דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין בקשתו של הדואר להתקבל.
אכן, חוק חדלות פירעון, ששתיים מתכליותיו הן שאיפה לשיקומו הכלכלי של החייב והשאת שיעור החוב שייפרע לנושים (ראה ס' 1 לחוק), קובע הסדרים מרחיקי לכת שנועדו לקדם תכליות אלה, בכל הנוגע לתאגידים שניתן לגביהם צו הפעלה לשם שיקומם הכלכלי או אף צו להפעלה זמנית בלבד, כמו במקרה דנן. בין השאר, הוא מגביל את זכות הביטול המוקנית לנפגע מחמת הפרתו של חוזה על ידי התאגיד, ומחיל על הביטול את הוראות סימן משנה ב' של פרק ז' לחוק (קרי, את הוראות ס' 68- 76 לחוק). בין השאר, קובע ס' 71 לחוק כי אם הצד שכנגד מבקש לבטל את החוזה מחמת הפרתו בידי התאגיד, עליו להודיע על כך לנאמן, ואזיי רשאי הנאמן לבקש מבית המשפט להורות על קיום החוזה, תוך 45 יום ממסירת ההודעה. אם הנאמן אינו עושה כן- החוזה יבוטל בתום 45 ימים ממסירתה של הודעת הביטול. אם הנאמן מבקש מבית המשפט להורות על המשך קיומו של החוזה, בית המשפט רשאי לעשות כן, אם שוכנע כי הדבר דרוש לשם שיקומו הכלכלי של התאגיד או שיביא להשאת ערך לנושים, וכי התאגיד יקיים את חיוביו לפי החוזה מכאן ואילך. או אז לא יבוטל החוזה בגין הפרות שבוצעו קודם לכן. מדובר בסטייה של ממש מעקרון חופש החוזים המעוגן בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, ובעיקר, בהתנייה על זכותו של הנפגע לבטל את החוזה מחמת הפרתו, זכות המעוגנת בס' 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970.
יחד עם זאת, לא הרי הגבלת זכותו של הנפגע לבטל חוזה חרף הפרתו, כהרי הגבלת זכותו שלא להאריך את תוקפו של חוזה שצפוי להסתיים במועד נקוב מראש, כמו בעניננו. במסגרת חוק חדלות פירעון המחוקק גילה דעתו כי ניתן להקריב את זכות הביטול העומדת לנפגע במקרה של הפרה, על מזבח השאיפה להשאת התמורה לנושים או לטובת שיקומו של התאגיד המפר. ברם, אין למצוא בחוק כל כוונה של המחוקק לכפות על הנפגע להאריך חוזה שתוקפו אמור לפוג במועד שעליו הסכימו הצדדים מראש, כמו שמבקשים הנאמנים בעניננו, ובכך ליצור בבחינת יש מאין התקשרות חוזית על אפו וחמתו של הצד הנפגע. ודוק. אין המדובר בהבחנה סימנטית גרידא, אלא בהבחנה מהותית, שהרי לא ניתן להשוות בין מידת הפגיעה הלא מבוטלת אמנם, הנגרמת לנפגע מחמת הגבלת זכותו לבטל חוזה שהופר, כהרי הפגיעה החמורה לאין שיעור הנגרמת לו אם יחוייב על אפו וחמתו להתקשר בחוזה חדש לאחר שהחוזה הקיים הגיע לכלל סיום "כדרך הטבע", במועד הפקיעה הנקוב בו.
לענין זה, יש לדחות את טענת הנאמנים לפיה יש לבחון את בקשת הדואר באספקלריה של ביטול חוזה, ולא באספקלריה של אי חידוש חוזה שפקע. במקרה דנן, הצדדים לחוזה הבחינו היטב בין ביטול החוזה מחמת הפרתו היסודית, מצב אותו הסדירו בס' 21 לחוזה, או אף ביטול מחמת כל סיבה שהיא בהתראה של 60 יום, לפי ס' 22 לחוזה, לבין זכותו של הדואר, לפי ס' 7.2 לחוזה, להודיע עד 30 יום לפני תום ההתקשרות, על אי רצונו להארכת ההתקשרות לשנה נוספת. אכן, הצדדים קבעו מראש כי במקרה של שתיקה, החוזה יתחדש מעצמו לתקופה של שנה נוספת, אך עדיין נקודת המוצא היא שהחוזה יוארך למשך שנה נוספת רק משום שהדואר מעוניין בכך, קרי, שהחידוש הוא תולדה של רצון חופשי, ולא של כפיית ההתקשרות החוזית על ידי בית המשפט. נזכיר בהקשר זה את הכלל לפיו "אין בית המשפט רשאי לעשות חוזה במקום בעלי הדין" (ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שרה שוורצבורד פ"ד לו(4), 197, 213 (1982)), וכן: "שומה על בית המשפט להיזהר מפני התערבות מופרזת בתוכן העיסקה כדי לא "ליצור" חוזה במקום הצדדים" (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח' פ"ד מט(5), 739, 745 (1996)).
זאת ועוד, לא מצאתי שהדואר פעל בחוסר תום לב בכך שהחליט שלא להאריך את תקופת ההתקשרות עם החברה. הדואר הצביע על שורה ארוכה של הפרות החוזה בידי החברה, שרובן ככולן בוצעו בתקופה שהנאמנים כבר כיהנו בתפקידם, מקצתן אפילו לאחר שניתנה לחברה הודעה בדבר אי חידושו של החוזה. ברי כי נודעת חומרה יתירה להפרות המתבצעות בתקופת ההפעלה בידי נאמנים מטעם בית המשפט, שכן נקודת המוצא היא שההפרות שקדמו למינוי בעלי התפקיד ונבעו מקריסתו הכלכלית של התאגיד, תחדלנה להתרחש תחת משטר ההפעלה בידי נאמנים הפועלים מטעם בית המשפט. למעשה, זו גם היתה נקודת המוצא של המחוקק, עת קבע כי חרף הפרות העבר, מרגע שהתאגיד נמצא במצב של הפעלה לצורך שיקום, ניתן למחול לו על הפרות אלה. ראיה לכך ניתן למצוא בס' 72(א) לחוק, הקובע כי אחד התנאים למתן הוראה בדבר המשך קיומו של חוזה שהופר הוא ש"התאגיד יקיים את חיוביו לפי החוזה ממועד החלטת בית המשפט על המשך קיומו ואילך ...". הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר עסקינן בשירותי נקיון לקויים בתקופה בה מגיפת הקורונה משתוללת במקומותינו בכלל, וכאשר מדובר בסניפי דואר בעיר בני ברק בפרט, וכל המוסיף גורע. זאת ועוד, הדואר הודיע לנאמנים מבעוד מועד על כוונתו שלא לחדש את החוזה בהגיע מועד סיומו, אך הודעה זו לא זכתה לכל התייחסות עד אשר הודיע הדואר לבית המשפט על התנגדותו להמחאת החוזה אל הרוכשת, בחלוף מספר שבועות.
לכל אלה יש להוסיף כי הרוכשת, אשר רכשה את פעילותה ונכסיה של החברה, לא היתה יכולה לבסס אינטרס הסתמכות של ממש בנוגע לחידושו של חוזה שאמור לפקוע ביום 7.4.2020, ואשר הארכת תוקפו תלוייה כל כולה ברצונו הטוב של הדואר. גם אם אניח כי הרוכשת ביססה הסתמכות כזו או אחרת ביחס לחוזים שהופרו על ידי החברה, אך ביטולם לא הובא אותה עת לאישורו של בית המשפט, פשיטא שהסתמכות כזו אינה יכולה להתקיים ביחס לחוזה שהגיע לכלל סיומו הטבעי, תוך שימוש של הדואר בזכותו שלא לחדשו, כמו במקרה דנן.
אכן, המטרה של השאת ערך לנושי החברה היא מטרה חשובה ואף נעלה, אך לצד מטרה זו ניצבת זכותו של הדואר, שהיא תולדה של עקרון חופש החוזים, להחליט עם מי הוא רוצה להתקשר בחוזה, מתי ובאילו תנאים, ואי אפשר לרמוס כליל זכות זו רק כדי להשיא ערך לנושי החברה.
אשר על כן, ניתן בזאת אישור לדואר שלא לחדש את החוזה, כמבוקש על ידו.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.