הרשם לענייני ירושה בהתאם להוראות סעיף 67 א (א) (1) לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965.

רקע עובדתי:

3. הצדדים הינם אחים ואחיות וילדיה של המנוחה.
4. המנוחה נולדה בשנת 1931 והלכה לעולמה ביום 26/1/2020. המנוחה הייתה אלמנה בעת פטירתה והשאירה אחריה 11 ילדים.
5. ביום 6/10/11 ערכה המנוחה צוואה בפני עדים, צוואה שנערכה על ידי עו"ד י. פ.  (להלן: "עו"ד פ."), במסגרתה ציוותה המנוחה לתובעת את כל הזכויות שיש לה בדירה הנמצאת ברח' *** ב- *** והידועה כחלקה *** גוש *** (להלן: "הדירה").  עוד ציוותה המנוחה בצוואתה, כי כל הכספים שיישארו אחרי מותה וכל שאר עיזבונה, נכסיה וזכויותיה מכל מין וסוג יועברו לתובעת (להלן: "צוואת המנוחה").
6. התובעת הגישה לרשם לענייני ירושה בקשה למתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה והמתנגדים הגישו התנגדות לבקשה. התובענות הועברו לבית המשפט לענייני משפחה לאור הוראות סעיף 67 א (א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה").
7. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית וכן תצהירים של שני עדים. המתנגדים הגישו גם כן תצהירי עדות ראשית למעט המתנגדים 2 ו- 3, ת.  מ.  ו-א.  י..  המתנגדים לא הביאו אף עד לחקירה מטעמם.  יש לציין, כי המתנגד מר מ.  י.  חזר בו מהתנגדותו לבקשה.
8. התקיימו 3 ישיבות הוכחות. בדיון שנערך ביום 4/10/21 נחקר עו"ד פ.  וחלק מהמתנגדים.  בדיון שנערך ביום 9/2/23 נחקרה גב' ר.  צ.  מזכירתו של עו"ד פ.  (להלן: "המזכירה") ואשר שימשה כעדה לצוואה.  בדיון האחרון מיום 9/5/23 נחקרו שאר המתנגדים, התובעת ועדיה.  הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, ועתה הגיעה העת להכריע בבקשת התובעת למתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה והתנגדות הנתבעים לקיומה.

תמצית טענות הצדדים:

טענות הנתבעים:

9. הטענות שהעלו הנתבעים בהתנגדותם לקיום צוואת המנוחה הן: המנוחה לאחר מות בעלה פיתחה תלות מוחלטת בתובעת אשר התבטאה בכך שהתובעת השתלטה עליה באופן טוטאלי בכל סדר יומה לנגד עיניהם המשתאות וחסרות האונים של ילידי המנוחה, לראיה צירפו המתנגדים סרטון וידאו בו מתבטאת המנוחה בשפה הערבית העירקית. לטענת המתנגדים התובעת תמיד צרחה על המנוחה וכעסה בלי סוף על המנוחה ולהם היה ברור, כי אמם המנוחה פוחדת מהתובעת.
10. המתנגדים טוענים, כי המנוחה נהגה לספר להם, בפעמים שביטאה את עצמה, את תסכולה מהתובעת וסיפרה, כי התובעת החזיקה בכרטיס האשראי של המנוחה, הוציאה כספים מחשבונה, משכה את כל כספי הפנסיה ועשתה בהם שימוש לצרכיה האישיים וכי התובעת לא דאגה לה ולא סיפקה לה את הצרכים המינימאליים, בעיקר מזון והמקרר היה תמיד ריק.
11. המתנגדים טוענים, כי התובעת לא שילמה חשבונות שוטפים של הדירה ונותרו חובות והם היו מקבלים פניות מגורמים שונים ואף קיבלו דיווחם, כי המנוחה הייתה מסתובבת לבד ללא כל פיקוח.
12. אחד מילדיה של המנוחה מר א. י.  טוען, כי באחד המקרים ראה את המנוחה על כיסא גלגלים ואז הוא שאל את התובעת מדוע המנוחה נמצאת במרפסת בחום ואז התובעת אמרה לו שהיא לא מוכנה לטפל בה וביקשה שייקחו אותה לבית אבות ואז הוא פנה לשאר האחים והודיע להם מה שהתובעת מסרה לו.
13. המתנגדים טוענים, כי ליוו את אמם לבית עולמה ונושא הצוואה לא עלה כלל במהלך תקופת האבל וכל פעם שנשאלה התובעת על עניין זה בחרה למלא את פיה מים ולא ענתה באם קיימת צוואה לאמה המנוחה. לטענתם, התובעת הסתירה את דבר קיומה של הצוואה וכי נודע להם עליה רק בסמוך להגשתה לרשם.  המתנגדים טוענים, כי התובעת ביצעה זממה רק לאחר מות אביהם.
14. המתנגדים טוענים, כי על המנוחה הופעלה השפעה בלתי הוגנת ועל כן דינה של הצוואה להיות מבוטלת וזאת בהתאם להוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה. המתנגדים טוענים, כי המנוחה הייתה תלויה תלות מוחלטת בתובעת, אשר דאגה לבודד אותה.  לטענתם, התובעת סעדה אותה באופן כושל והפעילה עליה לחץ לערוך את הצוואה וכי לתובעת היה חלק ומעורבות בעשיית הצוואה.  עוד טוענים הנתבעים, כי יש להורות על פסילת הצוואה מחמת טעות שכן כוונת המנוחה הייתה לחלק את כל רכושה בחלקים שווים בין כל בניה.
15. כמו כן טענתם המרכזית של המתנגדים הינה, כי שליטת המנוחה בשפה העברית הייתה מזערית מאוד והיא לא ידעה עברית ברמת הבנה של אדם המבין את מהות הצוואה ולכן היא לא יכלה להבין את תוכן הצוואה. המתנגדים טוענים, כי המנוחה לא ידעה את השפה העברית למעט מילים בסיסיות ובגלל קשיי השפה היא אף נאלצה לעבוד כשוטפת כלים בבית חולים על מנת לא להיפגש פרונטאלית עם אנשים.

טענות התובעת:

16. ביסוד טענותיה של התובעת מציינת, כי הצוואה של המנוחה ביטאה בצורה מלאה וחד משמעית את רצונה של המנוחה וכי אין לסטות ממנה. לטענתה, המתנגדים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם לגבי טענת אי הבנת המנוחה לשפה העברית וכי לא הבינה על מה היא חותמת.  התובעת טוענת, כי המנוחה הבינה את תוכן הצוואה וחתמה עליה מרצונה הטוב והחופשי ללא כל השפעה.
17. התובעת מסתמכת על עדותו של עו"ד פ. אשר לטענתה מסר פרטים ספציפיים אודות מעמד חתימת הצוואה וכן ביחס למנוחה ולנסיבות עריכתה, מהמועד בו תואמה הפגישה עם המנוחה ועד לחתימתה עליה.  התובעת מסתמכת גם כן על עדותה של המזכירה, שהייתה עדה לחתימה על הצוואה.
18. התובעת טוענת, כי עדותו של עו"ד פ. והמזכירה מחזקות את טענתה, כי המנוחה אכן דיברה עברית והבינה את תוכן הצוואה, לאחר שהוקראה לה ע"י עו"ד פ..  התובעת טוענת, כי הקראת הצוואה לא מצריכה ידיעה של קרוא וכתוב של השפה העברית, אלא רק הבנה של השפה.
19. לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוחה, טוענת התובעת, כי לא הייתה כל תלות של המנוחה בה. לטענתה המנוחה הייתה בעלת חשיבה עצמאית, ניהלה את ענייניה בכוחות עצמה ולא הייתה תלויה באף אחד.  לטענתה, במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה כשירה, נכחה אצל עו"ד פ.  בעצמה והיא זו שביקשה לערוך את צוואתה.
20. לטענתה, נטל ההוכחה כולו, השכנוע והבאת הראיות, מוטל על המתנגדים לקיום הצוואה- הנתבעים כאן. לטענת התובעת, מדובר בצוואה שאינה לוקה בפגם בצורתה והיא עומדת בחזקת כשרות והמתנגדים לקיומה עליהם הראיה ואין גם שום מקום ועילה להורות על היפוך נטל הראייה כפי שהמתנגדים ניסו לטעון.
21. התובעת טוענת, כי אין כל יסוד לטענות כנגד הצוואה. באשר לטענת בעניין אי שליטת המנוחה בשפה העברית, הרי מדובר בטענה מגוחכת שנועדה אך להטעות את בית המשפט.  לטענת התובעת, המנוחה שלטה בשפה העברית, גם אם המנוחה התקשתה להתבטא במילים מסוימות בשפה העברית.  באשר לטענת המתנגדים כי חוסר יכולתה של המנוחה לקרוא צוואה בעברית, מהווה פגם מהותי הרי בפועל הצוואה הוקראה והוסברה למנוחה.

מתווה הכרעה:

22. נקודת המוצא בתביעות כגון דא היא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם.  הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו.  כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דיון נוסף אזרחי 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובערעור מיסים 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז.  (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012)).
23. כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחופש הציווי. בית המשפט ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואה ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר לצורך הוכחת טיעוניו (ראו: ערעור אזרחי 724/87 ורדה כלפה (גולד( נ' תמר גולד, מח(1) 22 (1993) ובערעור מיסים 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 5.7.2012)).
24. כאמור, מצווים אנחנו לכבד את רצון המת, אך כלל לא פחות חשוב הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהצוואה לא נערכה מתוך רצון חופשי ואמתי (ראו: ערעור אזרחי 5185/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, מט(1) 318 (1995) (להלן: "פרשת מרום").

פגמים בצוואה וסוגיית נטל ההוכחה:

25. סעיף 20 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 קובע "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
26. לגבי צוואה בעדים קובע סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, שלושה מרכיבי יסוד: קיומו של מצווה, כתב ושני עדים.
27. ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין המתנגד לקיום הצוואה, ככל שלא נפלו בגדרה פגמים צורניים (ראו: ערעור אזרחי 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה ואח', נה(3) 837 (2001) וערעור אזרחי 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979)).
28. בהעדר פגם צורני בצוואה, הנטל נשאר ומוטל על המתנגד גם במקום שמערכת הנסיבות מלמדת על קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה. מערכת הנסיבות, יש בה כאמור כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמו של מבקש הקיום, אך לא את נטל השכנוע (ראו: פרשת מרום ותיק עזבונות (תל אביב) 2820/00 עזבון המנוח רייזר ז"ל נ' רייזר (פורסם בנבו, מיום 18.9.2003)).

מעורבות בעריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת:

29. על המתנגד לקיום הצוואה הטוען להשפעה בלתי הוגנת, מוטל הנטל להוכיח, כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמתי של המצווה ושהצוואה נעשתה מתוך אותה השפעה אסורה.
30. הוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה קובעות:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה"

31. סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כדלקמן:

"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל- פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראות הצוואה המזכה בן- זוגו של אחד מאלה- בטלה".

32. הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, מכוונות לשלוש חלופות, בהתקיים אחת מהן ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בעריכת הצוואה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
33. הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה, הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן בהתאם לנסיבות המקרה.  המבחן האם פלוני לקח חלק בעריכת צוואה אם לאו, הינו בסופו של דבר, מבחן השכל הישר ויש לבחון את מידת המעורבות וחומרתה.  ככל שהמעורבות הינה גדולה יותר, כך ייטה בית המשפט לראות בה כמעורבות הפוסלת את הצוואה.  לא כך הדבר, כאשר מדובר בעזרה ותמיכה במנוח, לצורך הגשת רצונו בכתיבת צוואתו (ראו: ערעור אזרחי 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 (2004)).
34. נקבע, כי אין לראות השפעה בלתי הוגנת בשיחות מקדימות או בשליחות מטעם המצווה לצורך עריכת צוואה (ראו: ערעור אזרחי 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד 19 (1) (2000)), אף לא כאשר הנהנה הביא את המנוח למשרד עורך הדין ואף שוחח עם עורך הדין (ראו: ערעור אזרחי 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 (2001)), וגם מקום שהנהנה שילם את שכר טרחתו, אין בכך משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (ראו: ערעור אזרחי 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586 (1989)).
35. כאשר המצווה היה כשיר וידע טיבה של צוואה מהי, הפסיקה לא מצאה בפרמטרים אלו עדות למעורבות נהנה מצוואה בעריכתה. המבחן הוא מבחן השכל הישר וכל מקרה ייבדק על פי נסיבותיו (ראו: ערעור אזרחי 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1 (2004)).
36. לא כל השפעה נחשבת להשפעה בלתי הוגנת. השפעה בלתי הוגנת נתפסת כהתנהלות מצד הנהנה בעלת גוון פסול, אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה.  נקבע, כי הכוונה להשפעה שאינה שגרתית, שיש בה מרכיב של אי- הגינות במושגים של מוסר אישי או חברתי (ראו: ערעור אזרחי 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441, 447 (1995); ערעור אזרחי 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (1995)).
37. בהתאם לפסיקה, נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של השפעה כזו, ואין די ב"חשש להשפעה" בלבד, אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה (ראו: ערעור אזרחי 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, כב (2) 138 (1968)).
38. השפעה בלתי הוגנת שוללת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח, באופן שתוכנה של צוואתו אינו מהווה ביטוי לרצונו, אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
39. הפסיקה הציעה ארבעה מבחנים לבחינת סוגיית השפעה בלתי הוגנת. המבחנים שנקבעו הינם מצטברים.  השופט מצא בדיון נוסף אזרחי 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב (2) 813 (1998) (להלן: "עניין מרום") מסכם את ארבע אבני הבוחן אשר יסייעו לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת: עצמאות, תלות, קשרי המנוח עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

מבחן הראשון- מבחן עצמאותו הגופנית והשכלית של המנוח:

40. מבחן העזר הראשון, מחייב את בית המשפט לבחון האם המנוח היה עצמאי, הן מהבחינה השכלית הכרתית והן מהבחינה הפיזית, במועד עריכת הצוואה. הדגש צריך להיות על העצמאות השכלית- הכרתית, כאשר ייתכן שעצמאות זו תחפה על קיומה של תלות פיזית לצורך בחינת כושרו של המצווה (ראו: תיק עזבונות (תל אביב) א' ל' נ' ש' א' (פורסם בנבו, מיום 17.1.2016)).
41. לשם כך, על בית המשפט לבחון גם את כשרותו של המנוח ולבחון את מצבו הנפשי, המנטלי והגופני, ולהעריך האם המצב בו היה נתון עלול היה להשפיע על יכולתו "להבחין בטיבה של צוואה" (ראו: ערעור אזרחי 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, מח(3) 705 (1994) (להלן: "עניין קרן לב"י") ורשות ערעור אזרחי 7019/94 גדעון ליפבסקי נ' עמליה דן (פורסם בנבו, מיום 6.1.1997)). לצורך כך, התוותה הפסיקה שלושה פרמטרים עיקריים:

א.           מודעותו של המצווה לעצם עריכת הצוואה.