עא 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: האוניברסיטה) – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.
רקע
2. הוצאת "בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ" (להלן: שוקן) הוציאה לאור, בין השאר, את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני (להלן: היצירה, או הספר). בכריכתו הפנימית של הספר נכתב "Coryright by Schoken Publishing House Ltd. Tel-Aviv". יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים (להלן: המקראה). מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה, על-ידי המשיב 3, מר כהן (להלן: כהן), אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק". מדובר בתא סטודנטיאלי, הפועל

בתחומיה של האוניברסיטה, ואשר נתמך על-ידי מפלגת העבודה הישראלית (המשיבה 2, להלן: המפלגה). תא אופק מזוהה רעיונית עם המפלגה, אשר מממנת חלק מפעילותו, ומאפשרת לו – בין היתר – להשתמש במכונות הצילום שלה. למקראה הוצמד, אם-כן, דף שער שנשא את פרטיהם של המפלגה ותא אופק, וכן את שמותיהם של כהן ושל סטודנטית נוספת. על רקע זה, הגישה שוקן תלונה במשטרה נגד כהן, ובעקבות זאת, בחודש מרץ 2002, הוגש נגדו כתב אישום. במסגרת עסקת טיעון שנחתמה הודה כהן בביצוע המעשים שיוחסו לו, והוטל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור. לצד זאת, הגישה שוקן תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי כנגד כהן, המפלגה והאוניברסיטה, בטענה שהפרו את זכות היוצרים שלה בספר.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה. באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי. בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. התא אמנם פועל, כך נקבע, תוך השתייכות רעיונית למפלגה, ונהנה (למצער באופן חלקי) מתמיכתה הכלכלית, אך אינו כפוף למרותה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.
4. על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה

התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".
בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי. בענייננו, נקבע כי האוניברסיטה ידעה שחומר לימוד נמכר בדוכנים של תא אופק. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שידעה שקיימים בספרייתה רק 12 עותקים של הספר, שאמורים היו לשרת כ-370 סטודנטים שהיו רשומים לקורס המסוים בו נדרש הספר. נקבע, כי בכך יצרה האוניברסיטה "כשל שוק", אשר "דחף את הסטודנטים למציאת פתרונות אחרים", ובנסיבות אלה קמה חזקה כי ידעה שנמכרים בתחומה חומרים מפרים. על בסיס העדויות שנשמעו בפניו, קבע בית המשפט כי "לא נותר ספק כי נציגיה המוסמכים של האוניברסיטה היו מודעים לנורמה של הפרת זכויות היוצרים בתחומה של האוניברסיטה, ואף לא נותר ספק כי באופן מודע ומבחירה, החליטה היא להתעלם ממצב זה" [ההדגשה במקור]. בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. זאת, אף שבהקשרים אחרים, כגון באשר לתליית מודעות פרסום בקמפוס, או הקמת דוכנים באיזור המרכזי בקמפוס הר הצופים המכונה "הפורום", היתה לאוניברסיטה – כך נקבע – יכולת שליטה ובקרה אפקטיבית. לאור זאת, נקבע כי "מדובר בתרומה ברורה

ומכריעה לנורמה של הפרת זכויות יוצרים שהשתרשה בתחומיה". באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן. על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.
5. לצד זאת, נדרש בית המשפט לשאלת התרשלותן של האוניברסיטה והמפלגה, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. נקבע, כי הן היו צריכות לצפות את הנזק שנגרם לשוקן כתוצאה מהפרת הזכויות, והיה עליהן למנוע את ההפרה, בייחוד שאמצעי הזהירות שנדרשו לצורך כך היו, כך נקבע, "מינימאליים ופשוטים". עוד קבע בית המשפט, כי מתקיימים במקרה זה תנאיה של עוולת הפרת החובה החקוקה. זאת, שכן הוראות החוק מטילות על המפר, חובה שלא להפר את זכויותיו של היוצר, והפרת זכותו של היוצר יוצרת את קיומו של הנזק שאותו התכוון המחוקק למנוע. כן נקבע, כי מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין מעשיהם של האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן, לבין הפרת החובה החקוקה.

6. לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור שלפנינו
7. הצדדים שטחו בפנינו טענותיהם בפירוט, ואף התייחסו למחקר מעמיק בנושאים הרלוונטיים. מפאת קוצר היריעה נביא טיעונים אלה בתמצית בלבד.

האוניברסיטה משיגה, בעיקר, על הכרעתו של בית המשפט בעניין דוקטרינת ההפרה התורמת. להשקפתה, אין מקום להידרש לדוקטרינות חדשות המרחיבות את תחום אחריותם של המשתמשים, וזאת בעיקר מקום בו מדובר במוסד חינוכי ובפעילות של סטודנטים. יש לתת משקל לאפקט המצנן שעשוי להיות להטלת אחריות בגדר הפרה תורמת, שכן הרחבת יתר של אחריותם של משתמשים, עשויה, כך נטען, להביא לפגיעה בלתי רצויה בנגישות הציבור ליצירות ובאפשרויות הפצת הידע. הרחבת יתר של האחריות המוטלת על ציבור המשתמשים אף עשויה להביא להטלת אחריות רחבה מדי על בעלי נכסים, לרבות ספקי שירותים באינטרנט ובעלי "פורומים" אלקטרוניים. לטענתה, יש אפוא מקום לבחון מחדש את יישומה של הלכת רב בריח ותחולתה על דיני זכויות יוצרים. כמו כן, טוענת האוניברסיטה כי העמידה את מתקניה וחצריה לפעילות חוקית של הסטודנטים, ולא לפעילות שיש בה הפרה של זכות יוצרים. האוניברסיטה ממשיכה וטוענת כי היא אינה מפיקה תועלת כלכלית מחופש הפעולה שניתן לסטודנטים בהקשר זה, ואף מן הטעם הזה סבורה האוניברסיטה כי אין מקום להטיל עליה אחריות תורמת להפרה.

לצד טענות אלה, מלינה האוניברסיטה על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע להפרת החובה החקוקה. לטענתה, אין מקום להחיל עוולה זו במקרה שלפנינו, בין השאר, נוכח העובדה שההסדרים בגין הפרת זכות יוצרים הם עצמאיים ונפרדים, ואין לאפשר לבעלי הזכות להיעזר בדרכים "עקיפות" וחיצוניות לצורך הטלת אחריות. נוסף על כך, טוענת האוניברסיטה כי לא הוכח שידעה באופן ספציפי לגבי ההפרה שהתבצעה במקרה זה, וכן לא היתה מודעת לכך שצולם ספר שלם (להבדיל מחלקים ממנו). לחלופין טוענת האוניברסיטה, כי יש מקום להחיל בענייננו את הגנת השימוש ההוגן, המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש).

בהקשר זה, מדגישה האוניברסיטה כי שימוש בקטעי יצירות בתוך מקראות המיועדות ללימודי הסטודנטים, הוא שימוש הוגן שאינו מהווה הפרה של זכות היוצרים ביצירה. הגנה זו חלה בעניינו (אף שהיא מעוגנת בחוק החדש) – כך נטען – נוכח העובדה שבהתאם לסעיף 78 לחוק החדש, תחולתו של חוק זה בעניין השימושים המותרים ביצירות (השימושים שאינם מהווים הפרה), היא רטרואקטיבית.
8. אף המפלגה משיגה על ההכרעה בעניין החלת דוקטרינת ההפרה התורמת, וכן על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע להפרת החובה החקוקה, ומצטרפת בעניינים אלה לטעמיה של האוניברסיטה. לצד זאת, משיגה המפלגה על חלק מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לגביה. כך, למשל, טוענת המפלגה כי לא הוכח שהספר צולם באמצעות מכונות הצילום שלה, או במימונה.
9. שוקן, לעומת זאת, סומכת ידיה על הכרעתו של בית המשפט המחוזי, ומטעמיו. בין היתר, סבורה שוקן כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים. לטענתה, לבעלי זכות היוצרים קיימת ציפייה לגיטימית שהאוניברסיטה תפקח על דרכי הקניית הידע במוסד הלימודים, ותפעל לשמירת זכויות היוצרים בתחומה, מתוקף היותה "זירת מסחר לידע". אף באשר לעוולת ההפרה החקוקה ותחולתה במקרה זה, מצטרפת שוקן להכרעתו של בית המשפט המחוזי. החלת העילה במקרה זה משקפת, לשיטתה, את האיזון הנאות בין האינטרס האישי של היוצר בהגנה על קניינו, לבין האינטרס הציבורי בהפצת ידע והנאה מיצירות. קונסטרוקציה נוספת להרחבת האחריות הנזיקית בהפרת זכות היוצרים – כך טוענת שוקן – ניתן למצוא בסעיף 13א לחוק המטלטלין, התשל"א-1971, בעוולה של הסגת גבול. באשר להגנת השימוש ההוגן, מציינת שוקן כי טענותיה של האוניברסיטה בעניין זה נשמעו לראשונה בערעור, וכי אין מקום להידרש להן בעת הזו. לגופו של עניין, טוענת שוקן כי אין מדובר בשימוש אקדמי, כי אם בשימוש מסחרי – ומן הטעם הזה לא חלה, לשיטתה, הגנת השימוש ההוגן במקרה שלפנינו.

10. יצוין, כי ביום 23.11.2009, הגישה האוניברסיטה בקשה לצירוף ראיה, בגדרה ביקשה להביא בפנינו תביעה אחרת שהגישה נגדה שוקן, בגין הכללת עמודים מתוך ספרים אחרים של שוקן במקראות נוספות המופצות באוניברסיטה. מדובר בהליך נוסף המתנהל בין אותם הצדדים, ואין מניעה עקרונית כי יובא בפנינו, אולם אין בו כדי לשנות מן התוצאה אליה באנו במקרה זה, כפי שיובהר בהמשך.
דין הערעור להתקבל בחלקו, בכל הנוגע לאחריותה של האוניברסיטה להפרה, כפי שיובהר להלן.
הפרה תורמת
11. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי הספר "יפן המסורתית" צולם, שוכפל ונמכר באופן העולה כדי הפרה של זכות היוצרים של שוקן ביצירה. כפי שכבר הובהר, כהן נמצא אחראי באופן ישיר להפרה, בעוד שהמפלגה והאוניברסיטה לא נמצאו אחראיות ישירות להפרה. בהיעדר אחריות ישירה, המחלוקת נסבה, אפוא, אודות השאלה אם קיימת להן אחריות תורמת לביצוע ההפרה.
הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות. דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי – יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה.

12. אמנם, החוק הקודם הכיר בהפרה תורמת באופן מוגבל, בגדר סעיף 2(3), שעניינו איסור על השמעה פומבית של יצירה מוגנת בלא אישורו של בעל זכות היוצרים. סעיף זה מורה, כי "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים" – ייחשב מפר. הוראה זו מתייחסת בעיקר למצב בו בעל מקום בידור – כגון תיאטרון או אולם שמחות – מאפשר את ביצוען בפומבי של יצירות מוגנות. הכוונה היא, למשל, לסיטואציה בה בעל אולם שמחות מתיר לתקליטן להשמיע לאורחים מוסיקה, בלא הסכמתם של בעלי הזכויות ביצירות המושמעות (בירנהק "לידתה של עוולה: הפרה תורמת בדיני פטנטים, טכנולוגיות של צדק" 188 משפט מדע וחברה (2003) (להלן: בירנהק, לידתה של עוולה); טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 687-677 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: גרינמן); טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 148-147 (1998)). סעיף 2(3) לחוק הקודם מוסיף ומורה, כי אחריות להפרה עקיפה זו לא תתקיים מקום בו "לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים". קרי, אחריותו של בעל התיאטרון או בעל האולם, כפופה לידיעתו על ההפרה (בירנהק, לידתה של עוולה, בעמ' 188; גרינמן, בעמ' 687-677). הוראה דומה קיימת אף בסעיף 49 לחוק החדש.
המשפט הישראלי, מכיר אפוא בהטלת אחריות גם על מי שלא השמיע באופן ישיר את היצירה המוגנת, אך הרשה את ביצועה בידיעה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים. במובן זה, מדובר בהכרה באחריותו התורמת של בעל התיאטרון או בעל אולם השמחות. עוד יצוין, כי פעולות מסוימות של ציווי או הרשאה של הפרה עשויות להיחשב כהפרות של זכות היוצרים, לפי סעיף 47 לחוק החדש. אולם, מעבר להוראות הספציפיות האלה, טרם הוכרה האפשרות העקרונית להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. השאלה היא, אפוא, אם יש מקום להכיר בקיומה של דוקטרינה זו במשפט הישראלי. משמעותו של הסדר כזה היא הרחבת מעגל הנתבעים האפשריים מקום בו מתקיימת הפרה. קרי, מתן אפשרות רחבה יותר לבעל זכות היוצרים להיפרע ממי שהיתה לו יד בהפרת זכותו, ובמובן זה, פירושו הרחבה ההגנה המוענקת – בפועל – לבעלי זכות היוצרים. השאלה, אם-כן, אם מתן אפשרות כאמור עולה בקנה אחד עם התפיסות העומדות בבסיס דיני זכויות היוצרים.
13. דיני זכויות היוצרים מבוססים על מספר תכליות, היוצרות יחד "מארג של אינטרסים", הן ציבוריים הן פרטיים (גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים", משפטים לא(2) 359, 410 (2001) (להלן: פסח, הבסיס העיוני)). אחת התפיסות העומדת ביסוד ההכרה בזכויות היוצרים, מדגישה את האינטרס הציבורי שבקידום היצירה הקולקטיבית. לפי גישה זו, השאיפה היא להעשיר את המרחב הציבורי, להרחיב את מאגר הידע הקולקטיבי ולהגדיל את המגוון התרבותי. הדגש בהקשר זה, אם-כן, הוא על אפשרויות הגישה והשימוש ביצירות. תפיסה זו, מבוססת על ההבנה כי נוכח אופיין הייחודי של היצירות כטובין מופשטים וכ"מוצר ציבורי" – טובין המתאפיינים בכך שקשה למנוע מאחרים את השימוש בהם, ובכך שהשימוש של אחד במוצר אינו גורע מיכולתו של אחר ליהנות ממנו – אין לפרטים תמריץ כלכלי מספק להפקת יצירות חדשות. כדי לעודד יוצרים להשתתף בפיתוח הקולקטיבי והמצטבר של הידע והתרבות, נדרש אפוא להעניק להם תמריץ ממשי לכך, בדמותה של זכות יוצרים. ההכרה בזכות היוצרים – לפי גישה זו – נתפסת אם-כן כ"מחיר" הכרחי שנדרשת החברה לשלם בכדי לאפשר את הגדלת מאגר הידע המצטבר. מחיר זה מתבטא בכך שזכות היוצרים מטילה מטבעה מגבלות ועלויות על השימוש ביצירות המוגנות, ובכך מצמצמת במידה מסוימת את הנגישות של הציבור אליהן (ראו: ע"א 513/89 S/interlego a נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133, 154, 166-161 (1994) (להלן: פרשת Interlego); להרחבה ראו: פסח, הבסיס העיוני, בעמ' 383-361; מיכאל בירנהק "דרישת המקוריות בדיני זכויות יוצרים ושליטה תרבותית", עלי משפט ב 347, 390-386 (2002); חנוך דגן "קריאה קניינית: המוסד הקנייני המתחדש של זכות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 39, 49 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)).
אולם, לצד האינטרס הציבורי שבקידום הידע הקולקטיבי, נשענים דיני זכויות יוצרים גם על הרצון להגן על האינטרסים הפרטיים של היוצר. התפיסה היא שיש לגמול ליוצר על המאמץ ועל המשאבים שהוא השקיע בהפקת היצירה, ולהכיר בזכותו ליהנות מפרי עמלו. לפי גישה זו, האינטרסים של היוצר, כשלעצמם, נתפסים כראויים להגנה – מתוך הכרה בכך שמוצדק והוגן לגמול את היוצר על העבודה שהושקעה בהכנת היצירה, וכחלק מהשאיפה להגן על זכות היסוד של היוצר בקניינו (בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) (להרחבה ראו: פסח, הבסיס העיוני, בעמ' 402-383; גיא פסח "זכות היוצרים בפסיקת בית המשפט העליון – מגמות, שיקולים ומבט אל עבר